יורם אורעד בסיפור חדש על העתיד הרחוק מאוד.
המערכת
“פעם היו לנו פנים”, אמר אריק, “והייתה לנו צורה… ונפח”.
“פעם היו לנו עיניים”, אמרה סוזן.
“פעם היו לנו ידיים ורגליים ובכלל… היו לנו גם דברים אחרים, למשל אצבעות, אזניים, שערות ראש, ציפורניים”, אמרה קרן.
“ולבשנו בגדים – מכנסיים, שמלה, חצאית, חולצה…”.
“כן, בגדים”, הבליח הזכרון במחשבתו של דן, “וגם אהבנו כל כך ללבוש אותם, זוכרים?… ובעצם למה אהבנו כל כך ללבוש אותם?”.
“אבל כבר שכחנו איך נראינו אז. כבר שכחנו”, הוסיף.
“לא שכחנו, לא שכחנו כלום”, אמר אריק, “אתה סתם מגזים. הכל נמצא בזכרון המושלם שלנו, הזיכרון בן מיליארדי השנים…”.
“ואתה גם יודע”, הוסיף אריק, “שהזכרון הזה נטוע בתשתיות היקום, בעצם המרקם של הזמן חלל. לכן הוא גם נצחי”.
“אתה יודע בדיוק למה התכוונתי כשאמרתי ‘שכחנו'”, השיב דן לאחר שתיקה ממושכת, “אל תיתמם”.
“ברור, ברור – לכך שאין לנו את זה כבר כל כך הרבה זמן, המון זמן, כמעט נצח. בסדר, אני יודע, זו סתם מטבע לשון שעדיין משתמשים בה, עדיין, אחרי כל מיליארדי השנים האלו”.
“בדיוק כך”.
“לפחות אנחנו עדיין קוראים זה לזה בשמות”, גיחך אריק בעצבות, “גם זה משהו. למרות שאנחנו כבר לא עושים את זה בקול ממשי, קול פיזי, כזה שעבר באוויר של ממש, כמו פעם, לפני המון המון שנים”.
“כן, כבר מזמן הדיבורים עוברים רק במחשבה”, הוסיף, מהורהר.
“ואנחנו עדיין קוראים בשמות גם להמון דברים אחרים”, הוסיפה קרן, “צריך להעריך את זה. גם זה משהו, כמו שאמרת”.
“את אומרת את זה כאילו יש לנו בעיה”, אמר אריק.
נכון, כי…”.
“כי… המשהו הזה לא מספיק”, המשיכה נוגות.
השתררה שתיקה.
הארבעה בהו בתהומות החלל שהיו חשוכים מזה עידן ועידנים, תהומות החלל השוממים והקרים שלא נותר בהם אפילו בדל של כוכב שיאיר אותם.
המוני בני האנוש חסרי הדמות, הצורה, והנפח, ששהו בתהומות החלל שסביבם הקשיבו לשיחה שהתקיימה ללא כל אמצעי תקשורת וללא מלים, רק במחשבות. לא היה צורך באמצעי תקשורת… המרחב עצמו היה אמצעי התקשורת.
“במהלך כל השיח הזה לא ציינתם את הדבר העיקרי”, ציינה סוזן.
הם שלחו אליה מחשבות של תמיהה.
“… שכבר מזמן איננו עשויים עוד מחומר”, שידרה. “אני לא רוצה לומר שכבר שכחנו מה זה חומר. לא, ממש לא. אבל כבר מיליארדי שנים שאנחנו רק מדמיינים אותו או מעלים אותו באופן וירטואלי, את החומר. אנחנו יכולים לדמיין חומר על שלל צורותיו, אפילו לחוש את המגע של חומרים ושל גופים העשויים מחומר, את הריח שלהם, להרגיש את המרקמים שלהם. כן, נכון, אנחנו יכולים אפילו להמציא גופים חדשים וחומרים חדשים באופן וירטואלי, כאלה שממש אפשר לחוש בהם, לראות אותם, להריח אותם, לגעת בהם, גם אם באופן וירטואלי, אבל מוחש מאד”.
“באמת”, שידרה קרן הנהון של הסכמה, “כבר מזמן מזמן איננו עשויים מחומר”.
“ומי בעצם צריך חומר?”, אמרה סוזן, “ולמה בכלל לדבר עליו?”.
שלושת האחרים שידרו מחשבה של הסכמה מסויגת משהו.
“אפרופו חומר וגוף, אתם יודעים מה אני זוכר יותר מהכל?”, שידר אריק.
