ארץ שני האגמים, מרדכי הרטל, עיתון 77 2020
תקציר הספר:
בשיריו החדשים שוזר מרדכי הרטל חוט שני של אור ושל אהבה, ברגישות ובכנות. שם הספר “ארץ שני האגמים” מבטא את כברת הדרך שהמשורר עשה, מהרגשת הדחייה והתלישות שחווה כשהגיע לארץ כילד, ועד להפיכתו לסב לנכדים, שעיניו של כל אחד מהם כמוהן כשני אגמים. זהו ספר שיריו הרביעי של מרדכי הרטל והשישי במניין ספריו.
"אני נזכר בעיניו הכחולות של אבי, שדמו לשני אגמים" (עמ' 47), כותב המשורר מרדכי הרטל בשירו "ארץ שני האגמים", כשם ספר שיריו הרביעי, העוסק בחלקו בתמות שהעסיקו אותו גם בספריו הקודמים – יתמות, עלייתו לארץ, וחייו של ילד ונער בשכונת מצוקה בשוליה של עיר מגוריו חיפה – ובחלקו בתמות חדשות ומפתיעות.
הספר, הכולל אחד עשר שערים, פותח בשער "של פיקאסו", שירים שנכתבו בעקבות ציורים של אמנים מפורסמים כגון מאטיס, ואן גוך, שאגאל, ואחרים. שערים נוספים בספר נקראים "חולות הזהב – שירים חיפאים", שער שעוסק בחיפה, עיר מגוריו; "וידויים" שבו בעלי חיים כגון לטאה, עש, זבוב, תוכי, סוס, קנגורו, וכן צל, סכין, עיפרון, מלים, סמארטפון, ועוד מתוודים בפני הקורא. מחזור שירים חשוב נוסף, ששמו "אל תטעו בי", עוסק במגפת הקורונה, כשגם בו הנגיף הוא הדובר. ניתן לקבוע, שרבים מקבלים זכות דיבור בקובץ זה של הרטל.
שערים אחרים בספר ("כיוון שבנעוריי לא ידעתי מהי אהבה", "ואם פתאום אשוב לחיות בארץ הולדתי", "הנגשה לשפה העברית", ועוד) עוסקים בהוריו ובילדותו. כבר בספר שיריו הקודם של הרטל, "למעלה ולמטה מזה", עסקו שירים רבים בפצעי הילדות והנעורים. והנה בספרו החדש, "ארץ שני האגמים", ניכר שילוב לירי עדין בין הכאבים הללו, לבין התיקון המושג של הקול הדובר הבוגר. הכתיבה מצטיינת במבט מפוכח הן על העבר והן על ההווה, וזהו למעשה ניסיון פואטי מוצלח ללכוד רגע של שלמות במרוץ החיים.
ספר שירה הנקרא "ארץ שני האגמים" כמו מצביע על נמל הבית של המשורר. מחד, בית אביו וצבע עיניו שבהם הוא נזכר בגעגועים, ומאידך, ההמשכיות בדמות ניניו: "כשעיניו של מי מהם ניצתות ומתמלאות לחלוחית/ הן זוהרות כשני אגמים בשמש" (עמ' 47). למעשה, אין מדובר כאן בהנגדה, אלא בסיבה ובתוצאה, כשהמוטיב המחבר בין שתי התמונות הוא האגם, המים – המסמלים צלילות, טוהר, חיים, כמיהה, ותקווה.
עיניו הכחולות של האב הן ראי לנפשו "כל רצונו היה שיעשו בו מה שעושים במים מתוקים" (שם). וכפי שעיניו נותרו צלולות גם לנוכח הקשיים והכאב שחווה בעלותו ארצה ("ובארץ כשחיפש דרכו"), כך גם אישיותו. לאחר עלותו ארצה, לא הירשה האב לעצמו "לצאת מכליו", להתפרץ ולדרוש: "הוא לא ביקש שהכנרת תקווה אליו… די היה לו להזין במימיו מאגרים תת קרקעיים…" (שם).
האב הוא מקור המים המתוקים, והוא גם המקור ממנו יגיעו עיניהם החומות של נכדיו, אולם השיר פותח דווקא בימי בצורת "כשחוזרות ומעלות הצעות לייבא/ מים מטורקיה, או להתפיל מי ים". פתיחת השיר רומזת שהאב, מקור החיים, חסר יותר מכל, ועד היום הזה, בחייו של הבן הדובר. בין עיני האב לעיני הנכדים קיימת הנגדה. בעוד עיניו של האב היו כחולות, הרי שעיני הנכדים מתאימות עצמן לגוון של אדמת הארץ, כחלק מהתאקלמותם כאן. "אולי כדי להוכיח נכונות להסתגל לאקלים המקומי ולהסתפק בהרבה פחות מים", כותב הרטל בשירו.
