יורם אורעד בסיפור על מסע בזמן לעבר ועל מחירו.
המערכת
תומס נכנס אל החדר העגול, לב מעבדתו של ד"ר פיליפס ריצ'רדסון. בזהירות פסע לעבר פיליפ, חברו משכבר הימים. פיליפ ישב רכון על מכתבה, צופה בסקרנות בסימנים מתימטיים וגרפים שהופיעו על צג המחשב שמולו.
תומס קרב אליו חרישית ונגע ברכות בכתפו.
"הגעתי", אמר.
פיליפ פנה אליו בבת אחת. פניו היו כשל אדם שכרגע התעורר מחלום, למרות שהיה עירני ברציפות מזה למעלה מחמש שעות. חיוך קלוש הופיע על פניו.
"אתה בטוח שאתה רוצה בזה?" שאל לאחר רגע ארוך.
תומס הנהן באיטיות.
"טוב", השיב פיליפ, "תשמע, אין לך מה לדאוג. כבר ניסיתי את זה ואימתתי את זה באלף דרכים ובאלף צורות. אתה יכול להיות רגוע."
"אני רגוע", הבטיח לו תומס.
"אז, אם כך, לעבודה."
פיליפ הביט בו ממושכות, קם לרגע, הביט בו שוב ולאחר מכן הוציא מארון סמוך חפץ קטנטן דמוי שעון.
"ענוד אותו על פרק ידך", אמר קצרות.
תומס ענד אותו.
"שים לב. עוד מעט אחזיר אותך בזמן, באמצעות המערכת שפיתחתי כאן, מערכת המסע בזמן. המערכת עצמה היא גדולה ומסורבלת ולא תוכל לקחתה אתך. בלעדיה לא יוכל להתבצע המסע שלך בזמן אחורה, ובלעדיה גם לא תוכל לשוב לזמן הנוכחי, אבל המכשיר הקטנטן שאתה עונד על פרק ידך יאפשר לך ליצור קשר עם מערכת המסע בזמן ולהפעילה."
"חסוך ממני הסברים מיותרים, פיליפ", רטן תומס. על פניו הופיעו סימנים של קוצר רוח קל.
"הסברת לי את זה כבר עשרות פעמים", הוסיף.
"מה שבטוח בטוח", פסק פיליפ חד משמעית, והמשיך, "עוד מעט תגיע לעבר. לאחר שתסיים את שהותך בו, כל מה שתצטרך לעשות הוא ללחוץ כאן", הוא הורה באצבעו על כפתור זעיר בצידו הימני של המכשיר אותו ענד חברו.
"אני יודע", הנהן תומס בקוצר רוח, "כבר אמרת לי את זה."
"רק כדי לוודא", אמר פיליפ בנימה של התנצלות.
"אני מבין", השיב תומס.
"לחיצה אחת על הכפתור ואתה שוב בזמננו, 27 באפריל שנת 2056", הוסיף.
"ואני מזכיר לך שוב", חזר בפעם המי יודע כמה, "את המגבלה של המערכת. גופך לא יישאר בגילו הביולוגי הנוכחי. הוא יחזור בזמן כמספר השנים שאתה חוזר לעבר."
"יודע, יודע", אמר תומס.
"אוקיי, אז אל תיבהל. כרגע אתה בן שישים ואחת. עוד מעט, אחזיר אותך חמישים ואחת שנה אחורה. אתה תמצא את עצמך בשנת 2005, בן עשר, ועם גוף, מוח, מימדים, ומראה של בן עשר. אבל ברגע שתלחץ על הכפתור הזה, תחזור לתקופתנו עם גוף, מוח, מימדים, ומראה של בן שישים ואחת, בדיוק כפי שאתה עכשיו, רק כמה שעות יותר מאוחר, כמספר השעות שתשהה שם, בעבר."
"בסדר", הניד תומס בראשו בתנועות חדות.
"ותיזהר", הוסיף פיליפ, מפנה אצבע לכיוון חברו, "המכשיר שאתה עונד הוא עדין ופגיע. אל תשחק אתו שלא לצורך ובכלל, אל תעשה שטויות."
תומס הניח לו למשוך את דבריו עוד ועוד ביודעו שהוא חרד עוד יותר ממנו עצמו.
חלפו עוד עשרים או שלושים דקות עד שסיים פיליפ את דבריו.
הדוקטור הביט בחברו ושוב שאל "בטוח?", רק כדי לקבל בחזרה מבט קצר רוח, לֵאֵה משהו מן ההסברים, החזרות, וההתראות האינסופיות ששטף בהן את חברו בעשרות הדקות האחרונות.
