לציון רעידת האדמה במרוקו ב-8 לספטמבר 2023 ,ד״ר לימור שריר מעלה זכרונות מביקוריה שם, ופרקים מספרה ״סודות מרקש״. ד״ר אמנון סטופ מוסיף על חשיבות ההתכוננות לסכנות טבע כדי למנוע מהם להפוך לאסונות טבע.
המערכת
מרוקו, שלאורכה טיילתי פעמיים לצורך מחקר עבור כתיבת ספרי “סודות מרקש” (הוצאת כרמל, 2010), מעולם לא נעלמה מזיכרוני, וכעת היא שבה ועלתה במחשבותיי עם הדיווחים על רעידת האדמה שהתרחשה בה החודש (ספטמבר 2023).
סודות מרקש – תקציר מתוך עטיפת הספר
סודות מרקש הוא סיפורו של נער מתבגר המגלה את זהותו המינית והנפשית במרוקו של המלך חסן: ארץ פראית, מלאת קסם וסיאוב, רוחשת מיניות, וכנועה לדיקטטורה מלוכנית.
בכתיבתה הייחודית משלבת הסופרת דמיון וריאליזם עם פרוזה פיוטית ובאמצעותם מתארת את מרוקו טומנת הסוד כפי שלא הכרנוהַ. אדם המוותר על זהותו ושאינו מסוגל לוותר על עצמיותו הוא הדמות המרכזית בספר.
בטיוליי במרוקו גיליתי ארץ ענקית, מלאת ניגודים ועתירת נופים מרהיבים. החל מהכיפות המושלגות של הרי האטלס, שלצלעותיהם מפכים נחלים הנובעים מהפשרת השלגים, ועד לדיונות המדבר האינסופיות בסהרה. בשבילים תלולים שלמרגלות האטלס רכבתי בשיירות על גבי חמורים פוסעים לאיטם על גבי אדמה שחורה נטועה עצי דובדבנים. בין דיונות הזהב שבסהרה התנהלתי בשיירות של גמלים, אותם הנהיגו ברברים בני שבט הטוארג עטופים בגלימותיהם הכחולות. הברברים שחיים גם בהרי האטלס ובהרי הריף הם קבוצה אתנית הנבדלת במראם, במנהגיהם, ובשפתם.
הפרק “דיונות הזהב והכסף”
“לילה. עינַי עלטה. מדי פעם נעורים רחשי הרוח, והחול מצליף בפניהם עטויי הרעלות הכחולות של אנשי המדבר. הירח צובע בכסף את החול האינסופי, את עיניהם הגדולות והפעורות של הגמלים, את רגליהם הדקות והעזות, את עיניהם השחורות של הגַמלים, מלכי המדבר, את מבטם העמום והלא מובן לזר שפוקד את המקום. צלצול של ענבלים קטנים נבלע בתוך החול, נעלם בין הדיונות. לפעמים נשמעת אנקת גמל ושוב רוחשת הדממה ועקבות עקרבים דוממים בחול. שיירת גמלים עמוסת סחורות משתרכת לאיטה בתוך הלילה. השמיים שמעל המדבר שלווים כרצועת ים רחב ידיים, זרוע פנסי-כוכבים בהירים, מנצנצים וכבים. אלו הם שמיים אחרים שלא נראים בשום מקום, הם בולעים אותך לתוך קרירותם המסתורית והתכולה שנפרשת מעל להט החול ביום, ויורקים אותך חזרה אל תוך דיונות הכסף בלילה. הם מהתלים בך. כאן במדבר, איתני הטבע שולטים ואין בלתם. לפתע מפלח קול בכי חרישי את דממת המדבר. הקול מסתלסל ומתחנן. לאור הירח זוהרות דמעות של בדולח מתוך עיניו של הגמל ולידו מחריש הגַמָל. עם עלות השחר שיירת הגמלים ממשיכה לשרך את דרכה אל נאות-המדבר. הירח גווע לאיטו עד שנעלם, והשמש, חיוורת, שולחת את זרועותיה הדקות אל תוך החול. אט אט חודרות הקרניים כמו אלפי תמנונים אל תוך הדיונות וצובעות אותן בלבן. דבשות הגמלים מבהיקות וצמרן עוטה גוון בהיר ורדרד. עיניהם מבהיקות כאבני אודם תחת מעטה ריסיהם, ואוזניהם הרכות