ורד זינגר סוקרת את ספר השירים “מלכת הזמנים העצובים”\ שרה כוי (הקיבוץ המאוחד – ריתמוס-סדרה לשירה, בסיוע קרן יהושוע רבינוביץ’, 2014)
בצילום: שרה כוי, תמונת פרופיל מעמוד הפייסבוק
מאת ורד זינגר
ראוי שאפתח בגילוי נאות, כי לי ולשרה כוי (זהו שם העט שלה − את שמה המקורי, שבו פניתי אליה מאז ומעולם, לא אישרה לפרסם) היה פעם קשר קרוב, שידע עליות ומורדות עד שפסק באחת. למעשה, הגילוי הנאות הוא שיתווה את הסקירה הזאת, ככתובת המוקלדת על אפליקצית ניווט. הוא שינווט אל תוככי ספר הביכורים הנועז, המורכב והחריג הזה, שדם ואש ואדמה, אלוהים ודובים ואיילות נורים בו כחיצים ומקרינים מולנו תמונות בנות קיימא של כאב ושל בדידות ושל טראומות ילדות. שנאה עצמית ואהבה עצמית שוכנות בו זו לצד זו, צורחות מתשוקה לאישה − רחוקה וקרובה בו זמנית, מלטפת ומצליפה, בה בעת מבינה ובה בעת חירשת ואטומה. למפליג על גבי המילים השורפות, המתנפצות על גבי הדפים הללו, צפויה חוויה מטלטלת לא פחות מן ההתוודעות הראשונית בשיריה של יונה וולך.
הקשר שלי עם שרה כוי (כוי − כאמור, שם שבחרה בעצמה − הוא מונח המוזכר במשנה, המתאר בעל חיים שמבחינה הלכתית הוא ספק חיה ספק בהמה ובכל זאת − כשר) החל בזמן עריכת התרגום (התכנית והלשונית) שבצעתי לספר שתרגמה מרוסית, “נביאים 48” (מרק גלסניק, הוצאת “כתב”, 2014). אינני יודעת רוסית ולא יכולתי להשוות את התרגום למקור, ולכן היה עליי לשוחח איתה פעמים רבות מספור, כדי לתהות על קנקנם של מילים, ביטויים וצירופי לשון. שרה − ילידת 1974, עלתה לארץ מאוקראינה בגיל 22 ומתגוררת בשכירות בשיכון עמידר בגבעת אולגה, חדרה − הגנה בחירוף נפש על המילים שתרגמה. כמעט כל שינוי או מחיקה של מילים בכתב היד − הגם שהיה מדובר בשינויים שהסופר אהב מאוד − התפרש אצלה כפגיעה אישית, כתקיעת סכין בבשר המדמם. השינויים שביצעתי היו רבים. זאת לא הייתה אשמתה כלל וכלל − כתב היד המקורי לא נערך כהלכה בשפת המקור. אך הפגיעה נתפשה כממשית, בת קיימא, אכזרית.