פיליפ הורה לתומס להכנס אל תוך מתקן גלילי חלול ושקוף. הוא סגר את המתקן, מעיף מבט אחרון בחברו, ופנה לכיוון הנגדי, אל מבנה דמוי חצי גורן ששכן בקצה החדר. שם, החל להתעסק במכשירים שונים שלא היו מובנים לתומס. אורות בקרה אחדים החלו להבהב על פני המכשירים, ואז אמר פיליפ: "תתכונן, זה יתחיל תוך שתי דקות". בזמן הקצר שחלף עד לתחילת פעולתה של מערכת המסע בזמן מצא את עצמו תומס מהרהר ברעייתו האוהבת ובשלושת ילדיהם, המחכים לו בבית, ודואגים. הוא סירב להתיר להם להיות נוכחים במעבדה ולצפות בו בהיעלמותו אל העבר. למרות שלא הייתה כל סיבה לחשש, חרד שעצם הצפייה בהיעלמותו עלולה להותירם דואגים יותר.
לפתע חש שחושיו מתחילים להתערפל. מערכת המסע בזמן החלה לפעול. עד מהרה איבד את הכרתו.
לא לזמן רב.
הוא מצא את עצמו על חוף ים חשוף. התאריך היה 27 באפריל 2005. הייתה זו שעת בוקר.
החול הזהוב התנוצץ לאורה של שמש האביב הרכה, והסלעים שמסביב החזירו בחדווה לכל עבר את אורה הפוגע בהם. הים הכחול שממול היה שליו ונראה בבהירות עד לאופק הרחוק. למרות שהמבנה הגדול של המעבדה נעלם כלא היה ידע היטב שהוא נמצא בדיוק באותו המקום בו שהה לפני רגע, במיקומה של מעבדת ריצ'ארדסון. אלא שהמעבדה לא הייתה קיימת, עדיין לא. היא תיבנה רק בעוד כמה עשרות שנים, הרחק בעתיד.
תומס נוכח לדעת שהקרקע החולית סמוכה אל עיניו באופן יוצא מגדר הרגיל. הוא היה קרוב אליה באופן מבהיל. כשבחן את גופו הבין מדוע. היה זה, ממש כפי שהבטיח לו פיליפ, גוף של ילד בן עשר. רוב חייו הורגל להביט על הקרקע מגובה של מטר שבעים ומשהו סנטימטרים. עתה יצטרך להביט עליה מגובה של מטר ושלושים סנטימטרים…
לפחות לשעות אחדות.
הוא הביט סביבו בהתרגשות. כשסיפר לו פיליפ על המתנדב שהוא מחפש לניסוי מערכת המסע בזמן שלו, הודיע לו כמעט מיד שהוא מוכן להיות אותו מתנדב, ולו רק כדי להתנסות שעות אחדות שוב בחוויית הילדות שלו, התנסות של ממש.
הוא לא הצטער על כך אף לרגע.
עתה חזר לילדותו, לילדותו המאושרת. לא היה זה חלום. בבת אחת שבו אליו כל זכרונות הילדות המתוקים, פניה המלאות והחמות של אימו האהובה, אביו החייכני והשמח, שני אחיו הבוגרים ממנו ואחותו הצעירה ממנו.
הוא זכר שהתגורר במרחק של חמישה או שישה קילומטרים משם, מרחק לא קטן אמנם, אך כזה שניתן ללכת אותו ברגל בזמן לא ארוך במיוחד. לרגע התפתה לפסוע את הדרך עד ביתו משכבר הימים, הבית בו גרו הוא, אחיו, אחותו, והוריו, אך מיד נזכר בדבריו של פיליפ "אל תעשה שטויות", והדבר הרתיעו מלעשות זאת.
בהביטו בים נזכר במשחק ששיחקו בגלים הוא ואחיו, הוא ואביו, הוא ואימו, הוא וחבריו. לאחר מכן נזכר באותו לילה ענוג בו פסעו אחר חצות הלילה הוא וחברתו כשהם עירומים כביום היוולדם אל תוך מימיו של אותו ים בדיוק, באותו חוף, והתעלסו בפעם הראשונה בחייהם.
הוא התפתה להיכנס אל תוך מימי החוף הקסום הזה, חוף הים העמוס כל כך בזכרונות מתוקים בגודש שכמעט ולא יכול היה לשאתו.
הים קרץ לו, אך מגעו של המכשיר הקטנטן הצמוד לפרק ידו הזכיר לו את דברי חברו "אל תעשה שטויות".