והשעירות מתפרשות לצדדים. פרסות רגליהם פוסעות בתוך החול, זנבותיהם המדולדלים נעים בין ירכיהם הגדולות, נעים בשיירה קדימה, קדימה אל היעד, והרוכבים הכחולים עם עיני הגחלים הלוחשות מתנודדים מעליהם לקצב פסיעותיהם, ופניהם אל השמש. קול בכיו של הגמל הולך וגובר, מלחך את הדיונות ומרחף באוויר החם. אד תכלכל זחוח מתפשט על פני הסהרה. הדיונות מכחילות לאיטן, ומשתקפות מבעד למעטה חלבי רך. החום מפשיר את צינת הלילה ושיירת הגמלים מותירה עקבות על החול. מדי פעם מחרידה צעקתו של אחד הרוכבים את השקט. הוא גוער בגמל, דוחק מעט בצלעותיו אבל אחר-כך הוא ממתן את קולו, ולוחש מילים עלומות המתגלגלות מתחת לשפמו השחור, המתגלה מבעד לרעלה, מדבר אליו כאל ידיד ותיק. לפעמים הוא מסלסל את קולו ופוצח בשיר בעל ניגון מונוטוני מתמשך, והגמל נראה מנענע את צווארו המפותל לקצב שירת אדונו. לרגעים הגמל ורוכבו מתמזגים לדמות אחת הממשיכה לנוע לאיטה אל מול השמש. כפסלים כהים, המתנודדים באוויר, נצפית שיירת הגמלים על רקע המדבר. לפתע מתמרד הגמל, עומד על מקומו וממאן לזוז. שיירת הגמלים נעצרת. הוא רוקע ברגליו, מעיף על סביבותיו חול דק ובהיר, נחיריו השעירים רושפים, עיניו הגדולות מתמלאות דם וקצף לבן ובוהק עולה מפיו. צמרו סומר ולאור הזריחה הוא נראה כלהבת אש. הוא מנענע בתחינה את צווארו הארוך, זוקף את אוזניו הרכות וזועק לרחמים. רוכבו מחריש. קו רקיע דק בכתום זוהר נמתח מעל הדיונות שנראות עתה כהות, חלקן מזדקרות לשמיים כפטמות של שד העוטות צל עגום. נדמה כאילו קו נוף של ים אפרפר, תכלכל ומסתורי, מציץ מבין שְדֵי הדיונות. אלה נדמות לעתים למפלצות כהות, רוחשות מזימות בפרפור אחרון של גסיסה. ענני נוצה מעטים משורטטים מעליהן והרוח משייפת וחורצת בחול גלים מעגליים, ולמרגלות הדיונות הגבוהות מעצבת דיונות קטנות יותר, מין קמרים וקערים, גבעות ועמקים עשויים חול רך, מין בנות דיונות עליזות ומפרפרות בתנועות מעוגלות של מחול, פושטות על פני המרחבים, והרוח מלטפת את לחייהן הסמוקות. הגמל מרכין את צווארו ובבת-אחת מותח את גופו, מנסה להתרומם על שתי רגליו ולהעיף את רוכבו. עיני הרוכב רושפות ומתמלאות דם. הוא נוטל את מקלו וחובט בחוזקה בגופו של הגמל, מושך חזק ברתמה וקול קללה איומה פולחת את השקט. הגמל מרים את ראשו בחוסר אונים, מביט בתחינה לשמיים. יללה חרישית נפלטת מפיו ודמעות זהובות זולגות מעיניו. הוא מתחיל לנוע והשיירה נעה יחד עימו. אט אט מתגבר הזוהר שבשמי המדבר והעננים נמוגים. עתה השמש עולה וצובעת את הדיונות בזהב. הים הדמיוני נמוג ונעלם, והגמלים עוטים את גוני החול. צליל הענבלים הקטנים שלצוואריהם נשמע עליז יותר. תופי הבֶּרבֵּרים ונגינה מונוטונית נשמעים מרחוק, קולותיהם הולכים וגוברים ופורעים את דממת המדבר ככל שהשיירה מתקדמת והולכת אל הכפר שבנווה-המדבר. חרחורים קלושים נפלטים מפיו של הגמל הזקן ובגוף מובס הוא פוסע בתוך החול ולידו מחריש הגַמָל, מוליך אותו בשתיקה אל מותו“.
