סיפור דיסטופי סאטירי על מדינת ישראל בעתיד. או מה שנשאר ממנה.

המערכת

כריכת “שמשון 2.0” של דן בורנשטיין

הקדמה על הספר

אם היו מוסיפים לתנ”ך ספר חדש שיתאר את התקופה הנוכחית, הסופר המקראי המודרני כנראה לא היה נאלץ להתאמץ במיוחד כדי למלא אותו בתוכן. החיים שלנו כאן, ודווקא במאה ה-21, מתנהלים יותר ויותר כהמשך עלילתי ישיר לתקופת השופטים: אנרכיה גוברת; “סבבים” אינסופיים במלחמה חסרת הכרעה; הסתמכות על גיבורים שיצילו את המצב במקום מנגנונים חברתיים כושלים; תחושה כללית של חזרתיות מסויטת, שבה טעויות העבר נתפסות לא כלקחים ותמרורי אזהרה אלא כהוראות הפעלה פטליסטיות שאי אפשר, ואולי אפילו אסור, להשתחרר מהן אי פעם. הספר שצריך להיכתב על העשורים האחרונים הוא, בעצם, שופטים ב’ – וממנו אפשר יהיה להמשיך ישר לג’ וד’.

זאת גם התודעה שמתוכה כתבתי את הרומן הסאטירי-דיסטופי “שמשון 2.0”: מעין “ספר חיצוני” עכשווי, או אלתור ג’אז פרוע על מקור נשגב, כמו החיים הישראליים עצמם.

בעלילה הפוסט-אפוקליפטית של “שמשון 2.0” ישראל היא המדינה היחידה שנותרה על כדור הארץ, לאחר ששאר האנושות נמלטה לחלל בעקבות מלחמת עולם גרעינית. הגיבור, עמנואל גל, הוא חייל משוחרר, שחוזר לארץ מגלות ארוכה במאדים, ומוצא את עצמו בגיהנום אבסורדי שבו רק לעשרה אנשים יש זכויות אזרח, בחירות חדשות לכנסת נערכות מדי שבוע, מחבלי מחמד רובוטיים משגרים טילים מעזה, והמחירים גבוהים עד כדי כך שאפילו שיחת טלפון קצרה עלולה לגרום לפשיטת רגל.

במסגרת קבלת הפנים הסטנדרטית לתושבים חוזרים, המדינה מטילה על עמנואל חובות עצומים, שאין לו שום אפשרות להחזיר. הדרך היחידה להיפטר מהחובות היא להתמנות לראש ממשלה תורן מטעם “התקווה”, מפלגת השלטון הפיקטיבית, שקיימת רק כדי לתת לאספסוף אשליה של השפעה פוליטית. העבודה קלה מאוד, כל עוד מצליחים לסתום את הפה ולשרוד עד סוף השבוע בלי להסתבך.

אבל עמנואל, החתרן הבלתי-נלאה, הוא לא אחד שיודע לשבת בשקט. במקום להתייאש ולהשלים עם המצב כמו כולם, הוא מחליט לחפש את הגיבור המסתורי שמשון 2.0 – היחיד שמסוגל, לפי השמועות, לשחרר את הישראלים מאידיליית הבלהות שאליה הם התמכרו.

נשמע מוכר? הספר נכתב ב-2019, אבל מאז המציאות מתעקשת להעתיק ממנו בלי בושה – מה שלא מפתיע, בהתחשב בזה שגם המציאות וגם הספר קיבלו השראה מאותו מקור.

סאטירה ודיסטופיה – האחת קומדיה אגרסיבית על ההווה, השנייה טרגדיה מייאשת על העתיד – בדרך כלל לא הולכות יחד. אבל ישראל, המדינה היחידה שאת הקמתה בישר רומן אוטופי (“אלטנוילנד”), היא אולי גם המקום היחיד שבו כתיבה ספקולטיבית היא הדרך המדויקת ביותר לתאר את החיים האמיתיים, והעלאתו באוב של העבר היא הדרך המדויקת ביותר לחזות את העתיד. נראה לי שאם לתנ”ך היה המשך עכשווי רשמי, הז’אנרים האלה היו שולטים בו, והופכים בקלות ליצירות המופת של הספרות הספקולטיבית העולמית באלפי השנים הבאות, כמו שעשה התנ”ך הקיים.

והנה פרקים 6 ו-9 מהספר כ”מתאבנים”.

פרק 6

חורבות איסטנבול נראו באור הירח כמו מאפרה אחרי יום ארוך של עישון בשרשרת. בין הגבעות החרוכות של שני צדי העיר, האסייתי והאירופי, הפרידה מזבלת ענק – במקור מיצר הבוספורוס, שנסתם כולו בהריסות והפך לנחל צר שהתאים בקושי למעבר סירות.

חללית האשפה שלנו, שבעצמה דמתה לגוש מקרי של ברזלים חלודים, ריחפה מעל הצד האסייתי והתקרבה לאט אל היעד. הטיסה מלוד לקחה בסך הכל ארבע דקות, והיתה לוקחת כמה שניות אם הטייסים היו מפעילים את המנועים בעוצמה מלאה. אפילו במצב התחזוקה הירוד שלה החללית היתה מסוגלת להגיע לקצה מערכת השמש, והתבזבזה לגמרי על הגיחה הקצרה הזאת לטורקיה־לשעבר. אבל בג׳אנקורפ הבזבוז היה סמל סטטוס מעורר גאווה, שהבדיל את התאגיד מתנאי המחסור הקבועים של שאר הגופים במדינה.

