מכונו של הרצל על שפת ימה של תל אביב – חלום שלא הוגשם

ד"ר חני ברקת גלנצר מתארת פרוייקט אדיר שתוכנן אך לא הוגשם: מכון לזכר תיאודור הרצל על חוף ים תל אביב.

המערכת

מאמר זה מבוסס על מאמרו של יוסף קלוזנר, "מכונו של הרצל". הירדן, 15 ביוני 1934, עמ' 4.

ב- 6 ביוני 1895 כתב הרצל ביומנו: "לפני מצבת גמבתה בפריס: תקוותי שהיהודים יקימו לי פעם מצבה ביתר טוב טעם".

מיומני הרצל בטרם נדפסו, רשימה מיום 7 ביוני 1895 (לאון גמבתה, 1882-1838, היה מדינאי צרפתי, מראשיה וממייסדיה של הרפובליקה הצרפתית השלישית, נשיא האספה הלאומית וראש ממשלת צרפת).

לקראת יום הזיכרון השלושים למותו של הרצל, החליט הפסל פליקס וייס, להוציא לפועל מחשבה שקיננה בליבו זמן רב, להקים מצבה להרצל בארץ ישראל, על שפת ימה של תל  אביב.

הרעיון התקבל בברכה על ידי מאיר דיזנגוף, ראש העיר דאז, שראה עין בעין עם פליקס וייס את חשיבות הנושא. המחשבה להקים מכון לזכרו של הרצל דווקא בתל אביב נהגתה כבר בעבר על ידי פרופ' יוסף קלוזנר שהרצה על רעיונו בפני וועדת הרצל. הרעיון שהגה קלוזנר, היה להקים מכון הנשען על רעיונותיו של הרצל עצמו, כפי שכתב ביומניו, לדרך בה ישמר פועלו למען העם היהודי. קלוזנר לא דיבר על המבנה עצמו, אולם הדגיש את חשיבות הקמת מכון הזיכרון הן לעיר תל אביב, והן לעם היהודי כולו ולתנועה הציונית בפרט.

מיד עם קבלת העיזבון הוקמה ועדת הרצל בארכיון הציוני בירושלים בראשותו של מוריץ ריינפלד. חברי הוועדה היו: יוחנן קרמינסקי, ד"ר מ. שנירר, אדולף בעהם, ד"ר ויקטור קלנר, ד"ר טולו נוסנבלט, והיועץ המשפטי, ד"ר אמיל קרסניץ. תפקיד הועדה היה לדאוג לשימור העיזבון.

מוריץ רייכנפלד היה יהודי וינאי. סגן מנהל בנק וינה, וידידו הטוב של הרצל. רייכנפלד מונה על ידי הרצל עצמו להיות האפוטרופוס על עזבונו הספרותי, יחד עם וולפסון כנאמן שני וקרימינסקי כנאמן שלישי. רייכנפלד שמר על הארכיון בביתו באדיקות רבה במהלך שלושים שנים. בנוסף רכש רייכנפלד כל מכתב או נייר שכתב הרצל, מכספו הפרטי, מיד כשנודע לו על קיומו. רק בשנת 1934 הסכים להעביר את הארכיון לארכיון הציוני בירושלים, בתנאי שתשמרנה זכויות ילדיו של הרצל (ראה ד"ר .ג. הרליץ, "מוריץ רייכנפלד ז"ל", העולם, 8 בפברואר 1940, גיליון כ"א, עמ' 13). באותה שנה הוקמה ועדת הרצל בירושלים בראשותו של ריינפלד.

אבל המחשבה נותרה בגדר רעיון. הם מעולם לא תכנננו כיצד יראה המכון.

בשונה מוועדת הרצל ביקש הפסל פליקס וייס לעצב מכון קרוב ככל האפשר לדרך שבה ראה הרצל את המכון ואת תפקידו בקרב העם היהודי. הרצל גולל לא פעם בכתביו את רצונו בהקמת ארכיון שישמש בית לשימור הרעיונות של התנועה הציונית, יחד עם הנחת בסיס לפנתאון הספרותי שלה. הרצל אף תיאר במדויק כיצד יראה הארכיון ומה תהיה תכולתו: "יש לחפש אחר סגנון בניה ייחודי, אשר יבטא הקלה וחופש". כך כתב ביומנו (עניין היהודים – ספרי יומן, 1895-1898, עורכים מיכאל היימן, יוסף ונקרט ויורם מיורק, הוצאת מוסד ביאליק 1977, כרך א', עמ' 151).

על בסיס שורה זאת פנה וייס אל פרופ' יוסף קלוזנר והמהנדס ד"ר יונס מונד, ויחד גיבשו תוכנית להקמת מבנה שיעקוב אחר הוראותיו של הרצל בכתביו, וישמש כמכון הרצל. מטרתם הייתה לתאר את רעיונותיו של הרצל בלשון ארכיטקטונית. לשם כך הכינו תוכנית שכללה בית שטוח עם מגדל הנושא על גגו פסל של הרצל. על פי התוכניות, הבניין בכללו, ביחד עם הפסל, יהווה אחדות ארכיטקטונית מונומנטלית. המבנה שיבנה על שפת ימה של תל אביב יראה הן מצד הים והן מצד היבשה, יהיה הסמל הראשון של המולדת העברית, וינציח את רעיון הקמתה. פסל ענק בדמותו של הרצל יתנוסס בקצה הבניין, ויברך את היהודי השב לארצו, אבל גם את הנוכרי הבא לגור או לבקר, בדומה לפסל החירות המקבל פניהם של הבאים לארצות הברית. צדו של הפסל הפונה לים, ימלא אחר צוואתו של הרצל: "איננו מפלים בין אדם לאדם, איננו שואלים מהי דתו של אדם ומאיזה גזע הוא, עליו להיות אדם, ובכך אנו אומרים די"… וזו צוואתי לעם היהודי, התקינו לכם מדינה כזו, שגם הגר הגר בתוככם ירגיש את עצמו טוב" (שם, שם, עמוד 45).