זכורים לי טיולים בכפרים מבודדים שבהם איכרים חורשים עדיין את שדותיהם במחרשה וסוס ומכבסים לבנים לגדות הנחל. בתיהם ייחודיים עשויים מבוץ לצד בתי אבן עלובים שעל גגותיהם מכלי מים שחורים וצלחות לוויין. מעל פסגות ההרים שבדרכים התנוססו כתובות “יחי המלך”.
בספרי “סודות מרקש” דמיינתי לעצמי את מרוקו המתנערת מהדיקטטורה המלוכנית והופכת דמוקרטית, וזמן לא רב לאחר סיום כתיבת ספרי אכן התרחשה תנועת “אביב העמים הערבי” – גל של התקוממויות, הפגנות, ומעשי אלימות שהחל ב-17 לדצמבר 2010 בתוניסיה ומשם פשט לכל מדינות ערב ושכנותיה, ובסופו נכשל.
כיום בכפרים הקרובים למרקש אוספים התושבים בידיים חשופות את גופות מתיהם מתחת להריסות הבתים שהתמוטטו בשל רעידת האדמה.
בערים השונות בקרתי באתרי המלאח היהודי – מין גיטאות שבהם התגוררו היהודים וקיימו בהם אוטונומיה פנימית – על בתיהם העלובים, והסמטאות הצרות שלעתים יכולות להכיל מעבר של חמור דקיק אחד על רוכבו.
זכור לי במיוחד העוני שבו חיו האנשים הפשוטים במרוקו, ובמיוחד הביקור בבית החרושת לעיבוד עורות שבעיר פס. שם עבדו נערים צעירים שעות רבות בחום הלוהט בעיבוד ובצביעת עורות בעזרת חומצות רעילות, ללא מסכות או אמצעי הגנה, כאשר שאיפת אדי הרעל לריאותיהם גרמה להם ללקות במחלות ריאות כרוניות עד כדי קיצור חייהם.
פרק שישי מספרי
“יותר משאהבתי את סמיר, ריחמתי עליו. גופו היה גרום, זרועותיו מדולדלות ופניו זוויתיים כלשהו. הם נחבאו בשערו הסבוך כקן של ציפורים. מבע עיניו היה תוהה ומפוחד. צחנת עורות הכבשים המומסים בלשלשת יונים שדבקה לעורו, בשל עבודתו בבית-החרושת, הפכה לחלק ממנו. סמיר, בדומה לאנטוניו, היה חלק חשוב מילדותי, ונראה לי שהיחסים עם שניהם עיצבו במידה רבה את אישיותי והשפיעו על כתיבתי עד כי אינני רואה את חיי בלעדיהם.
התגוררנו בשכנות. בעוד שאני התגוררתי עם הורַי בבניין דירות רגיל, הם התגוררו בבתים דהים בעלי טיח מתקלף שבשכונת העוני הסמוכה. השכונה גבלה במגרש גרוטאות גדול שהבדיל בין גושי הבניינים לבין המֶדינה. אנטוניו התגורר עם אביו, וסמיר היה בן למשפחה מרובת ילדים שפרנסו את עצמם כבר מגיל צעיר. מעולם לא ביקרתי בבתיהם והעדפנו להיפגש במגרש. שביל סתרים הוביל אותנו מהמגרש לסמטאות המֶדינה ומהן היינו עושים את פעמינו אל המלאח היהודי. סמיר, שאהב לטפס לגבהים, היה מזנק בזריזות על החומה שהקיפה את המלאח, מנסה להגיע אל צריח המגדל העתיק, אל קיני החסידות, לאסוף את ביציהן כדי למוכרן למכשפה יהודיה. מאז ומתמיד התביישתי להודות בפניו שאני סובל מפחד גבהים אבל מעולם לא התלוויתי לסמיר לטיפוס על החומה. הייתי מתבונן בו חרד ומוקסם.
מעבר לחומה, על גג בית-הספר היהודי שבמלאח, היינו מבחינים בדניאל, שהיה קורא בשמותינו ומנופף לעברנו את זרועותיו בהתלהבות. דניאל היה עוקב אחר כל תנועה מתנועותיו של סמיר בהערצה גלויה. “הרם מעט את הרגל והנח אותה על הזיז”, הורה לסמיר. “הנה עוד קצת ותוכל להושיט יד ולאסוף בקלות את הביצים”, עודד אותו. כשסמיר הצליח במשימה היה דניאל סופק את כפיו בהתלהבות. “דלג מעל החומה והצטרף אלינו”, הזמין אותו סמיר. “אינני יכול. אם יגלו שנמלטתי גם היום משיעורי התורה אבא יהרוג אותי במכות”. לא פעם, סיפר, היו הוריו פונים לעזרתו של ה”אלבראח”, הכרוֹז בשפת הקודש שלהם, עברית, שהיה מסתובב בסמטאות המלאח וקורא: “מי מצא ילד יהודי?” והוא היה מציץ עליהם מהגגות. אבל לעתים רחוקות דניאל לא היה עומד בפיתוי ומצטרף אלינו.
