משה גרנות על בעירי אדם יכול – שירים (עיתון 77, 2022 ,93 עמ'), ספרו של מרדכי הרטל שהשיג את השפה העברית ביסורים קשים, אבל כותב בלשון עברית יפהפיה.
המערכת
ספר שירים זה, כמו אלה שקדמו לו, כתוב בלשון יפהפייה, שעל-פי העדות של המשורר נרכשה בייסורים גדולים של ילד, עולה חדש (היה בן עשר בעלותו ארצה ב-1964). רכישת השפה וההתערות בחברת ילדים ישראלים דומות לקטיף של צבר בידיים חשופות. הדימוי הזה הוא דו-משמעי, שהרי הצבר הוא לא רק צמח קוצני בעל פרי מתוק אבל מלא קוצים, אלא גם כינוי לילידי הארץ שידעו לא אחת לנהוג בהתנשאות ואף באכזריות כלפי מי שנחשב לטיפוס הגלותי. בשיר "משחקי ילדים 1" (עמ' 14) הוא מתאר את הסיטואציה הזאת של "התקבלות" העולה החדש בחברת הצברים באימאז' מרטיט לב: "כדי שהנערים לא יפנו לי עורף התרציתי / והחזקתי צבר על ראשי, וכל נער בתורו ירה לעברי חץ". האימאז' כאן מתכתב עם תמונת השיא ב"וילהלם טל" של פרידריך שילר. דימוי חזק נוסף לייסורי רכישת העברית מצוי בשיר "העברית באה אליי" (עמ' 39): "העברית באה אליי / כמו אישה שהתאלמנה / משני בעליה ועכשיו רוצה / את אחיהם הצעיר כיבם".
הדימוי הזה שולח את הקורא אל פרק ל"ח בספר בראשית, שם מתוארת ציפייתה של תמר להתייבם על-ידי הבן השלישי של יהודה, ולא זכתה לכך. אבל תמר לא התייאשה, והיא כופה ייבום על חמיה, על יהודה! מסתבר שגם המשורר שלנו לא התייאש, למרות שהיו לו אין-ספור סיבות לכך: זמן קצר לאחר עליית המשפחה ארצה, האב נפטר, והאם נאלצת למכור את טבעת הנישואין כדי לקנות פת לחם, כשברקע – בקונטרסט מפעים לב – השמיעו הרמקולים את השיר "ירושלים של זהב" (עמ' 35).
המשורר סבור שפער ענק נִבעה בין ילדותו לנעוריו, פער הדומה יותר למלחמת אחים עקובה מדם: "ילדותי ונעוריי כמו יעקב ועשו, / מדי ערב יעקב מתחפש לאחיו, / אלא שאבי כבר מת ואין מי שיברך / אף לא אחד" ("ילדותי ונעוריי", עמ' 41). השיר הזה מתכתב עם "איגרת" של נתן אלתרמן, המתאר שני אחים תאומים המצויים באישיות אחת, כשאח אחד, המזויף, מחסל לאט-לאט את האח האמיתי. בשיר שלנו שני פניה של האישיות נשארים ללא ברכה, בניגוד לסיפור המקראי על יצחק, אביהם של יעקב ועשו.
המשורר מזכיר את הפתגמים העבריים שלמד בנעוריו מהמורה ברוריה: "את 'דרך ארץ קדמה לתורה' הבנתי מיד, / כי תחילה קברנו את אבי ולאחר מכן למדתי להגיד קדיש" (עמ' 40). ברור שהעולה החדש "הבין" את הפתגם כעולה חדש – "דרך ארץ" – דרכו של אדם לחזור לעפר, לארץ, והתורה? מה שמלמדים את היתום לומר "אחרי מות". ובהמשך: "את הפתגם 'המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים' / רציתי לצטט באוזניה של המורה שנתנה לי ערמה של בגדים / משומשים…" (שם), רמז לעלבונות שחווה כנער עולה.
אם מישהו אינו מסוגל לתאר איזו משימה לוקח על עצמו מי שמבקש לכתוב שירה בשפה שאיננה שפת אימו, הוא כותב את השורות הבאות: "לכתוב בשפה שאינה שפת אם / כמו ילד שאחר הצהריים מתגנב / לחצר של גן ילדים ומחפש בארגז חול / אחר צעצוע שנשכח" ("אולי כששיריי יתורגמו לשפת אימי", עמ' 50).