בסיס המבנה יבנה כתיבה מלבנית, המסמלת את בסיסו האיתן והעתיק של העם היהודי. המגדל יעלה מתוך הבית כאילו הוא חלק ממנו. עיצוב זה של המגדל ישיג בסיס רחב ובטוח.

בעיצוב הפסל עצמו תתגשם מטרת הציונות, שהיא חלק אינטגרלי מהיהדות אך צומחת מבסיס זה לגבהים חדשים. הפסל יעוצב כשמבטו של הרצל וידו האחת מופנים לכיוון ירושלים ופנים הארץ. ידו כאילו מתרוממת לשבועה "אם אשכחך ירושלים". ידו השנייה, של הרצל, מתוחה ונטויה מול הגולה. הקו שיבלוט לעיני המתבונן בו, הוא קו השחרור מן הזמן, כעין רוחניות אל זמנית – "רצועת מים, שביל מוביל אל האינסוף". במבט נוסף בפסל ייראו הראש והידיים המסמלות את הכיוון האידאולוגי שלו, בעוד יתר הגוף נראה ללא תנועה.

את הסימבוליקה של המגדל תיאר הרצל ביומניו: "יש להקפיד על יחס נכון בין הבסיס לגובה, שמא יקרוס הבניין ויהרוס את כל סביבתו ואז עלול לבוא, זעזוע ענק, משבר עולמי. הנני מביא לכם את הגאולה, לא בזאת שאני הורס את המגדל, אלא בזה שאני מרחיב את יסודותיו אשר יהיו קיימים לאורך ימים, ואשלימהו באורח הרמוני. אין מגדל בלי פסגה, וברצוני לשים על פסגתו אור מאיר למרחקים". בדבריו אלה רומז הרצל שהעם העברי, העם ששם לו למטרה להקים מדינה עברית בארץ ישראל, איננו מנותק מהבסיס הרחב של העם היהודי. הוא רק מוסיף עליו, ויוצר בסיס רחב לתוספת זו, שתהיה גבוהה ואורה יראה עד קצווי עולם. ככתוב בספר ישעיהו: "וּנְתַתִִּיךִּ לְאוֹר גּוֹיִִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִִי עַד־קְצה הָאָָֽרֶץ" (ישעיהו, מט' פסוק ו.)

"המגדל יהיה בהיר ושקוף במבנהו, הדרך המובילה למעלה, איננה קשה לטיפוס, שהרי העם העברי בנה אותו באהבה, שלא בעבודת פרך כמו הפירמידות במצרים" כתב הרצל ביומנו (שם, שם).

מימינו של המגדל יוקמו שבעה בתי קיבול למנורות החנוכה, שיאירו את החשכה. פנימיותו של המכון תבנה גם היא על פי חזונו של הרצל ותהיה מוארת. הבניין שנראה כאילו לקוח מבניני פאר אירופאים, אמור היה לכלול בנוסף לארכיונים ולספריות, גם אולם עמודים, ואמפי-תיאטרון שיכלול את פסלו של הרצל, שיואר מלמעלה על ידי השמש של ארץ ישראל.

אולמות הספרייה יכילו בתוכם את כל עיזבונו המדיני של הרצל, כמו גם את עיזבונותיהם של ידידיו, עוזריו, ואפילו של מתנגדיו לרעיון הלאומי. החומרים שיאספו באולמות אלה ישמשו למטרות מחקר, ויהיו נגישים לקהל שירצה לעיין בהם. עם חלוף הזמן יתפתח המכון להיות גם הפנתיאון הספרותי של הציונות, ויהיה קנינו של העם היהודי כולו. סדר הופעת הפריטים במכון יהיה מן העבר אל העתיד, ובכך יגשים את האידאל היהודי לאומי של הרצל.

המכון שתוכנן לשמש כמרכז רוחני שהעם כולו ישים בו את אמונו, לא נבנה מעולם. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות. כך, חבר מועצת העיר דוד צבי פינקס, שהיה גם ראש המועצה הדתית, התנגד להקמת פסל בשטחה של העיר תל אביב, מכיוון שמעשה כזה אסור על פי חוקי המסורת והדת. ובנוסף בתקופה בה תוכנן המכון להיבנות פרץ המרד הערבי. כל אלה לא אפשרו את בנייתו. למעשה, מעולם לא הוצאו תוכניות עבודה למכון, גם מפאת העדר תקציב. מכונו של הרצל על שפת ימה של תל אביב נשאר חלום שלא הוגשם. אף תוכניות בניה לא נמצאו, לא בארכיון העיר תל אביב ולא בארכיון הרצל בירושלים.

קיראו גם

ראו עוד על ושל הרצל ב"יקום תרבות"