אני, שהייתי בן למשפחה משכילה, נחשבתי בעיני חברַי כעילוי וכפוסק אחרון בכל מיני שאלות קטנות כגדולות. למשל, האם ציפור כלשהי שראינו בשדה היא שחרור או דרור, והאם האבן שניסינו ליידות בה תעשה את דרכה מהר יותר ובצורה מדויקת יותר אם ניידה אותה בקשת שטוחה או מקושתת. נהגתי ללמד אותם את אותיות האלף בית על ידי כך שהקראתי בפניהם כתבות מ”חדשות מרוקו”. פעמים רבות מצאנו עצמנו מתווכחים אם שלטונו של המלך חסן מועיל למרוקו אם לאו. שיחותינו בעניין זה היו נערכות בפינות נסתרות ובסודי-סודות שכן במרוקו אסור להביע ביקורת על המלך. בילדותם הצטייר המלך בעיניהם כדמות נשגבת, כאביה של מרוקו הספון בארמונותיו רק כדי שיהיה לו נוח לשרת משם את עמו. במיוחד בעיני דניאל היה המלך נערץ ונחשב כמגן ומושיע היהודים.
את עונים המרוד הם קיבלו כמובן מאליו. אולי מכיוון שהם נולדו לתוכו ומעולם לא היו רגילים לחיים אחרים. אבל בגיל ההתבגרות החלו להעסיק אותם מחשבות מרדניות. שלושתם החלו לחלום על עזיבת מרוקו. אנטוניו התאווה להתאחד עם אמו המוּרית שחזרה לפי השמועה לאנדלוסיה, וסמיר חלם לעזוב מכיוון שהמחשבה הזאת הייתה נחלת מתבגרים רבים. למרות שידע שאין לו סיכוי להגשים את חלומו נראה היה שהוא נהנה להימנות עם הזרם הכללי, אולי מפני שהמחשבה עצמה הפיחה בו כוחות. דניאל חלם לעזוב אל ארץ קדושה וקסומה שלא נקב בשמה ושכינה אותה ארץ מורשת אבותיו אברהם, יצחק, ויעקב. עם הזמן, באחת השיחות, סמיר הודה שבעצם לא יהיה אכפת לו להצטרף לדניאל ולעזוב את מרוקו יחד עימו לאותה ארץ קדושה, ובלבד לעזוב.
לעתים ביקרתי אותו במקום עבודתו. כדי להגיע לשם הייתי חייב לצעוד ברגל מרחק רב מביתי שבמרכז העיר ולהגיע אל המֶדינה. דרכי הייתה קבועה: תחילה עברתי דרך שער רחב ידיים שהוביל אל כיכר קטנה, ממנה התפצלה הדרך אל הרחוב הראשי. שם הייתי פוגש בצעירים בדרכם אל המדרסה. כנמלים שחורות מתוך חוריהן, הגיחו המוני המתפללים מהסמטאות בדרכם אל המסגד ונבלעו בתוכו. במרחק לא רב משם, עברה דרכי דרך השווקים. מתחת לעצי תאנה ישבו החרטים ורקעו טסי נחושת וקנקנים. ליד סמטת עושי המסרקים, פניתי לכיוון הנהר שמימיו עכורים, ועברתי דרך שוק הדגים. דגי פלמידה רבצו על הדוכנים ליד דגי צל מפוספּסים. דגי לטאה בצבע מי הים נחו ליד ערימות של סרדינים ונחשי ים שהיו מפותלים סביב עצמם. משם הובילה הדרך אל שוק העשבים והתבלינים ואל שוק הקצבים. טלאים פשוטי עור בהו בי בעיניהם החלולות. איבריהם היו חשופים לראווה: קיבותיהם פרושות כמניפה, מעיהם שקופים, ריאותיהם אווריריות וורדרדות. קרקור תרנגולים לפני שחיטה שהיו קשורים ברגליהם בצרור אחד, החריש את אוזנַי.
