אישה ממוצא רוסי / שרה כוי
אישה ממוצא רוסי לא יכולה לעצור לרגע במדינה הזאת בלי שיחשבו
שהיא זונה. כל פעם שאני יוצאת לעשן סיגריה בחוץ, מישהו מנסה
לקנות את שירותיי המפוקפקים. רק כי אני עומדת. גם כשאני עוצרת
לפני כניסה לחנות כדי לספור את מעותיי בלב, מישהו מיד מתעניין
ומתחיל לסוב סביבי במעגלים כדי לנקוב במחיר בתום הריקוד.
ככה זה כשאת רוסיה, עצרת – נסעת. כמה מעגלים כאלה ראיתי,
או יותר נכון חשתי, וכולם נקטעו על ידי בגסות וננטשו יחד עם
השועל המרקד אל הכלום בפרצופו התמה, הנעלב. ואולי בעצם זה
חזון אחרית הימים – גברים מרקדים סביב משוררת, לכודים בסוד
מתהפך, שיער פרוע עם חוטים כסופים זאת השראה, מלבושי פרא
דהויים זאת אמת, אני עוזבת אתכם עד שתלמדו קרוא וכתוב את
גופי, עד שתשכיבו אותי משכב שירה במחיר האור.
הקטע שלפנינו מופיע לקראת סוף ספרה החדש, השני, של המשוררת שרה כוי (ילידת 1974, אוקראינה, מתגוררת כיום בשכונת גבעת אולגה, חדרה), “קחו את היקר לי מכל” (2022, בית אוצר הוצאה לאור, סדרת מטאטא לשירה בעריכת רקפת א. ידידיה, עמ’ 85-84). בספר עוד עשרות קטעים לא מנוקדים כאלה, הנפרשים על פני שישה שערים, ומוגדרים בתחילתו כ”שירים בפרוזה”. יש קטעים שיכולים להיקרא כשירה בעלת תבניות של חזרה ודחיסוּת מטפורית, ויש קטעים שנקראים כממואר מטלטל של משוררת, שחייה רצופי תלאות וקשיים, אבל גם מחשבות על גאולה – כמו זה שלפנינו.
פוליטיקת הזהויות לא פסחה על יצירתה של שרה כוי, שם עט (בתחילת הספר מודה המחברת לאחיה רודיון פלדמן ולהוריה קלרה וגרי פלדמן), והיא מופיעה גם בספר שיריה הראשון, “מלכת הזמנים העצובים” (2014, הוצאת הקיבוץ המאוחד). אבל היא לא המרכז של שירתה, ולעתים קרובות מופיעה רק כרקע לדברים עמוקים יותר, כמו חיי הנפש על שלל נפתוליה.
בטקסט שבחרתי לכאן אנו יכולים לראות כיצד שאלת המוצא הופכת משנית לזהות המשוררִית של כוי. וגם איך הלשון האסכטולוגית – שהממואר היפהפה של כוי רווי בה – על האלוהים והשטן ועל הנבואה והגאולה, לצד חיי השבר, והנפילה אל השאול והגיהינום של המחלקה הסגורה וההוסטל, עולה וצומחת מתוך הסיטואציה היומיומית הגזענית והמשפילה.
אצל כוי נולד חזון אחרית הימים דווקא מתוך הקושי היומיומי, עניין שמזכיר לי את ספרו האוטוביוגרפי הנודע של המשורר פנחס שדה, “החיים כמשל” (1958), שבו ציטט אמרה של יעקב פרנק, המיסטיקאי היהודי השבתאי בן המאה ה-18 בפולין, אודות הגאולה שמושגת דרך הביבים: “יש מצב שבו צריך להתפרץ אל העיר המבוצרת דרך תעלות השופכין”. או, במילותיו של שדה עצמו: “שלפעמים צריך להגיע אל הקדושה דרך החטא” (עמ’ 124 מתוך מהדורת “החיים כמשל” בהוצאת שוקן וידיעות ספרים, 2010, סדרת עם הספר). קודם לכן כותב שדה הצעיר על אודות חייו בתקופת מלחמת השחרור בירושלים: “חופשי ובודד בתוך מעמקי נפשי, אני אחיה ואהפוך את המים הפשוטים של החיים ליין הקדוש של השירה” (שם, עמ’ 109).
מה שעבור שדה שימש אולי כאידיאולוגיה ספרותית מהווה עבור שרה כוי כמעט אמת הישרדותית. כוי, שלמדה בין היתר “לימודים תורניים במדרשה החרדית נווה ירושלים” כפי שמצוין בגב ספרה, מתייחסת אף היא לירושלים של מעלה, ומציגה בקטע אחר בספר עמדה ריאליסטית יותר: “שירה יכולה לקחת אותך למקומות טובים, אבל אל תתמכרי אליה. תתברגי. זה יפה מאוד לשתוק ולעוף, אבל אל תשתקי ואל תעופי, תתברגי”. ובהמשך: “שירה יכולה לקחת אותך לירושלים של מעלה, אבל לא יצא לך מזה כלום. כשאת מזהה מלאך, תתברגי” (עמ’ 69). נדמה לי שבמילה “תתברגי” היא מכוונת כאן למשהו כמו לחיות את החיים, תוך רמיזה לחיים הבורגניים, הנורמטיביים.
ובחזרה לקטע המצוטט בראשית הטור: כוי מציגה כאן לא רק עמדה הישרדותית, ריאליסטית, ביחס ליצירה ולאמנות השירה באופן ספציפי אלא גם עמדה פמיניסטית. משכב השירה שלה הוא נשי, ומהגברים “במדינה הזאת” היא דורשת למידה, שפירושו לכבד אותה כסובייקט בעולם.
ראו גם
“משכב שירה במחיר האור”. שיר מאד ייחודי, אמיתי, פורץ גבולות ויורד למעמקי נפש. תודה, אילן על דבריך עליו, ותודה לשרה וליקום תרבות.