הטייסים הנחיתו את החללית בקרחת הריסות קטנה באמצע מה שהיה פעם רובע מגורים. איציק הסביר לי שצוות איתור ראשוני גילה באחד המגדלים ההרוסים כמה קולטי שמש שמכילים אלומיניום במצב טוב, עם זיהום רדיואקטיבי מינימלי, ואחרי שנאסוף אותם הם יימכרו בשוק הסחורות המשומשות של טיטאן. הסינים, הוא אמר, מוכנים לשלם על סחורה כזאת הון.

כבר הייתי לבוש בחליפת מגן כמו זו של כל האחרים בצוות, אבל דלתות החללית נשארו בינתיים סגורות בהמתנה לאישור יציאה. בכירי התאגיד היו בטקס יום העצמאות ולדרגי המטה הזוטרים יותר לא היתה סמכות מתאימה. חיכינו שמישהו יעז לבקש מהבוסים לחתום על הטופס, ובינתיים ראינו את הטקס בערוץ 1.

בקצה המדרון המערבי של הר הזיתים עמדו שתי במות. על הבמה הנמוכה והפשוטה, שהיתה עשויה מקרשים חשופים, ישבו ראש הממשלה והשרים בתור נציגי האספסוף. הנוכחות של עזרא שושן בטקס העידה שהוא הצליח איכשהו לשרוד את החקירה הטלוויזיונית ולהמשיך כרגיל בשגרת היום. הבמה הגבוהה והמפוארת היתה מכוסה בשטיחים אדומים, ועליה ישבו נציגי הצמרת המוארת: המשגיח העממי, ד”ר רועי דלתון; הרמטכ”ל, לוטננט ג׳נרל רפאל חרצית; מנכ”ל ערוץ 1, מוני עירון; וראש המועצה להשכלה גבוהה, פרופ׳ רווית ארזי.

בין הבמות הפריד רווח רחב שדרכו נשקפה ארטעב – העיר המערבית, הפלישתית, שמשמעות השם המפוברק שלה היתה כביכול “גבעת טרשים”. זרקורים האירו לכבוד האירוע את תחנת הכוח המימנית בארטעב העתיקה, והאור נצנץ על חמש כיפות הזהב של הכורים הפעילים ושתי כיפות הכסף של יחידות הייצור המושבתות. שכונות העיר שמחוץ לחומות הפלדה נפרשו גבוה יותר ברקע, וקו הרכס נראה כמו מסרק צפוף של צריחי מקדשים זורחים באדום.

 המשגיח העממי ניגש למיקרופון והוציא דף קטן מכיס החליפה. “כשחיים בתוך נס קל להתרגל אליו ולראות אותו כדבר מובן מאליו”, הוא אמר ועצר לרגע כדי למדוד את הרושם שעשו הדברים. “ולכן התאריך הזה חשוב כתזכורת לכולנו במה בעצם מדובר ועד כמה נדיר ההישג. אל תשכחו לרגע: זה המקרה היחיד בתולדות האנושות שבו עם הכריז על עצמאות מהמדינה שלו, והקים על חורבותיה דמוקרטיה אמיתית, טהורה, צודקת ומוסרית באופן אבסולוטי”. הוא עצר שוב כדי לאפשר למתורגמנית שלידו לחזור על הדברים בשפה הפלישתית. ראו עליה שהיא נהנית להתעלל בקהל ובצופים בבית עם מילות הג׳יבריש הארוכות והמכוערות שהיא המציאה תוך כדי דיבור, וזה נמשך כל כך הרבה זמן שתשומת הלב שלי נדדה לדברים אחרים ושכחתי לגמרי מהטלוויזיה.

מפקד החללית היה בחור גבוה שכולם קראו לו מערוך. הוא עמד ליד הדלת החיצונית וקשר כל מיני שרוכים בחליפה שלו. התחלתי לדבר איתו ושאלתי למה קוראים לו ככה.

“זה שם חיבה למרדכי”.

“מה רע בסתם מוטי?”

“פעם באמת קראו לי מוטי, עד שהתמכרתי לאפייה. ואז התחילו לקרוא לי מערוך”.

“מה אתה אופה?”

“רק מה שאני יכול להרשות לעצמי, עוגות בלי סוכר ובלי קמח”.

“וטעם יש להן?”

מישהו ירד בסולם מתא הטייס ואמר שנוצר קשר עם המטה. הוא קרא למערוך לעלות ולקבל את קוד היציאה. כולנו התחלנו בינתיים לחבוש את קסדות הבידוד. מערוך ועוד שני אלטע זאכנים הוציאו מהנשקייה רובים אלקטרוניים ענקיים מדגם מיושן, ורגע לפני שיצאנו, איציק אמר לי שהם נגד עטלפים.

“מי צריך כזה נשק כדי לירות בעטלף מסכן?” שאלתי.

“כשתראה אותם תבין”.

המטרה שלנו היתה קרובה לפני הקרקע, על גג של בניין שקרס כולו הצדה בחתיכה אחת. כדי להגיע לשם הלכנו לאורך ואדי עמוק בין החורבות, שלאורכו היו עדיין שאריות של פנסי רחוב וגזעי עצים מפוחמים. איציק טיפס ראשון על הגג והצמיד לקולטי השמש ציוד מדידה בצורת חדק ארוך. עוד שניים מהצוות עלו אחריו והתחילו לנסר את המסגרות שהחזיקו אותם במקום. מערוך העביר את הרובה שלו לרתמה וקשר את עצמו בכבל לאחד הקולטים המשוחררים. אני עזרתי לו לכרוך את הכבל סביב המסגרת כדי שהמנוף של החללית יוכל להרים את הקולט ישר לתא המטען.

