ב-20 באוגוסט, חל יום הולדתו של שאול טשרניחובסקי. לציון המועד הנה השיר המסיים בסדרת השירים של טשרניחובסקי על המלך שעל שמו נקרא, ושאותו העריץ כל חייו, המלך שאול בן קיש. מבחינת כרונולוגית שיר זה הוא המסיים מחזור שירים ע חיי המלך שאול בן קיש..
שירים נוספים של שאול טשרניחובסקי על המלך שאול היו:
המלך שאול בעין דור – 1893,
“על חרבות בית־שן” – 1898,
“ויהי בישורון מלך” (1918 )
“שיר האהבה אשר לשאול” – 1922,
“המלך” – 1925,
על הרי גלבוע – 1929,
והשיר שלמטה:
“אנשי-חיל חבל” – 1936.
בתוספת למחזור השירים טשרניחובסקי כתב גם מחזה קצר על חיי שאול “יום בחייו של המלך שאול ” שפורסם בדפוס רק לאחר מותו של המשורר.
אנשי-חיל חבל” השיר המסיים מבחינת הכרונולוגיה של סיפור חיי שאול, “”, הוא גם העויין ביותר לדוד בן ישי, המכונה בשיר “העבד הזה ‘בית הלחמי'”.
השיר “אנשי-חיל חבל” פורסם לראשונה בעיתון “הארץ” שנה י”ט 06/04/1936 עמ’ 9, והנה השיר בתוך מקראות ישראל חדשות בעריכת נתן פרסקי משנת תשמ”ז 1987.
המערכת
קומו כל איש וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת-גוית בניו מחומת בית-שן ויבאו יבשה וישרפו אותם שם; ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה (שמואל א’ ל“א, י”א – י”ג).
ויקברו את עצמותיהם תחת האלה ביבש (דברי-הימים א’ י“א, י”ב).
צַעַד בְּצַד צַעַד, גֶּבֶר בְּצַד אִישׁ:
אַנְשֵׁי-חַיִל חֶבֶל מֵעַבְדֵּי בֶן-קִישׁ –
הֵם נוֹשְׂאִים בִּשְׁנַיִם, שְׁנַיִם וּבַמּוֹט
בַּאֲרִיג מִצְרַיִם אֶת שְׁלָשׁ הַגּוּפוֹת.
שְׁלָשׁ גּוּפוֹת בְּמֶשֶׁךְ, כָּל גּוּפָה בְּאוֹנָהּ,
וּרְבִיעִית נִדְגֶּלֶת – הִיא אַחֲרוֹנָה.
הַגּוּפָה בּוֹלֶטֶת דֶּרֶךְ הַסָּדִין, –
אֵבֶר וְאֵבֶר הֶדֶר כֹּחַ – אִישׁ עָדִין.
יֵשׁ נִדְמֶה, וּכְאִילּוּ הוּא גָּדוֹל וָרָם
מִהְיוֹתוֹ בַּלָּחֶם – בַּמִצְפֶּה – בָּעָם,
עַז, עַלִּיז-עֵינַיִם וְיָמָיו טוֹבִים,
טֶרֶם מְשָׁחוּהוּ שֶׁמֶן נְבִיאִים,
טֶרֶם הִלְבִּישׁוּהוּ אַרְגָּמָן וָבוּץ,
עַד לֹא יָצָא שֵׁם לוֹ לְמִדָּן וְעַד עוּץ.
–
הֵם נוֹטִים הַשֶּׁכֶם בְּכֹבֶד הַגְּוִיָּה,
הֵם נוֹטִים אֶל עֵבֶר יְשִׁימוֹן-צִיָּה,
בְּמִשְׁעוֹלֵי הַלַּיִשׁ, בְּעִקְּבוֹת זְאֵבִים,
גֶּבֶא לָמוֹ דֶּרֶךְ – צְמֵאִים רְעֵבִים –
נִכְחָם בַּטֶּרֶשׁ וּבִשְׂדֵי-חִטִּים
הֶרָה: כִּי בָעֵמֶק מַשּׁוּאוֹת פְּלִשְׁתִּים –
לַגִּלְעָד יָבֵשָׁה… הִנֵּה הַגִּלְעָד!
כָּל הַלַּיְלָה אֶמֶשׁ יִרְתְּקֵם כַּסָּד.
לֹא כָשְׁלָה הָרֶגֶל, יַד לֹא מָעֲלָה, –
בַּמֶּרְחָק – שָׁם אֵשֶׁל… אֵשֶׁל אוֹ אֵלָה?
–
צַעַד בְּצַד צַעַד, גֶּבֶר בְּצַד אִישׁ,
אַנְשֵׁי-חַיִל חֶבֶל מֵעַבְדֵי בֶן-קִישׁ,
עֵמֶק… נַחַל מַיִם… רֶכֶס הָר… צֵלָע…
הִנֵּה שָׁם מִנֶּגֶד, נֵזֶר הָאֵלָה.
שָׁמָּה יִקְבְּרוּהוּ – גִּבּוֹרָם-מַלְכָּם!
לֹא יַצִּיבוּ נֶפֶשׁ, אֶבֶן לֹא תוּקָם.
אֵשֶׁל יֵשׁ כּוֹרֵת לוֹ, יֵשׁ נוֹסֵר אֵלָה, –
וְיִמָּחֵק לָנֶצַח זֵכֶר לְהַלָּה.
אִישׁ לֹא יֵדָעֶנּוּ. לֹא יִמְצָא קִבְרוֹ,
לֹא יְחַלְּלֵהוּ פְּלִשְׁתִּי בְּעָבְרוֹ.
זָר לֹא יַכִּירֶנּוּ, אַף לֹא בֶן-עַמִּי,
וַאֲפִילוּ עֶבֶד זֶה בֵּית-הַלַּחְמִי.
–
יֵשׁ מִי יִזְכְּרֵהוּ וִיסַפֵּר לַדּוֹר
זֶמֶר-הַגִּלְבּוֹעַ, כֶּשֶׁף בְּעֵין-דּוֹר
לַיָּחִיד הַמֶּלֶךְ מִתְנַבֵּא-בָעָם,
בְּרִית כּוֹרֵת עִם-חֶרֶב וּמְשַׁלֵּם בַּדָם;
הָאֶחָד בְּתִפְאֶרֶת לֶב-נָדִיב, עָנָיו,
שֶׁמִּגֵּר לַשֶּׁלַח לִבּוֹ וְלֵב-בָּנָיו.
הֲיִבְגּוֹד הַלַּיִשׁ בִּמְעוֹן-טְרָשָׁיו? –
וַיִּפּוֹל כַּלַיִשׁ: הוּא וְכָל-אֲנָשָׁיו…—
ירושלים 1935
