שמונים שנה השבוע לפטירתו של המשורר שאול טשרניחובסקי. ולציון המועד לפניכם שיר נוסף במחזור השירים של טשרניחובסקי על המלך שעל שמו נקרא, שאול, שאולי מתאים במיוחד דווקא בימים אלו.
חלק מהשירים פורסמו גם ביקום תרבות, וראו ברשימה כאן:
בעין דור (1893 )
“על חרבות בית–שן” (1898 )
“ויהי בישורון מלך” (1918 )
הפואמה “שיר האהבה אשר לשאול” (1921 )
“המלך” (1925)
על הרי גלבע (1929)
אנשי חיל חבל (1936)
בנוסף למחזור השירים טשרניחובסקי כתב גם מחזה קצר על חיי שאול “יום בחייו של המלך שאול”, שפורסם בדפוס רק לאחר מותו של המשורר.
השיר שלפניכם הוא אחד המוקדמים שכתב טשרניחובסקי, אבל הוא מתאר את אחד המאורעות המזעזעים ביותר המתוארים בתנ”ך – מותו של המלך שאול וההתעללות בגופו.
מעניין ה”טויסט” בסוף השיר של טשרניחובסקי, האומר בשם אלוהים: “הֶרֶף! … סָלַחְתִּי לְכָל שׁוֹפְכֵי הַדָּם! סָלַחְתִּי, כִּי בְחֶסֶד אִנָּקֵם!”.
המערכת
על חָרְבוֹת בֵּיִת-שָׁן / שאול טשרניחובסקי
פורגסם לראשונה בספר השעשועים תרנ”ה 1898
יְהִי מִֽמׇּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת־הַחֲלָלִים וַֽיִּמְצְאוּ אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּֽעַ׃ טוַֽיִּכְרְתוּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת־כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶֽרֶץ־פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת־הָעָֽם׃ יוַיָּשִׂימוּ אֶת־כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת־גְּוִיָּתוֹ תָּֽקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָֽׁן׃
(שמואל א’, ל”א)
כִּי יִכְבּוּ עַל חֶרְמוֹן הָהָר
נְגֹהוֹת בֵּין-הָעַרְבָּיִם,
כְּתֹם רֹן הַזָּמִיר הַשָּׁר,
וּכְהִדֹּם מַבּוּעַ הַמָּיִם;
–
עֵת דּוּמָם יָנוּחַ הַגָּן,
יִכָּנֵף זֵפִיר בֵּין הֶעָלִים, –
עַל עִיֵּי מַשּׁוּאוֹת בֵּית-שָׁן
יִנָּטוּ מִסָּבִיב הַצְּלָלִים.
–
דּוּמִיַּת הַקֶּבֶר בַּכֹּל,
עֲטַלֵּף יְרַפְרֵף לוֹ חֶרֶשׁ…
צֵל מֶלֶךְ בְּצַעֲדֵי אֵין-קוֹל
שָׁם יִתְעֶה, בֵּין סֶלַע וָטֶרֶשׁ…
וּלְאִטּוֹ הוּא עוֹלֶה בַתֵּל
בִּדְמִי לֵיל עֲרִירִי-הָעָיִן,
חֲגוּר כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ הַצֵּל,
בִּנְדָנוֹ הַשֶּׁלַח רַק אָיִן.
וּכְבָר רַד גַּם כּוֹכַב-הַצִּיר,
כַּסַּפִּיר שְׂפַת יָם-הַמֶּלַח,
בַּפָּז שָׁם יִתְנוֹסֵס הַשְּׂנִיר –
וְהוּא טֶרֶם מָצָא הַשֶּׁלַח.
–
גַּם אַפְסֵי פְאַת קֶדֶם בָּאוֹר,
יָנוּסוּ צְלָלִים וַעֲנָנִים, –
אָז יִרְגַּז צֵל שׁוֹכְנִי הַבּוֹר,
אַף יֶחְוְרוּ רָשְׁמֵי הַפָּנִים.
–
וִינוֹפֵף הַיָּד, יַחֲרֹק שֵׁן,
מֵעֵינָיו נִשְׁקֶפֶת הָאֵימָה:
“אִנָּקְמָה!”… בְּהָדָר וְחֵן
יוֹפִיעוּ גַבְנוּנִים וּשְׁדֵמָה…
בַּלֵּיל בַּלֵּיל אָנָה וְאָן
יִתְהַלֵּךְ צֵל שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ
בֵּין עִיֵּי מַשּׂוּאוֹת בֵּית-שָׁן,
וְעֵינָיו מְבַקְּשׁוֹת הַשֶּׁלַח.
–
כִּי יָבוֹא יַגִּיעַ הָאוֹת,
וִישֵׁנֵי הַקֶּבֶר יָקִיצוּ,
אָז יִמְצָא הַחֶרֶב הַזֹּאת,
אֵשׁ נִקְמַת-עַד עֵינָיו יָפִיצוּ.
—
“הוֹי, חֵילִי! – “הִנֵּנוּ!” – “”הַכֹּל
לְחֶרֶב נוֹקֶמֶת לְטֶּרֶף!! “
וְאֵל אֵלִים אָז יַרְעֵם בְּקוֹל
וְיִקְרָא לִמְשִׁיחוֹ אָז: הֶרֶף!
–
שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּתְהוֹם!
כֹּה אָמַר אֱלֹהִים גַּם יָקֵם:
סָלַחְתִּי לְכָל שׁוֹפְכֵי הַדָּם!
סָלַחְתִּי, כִּי בְחֶסֶד אִנָּקֵם!–
אודיסה, 1898