קרן, סוזן, ודן ציפו להמשך דבריו, וכך גם טריליוני בני האנוש שמסביב, שהאזינו בקשב רב.
השלושה שידרו אליו מחשבה של תמיהה מסוקרנת.
“את מגעה של אמי”, המשיך, “אני זוכר את הליטופים שלה כשהייתי ילד וזה היה… זה היה כל כך חמים, כל כך נהדר, כל כך אוהב, כל כך תמים וראשוני…זה היה דבר מדהים. קשה להגדיר את זה”.
“אבל בזמנך”, שידרה סוזן, “עד כמה שאני יודעת, כבר לא היו אמהות, זאת אומרת לא היו אמהות טבעיות, היו רק אמהות מלאכותיות או חצי מלאכותיות. נדמה לי שאני לא טועה”.
“אז מה? למי אכפת? נכון, אמי הייתה מלאכותית, אבל מספיק ממשית ואוהבת עבורי, מספיק רכה ומלטפת, מספיק עוטפת. לעולם לא אשכח את החום שספגתי ממנה, את האהבה שלה. למרות שהיא הייתה…”.
“רובוטית”, השלימה סוזן את דבריו.
“כן, רובוטית. היא לא הייתה אמא אנושית באמת אבל עבורי היא הייתה קסם אמיתי”.
“ואני עוד זוכרת בגעגועים את מגע הגוף והפנים של הילדים שלי כשהיו פעוטות”, אמרה קרן בהתרגשות.
“…ואני כל כך מתגעגעת לזה”, הרהרה בעצב.
“את יכולה לחוש בזה בקלי קלות, להַדמות את זה…אם את רוצה כמובן”, אמרה סוזן, מנסה להרגיע.
“כן, ברור, אני יודעת את זה אבל זה אף פעם לא אותו הדבר”.
“אני חושבת שדווקא כן”.
“לא, ממש לא, משהו חסר”.
“מה חסר?”.
“קשה לי להגדיר מה חסר אבל אני יודעת שמה שחסר הוא גדול. לא יודעת מה חסר, קשה לי להגדיר, אולי בכלל אי אפשר להגדיר אבל החֵסֵר הזה קשור ל…כן, לחומר. לא יודעת בדיוק איך, אולי זו הישירות, אולי זה החום…. אולי דווקא בגלל שקשה או אפילו בלתי אפשרי, להגדיר מה חסר, מה צריך להיות, אולי זה מה שעושה את זה. הגדרות, הגדרות…האם הצלחנו אי פעם להגדיר את כל הדברים?”.
השלושה שלחו אליה מחשבה של תמיהה.
“אתם זוכרים איך דהרנו בחלליות לכל מיני עולמות – ירחים, כוכבי לכת, אסטרואידים?”, שבר דן את השיחה בניסיון לשבור את העגמומיות שהשתררה לפתע על הארבעה…
“והן הלכו והשתכללו במהירות”, הוסיף, “הפכו מהירות יותר, משוכללות יותר, נוחות יותר”.
שלושת חבריו שידרו מחשבה של הסכמה.
“ולבסוף לא היינו זקוקים להן עוד, משום שאנחנו בעצמנו יכולנו לשנות את צורתנו ולהפוך לחלליות מהירות ביותר, ואחר כך לחזור לצורתנו המקורית…”, הוסיפה קרן.
“ואז, החלליות הפכו למיותרות מאחר ובכלל כבר לא היה צורך עוד לשנות צורה”, המשיך דן.
“בדיוק כך, משום שכבר לא היינו זקוקים עוד לחומר ממנו היינו עשויים”, הוסיפה סוזן, “הפכנו את עצמנו לגופי אנרגיה טהורה שנעו במרחב במהירות האור, אנחנו וכל טריליוני הטריליונים של בני האנוש שביקום”.
“ואז”, המשיכה קרן, “גם התנועה עצמה הפכה למיותרת משום שיכולנו לעבור ממקום למקום במרחבי היקום ללא תנועה כלל, יכולנו להימצא בכל רגע שנרצה בכל מקום שנרצה, ובעצם לנוע ללא תנועה”.
“וכל זה מנחם אתכם?”, אמר דן בהסתייגות, “אותי לא. אני דווקא מתגעגע לחומר, לצורה של החומר, למקום שהוא תופס, למצבים השונים שלו, למגע האמיתי של החומר, לדבר האמיתי, לחומר עצמו, כן, לחומר עצמו…ולגופים עצמם, שיכולנו למשש אותם ממש”.