איציק התחיל לרדת, ופתאום נעצר והצביע באוויר בתנועות מהירות. הסתובבתי וראיתי, על רקע הירח, צל גדול צולל ישר אלינו בין צרורות של פסי אור ירוקים שמישהו מצוות החיפוי ירה עליו. הצל התנגש בכוח בקולט, תקע בו ציפורניים מכניות והתחיל להרים אותו לאט באוויר יחד עם מערוך, שאיבד את שיווי המשקל ונתלה באוויר על הכבל מתחתיו. הרובה שלו נחת כמה מטרים ממני. רצתי אליו, הרמתי אותו, העברתי לאוטומט והתחלתי לירות ישר לתוך הצל. כמה מפסי האור נבלעו בו, והוא הפיל את הקולט חזרה לארץ ונעלם מעבר לקצה הגבעה.

כולם רצו למקום הנפילה, אבל מערוך עלה בקשר ואמר: “אני בסדר, תגמרו מהר לפני שיבואו עוד”. החובש נשאר איתו והשאר חזרו לעבודה. אני המשכתי להחזיק את הרובה ולתצפת על השמיים, אבל צללים חדשים לא הופיעו. אחרי שהחללית הרימה את הקולטים כולנו חזרנו פנימה ועברנו טיהור יסודי. החובש ועוד איש צוות הניחו את מערוך על הרצפה והורידו ממנו בזהירות את החליפה. החובש בדק אותו ואמר שאין סימן לדימום פנימי או שברים: “רק נמתח לך שריר ברגל. נראה לי שתשרוד”.

“אתם רואים”, מערוך אמר בהבעת אכזבה קלה, “אפילו על העטלפים כבר אי אפשר לסמוך שיסדרו לי פרישה מוקדמת”.

כמה מאנשי הצוות נשאו אותו בזהירות לכיוון תאי המגורים, וכשנשארתי לבד עם איציק התנפלתי עליו: “אתה דפוק או מה? זו פעם שנייה שאתה מכניס אותי לסכנה בלי מילה מראש!”

“אתה יודע את דעתי. אפשר להתמודד עם כל דבר בחיים בתנאי שאין לך מושג מה הולך ליפול עליך”.

“ואתה יודע שיש לי מחר יום חשוב! נראה לך שזה הזמן המתאים לקחת אותי לקרב יריות עם… מה זה בכלל העטלפים האלה?”

“חלליות רובוטיות של מבריחים מקליסטו. הם נדבקים אלינו בכל מקום ומנסים לגנוב לנו את הסחורה”.

“ולמה לא מביאים חללית קרב ומפוצצים אותם לכל הרוחות?”

“הדירקטוריון ביקש סיוע צבאי כמה פעמים, אבל אין אישור מתיאטרון צה”ל. כי זה שטח בלי בעלים והסחורה לא שייכת רשמית לאף אחד. מותר לנו רק להשתמש ברובים האלה להגנה עצמית, ורק אם העטלפים תוקפים אותנו ראשונים”.

“אז שולחים אתכם למות פה. ואתה עדיין חושב שלא היית צריך להגיד לי כלום על כל זה”.

“כן. הנה, עובדה שלא קרה שום דבר רציני”.

“איציק, לפעמים אתה חולה נפש. רק לפעמים, אבל כשזה קורה, זה עד הסוף. כדאי מאוד שתביא אותי בריא ושלם חזרה למערב ראשון עד הבוקר. אני לא רוצה יותר שום הפתעות”.

“הכל בסדר, עוד מעט אנחנו יוצאים חזרה ונישן בבית כמו שצריך. ממילא חייבים להספיק לנחות לפני שסוגרים את המרחב האווירי בשביל המטס”.

ישבתי בצד וחיכיתי שנמריא, ואז החובש בא ואמר שמערוך רוצה לדבר איתי. הלכנו יחד לתא המגורים שלו. כשנכנסתי החובש נשאר בחוץ וסגר את הדלת מאחוריי.

“מנו, קודם כל אני חייב לך תודה”, מערוך אמר. “אבל מעכשיו תזכור שכל האירוע הזה לא קרה. לא היה עטלף, הוא לא תפס אותי, ואתה לא ירית בו”.

“מוזר, זה היה רק חלום? לא זוכר שנרדמתי”.

“לא נרדמת, אבל גם לא היית מספיק עירני. שכחת שאסור לך להחזיק נשק? חתמת על התחייבות”.

“מאיפה אתה יודע?”

“חייל משוחרר שחזר לארץ. זה סטנדרטי”.

“טוב, אני בטוח שלא מתכוונים למקרים כאלה. זה היה מצב חירום, ואנחנו בכלל לא בישראל”.

“נשק זה נשק”.

“מה הייתי אמור לעשות? לא היתה אפשרות אחרת, הוא היה לוקח אותך”.

“אם אתה שואל מה עדיף לי, אז כן, מה שעשית היה הדבר הנכון. אבל מנקודת המבט שלך? היית צריך להשאיר את הרובה על הרצפה”.

“מצטער, לא האופי שלי”.

“אני יודע שזה לא טבעי לך, גם לי לא. אבל אם אתה רוצה לשרוד במדינה הזאת, אל תהיה גיבור. אתה אף פעם לא יודע מי הבנאדם שמולך. אתה יכול לעזור לאיש הלא נכון וזה יהיה הסוף שלך”.

“אז אני צריך להיכנע ולחיות את החיים הקטנים שלי בשקט? ככה בדיוק האמריקאים עשו, ואז נשבר לי ועזבתי. ועכשיו אתה אומר לי לעשות כמוהם? לא בשביל זה חזרתי הנה”.