דימוי אחר על ייסורי רכישת השפה: "תמיד אני הולך לאורכה ולרוחבה של ארץ מילים עבריות / כמו עכביש טווה רשת ביניהן" ("כמו עכביש טווה רשת", עמ' 43). הדימוי הזה חוזר בהקשר אחר: "רק לאחר שסבך [סבו של החבר], שעבד במלון, הגניב אותנו לברכה / הרגשתי נער שהצליח לטוות קור ראשון בארץ" ("קור ראשון בארץ", עמ' 70). מלבד ההישג בתחום השפה יש כאן דוגמה של התערות בארץ – הרי המאפיין של הישראלי הוא היכולת ליהנות מ"קומבינות" לא ממש חוקיות.
הזכרתי לעיל מספר דימויים מקוריים למשורר שלנו, מסתבר שהדימוי הוא היסוד הפרוסודי המועדף עליו, ובאמת הקורא פוגש בשירי הקובץ הזה בדימויים ייחודיים. הרי דוגמאות: "בכל שיר לירושלים / אני כמו איקרוס שבונה כנפיים מדונג ונוצות…// אבל כשאני שר לחיפה / אני כמו ניגש אל האישה המוזגת חלב מכד…" ("שיר לחיפה" עמ' 9); " ההר כדבשת של גמל / הרובץ על האדמה" ("כיוון שהים למרגלותיה", עמ' 18); "שיכון המגורים הארוך בו גרנו דמה לתיבת נגינה" ("בחגורות ובסירות הצלה", עמ' 20); "ואני כמו הבתים נאחז בכל שיח ואזוב" ("גול עצמי", עמ' 24); בשיר "קבוצת כדורסל עירונית" (עמ' 25) המשורר מדמה את רבי הקומות בחיפה (לחיפה מקדיש המשורר שירים רבים בקובץ) לשחקני כדורסל גבוהים; "הים קסת דיו ואצבעי עט" ("כתיבה תמה", עמ'31); "ומילים עבריות כעטלפים התעופפו / לעברי…" ("סימון טריטוריה", עמ' 37); "כמו דג שמתחפר בתוך החול, מסתווה ואורב לטרפו / אני ממתין בסבלנות עד שביטוי חולף בסמוך" ("כמו עכביש טווה רשת", עמ' 43); צבר של דימויים מפתיעים ימצא הקורא בשיר "קור ראשון בארץ" (עמ' 73-70); "דינן של לשונות כדינן של אימפריות" ("שירי קורונה מהגל השני", עמ' 81); "ולנכדיי אני כטלסקופ וב [טלסקופ חלל על של ג'יימס וב], שבעזרתו רואים רחוק" ("מדי בוקר", עמ' 90), וזו רק רשימה חלקית.
באשר לפרוסודיה של הקובץ, ניתן להזכיר אנפורות (עמ' 28 "שאם", "שאם", "שאם"; עמ' 36 "כשאתה" "כשאתה") ופזמונים ("הים קסת דיו", עמ' 31); המשורר קוטע סופי פסוקים, כמו שמצאנו בשם הקובץ "בעירי אדם יכול…" וכן בשיר "בוקר אחרון ומעוף" (עמ' 10): "שיסיר מעל כתפיו את…"; ובשיר "על גב ההר" (עמ' 19): "בית על גב ההר כמוהו כאדם שרוכב על גבו של…"; המשורר כמו אומר לקורא: "ימשיך כבודו!".
הזכרתי לעיל את הסב כטלסקופ וב עבור נכדיו – בקובץ נמצא שירים מכמירי לב על נכדיו, הרי טעימה: "כמו שעליו המחטיים של האורן / פונים לכל הכיוונים / כך נכדי תופר אותי / בחוטים של אור / לאדמת הארץ" ("אורן", עמ' 85; ראו גם עמ' 86, 87, 88).
ואיך לא אזכיר את שירי האהבה היפים שבקובץ? בשיר "במלוא יופייך" (עמ' 63) מסביר הדובר מדוע הוא מתעורר מוקדם בבוקר למרות שהוא כבר גמלאי, ויכול להתפנק ולהמשיך לישון, ובכן למה? "… כך אני זוכה לראות אותך בשנתך באחת התנוחות / האהובות עלייך" – האם צריך להזכיר שהדובר הוא גמלאי, סב לנכדים, הנשוי לאהובתו עשרות שנים? ראו גם את השירים בעמ' 54, 59, 62, 63, 64.
משורר הנאבק עם השפה, ומצליח להעפיל אל פסגתה, בדרך הטבע יחבר שירים ארס-פואטיים כגון "כמו עכביש טווה רשת" (עמ' 43), "אב במשפחת אומנה" (עמ' 45).
אני רוצה לקוות שרשימה זאת תשמש מעין מתאבן לאוהבי השירה, שבוודאי יתענגו על מכמני הלשון של ספר זה.
ספרו של מרדכי הרטל זוכה בתאורים מוחשיים ונפרש בלשון בהירה בפני הקוראים על ידי משה גרנות.
השבח לסופר ולפרשן על עבודתם הנפלאה.