כך ניצב, מביט בים הכחול, סופג את חמימותו של חוף הים שבטרם קיץ, והשתוקק לחוש עוד פעם אחת, ולו רק אחת, את מגעו של הים בגוף הילד שלו, את התנגדות המים לפסיעות גופו הקטן והרך, את הגלים המלוחים המלטפים אותו בקלילות.
"רק עוד פעם אחת. מה יכול כבר לקרות?", הרהר לעצמו.
הוא הרהר ממושכות ואז התפשט מבגדיו, השאיר אותם על חול חוף הים, ונותר בתחתונים בלבד. רגע ארוך הביט סביבו ואז עשה שתיים שלוש פסיעות זהירות אל עבר הים.
הוא נעצר בבהלה.
"ומה אם המכשיר יתקלקל ממגע הים?", פילחה מחשבה נוראית את מוחו כאיבחת סכין.
למרות שהחוף היה שומם לחלוטין, חשש להשאיר את המכשיר על החוף, ולו בשל הסיכוי, קטן ככל שיהיה, שמישהו יעבור ויקחהו.
לבסוף מצא פתרון. הוא נטל מקל שהיה מוטל על החוף. אז, בעדינות אין קץ, שיחרר את רצועת המכשיר מפרק ידו, הידק אותה על גוף המקל, ופסע בזהירות אל תוך הים הרוגע, כשהמקל מונף מעלה בידו השמאלית, מאונך לפני הים, והמכשיר מתנשא גבוה בקצה המקל. כך לא יבוא המכשיר העדין והפגיע במגע עם מי הים.
הוא התיר לעצמו להכנס עד לגובה מותניו, לא יותר. לאחר מכן, החל לפסוע בתוך הים במקביל לחוף, כדי שהמים לא יטפסו מעבר למותניו. עליצות מילאה את ליבו, שכמעט התפקע מרוב אושר. רק בקושי התגבר על החשק להיכנס לעומק רב יותר בתוך הים השליו. הוא פיזם לעצמו פזמון ילדות שלפתע זכר אותו לפרטי פרטיו.
מאושר, הביט על החוף שהסתמן ברור וזהוב ומזמין, אל מול עיני הילד הנוצצות שלו. האוויר היה צלול כבדולח. הוא שאף אוויר עמוק עמוק אל תוך ריאותיו, מילא אותן בריח הים, והביט בגרגירי החול שהחזירו אליו אור של שמחה ואושר.
לפתע מעד. גוף הילד הקטן שלו נתקל בבור תת מימי. לא היה זה בור עמוק, אך הוא היה עמוק דיו כדי לגרום לגופו להיטלטל בעוצמה רבה.
תומס מצא את עצמו שקוע במים עד גובה כתפיו.
המכשיר הקטנטן נשמט מן המקל שעליו היה תלוי ושקע בים.
חרדה היסטרית פשטה בתוכו.
ללא שהיות צלל מטה, אל תוך מי הים המלוחים. הוא פקח את עיניו מתחת למים ותר אחר המכשיר.
לשווא.
שעות תר כך אחר המכשיר אך לא מצא דבר, אף לא רמז קל שבקלים.
ביאושו יצא מן המים ולאחר שמצא את בגדיו לבש אותם והשתרע על החוף הזהוב. השמש שזפה ללא רחמים את גוף הילד הרך שלו.
הוא נרדם.
לאחר שעה ארוכה קם לפתע בבהלה.
השמש עמדה מעט מעל אופק המערב, עומדת לשקוע בתוך זמן קצר. רוח קרירה הלכה והתגברה. היום איבד משלוותו והחל לסעור.
תומס חש רעב עז מחלחל בבטנו.
בשעת בין ערביים החל לפסוע אל מחוץ לחוף, עד שהגיע אל תוככי העיר ההומה. חשיכה כבר ירדה על העיר המוארת בשלל צבעים כשהגיע תומס אל בית ילדותו משכבר הימים.
למרגלות בית הדירות בן שמונה הקומות הרים את עיניו אל הקומה השישית. שם שכנה הדירה בה בילה את ילדותו עם הוריו ואחיו. היא היתה מוארת. בדמיונו יכול היה להריח את ניחוחות ארוחת הערב שאמא כבר הכינה מן הסתם, כמו תמיד. ודאי כבר היו שם עתה כולם – אמא, אבא, שני אחיו ואחותו. עוד מעט תגיש אמא את ארוחת הערב.
הוא נזכר באישתו וילדיו המצפים לו לשווא, במרחק של חמישים ואחת שנה בעתיד, אישתו וילדיו שאבדו לו.
הם יחכו לו לשווא. כשדמעות זולגות מעיניו והרעב מחלחל בכל גופו, עשה את דרכו אל חדר הכניסה של בית הדירות.