 “לא דומה בכלל. הם נכנעים כדי להתאבד, אתה נכנע כדי לשמור על עצמך”.

“נו, עם גישה כזאת מה ישתנה במדינה?”

“כלום, אבל אתה תמשיך לנשום, וגם זה משהו”.

בזמן שהצוות התכונן להמראה הדלקתי שוב את הטלוויזיה. הפרשנים של ערוץ 1 דיברו בהתלהבות, וצבעים בהירים וחגיגיים הציפו את האולפן. זה לא היה בגלל יום העצמאות, אלא כי עזרא שושן שלף חדשות מרעישות בזמן הנאום שלו בהר הזיתים, והודיע על פריצת דרך בתהליך המדיני. התברר שהטמבל ארגן ועידת שלום בינלאומית בשבוע הבא, שבה יתקיים משא ומתן ישיר בין ראש ממשלת ישראל ונשיא פלשת בחסות האו”ם – מונח ארכיאולוגי שהמשיך להתקיים כדבר חי רק בהזיות של המוארים. שושן הרשה לעצמו לשחק ככה את אביר הדו־קיום כי זו היתה דרך בטוחה לקבל נקודות מהעם בלי להתלכלך. הוא ידע שאת העבודה השחורה יצטרכו לעשות במשמרת של מישהו אחר. והמישהו הזה היה אני.

פרק 9

תוצאות האמת בבחירות היו 65 מנדטים לתקווה – מקרה נדיר, ורק השלישי באותה שנה, שבו המפלגה זכתה בכוחות עצמה ברוב המושבים. אבל כצפוי, לפני הישיבה הראשונה של הכנסת המחשב התערב כדי למנוע פגיעה בדמוקרטיה וחילק מחדש את המפה הפוליטית. עשרה מחברי סיעת התקווה קיבלו שיבוץ מחדש, התפצלו מאיתנו והקימו מהקבר את מפלגת האפוקליפסה הצעירה, שהסעיף הראשון והיחיד במצע המאולתר שלה בגלגול הזה היה סירוב עקרוני להצטרף לכל ממשלה בראשותי, מסיבות מעורפלות שקשורות איכשהו לתיקון עולם ושאיפה לצדק קוסמי.

גם שאר הכנסת היתה מלאה ברסיסים עוינים יותר או פחות, ולא היו הרבה אפשרויות להקמת קואליציה יציבה. אז בסוף החלטתי לנהל משא ומתן עם המפלגה הכי שפויה, הניאו־סוריאליסטים, למרות שהם קיבלו סיקור אוהד בתקשורת לאורך כל מסע הבחירות והיה ברור שאי אפשר לסמוך עליהם באמת. בחרתי בהם בעיקר כי הדרישות שלהם היו צנועות, והם הסתפקו במשרדי החינוך, התרבות, והתיאטרון. מיד עם השבעת הממשלה התחילה כמובן התנפלות תקשורתית מסיבית עליהם, ועכשיו הניאו־סוריאליסטים היו פתאום “סהרורים”, “מנותקים מהמציאות”, וכמובן מושחתים – כי משרד התיאטרון הוצג על ידי העיתונאים כשוחד שנתתי למפלגה במטרה לצאת בזול מהמעצר שחיכה לי בהמשך השבוע.

איציק היה עדיין בדיכאון מהביקור שלנו בשירות ההגרלות. הם לא הסכימו להקשיב לנו ולא עניין אותם שהוא ראש ממשלה לשעבר ואני ראש ממשלה עתידי. בעיניהם אף חשוך לא היה מספיק חשוב כדי לשנות בשבילו את הכללים. הפקיד אמר שברגע שריקי תחזור רשמית למאגר הפנויות הם ישלחו אישה חדשה לפי מצב המלאי שלהם, וזה יהיה סוף הקריירה הרומנטית של איציק. בניסיון לעודד אותו נתתי לו את משרד הפנים, שהיה אחראי גם על תחום ההגרלות הממשלתיות, אבל שנינו ידענו שהוא לא באמת יוכל לעשות משהו בנושא הזה, או בכל נושא אחר.

כשקראו לי לדוכן הנואמים בכנסת חזרתי על התרגיל שהצליח לי בטלוויזיה ועמדתי שם כמה דקות בלי להגיד אף מילה. כמו החבורה בערוץ 1, גם חברי הכנסת מהאופוזיציה ירדו עליי והתגרו בי לכל אורך הנאום האילם שלי. אבל כולם זכרו מה קרה לאבי גבע והיו זהירים הרבה יותר מהפרשנים. ואז הגיע הזמן להתחיל לעבוד ברצינות. דרומי הסיע אותי בעצמו לשער של משרד ראש הממשלה, פתח את דלת המכונית, והבטיח שניפגש שוב כשהכל ייגמר. אחרי שעברתי דרך סדרה של גלאים ובדיקה ידנית בעירום מלא, המאבטחים אישרו לי להמשיך פנימה ושם חיכתה מזכירה מוארת אחת שביקשה ממני להקפיד ללכת לפחות חמישה צעדים מאחוריה. עלינו ברגל לקומה השלישית והמשכנו לאורך מסדרון ארוך. המוארת פתחה דלת הזזה גדולה, נכנסה וסימנה לי לבוא, ומצאתי את עצמי באולם קבלת הפנים הממשלתי שהכרתי מהטלוויזיה. היא פתחה עוד דלת, והפעם עמדה על הסף והצביעה פנימה. נכנסתי והיא סגרה את הדלת בלי להצטרף אליי.