את תחושת הפגיעה העוטפת את הגוף כבן לוויה מסור, את העלבון החקוק בדי-אן-איי עוד בטרם נברא העולם (“גם אם אתפשט לפנייךְ\ מבטך ירחף על פני גופי\ ויראה\ אור במקום עור” − “את לא רואה”) מיטיב להסביר השיר הבא:
תחושת הקורבנוּת משורטטת כאן בדיוק פיוטי. גם הציניות היא קדושה. הפוגע אכן טהור ועבודתו חשובה כמלאכת הכוהן בבית המקדש. הנפש המחוללת על ידי עלבון מרחפת בעולם טוב יותר, נגאלת בזכות הפגיעה. החוץ מסוכן, הבית − בטוח:
כוי הופכת כה וכה במושגים יצוקים ומושרשים, מרוקנת אותם מתוכנם וממלאת אותם מחדש בצבעים כהים ומוכספים. ריב, לדוגמה, הוא “עשיר” (“קורבן תודה על ריב עשיר\ כמו נחל בראשית\ שבו נולדנו” − “קורבן תודה”), מציאות טהורה, ראשונית (“תביני\ יש דברים שצריכים להיאמר\ בשפה הראשונה\ שהייתה לפני הריב הזה\ לפני כל הריבים\ כשעוד אהבתי את אמי\ והייתי רק ניצן של עצמי” − “מתחת לבשר מדברים רוסית”). באהבה אין שלווה − היא בוערת, מאכלת הכול, היא “דוב מרטש נפש אישה” (“אישה אשר רוח בה”). האוקסימורונים בשיריה של כוי רבים ומגוונים (“זה החושך מאיר\ נהרה פנימית\ כמו דבש” − “בושם”, “שריריי מלאים אור שחור” − “אני מספרת לגופי” או: “כוח\ יהיה מומי היחיד” − “כמו חתול שחור”, וגם: “יום שישי בגיהינום הבריא” − “קבלת שבת”) והם שזורים במוטיביים תנ”כיים המכתרים את הכותבת מכל הכיוונים (“ילדינו בני בליעל\ רואים את ערוותי.\ לא מכסים\ צוחקים” − “אני נשואה לךְ” או: “אני עומדת על תנין מהופך\ והצאן שלי סביבי\ אני משה על תנין” −”משה על תנין”).
המציאות הפנימית מסוכסכת, מעורבבת בהזיות קדומות, בוערות. הרבה אש, הרבה להבות, הרבה שיחי סנה בוערים:
על כריכת הספר מופיע הדפס קלף הטארוט מלכת החרבות, המייצג אדם מופנם, שקט, ונטול צורך בהכרה. מה שחשוב לו הוא השינוי שהוא יוצר בסביבתו, תיקון העוולות. שרה היא חובבת מושבעת של קלפי טארוט (וגם אסטרולוגיה − המפות שהיא משרטטת כתחביב עשויות לדייק עד תדהמה) ומן הסתם הקלף הזה הולם אותה. אך היא איננה מולכת על החרבות − על הזמנים העצובים היא שולטת:
המלוכה − אין בה הוד והדר. מהזבל באה ואל הזבל תשוב:
השער הראשון של הספר נקרא “דגים”, יצורים המפרפרים על אספלט (“סם”) או מטוגנים ברכות ובחמלה ובה בעת מתבוננים (“האמת הסינית שלי”). השער השני הוא “לב”. לעתים הוא פועם, יחידי (“אני לב יחיד בסדום.\ פועם.” − “אהיה איתָךְ תמיד”) ולעתים נורה ומאותחל מחדש, בזכות אותה הירייה (“את יורה בדיוק אל לבי להדליק אור חדש” − “אור חדש”). השער השלישי, “שרה כותבת”, נושק לפרוזה ומשרטט את הייאוש בעדנה:
את ההשלמה ברכות:
ואת הביוגרפיה האישית האפורה-שקופה בצבעי שקיעה שימבורסקיים:
כמעט מדי יום מעלה שרה טקסטים לעמוד הפייסבוק שלה. רובם ככולם צועקים את צעקת פגועי הנפש והאביונים, ממליכים את הסדוק ומכתירים את המאובק, משקפים ומתרגמים את מציאות הזרה-לתמיד. הנה אחד האחרונים והנוקבים שבהם, הראוי לחתום את הניווט:
אישה ממוצא רוסי לא יכולה לעצור לרגע במדינה הזאת בלי שיחשבו שהיא זונה. כל פעם שאני יוצאת לעשן סיגריה בחוץ, מישהו מנסה לקנות את שירותיי המפוקפקים. רק כי אני עומדת. גם כשאני עוצרת לפני כניסה לחנות כדי לספור את מעותיי בלב, מישהו מייד מתעניין ומתחיל לסוב במעגלים סביבי כדי בתום הריקוד לנקוב במחיר. ככה זה כשאת רוסיה, עצרת – נסעת. כמה מעגלים כאלה ראיתי, או נכון יותר חשתי, וכולם נקטעו על ידי בגסות וננטשו יחד עם השועל המרקד אל הכלום בפרצופו התמה, הנעלב. ואולי בעצם זה חזון אחרית הימים – גברים מרקדים סביב משוררת, לכודים בסוד מתהפך, שיער פרוע עם חוטים כסופים זאת השראה, מלבושי פרא דהויים זאת אמת, אני עוזבת אתכם עד שתלמדו קרוא וכתוב את גופי, עד שתשכיבו אותי משכב שירה במחיר האור.