מכאן התפצלה דרכי לסמטאות אפלוליות שהיה בהן מקום למעבר אדם בודד על חמור או פרדה. נדחקתי בסימטה כשפנַי משורבבים בין בטני החמורים וגבי שעון על הסלעים. היה עלי לעלות באינספור מדרגות החצובות בהר. עתה, חשתי שרגלַי עושות את הדרך כמאליהן ואני ממהר לטפס במדרגות האחרונות, מדלג שתיים שתיים יודע שבקצה המדרון אראה סוף סוף את סמיר.
בשעה זו השמש כבר קפחה במלוא עוזה, גופי להט וזיעה חמה שטפה את איברַי. מקצה המדרון נגלה לפנַי בבית–החרושת לעיבוד עורות. המשטח רחב הידיים היה מוקף בניינים דהויים עם מרפסות מטות ליפול מהן השתלשלו לייבוש עורות של כבשים וגמלים. גפן עקרה שעליה כמושים השתרגה על אחד המעקות. ליד בורות החומצה עמדו נערים צעירים בגילו של סמיר וטבלו עורות של בעלי החיים בחומצה ובסיד, מסירים מהם את השיער והשומן.
ילדים קטנים צעדו, יחפים, נושאים דליי פח גדולים מלאים בחומרי צבע אל הבורות בהם הושרו העורות. הילדים התקדמו בצעדים איטיים כשגופם נוטה אל צידם מחשש לשפוך את החומר בדרך. ריחות של זעפרן, פרג, ונענע נמהלו בריחם החריף של החומצות והסיד ובריחם של עורות הכבשים והגמלים, והריח הזה הצמית את ריאותי. שיעול עז נפלט מגרוני מלווה בתחושה של קבס.
קראתי בשמו של סמיר, אך איש לא השיב. התבוננתי בפועלים הצעירים. מלמעלה נראו ראשיהם השחוחים מעל הבורות. הם היו טרודים בעבודתם ולא נשאו אלי מבט.
מעברו השני של המבנה הבחנתי בקבוצת תיירים שהשקיפו על הבורות וצילמו את הנערים.
לפתע הבחנתי בסמיר. לרגע תקפה אותי שמחה ורציתי לקרוא בשמו אך הוא נראה טרוד ולא הבחין בי. התכווצתי בפינתי והמשכתי להביט בו. ראיתי כיצד הוא מנופף בזרועותיו לעבר התיירים ומושיט את כף ידו הפתוחה והמלוכלכת אל מול עיניהם. “דירהם מיסיה, דירהם מדאם”, קרא אליהם בקול.
מטבע שהושלך על-ידי אחד התיירים נחת היישר לכף ידו המושטת. ניצוץ הבזיק בעיניו והוא מיהר להטמין את המטבע בכיס מכנסיו ושב להתחנן בפני התיירים. מטר של מטבעות הושלך לעברו. רובם נפלו לתוך כף ידו ומיהרו להיעלם בכיסו. מטבעות בודדים התגלגלו על פני אבני המשטח וטבעו בתוך בורות החומצה. מטבע אחד נחת על קצה נעלו המרופטת אך בתנועה זריזה הוא הצליח לדרוך על המטבע כשהוא מונע ממנו להתגלגל אל הבור ולהיעלם ממנו לעד“.
לעומת בתיהם הרעועים של בני העם הפשוט ארמונות המלך והרמונותיו הם מבנים מפוארים עטורי קשתות שקירותיהם עשויים פסיפסים מרהיבים (הזליז’) עם בוסתנים פנימיים אפופי ניחוחות פריחת הלימון וגפנים שרועות על סוכות עץ מעל באר מים.
העיר המרשימה ביותר בעיני היא מרקש הנמצאת על קו התפר שבין הרי האטלס ובין הסהרה. מעין נאת מדבר הממוקמת כתחנת מעבר בין אנדלוסיה לאפריקה השחורה. העיר על גווניה האדמדמים-ורודים נראית כאילו צמחה מן המדבר. מרקש נוסדה בשנת 1062 כבירת שושלת המורביטון, ברברים משבטי הצהנגא שמקורם בהרי האטלס אשר מרדו בשליטים הערבים. מלחמות הברברים העלו בדמיוני את דמותה האגדית של דהינה אל כהינה, המלכה הברברית הגיבורה המופיעה בספרי “קולות מרקש”. שוטטתי בסמטאותיה הציוריות של העיר המוקפת עצי תמר, ארמונות ומסגדים. בליל של צבעים, ריחות, וקולות אפף אותי. כיכר העיר הג’מע אל אפנה (כיכר הגולגלות) הומה ברוכלים המוכרים מכל הבא ליד בדים צבעוניים, כלי נחושת, קמעות, תבלינים, דברי מתיקה, ולימונדה טרייה, לצד דוכני הקוראות בקפה ומגידי העתידות, כשברקע מתנגדת מוסיקה ברברית מחרישת אוזניים.
