“בעין דור” היא אחת הבלדות המפורסמות ביותר של שאול טשרניחובסקי, ומפליא לגלות שכמו שיר מפורסם אחר שלו “אני מאמין” (“שחקי שחקי”) היא נכתבה בשלב מוקדם ביותר בקריירה שלו, כשעוד לא מלאו לו 20. אבל היא נשארה אחת מיצירותיו המפורסמות והמוכרות ביותר עד לסוף חייו ומעבר להם.

הבלדה היא חלק ולמעשה הפתיחה למחזור שירים של שאול טשרניחובסקי על המלך שאול בן קיש שכללו את :

המלך שאול בעין דור – 1893,

“על חרבות בית־שן” – 1898,

“ויהי בישורון מלך” (1918 )

“שיר האהבה אשר לשאול” – 1922,

“המלך” – 1925,

על הרי גלבוע – 1929,

“אנשי-חיל חבל” – 1936.השיר המסיים

בתוספת למחזור השירים טשרניחובסקי כתב גם מחזה קצר על חיי שאול “יום בחייו של המלך שאול ” שפורסם בדפוס רק לאחר מותו של המשורר.

הבלדה “שאל בעין דור” מתארת את אחד האירועים העל טבעיים המבעיתים ביותר המתוארים בתנ”ך: המפגש בין המלך שאול, לפני הקרב האחרון שלו שאחריתו תוארה בבלדות אחרות של שאול טשרניחובסקי, לרוחו של הנביא שמואל, שאותו העלתה “בעלת האוב” מהשאול. הכל מתואר מנקודת מבטו של המלך שאול ומועבר היטב לקורא המצטמרר.

אנו מביאים אותה כאן בגרסה עברית מאויירת שלה, ובשני תרגומים לאנגלית, על מנת להראות כיצד התמודדו המתרגמים לאנגלית עם שירה קשה זאת.

אך תחילה הנה הקטע המקורי בספר שמואל א’ פרק כח שממנו יוצא טשרניחובסקי:

שמואל א פרק כח

א וַיְהִי, בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא, לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-דָּוִד, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה, אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ.  ב וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-אָכִישׁ, לָכֵן אַתָּה תֵדַע, אֵת אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ; וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-דָּוִד, לָכֵן שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ, כָּל-הַיָּמִים.  {פ}
ג וּשְׁמוּאֵל מֵת–וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ; וְשָׁאוּל, הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים–מֵהָאָרֶץ.  ד וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם; וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ.  ה וַיַּרְא שָׁאוּל, אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים; וַיִּרָא, וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד.  ו וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוָה, וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה–גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִם.  ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו, בַּקְּשׁוּ-לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ, וְאֶדְרְשָׁה-בָּהּ; וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר.  ח וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קסומי- (קָסֳמִי-) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלָיִךְ.  ט וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ; וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי, לַהֲמִיתֵנִי.  י וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל, בַּיהוָה לֵאמֹר:  חַי-יְהוָה, אִם-יִקְּרֵךְ עָוֺן בַּדָּבָר הַזֶּה.  יא וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, אֶת-מִי, אַעֲלֶה-לָּךְ; וַיֹּאמֶר, אֶת-שְׁמוּאֵל הַעֲלִי-לִי.  יב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת-שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל.  יג וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ.  יד וַיֹּאמֶר לָהּ, מַה-תָּאֳרוֹ, וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל; וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי-שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.  {ס}  טו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר-לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא-עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד-הַנְּבִיאִים גַּם-בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ, לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה.  {ס}  טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי:  וַיהוָה סָר מֵעָלֶיךָ, וַיְהִי עָרֶךָ.  יז וַיַּעַשׂ יְהוָה לוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי; וַיִּקְרַע יְהוָה אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ, וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד.  יח כַּאֲשֶׁר לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, וְלֹא-עָשִׂיתָ חֲרוֹן-אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק; עַל-כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, עָשָׂה-לְךָ יְהוָה הַיּוֹם הַזֶּה.  יט וְיִתֵּן יְהוָה גַּם אֶת-יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ, בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי; גַּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים.  כ וַיְמַהֵר שָׁאוּל, וַיִּפֹּל מְלֹא-קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד, מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל; גַּם-כֹּחַ, לֹא-הָיָה בוֹ–כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם, כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלָּיְלָה.  כא וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, וַתֵּרֶא כִּי-נִבְהַל מְאֹד; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, וָאֶשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי.  כב וְעַתָּה, שְׁמַע-נָא גַם-אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת-לֶחֶם, וֶאֱכוֹל; וִיהִי בְךָ כֹּחַ, כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ.  כג וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל, וַיִּפְרְצוּ-בוֹ עֲבָדָיו וְגַם-הָאִשָּׁה, וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם; וַיָּקָם, מֵהָאָרֶץ, וַיֵּשֶׁב, אֶל-הַמִּטָּה.  כד וְלָאִשָּׁה עֵגֶל-מַרְבֵּק בַּבַּיִת, וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ; וַתִּקַּח-קֶמַח וַתָּלָשׁ, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת.  כה וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי-שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיֹּאכֵלוּ; וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ, בַּלַּיְלָה הַהוּא.  {פ}

הבלדה נכתבה ב-1893, בעת שהיה טשרניחובסקי כבן 18, והיא משיריו הראשונים. היא התפרסמה לראשונה בעיתונו של אליעזר בן-יהודה “הצבי” (ירושלים) בי”ד בתשרי תרנ”ח (10 באוקטובר 1897), ובכ”ו בתשרי (22 באוקטובר) שבה ונדפסה בעיתונו של בן-יהודה “השקפה”.

והנה הגירסה המקורית:

זמן קצר אחרי כן היא נכללה בקובץ שיריו הראשון של טשרניחובסקי “חזיונות ומנגינות” (ורשה: תושיה, תרנ”ט–1898), ולאחר מכן בכל קובצי השירה של טשרניחובסקי שראו אור בחייו: “שירים – הַשִּׁלֹחַ”, “ספר הבלדות” (הוצאת אמנות, תרצ”ג 1933), “כתבי וילנה א”, ירים” (בהוצאת קרן ישראל מץ, 1937), “ראי אדמה: שירים” (הוצאת שוקן, ת”ש 1940), ו”שירים” (הוצאת שוקן, תש”ג 1943 ).

הנה גרסה בפונט מודרני, הכוללת איורים, מ”מקראות ישראל” משנות השבעים.

הפואמה בתרגום לאנגלית

1:

In Ein Dor

Translator: Harry. H. Fein. A Harvest of Hebrew verse Boston 1934

תרגום שני

.

Poems. Tel-Aviv, Eked, 1978. Translator: David Kuselewitz

קראו גם

סיפורה של גיל הראבן “בעלת האוב” בפרויקט הסיפור התנכי

“המלך שאול על הרי גלבוע ” פואמת ההמשך של שאול טשרניחובסקי

“אני מאמין (“שחקי, שחקי”) שיר חייו של שאול טשרניחובסקי

שאול טשרניחובסקי בויקיפדיה