ראו עוד:
פנים נאות ומלנכוליות למשוררת וכך גם שיריה. מזכירה להקת The Moody Blues בשיר “איש המלנכוליה”. מצורף קישור
http://www.lyricsfreak.com/m/moody+blues/melancholy+man_20095896.html
יפים. במיוחד “כוכב” ו-“טהור”. אולי יש עיסוק בנושאים תנ”כיים, אבל הרוח כולה נוצרית, ואין בכך רע.
שירים עם טוהר ודיוק, מזכירים במידת מה את אלזה לסקר-שילר, אולי גם רביקוביץ’ המאוחרת.
המתח הוא בין השורות המדודות היטב לייאוש המשתולל.
מרתק, תודה!
מופלאים שיריה של שרה כוי! תוך כדי הקריאה אני מנסה לעקוב אחר זרם התודעה של שרה וביטויה השירי-הטרי-המקורי ונשימתי נעתקת מרוב עונג. ארבתי לספרה, דגמתי את החנות “צומת ספרים” בעזריאלי מדי ביקורי בעיר הגדולה וביום ב’ 22.12 – הצלחתי. נסיעתי לחיפה הייתה לי לקפיצת דרך, אך אני עצמי כמעט טבעתי במערבולת של המילים המכושפות.
רשימתה של ורד זינגר שזרחה ביקום בבוקרו של 23.12 באה לעזרתי – עשתה לי סדר במחשבה, בהבנת שיריה של שרה. מה גדול כוחן של מילות השיר לתעתע ואלה של הרשימה הלירית להשיב את רוחי.
תודה לשרה כוי ולורד זינגר על החוויה הכפולה.
תודה
על ההכרות
הקטע האחרון מתאים מאד. כמו להכנס עם הראש במשקוף הדלת בדרך החוצה מן הבית. מזכרת לכל היום.
תודה על כל התגובות.
D! – הנה הדרן המתכתב עם הקטע שאהבת. גם הוא כקודמו לקוח מדף הפייסבוק של שרה כוי:
אצלנו בשכונה מתהלכת שמועה שאני חברה של משה האתיופי. אני בעצמי נתתי חיים לשמועה הזאת. לא רציתי שידעו שאני לבד. אף אחד לא באמת מכיר את משה, כולם יודעים שהוא גר שם, בכיוון ההוא, ויש לו חברה רוסיה, אבל כמעט אף אחד לא ממש ראה אותו. אז כבר שנתיים, מאז שעברתי לאולגה, אני מתחזה לחברה שלו. כשמרסל מהבית בפינה שואל אותי מה נשמע ואיך משה, אני אומרת שאתמול הוא היה אצלי או שמחר יבוא. לפעמים מרסל מספר לי שפגש את משה והוא אמר לו שהיה איתי אצל ההורים שלי בחג והדג של אמא שלי היה מעולה. למרסל תמיד יש דברים מעניינים לספר על חיי עם משה. פעם הוא אפילו טען שראה אותנו יחד ואמרנו לו שלום. השמועה קרמה עור וגידים. לא רק מרסל, גם הזקנות הרוסיות שואלות אותי “איך משה?”, הילדים עם פאות וציציות וכדור עור אדום שואלים אותי “איך משה?”, מהמכוניות הטסות לאורך הרחוב נישא כמו הד הרים “איך משה?”. גם לו רציתי, כבר אין בידי להפריך את השמועה. אני גם לא רוצה. אולי סוף כל סוף משה עצמו יאמין בה ויבוא. אני בבית האחרון ליד המכולת, אני החברה הרוסיה האמיתית שלך, בוא.
🙂
תודה.
יש לי חבר באולגה. אולי יום אחד אלך עד הבית האחרון ליד המכולת.
(מה שכן אין לי פייסבוש אז תודה כפולה על החשיפה)