עיני האב שולחות אותי למרחבי נוף אירופאי שופע על נהרותיו, בעוד שעיני הנכדים משגרות אותי לטיול בנופים מוכרים יותר: אדמה חומה, חול, ומדבר. אך בסופו של דבר, הן עיניו של האב החסר והן עיניהם של הנכדים הדומיננטיים בנוכחותם, מתוארות כ"שני אגמים". גם האב וגם הנכדים הינם מקור חיים בחיי הדובר, אם כי עיני דור ההמשך "זוהרות כשני אגמים בשמש", שורה שחותמת את השיר בנימת תקווה. השיר שנפתח בבצורת מסתיים באגמים גם בארץ החמה והשמשית. הארץ היא, אפוא, גם קונקרטית (רומניה וישראל), וגם מטאפורית, שהרי השירים נובעים מתוך ארץ הזיכרונות וארץ ההווה הנוכח בדמות נכדיו של המשורר.
הספר "ארץ שני האגמים" שולח אותנו בו בעת, הן אל זיכרון ילדותו של המשורר והן אל חייו בהווה. שילוב של שתי הארצות, ולא רק שני האגמים, יעבור כחוט השני לאורך שירים נוספים בספר.
את חיוניותו של הספר, המוצלח בעיניי, ברצוני להדגים בעזרת שני שירים מכוננים נוספים, "חמניות" ו"בימים שאמי חיתה".
השיר "חמניות" מתאר את השפעתה הרגשית של "תמונה לא ממוסגרת של זר חמניות בתוך אגרטל" (עמ' 11) על הילד, העולה החדש. תמונת הפרחים משמחת אותו, כיוון שהיא יוצרת זיקה תודעתית בין העולם שעזב לבין העולם החדש והזר, שאינו מאיר פניו אליו. לא רק הפרחים כשלעצמם משמחים את הילד, אלא גם המחשבה על גרעיניהם. שכן, במעט הכסף שאמו הרוויחה אפשר היה לקנות גרעינים שכאלה ולפצח, כפי שנהג לעשות בילדותו ברומניה.
תמונת החמניות – ציורו המפורסם של ואן גוך, שהילד, כמובן, אינו מזהה – שהיתה תלויה כבדרך אגב בכיתתו, מזכירה למשורר את אביו ואת ילדותו. החמניות אמנם אינן פורחות אלא רק בתמונה, אך מבחינת הילד, ומנקודת מבטו, הן הבטחה לפריחת החמניות גם בישראל, ובעיקר תזכורת לגרעינים המוכרים, ויותר מכל – חיבור לאביו המת.
אחד השירים המרגשים במיוחד בספר הוא "בימים שאמי חיתה". בדומה לשיר "ארץ שני האגמים", המתאר זיקה כפולה אל האב ואל הנכד, שיר זה מתאר זיקה כפולה – אל האם ואל הנכדים, וכך מודגשת ההמשכיות המבורכת כמעין תחושת ניצחון, למרות הכאב והאבדות שבדרך.
ראוי להתעכב על הקישור בין שני הבתים באמצעות מילה המציינת ניגוד: "אבל מאז שנולד הנכד שוב איני רוצה…" (עמ' 33). קישור זה עשוי לעורר ציפייה לשינוי. מה השתנה בעצם? כשהאם הייתה בחיים, לא רצה הדובר שהשמש תשקע ושהזמן יחלוף. ניכר שהיה מודע כל הזמן לשבריריות החיים, ורצה לעצור את שעון החול, הן כדי לשהות יותר זמן במחיצת אמו, והן כדי לחגוג את קיומם של ילדיו הקטנים.
לאחר מות האם, נראה שהימים הפכו לעיסה לא מובנת, או כלשונו "הפכו לכתמים בלתי קריאים משנרטבו" (שם). האם הלכה אמנם לעולמה, אולם השאירה חותם עמוק, לא רק על הדובר כי אם על כל בני המשפחה. מהו אפוא הניגוד המסתתר? לאחר מות האם, הדובר ייחל דווקא לשקיעת השמש (כזכור, מות אדם יקר משול לשקיעת שמש, כפי שהיטיב לתאר זאת שלמה אבן גבירול בשירו "ראה שמש"), כיוון שבלעדיה הימים איבדו את משמעותם. המילה "אבל" מציינת את הניגוד בין הימים שבהם האם היתה נוכחת באופן משמעותי בחיי הבן ומשפחתו, לבין הימים שלאחר מותה. אולם המשך השיר מזכיר שהחיים חזקים מכל. עם לידת הנכד, חוזרת אל הדובר אותה תחושה מוכרת מן העבר, שאין הוא רוצה כי השמש תשקע, ושהיום יסתיים, שהרי הרגעים במחיצת נכדיו כה יקרים ללבו.
מעניינת בעיניי הדרך שבה הרטל מאניש את הזמן. "ויעמוד על רגליו וילמד שוב ללכת…" (שם), הוא כותב, כאילו מבקש הדובר לא רק לעצור את הזמן כדי לשמור על הרגעים המושלמים, אלא לשנות גם את אופן מהלכו של הזמן, דבר המאפשר, לפחות בחלום, להשיב את האם לחיים.
ספר השירים "ארץ שני האגמים" כולל שירים טובים רבים נוספים, והוא עשוי להרוות את הצמא הפואטי של כל אוהבי ואוהבות השיר שלא די להם בשירה השגרתית שהם קוראים כל הזמן.
קראו גם על מרדכי הרטל :
מרדכי הרטל בלקסיקון הקשרים לספרות עברית
מרדכי הרטל בלקסיקון הספרות העברית החדשה