לשכת ראש הממשלה היתה גדולה עוד יותר מהאולם הקודם. צמוד לקיר הימני היתה במה גבוהה ועליה ספת עור צהובה שעמדה בין שתי פירמידות מוזהבות. על הקיר מאחורי הספה היתה תלויה הגרסה הנוכחית של דגל המדינה: שני פסים כחולים וביניהם קישוט מסובך עשוי מאותיות ששילבו את השמות הפרטיים של עשרת האזרחים המכהנים.

בצד שמאל של החדר, במפלס הרצפה הרגיל, עמד שולחן עבודה פשוט ומאחוריו כיסא העור של ראש הממשלה. לפני השולחן היה פרוש שטיח עצום שמילא את האוויר בריח של פרווה רטובה.

בין שתי הפינות האלה הפרידו מרחבים ריקים של רצפה מבריקה. את הקיר הגדול שמול הדלת כיסו שלוש מפות: של ישראל, של כדור הארץ, ושל מערכת השמש. התקרבתי והסתכלתי עליהן מקרוב.

מפת הארץ נכנסה לכל הפרטים הכי קטנים של חלוקת השטח בינינו לבין הפלישתומטים, ואפילו כללה את השמות הפלישתיים המומצאים של כל יישוב בפלשת ובתוך המדינה, מודפסים בכתב קשקושים מעל השמות העבריים.

מפת כדור הארץ, לעומת זאת, לא הכירה בשינויים המשמעותיים שעברו על העולם. זו היתה מפה מלפני המלחמה, עם כל המדינות שהיו קיימות אז ועם המילה “ישראל” כתובה בקטן על הים התיכון, כאילו שאנחנו עדיין בתקופה הצפופה ההיא שבה לא היה מקום אחר לשים את האותיות.

הפנטזיה על עולם מלא במעצמות זרות שצריך להתחשב בהן ולהתרפס בפניהן פינתה שוב מקום לריאליזם במפה האחרונה. כאן עמדתי פנים אל פנים מול העובדה הקשה והקרה שהמפה הקודמת השתדלה כל כך להדחיק: ההיעלמות הכמעט מוחלטת של המין האנושי, שהמשיך להתקיים רק בכמה פירורים קטנים וכמעט בלתי־נראים מעל תהום אינסופית של ואקום חשוך. תוויות צבעוניות סימנו את המקומות המיושבים המעטים שנשארו, אותם כוכבי לכת וירחים שבהם פעלו מושבות עוד לפני המלחמה, ושאליהם נמלטו השורדים אחריה.

הירח שימש כבסיס הפוליטי, הדתי, והצבאי של החליפות האיסלאמית.

חצי ממאדים היה שייך עדיין לאמריקאים, ונשלט על ידי פליטים מוויומינג – המדינה האמריקאית היחידה שלא נחרבה לגמרי במכת הפתיחה של המלחמה.

ארבעת הירחים הגדולים של צדק היו בית לתערובת בלתי־אפשרית של עמים מאמריקה הלטינית, מרכז אסיה ומזרח אירופה. שניים מהם, גנימד וקליסטו, היו עדיין חופשיים, אבל איו ואירופה נפלו שנתיים קודם לידי הג’יהאדיסטים, שאיסלמו בכפייה את האוכלוסייה והעבירו חלק ממנה לירח.

סביב שבתאי חיו הסינים והעבדים שלהם משאר מזרח אסיה. האימפריה נוהלה מהירח הגדול טיטאן וכללה עשרות ירחים קטנים אחרים.

שאריות העמים מתת היבשת ההודית התרכזו בכמה מהירחים של אורנוס, שבהם היו פזורות גם מושבות היפים ידועות לשמצה שמשכו חסידים מכל מערכת השמש. באחת מהן, על הירח הקטן מירנדה, חיו ההורים שלי, ובאחת אחרת, על אוברון, גרו ההורים של איציק.

רוב השורדים מאפריקה תפסו שני ירחים שהקיפו את נפטון. זה היה אזור שהג’יהאדיסטים שמו עליו עין מזמן ונחשב לאחד היעדים הוודאיים הבאים לפלישה.

בקצה הימני הרחוק של המפה היה פלוטו, שאליו נסוגו הרוסים בפינוי הירואי של הרגע האחרון כשהמוסלמים כבשו את איו. בשבועות שעברו מאז שניתק איתם הקשר כולם הניחו שהם נכחדו סופית; על התווית שלהם הוסיף מישהו בכתב יד שלושה סימני שאלה.

מה גרם דווקא לישראל, שתמיד היתה אלופת העולם בתלונות על המצב ופנטזיות הגירה, להישאר במקומה בתור הנוכחות האנושית האחרונה על כדור הארץ? איכשהו, אפילו עידנים של דיכוי ושטיפת מוח מצד הממסד לא הצליחו לעקור את האהבה למקום הזה, שהמשיכה להתקיים גם אחרי שהמקום עצמו נהרס. רובם המוחלט של השורדים הישראלים התעקשו להיאחז בחורבות העולם הישן, וכמוהם עשו האליטות, כנראה מתוך אופורטוניזם – בידיעה שכאן, ורק כאן, הן יוכלו להמשיך לשלוט בעניינים ולשמור על מעמדן החברתי והכלכלי. הישראלים המעטים שבכל זאת יצאו ליעדים מבטיחים יותר היו אלה, כמו המשפחה שלי, שגם לא הרגישו קשר נפשי לארץ וגם לא הצליחו לעשות ממנה כסף.