פרק מספרי
“באחד הימים כתבתי לסיהאם: ובחלום לפתע גֶ’מָע אל-אפְנָה התרוקנה. נעלמו כולם. נעלמו בולעי האש, מוכרי המים, משביעי הנחשים ומספרי הסיפורים. נעלמו גם הרוכלים על עגלותיהם: מוכרי העוגיות המתוקות, איש התבלינים ומוכרי התפוזים עם ערימות הזהב על מגשיהם ואפילו הבחור עם הקוף המרקד נבלע בפתח אחת הסמטאות.
ושקט השתרר. רק רקיעות פרסותיהם של הסוסים הרתומים למרכבות השחורות עלו מתחת לשדרת עצי התמר המובילה אל הכיכר. נמוגו גם המוני האדם, הגלים האנושיים, הססגוניים, השוקקים שהתפתלו ומילאו את הכיכר והותירו רק אותך ואותי במרכזה, ליד מזרקת הפסיפס הירוקה – מֵימֶיה שרים את שירנו.
ואנו רוקדים כצללים מכושפים לאור הירח, לקול מנגינה עלומה שרק אנו מצליחים לשמוע.
גופך ערום מתחת לגלימת המשי ומחרוזת אבנים כחולות מן המדבר לצווארך. אני חש את ניצני שדייך על ליבי ואת החום העורג שעולה אלי מגופך. ראשנו סחרחר.
אני מביט אל תוך עינייך. צבען הירקרק כמערות סמויות, במקום שהסהרה נפגש עם הים וגליו מלחכים את החול ונסוגים, מותיר אותי עורג, נבוך וחושש, שפעם יאבד לי המבט הזה לעולמים. ולאור הירח שמעל מרקש נראים תלתלייך גלים כסופים, חוטי כסף המשתפלים על צווארך ועל כתפייך טווים ביניהם את נשמתי. את מתרפקת עלי ואנחה חרישית נפלטת מבין שפתייך ואני מרפה את חיבוקי לרגע ושוב לופת אותך בזרועותַיי נושא אלייך את מבטי ואנו שותקים. ואני חושב: כמה עזה היא השתיקה בינינו, כמה יפה היא. פועמת כמו לב בחושך לאור הירח של מרקש.
וקול הלמות סוסים עולה באוזנַי מעבר לחומות. הנה קרבים הבֶּרבֵּרים לכבוש את מרקש ואני אכבוש אותך בדומייה.
חומות הקסבה האדומות לוהבות ביום ומחווירות בלילה ונחשים זוחלים על האדמה הלוהטת, נבלעים בין רגביה המכווצים מפני צינת הלילה. רחש טופרי לטאות אפרפרות בוקע מתוך הדממה – חיוורות בחיוורון מוות.
ואני בוכה ללא קול חושש שוב לאבד אותך“.
כיום נראה שהחיים המודרניים יחד עם החידושים הטכנולוגיים העולמיים הולכים וכובשים את מרוקו ובעיקר זמינים לבני המעמד העליון, אך נראה לי שעדיין בכפרים הדלים ובסמטאות הרעועות, היכן ששוררים עוני ודלות, מתקיימים החיים בדומה מאוד למה שתיארתי בספרי. על פי העיתונות העכשווית הם עדיין אוספים את מתיהם לאחר רעידת האדמה בידיים חשופות. יעברו עוד שנים כדי שכולם יתפכחו מהחלום.