***
הם הביטו ללא עיניים בתהומות השחור הפעורים מולם. הם לא היו זקוקים לעיניים כדי לראות וגם לא לשום איבר חישה אחר.
ובעצם לא היה כל כך מה לראות…
כי לא היה כלום, כמעט כלום…מלבד כוכב דועך מעומעם שהופיע מעת לעת לעתים נדירות או שריד מאובק של גלקסיה שעוד ניתן היה להבחין בשרידיה בקושי רב.
לעתים הבחינו הארבעה בתוך תהומות השחור העצומים, בכוכב שמת זה מכבר, כוכב לכת שהפך לקפוא לפני מיליארדים רבים של שנים. לעתים ראו אפילו מבנים טכנולוגיים כמו חללית, לוויין, מושבת חלל, מעלית חלל, שמזמן כבר לא היה להם עוד כל תפקיד. המבנים נעו בתהומות השחור העצומים, הריקים והחשוכים, ללא כל תכלית… הם נעו לנצח.
נותר המארג הבסיסי של היקום וכמובן הם עצמם – טריליוני הנשמות שהתקיימו במרחבים הבלתי נתפסים של היקום הנטוש הזה.
כל השמשות מתו כבר מזמן, מזה עידן ועידנים, וכך גם כל כוכבי הלכת, הערפיליות, השביטים, האסטרואידים…
אבל מחשבות, רגשות, שאיפות, ורצונות נותרו ובשפע. ומאחוריהם היו בני אדם שהפיקו אותם, שחשו אותם, שיכלו לשדרם להמוני בני האנוש שמסביבם, ולקלוט בעצמם מחשבות, רגשות, שאיפות ורצונות מאחרים…
ולמרות שהם היו רבים מספור היה ביכולתם לתקשר ביניהם באופן הישיר ביותר, האינטימי ביותר.
הם היו נפרדים, אוטונומיים, בעלי תודעה עצמאית משלהם, בעלי מחשבות משלהם, מחשבות מגוונות ביותר, מחשבות רבות מאד…
הם היו קשורים אלה לאלה, קשורים בקשר אינטימי של ממש, ויכלו לקרוא את המחשבות של חבריהם, של כולם, כמובן בתנאי שאלה חשפו אותן והתירו להם לקרוא אותן.
“אני באמת מתגעגע לחומר, אני מתגעגע לפנים, אני מתגעגע לחומר, לכל חומר, אני מתגעגע למגע, למגע אמיתי”, חשב אריק ושידר לחבריו.
“גם אני”, שידרה סוזן.
“גם אני”, שידרה קרן. “כל כך מתגעגעת. אני זוכרת את המגע של המאהבים שלי, של המאהבות שלי. אני זוכרת את המגע הרך והחמים של הילדים שלי. אני זוכרת את החיבוק הטוב והחם של חברי וחברותיי כשהיינו נפגשים באירועים שונים. זה כבר לא קיים יותר וזה חסר לי, חסר לי מאד. לא יודעת מה בדיוק חסר כי אני הרי יכולה לשחזר כל דבר בקלות ובאופן מדויק, כולל המגע, אבל בכל זאת, המגע איננו אותו מגע”.
“אני מודה שגם לי זה חסר”, שידר דן.
בתהומות החלל השחורים והקרים הדהדו אינספור מחשבות של הסכמה מכל עבר.
הארבעה הביטו ביקום, או במה שהיה פעם יקום כפי שידעו אותו. הכל היה חשוך ומנוכר. אפילו שמש אחת לא נותרה, גם לא ערפילית, גם לא אבק או גז העוברים תהליך של קריסה בדרך ליצירתה של שמש חדשה, לא כל שכן של גלקסיה חדשה.
לא היה עוד דבר שעומד לקרום עור וגידים ולהתגשם כמשהו חומרי, לא בעתיד הקרוב וגם לא בעתיד הרחוק.
שום דבר.
***
“אנחנו חייבים לעשות משהו”, חשפה קרן את מחשבותיה לשלושת חבריה.
“נכון”, הסכימו השלושה.
“אבל לפני כן אנחנו חייבים לשתף את כולם, את כל טריליוני הטריליונים האחרים ולבקש את הסכמתם”.
השלושה הדהדו אליה מחשבה של הסכמה.
קרן שידרה מחשבה אל ההמונים הבלתי נראים, המוני בני האנוש הבלתי מוחשיים שסביבה.
יקום מלא בטריליוני טריליונים בני אדם שמילאו את המרחב שמסביבה ללא גוף, ללא חומר, ללא צורה מוחשית כלשהיא, הקשיב לה בדריכות.