באופן מוזר לא פחות, העזיבה המסיבית מהאזור היתה דווקא של הערבים, המנצחים היחסיים במלחמה, שצייתו לפקודת החליף והיגרו כולם לירח יחד עם שאר המוסלמים כדי להמשיך משם את הג׳יהאד עד לכיבוש מלא של המושבות בחלל. ישראל מצאה את עצמה במזרח תיכון ריק, בלי האויב הוותיק שעליו נשען כל הסדר החברתי והפוליטי במדינה, ובכירי הממסד נכנסו לחרדת נטישה: האויב הזה היה בעיניהם המגן היחיד מפני התעוררות לאומית ודתית שתסחוף את ההמונים ותהרוס את הקידמה הנאורה שהושגה במאמצי כפייה אדירים כל כך. כדי למנוע את האסון הזה, העם הכריז עצמאות והקים מסגרת מדינית חדשה תחת הגנת הפלישתומטים – מפלצות מחמד קטלניות וממושמעות, שעליהן אפשר היה לסמוך בוודאות שלא יתקעו לממסד סכין בגב כמו שעשו הערבים.

מרוב מחשבות לא שמעתי את הדלת נפתחת מאחוריי. הקול הצורם של ד”ר רועי דלתון הפתיע אותי מטווח קצר. הסתובבתי וראיתי אותו עומד מולי בחברת פלישתומטית גבוהה בלבוש מסורתי, שהראש שלה היה מוקף ברעמת שיער ג’ינג’י ברדיוס חצי מטר.

“אני מקווה שלא עשו לך בעיות בכניסה”, הוא אמר.

“שום דבר לעומת מה שעשו לי בטלוויזיה”.

“כן, ראיתי שאתה אוהב לשתוק. זו תכונה מצוינת למי שבא לעבוד אצלנו”.

הוא והפלישתומטית הלכו והתיישבו על הספה הצהובה, כל אחד בקצה אחר. היא התמתחה ונשכבה לאורך הספה עם הראש לכיוון דלתון, שנעלם מאחורי השיח האדום ונאלץ לפצל אותו ביד אחת כדי שיוכל להמשיך להסתכל עליי. ביד השנייה הוא ליטף לה בעדינות את הסנטר, והיא השמיעה גרגור ארוך מכל הרמקולים שלה.

“העבודה לא קשה”, הוא אמר. “זה כמו צביעה לפי מספרים. אתה רק צריך לשמור על הסדר והכל קורה מעצמו”.

“ואיך אני אדע את הסדר?”

“אל תדאג. אני אגיד לך מה לעשות בכל שלב”.

“חשבתי שאתה רק המשגיח כאן”.

“נכון. אני משגיח שתעשה בדיוק מה שאני אומר”.

“אה”.

“הכל לטובתך. זה מאוד חשוב, אתה יודע, כדי שביום שישי תוכל ללכת הביתה בשקט ולא תמצא את עצמך על הבמה בתיאטרון”.

“הבנתי. ומי הגברת?”

“עינלאר, תגידי שלום”.

הפלישתומטית הסתכלה עליי, פיהקה וחשפה ניבים חדים וגרון מואר באדום שנראה כמו מנהרה של כביש מהיר. חיכיתי שהיא תגיד משהו אחרי כל ההכנות האלה, אבל בסוף היא לא הוציאה מילה מהפה.

“תעשי לו סריקה ראשונית”, אמר דלתון.

עינלאר התגלגלה מהספה בזינוק וכמעט הדביקה אליי את הפרצוף. העיניים הכחולות הענקיות שלה מילאו לי את כל שדה הראייה. היא הסתכלה עליי בלי למצמץ, ובסוף אמרה בנימה משועממת: “ראיתי. שום דבר מעניין. שלחתי למזכירות”.

אחרי כמה רגעים של שתיקה הדלת נפתחה ולחדר נכנסה מזכירה שהחזיקה ביד כמה דפים. דלתון לקח אותם ממנה והתחיל לעיין בהם. כשהיא יצאה הוא העביר אותם אליי. זו היתה רשימה של עשרות סעיפים מודפסים באותיות קטנות מאוד, ואחרי כל אחד מהם הופיעה המילה “נפסל”.

“מה זה?” שאלתי.

“עינלאר יכולה לראות לתוך הנשמה שלך ולגלות את העתיד”.

“באמת? זה ממש מרשים”.

“היא כבר יודעת איזה החלטות ממשלה אתה תנסה להעביר, וכדי לפשט תהליכים אנחנו פשוט פסלנו את כולן מראש”.

“ומה אם אני אחליט דברים אחרים שלא כתובים כאן?”

“זה בלתי־אפשרי. עינלאר לא טועה”.

“אבל אני יכול פשוט להסתכל על הרשימה ולהמציא בכוונה משהו שהיא לא חשבה עליו”.

“ההיגיון אומר שכן, אבל אם תנסה תגלה שאתה לא מצליח”.

“עכשיו עשית לי חשק לנסות”.

סובבתי אליו את הגב והלכתי לכיוון השולחן שלי. תוך כדי הליכה שמעתי אותו אומר: “כן, שב, תרגיש בנוח. זה כיסא יוקרתי, ארגונומי, הוא גם עושה מסאז׳ בעשר מהירויות שונות. אתה לא תרצה לקום ממנו”. אבל במקום להמשיך לכיסא, הורדתי נעליים והתיישבתי על השטיח. הפרווה העמוקה שלו היתה רכה ונעימה, למרות הריח שעשה לי הרגשה כאילו אני רוכב על גמל.