תוספת בענין אסונות טבע מאת ד”ר אמנון סטופ
בתחום ההתמודדות עם אסונות מבדילים בין סכנות טבעיות Natural Hazards ובין Natural Disasters. סכנות טבע הן דבר שאין באפשרותנו לעשות דבר בעניינו, תמיד היו קיימות ותמיד יהיו קיימות – התפרצויות וולקניות, הוריקאנים, רעידות אדמה, ועוד כגון מפולות שלג ושריפות יער. אבל מה שהופך סכנת טבע לאסון טבע הוא תמיד מה שבני האדם עשו או לא עשו. הצפות עקב גשמים מרובים, למשל, הן מצב שאפשר להתכונן לקראתו ולהתמודד איתו, אם יש מערכות ניקוז מתאימות. אפילו רעידות אדמה הן אסון שאפשר להתכונן לקראתו, עם בניה מתאימה. כמובן שיש לקחת בחשבון אילוצים שונים, ויתכן שלא משתלם להתכונן לאירוע נדיר. למשל הצפה של נחל עקב אירוע גשם שמחשבים שיתרחש פעם ב-50 שנה. במקרה כזה יתכן שעדיף לקבל את הסיכון, וכאשר יתרחש האסון לבנות מחדש. כנ”ל רעידות אדמה. אפשר לקבוע תקני בניה לעמידות בפני רעידת אדמה עד עוצמה מסוימת, למשל עוצמה 7. אם תתרחש רעידת אדמה בעוצמה 9 כל הבתים יפלו, אבל רעידת אדמה כזאת היא ענין של פעם בעשרת אלפי שנים, והתכוננות לעוצמה כזאת תעלה הרבה כסף, ולכן מחליטים לוותר. השאלה תמיד היא איפה קובעים את הגבול. האם עוצמה 7 או עוצמה 7.5 או 8 וכיוצא בכך.
בנוסף, כמובן שיש להכין את שירותי ההצלה, ורצוי גם את הציבור הכללי, להתמודדות עם אירוע הטבע. בישראל, למשל, רק לא מזמן יצא דו”ח שלפיו תקני מערך הכבאות הם רק 70% ממה שצריך להיות לפי הסטנדרט שממשלת ישראל עצמה קבעה, ושהאיוש אפילו לא ממלא את כל התקנים, כך שבפועל יש לנו רק כ- 55% מהכבאים שצריכים להיות (עמוד 3). בנוסף לכך לפי דוח מבקר המדינה מ- 2021 יש רק מנוף אחד בכל הארץ שיכול לחלץ אנשים מקומה 20. כל מי שנוסע בכבישים בארץ רואה את המגדלים שבונים בכל פינה שרבים מהם מעל 20 קומות, ומי שמודע לנתונים שואל את עצמו מה יקרה אם חס וחלילה תפרוץ שריפה בבנין שכזה.
המצב של חוסר מוכנות בשירותי כיבוי האש לא מפתיע את מי שעוקב אחרי התקשורת ושומע כבר שנים שמספר מיטות האשפוז לאלף נפש בארץ הוא רק 1.7 לעומת 3.4 ממוצע OECD (בארה”ב 2.3), רק 5.1 אחיות לאלף נפש לעומת 9.2 ממוצע במדינות OECD, ואף שלכאורה מספר הרופאים לאלף נפש (3.3) קרוב לממוצע, בפועל בהתמחויות מסוימות כמו הרדמה חסרים מאות רופאים (ראו דו”ח למ”ס). כך גם עם המורים בתחומים מסוימים, שלקראת פתיחת שנת הלימודים רק לא מזמן הודיעו לנו בתקשורת שאין מורים למתמטיקה ואנגלית, ובבתי ספר ברחבי הארץ לא לומדים את התחומים האלו כי פשוט אין מי שילמד.
זו כמובן אחריותה של הממשלה, לדאוג לתכנון מראש. גם לקבוע את התקנים, של בניה, של ניקוז, של עמידות בפני רוח, של מספר כבאים (ורופאים, ואחיות, ומורים). גם לאכוף את התקנים. ובכלל לדאוג לכך ששירותי ההצלה יוכלו להתמודד עם אירועי טבע – שאין צל של ספק שיקרו, השאלה רק מתי.
במרוקו, במיוחד בעיר העתיקה, ברור שלא היו תקני בניה. השאלה מה עושים עם ערים עתיקות כאלו היא לא פשוטה גם באירופה כי כמובן כשהן נבנו לא היו תקנים ורבים מהבנינים לא עמידים לרעידות אדמה. אבל גם אז אפשר לכל הפחות לדאוג לכשירות שירותי ההצלה, מה שלפי הדיווחים לא קיים במרוקו.
כל אזרח ישראלי צריך לשאול את עצמו מה המצב בישראל.