והמוני הנפשות החזירו לה מחשבה מהדהדת שפירושה היה הסכמה.
“מתי?”, שידרה קרן שאלה אל המרחב העצום רווי בני האנוש. שאלתה הדהדה בקרב ההמונים שמילאו לכל עבר את החלל העצום, הבלתי נתפס בגודלו.
והמחשבות התאחדו להסכמה אחת ויחידה: עכשיו.
טריליוני הנפשות ריכזו את מחשבתם לרצון אחד, לכוונה אחת ויחידה, כוונה מוחלטת, כוונה שהוסכמה על כולם…
כוונה טהורה ומאוחדת.
השתרר רגע ארוך של דממה. כל הנפשות המתינו בדריכות למה שעתיד לבוא…
…
אי שם, הופיעה מְכִתָּת אור שנוצרה יש מאין, רסיס אור בוהק מאין כמוהו, רסיס אנרגיה מסנוור.
בתחילה הייתה מכיתת האור זעירה, מיקרוסקופית, אבל כמות האנרגיה הטמונה בקרבה הייתה אדירה. חלק ממנה, ידעו כולם, יהפוך בבוא העת לחומר שניתן לחוש אותו. הוא יתממש לחומר של ממש, חומר שהטריליונים הממתינים בדריכות, במתח גבוה מאין כמותו, לא חוו כבר מזה עידן ועידנים.
במהירות, הפכה מכיתת האור המסנוורת לכדור קטנטן, מלא אור מרהיב, אור מסנוור.
הכדור הלך וגדל, הלך והתפשט במרחב.
החלל האדיר בגודלו לא היה עוד שחור…
וללא הרף הלך הכדור והתרחב, הלך וגדל.
במהירות עצומה השתלט כדור האור על כל היקום, על המרחב כולו…
“יקום חדש”, חלפו אדווחת עזות של התרגשות עצומה בקרב טריליוני הטריליונים שמסביב.
רסיס האנרגיה שהתנפח במהירות, הפך לכדור אש אדיר.
“עשינו זאת”, עברה מחשבה נלהבת בקרב ההמונים שמילאו את החלל.
“עשינו זאת”, שחו ההמונים זה אל זה.
טלטלה של חדווה עברה בין הטריליונים.
“מה ניצור ביקום הזה, ביקום החדש הזה?”, הבליחה בכולם המחשבה. הייתה זו מחשבה מטרידה מאד ומלהיבה מאד בעת ובעונה אחת.
הם הרהרו בכך ממושכות בעת שהיקום החדש התנער מאֲפֵלָתו עתיקת היומין והתמלא במהירות בבוהק הזוהר שהרווה אותו במהירות.
“עוד נחשוב על כך”, השיבו לעצמם.
סיפור אופטימי ומרגש. מהדהד את הסיפור הקצר “השאלה האחרונה” של אסימוב. אחד הסיפורים הקצרים הכי טובים במד”ב בכל הזמנים. מודה שציפיתי לסוף עגום עם התייחסות לרוע האנושי. זה לא קרה וטוב שכך.
תודה על תגובתך מיכאל. מסכים אתך שהסיפור מזכיר במשהו את סיפורו של אסימוב הנהדר “השאלה האחרונה” וייתכן שבלי להיות מודע לכך גם הושפעתי ממנו. בהחלט לא התכוונתי להציג סוף עגום או רע אלא להיפך ואני שמח שהבחנת בכך. ניסיתי לשער משהו ממה שעשוי להיות עם האדם בעתיד הרחוק מאד.
תודה רבה על הסיפור הנהדר. קצת הזכיר לי את קץ הילדות, או מה שיכול היה להתרחש לאחריו.
תודה לך רועי. ההשוואה לסיפור קץ הילדות מחמיאה לי.
יש בסיפור גם דמיון לעוד סיפור של אסימוב “עיניים אינן רק לראייה” שהוא עצמו נראה כמבוסס על “השאלה האחרונה ” של אותו מחבר. בבירור הסופר אורעד קיבל מאסימוב השראה.
אבל הלך עימה לכיוון אחר.
עיניים אינן רק לראייה
https://www.no-666.com/2022/01/01/%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%a8%d7%a7-%d7%9c%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%93-%d7%94/
אלי, אסימוב הוא סופר מדע בדיוני ענק שקיבלתי ממנו השראה רבה כל חיי. אין לי ספק שהסיפור שלי הושפע גם ממנו.
סיפור מרתק ממש.
עם המון מעוף ותעוזה לנסות לראות אל העתיד המרוחק.
תודה לך ברי על הפירגון.