“אני אשב כאן אם לא אכפת לך”, אמרתי וליטפתי את הפרווה.

עינלאר נהמה והורידה מהספה רגל ארוכה, אבל דלתון עצר אותה.

“תני לו לשבת על השטיח המלוכלך הזה אם זה עוזר לו לביטחון העצמי. אנחנו לא כאלה קטנוניים. מצדי כמה שיותר נמוך יותר טוב”.

אחרי כמה דקות קראו לי לחדר הישיבות בצד השני של הקומה. השרים כבר ישבו במקומות שלהם, אבל אני נשארתי לעמוד ליד השולחן. החזקתי את הדפים שקיבלתי מדלתון ואמרתי לחברי הממשלה: “עוד לא התחלנו וכבר הם פסלו לנו מיליון דברים. בואו נעבור יחד על הרשימה. חייב להיות משהו שלא כתוב כאן”.

“חבל על הזמן שלך”, אמר שר הביטחון, עוזי דליות. “אתה לא תצליח למצוא נושא שהם לא חשבו עליו. זה מנוסח בצורה מאוד רחבה ובלי אף חור”.

“אילנה, אולי לך יש איזו הצעה? אתם טובים ברעיונות ביזאריים”, אמרתי לשרת התיאטרון, אילנה רכס מהניאו־סוריאליסטים.

“לא”, היא ענתה בפרצוף עצוב. “הדמיון של המוארים הרבה יותר גדול וחזק משלי”.

שתיקה מעיקה מילאה את החדר. כולם ישבו ושיחקו באצבעות שלהם או הסיעו בקבוקים של דיאט רדיוקולה מצד לצד. אפילו איציק השתלב באווירת החידלון ולא עזר לי להתניע את העניינים.

“נו, חברים, תתעוררו”, אמרתי. “שכחתם שזאת הממשלה? כל החשוכים במדינה סומכים עלינו. קיבלנו מהם הזדמנות. בואו נעשה משהו בשביל האנשים ששלחו אותנו לכאן”.

כל השרים פרצו בבת אחת בנביחות קולניות.

“נעשה משהו?” אמר שר המיסוי, דידי שדה, בין נביחה לנביחה. “מי בדיוק אתה חושב שאנחנו?”

“עמנואל, התפקיד שלנו הוא רק לתת לאנשים תקווה”, אמרה שרת הבריאות, צופית אורן. “הממשלה קיימת כדי להיות יפה ולשתוק”.

“אני לא כזה יפה”, אמרתי, “ואני לא מתכוון לשתוק יותר”.

“שתקת כל הקמפיין וגם היום בכנסת, ודווקא עכשיו נהיית לי דברן? ראית בעצמך כמה המצביעים אוהבים אותך כשאתה אילם. הם לא רוצים שתדבר, ובטח שלא רוצים שתעשה. תמשיך לסתום את הפה עוד יומיים ואל תקלקל את הפופולריות שלך”.

“אבל זאת הממשלה!”

“אז מה?” שאל השר דליות.

“מי יכול להשפיע אם לא הממשלה?”

הוא שוב נבח. “אתה באמת מתעקש לא להבין, אה? אף אחד לא יכול להשפיע. אף אחד. בוא תשב, תשתה קולה ותירגע”.

נשארתי לעמוד. “אתם יודעים מה, בואו נשחק משחק”.

“או, עכשיו אתה כבר נשמע יותר הגיוני”, אמרה השרה רכס.

“המשחק הולך ככה. בואו נדמיין מה היינו עושים אם היינו בממשלה שממש יכולה להזיז משהו במדינה הזאת. מה הייתם עושים בתור שרים?”

אף אחד לא אמר כלום.

“איציק, אתה ראשון. מה היית עושה?”

“אני? אין לי מושג. תעבור למישהו אחר”.

“לא. תחשוב שנייה. אני מחכה”.

“טוב, אז, הייתי מבטל את שירות ההגרלות”.

“למה?” שאל שר האוצר, עירא שמואלי.

“כי הם הולכים להפיל עליי עוד שמנה שאני שונא. והפעם לתמיד”.

“אז אתה דואג לעניינים הפרטיים שלך?” שאל שמואלי. “אתה לא חושב שזו שחיתות?”

“אני דואג לא רק לי אלא לכל מי שנמצא באותו מצב. אנשים נכנסים להגרלה ברגע של חולשה ואז הם תקועים לכל החיים. אני אסגור את השירות המרושע הזה ואשחרר אלפי גברים ונשים מהקללה הזוגית שרודפת אותם!”

“ואני…” שמואלי התחיל להתלהב, “אני הייתי טוחן את פלשת בהתקפה אווירית כזאת שהעולם עוד לא ראה. הייתי מוציא את כל הכלים הרציניים ממוזיאון חיל האוויר ובסוף מפיל על הרצועה כמה פצצות אטום מהדגמים הישנים והמטונפים, מלפני הרגולציה הירוקה”.

“אבל זה יזהם לנו את כל המדינה”, התנגד השר לאיכות הסביבה, יעקב חרמש. “רק בזכות אמנת האו”ם לנשק גרעיני אקולוגי עוד אפשר לחיות בכדור הארץ. תאר לך שבמלחמה הגדולה היו משתמשים בראשי קרב בלי תו תקן. הנשורת היתה הורגת את כולנו”.

“חרמש, שחרר קצת את הדמיון שלך”, שמואלי ענה לו. “ממילא אף אחד מהדברים האלה לא באמת יקרה”.

“אני הייתי מבטל את המע”מ, יימח שמו וזכרו”, אמר השר שדה. “והייתי משאיר לאנשים בסוף החודש חתיכה קצת פחות מסכנה מהמשכורת שלהם”.

“ואני”, התפרצה שרת הספורט, לאה גאון, זו שהיתה שרת החוץ ביום הסובלנות האחרון, “אני הייתי לוקחת ממשרד האנרגיה את האחריות על מכוני הכושר. למה אנשים צריכים לרוץ על ההליכון שעות כדי לייצר חשמל? למה אי אפשר פשוט לעשות פעילות גופנית בשביל לשמור על הבריאות ולא בשביל להגדיל את רזרבות האנרגיה במשק?”

פתאום מישהו שרק בפול ווליום. כולם השתתקו והסתכלו על שר התשתיות, שהיה באותו שבוע אפרים כרמלי, ההוא מהדיון בטלוויזיה. כרמלי הוציא את האצבעות מהפה ואמר: “חבר׳ה, נסחפתם לגמרי עם המשחק הזה. מספיק. נהנינו, שרפנו זמן, ועכשיו חזרה לעבודה”.

“למה אתה קורא עבודה?” שאלתי. “לשבת ולפחד לנשום?”

“אם זה מה שמשלמים לנו עליו, אז כן”.

כשחזרתי למשרד עינלאר כבר לא היתה שם. דלתון שכב על הספה עם ידיים שלובות מאחורי העורף ודיבר בלי להסתכל עליי: “אני לא אשאל אותך איך היה, אני יודע שלא החלטתם כלום בסוף. וזה בסדר גמור, כי יש לך תוכניות יותר חשובות. הוועידה מתחילה מחר ב־12:00 במעבר הגבול אשדוד צפון. ניפגש כאן בבוקר ואני אסביר לך הכל. אני גם אהיה איתך שם לאורך כל היום”.

“זה חובה? אתה לא יכול לנסוע ולחתום בלעדיי?”

“לא. החשוכים צריכים לראות אותך לוחץ לסרעוג את היד וחותם על ההסכם. וגם מחייך. אתה חייב לחייך כשאתה עושה את זה”.

“תגיד לי, דלתון, מה בעצם אתה רוצה ממני? אתה סדיסט או סתם משועמם?”

“אני לא מצפה מאחד כמוך להבין, אבל לא כל דבר בעולם נעשה ממניעים אישיים. אנחנו אלטרואיסטים. אנחנו משרתים מטרה גדולה מאיתנו, מטרה שאפשר אולי לתפוס רק מתוך הפירמידה העממית. וזה לא מקום שאתה או אני אי פעם היינו בו”.

“נראה לי שהאלטרואיזם הזה גם סידר אתכם די יפה בחיים”.

“זה עניין שולי. אחריות כמו שלנו אי אפשר לשאת בלי אמונה אמיתית, בלי להאמין שאנחנו בדרך הנכונה”.

“הדרך הנכונה לאן?”

בחוץ התחילה צפירה עולה ויורדת. ניגשתי לחלון והסתכלתי החוצה. שר הביטחון דליות נכנס לחדר בלי לדפוק בדלת ואמר: “מחכים לנו בטבו”ר”.

מנהרה תת־קרקעית חיברה את בניין משרד ראש הממשלה ישר לאולם הראשי של מרכז השליטה. עשרות קצינים וקצינות ישבו שם מול מחשבים וניהלו בשלווה את המתקפה הפלישתומטית הנוכחית על ישראל. עד שהגענו כבר היו כמה מאות שיגורים, וחלק מהפגיעות הגיעו לדרגה 4 בסולם עדין.

“נראה לי שזה דורש תגובה”, אמרתי בזהירות.

“כן, כמובן”, אמר דלתון. “מה לדעתך נכון לעשות?”

“לבטל את הוועידה. זה לא זמן מתאים ללחוץ ידיים למחבלים ולתת להם מתנות”.

“באמת, עמנואל… אם זה לא היה הזמן המתאים, מן הסתם לא היינו אומרים להם לשגר. אתה יודע שאי אפשר לעשות שלום בלי להכין את הקרקע. צריך קודם להזכיר לאנשים כמה מלחמה היא דבר נורא, אחרת הם לא מוכנים לוויתורים”.

שורת מסכים בצד הציגה את מה ששודר באותו זמן בכל הערוצים. הרמטכ”ל בדיוק התראיין בערוץ הכלכלה. “צה”ל יגן על אוכלוסיית ישראל בשעה קשה זו מפני כל התלהמות, התבהמות, והתקרנפות”, הבטיח לוטננט ג׳נרל חרצית. “אני אעמוד כחומה בצורה מול קולות אלימים וחסרי אחריות שעלולים לדרדר את האזור כולו למלחמה כוללת”.

לא היה לי מה לעשות חוץ מלהסתכל מהצד על ההתרחשויות, שבשלב מסוים חזרו על עצמן והפסיקו לעניין אותי. זהו זה, הגיע תורי לאייש את הג’וב האימפוטנטי הבכיר במדינה ולשתף פעולה עם שגרת הספיגה וחוסר התגובה כאילו שהיא חלק ממחזוריות הטבע, כמו גאות ושפל או זריחה ושקיעה. המעט שיכולתי לעשות כדי לשמור על קצת כבוד עצמי היה דווקא לקחת, ביני לבין עצמי, אחריות מלאה על הביזיון, במקום להיות לוזר גאה ולשמוח שאין לי שום אפשרות אחרת וזו לא באמת אשמתי.

קיראו גם

ביקורת על “שמשון 2.0” באתר “השילוח”

דן בורנשטיין על ישראל בשנת 2068

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × אחד =