בימים אלו של סכסוך עם איראן נראה שסיפור פוסט אפוקליפטי זה של דוד מלמד על ישראל שלאחר המלחמה עם איראן נישאר רלבנטי כתמיד.
המערכת
הקדמת המחבר
הסיפור שלי המצורף נדפס בכתב העת אפיריון גליון מספר 65 בשנת 2000.
כעבור מספר שנים, בשנת 2009, פנה אליי א”ב יהושע, וביקש למסור אותו לתרגום לאיטלקית. הסיפור תורגם, וא”ב יהושע העביר אותו למוסף התרבות בעיתון האיטלקי הנפוץ לה סטמפה, שם פורסם בלוויית שורות מספר עליי.
אחרי מפץ העונשין חסר הפרופורציות
שמונה שנים, ארבעה חודשים ועשרים וארבעה ימים אחרי ההתנקשות בחיי השר האיראני בעת ביקורו בפריז, שהם שמונה שנים, ארבעה חודשים ועשרים ושלושה ימים אחרי מפץ העונשין חסר הפרופורציות שהמיט שליט איראן על ישראל, שהם שמונה שנים, ארבעה חודשים ועשרים ושניים ימים אחרי התגובה הישראלית המוחצת מן הים, שגרמה להשמדת שבע ערים באיראן ולכותרות שחורות בתחתית העמודים האחוריים של עיתוני איראן – הגיעה אל יהודי ניו יורק הידיעה המחשמלת על הגאולה הקרובה. אמצעי התקשורת התחשבו באינטרס היהודי, והסכימו שלא לפרסם את הידיעה ברבים. אך למרות מעטה החשאיות, עברה הבשורה במהירות מפה לאוזן והפיחה רוח חיים ותוחלת חדשה בקהילה היהודית הנכאה.
בדיקה מדעית אחרונה שנערכה בארץ ישראל העלתה חד-משמעית כי אפסו שיירי הנשורת מן האזור המוכה.
עתה ניתן האור הירוק למשלחת החלוצים שהכשירה עצמה לעלייה לארץ, העלייה הראשונה בסדר העליות השני בתולדות ארץ ישראל. המשלחת הורכבה מנציגי המפלגות והארגונים השונים, תוך שמירה קפדנית על חלוקה מסורתית כבימים עברו: שני שלישים לימין ולדתיים ושליש אחד לשמאל.
כעבור יומיים עלו החלוצים עם ציודם הרב למטוס שהביאם בחשאי לקפריסין. משם, בספינה קטנה שהייתה מוסווית לספינת דייגים תורכית, הפליגו אל חופי הארץ. הם מצאו את מקומה של יפו בעזרת מפות ועזרי ניווט משוכללים, וקירבו את הספינה אל היבשה. סמוך לחוף הורידו סירות גומי שחורות, והחלו לחתור במרץ לעבר הארץ המובטחת.
לנגד עיניהם נפרש מישור תכלכל ורחב ידיים, ישימון מפויח שבו הזדקרו אי-פה אי-שם בליטות עפר נמוכות. בדחילו ורחימו ירדו מן הסירות ועלו אל האדמה הטובענית, לובשים ליתר ביטחון חליפות אב”כ. היו שהזילו דמעה, היו שנשקו לחול הקודח, והיו ששתקו כמאובנים. רק מתי-מעט שעדיין החזיקו באמונתם הישנה, בירכו “שהחיינו” בקול רפה והוסיפו “קדיש יתום”.
הם זכרו את יפו מן הימים ההם. סמטאות, גלריות, מסעדות דגים, ריח פיתות וזעתר, זיתים וגבינה בולגרית, קימורים וקשתות. לשמאלם נח ישימון נוסף, לוחך את הים הכחול, והם התעקשו לקרוא לו בנוסטלגיה “תל אביב”.
עומסים את תרמיליהם התפוחים, עזרי הניווט בידיהם, החלו לפסוע בחולות החרוכים, בדרך האמורה להוביל ממקום-יפו למקום-ירושלים. ולמרות שלא נותר דבר בישימון האפרפר, יקד בליבם חלום נכסף להגיע אל מקום-ירושלים, אל המקום המשוער שבו שכנה לפני המפץ עיר הקודש, ואשר על אודותיה אמרו אז הפרשנים יודעי הכול: “עליה אף פעם לא יזרקו”.
הדרך הייתה קצרה מבעבר, משום שלא היה צורך לעקוף בתים ויישובים. חליפות האב”כ שלבשו היו צבועות בצבעי הסוואה, ועל אף כובדן, הלכו החלוצים במהירות, בנתיב ישר, אל מקום-עיר הקודש. כעבור יום תמים של הליכה מאומצת, החלה הדרך לנטות כלפי מעלה. עזרי הניווט לא הותירו בפניהם סימני שאלה. הם הגיעו.
עומדות היו רגליהם בשערי מקום-ירושלים, ירושלים החרבה, כעיר שכוסתה לה יחדיו.
את המשך הדרך עשו כמעט בריצה. הכיסופים היוקדים השכיחו את המאמץ ואת העייפות, והם קרבו ובאו, נרגשים ומתנשפים, אל מרגלות מקום-הר הבית.
על פסגת ההר השומם לא נותרו כיפות הכסף והזהב, ולידו לא שרדו הכותל המערבי, בתי הכנסת, המסגדים והכנסיות. מפץ העונשין לא הבחין בין אלה לאלה, והטמין את כל בתי התפילה של המאמינים השונים תחת אותה כסות עפר ואפר.
החלוצים חיכו לרדת החשֵכה ואז התמקמו בצידו המערבי של מקום-הר הבית. הם הקימו אוהלי סיירים ודחסו לתוכם את חפציהם. האוהלים, צבועים בצבעי הסוואה תכלכלים, התמזגו עם הנוף העשן והיקשו את מלאכתם של לוויינים עוינים. מסביב לאוהלים מתחו החלוצים חבלים כבדים על-גבי יתדות עץ, והחלו להתכונן לשנת הלילה.
לילה ראשון במולדת אחרי מפץ העונשין חסר הפרופורציות.
אלא שההתרגשות וההתפעמות לא הניחו להם להירדם. הם פשטו את חליפות האב”כ, התכנסו במעגל והחלו להעלות זיכרונות, לתכנן תוכניות ולשיר משירי ארץ ישראל האבודה. רק הפחד מהיחשפות ללוויינים העוינים מנע מהם מימוש חלום קטן נוסף: להצית מדורה וללגום קפה מפינג’אן מהביל.
עד עלות השחר דיברו ושרו, שרו ודיברו. וכאשר הפציע אור ראשון במזרח, התארגנו להעפיל אל מקום-הר הבית, אתר המקדש. ההתרגשות הגיעה לשיאה, העלייה למקום-הר הבית סימלה יותר מכול את השיבה, את התקווה, את התקומה הרביעית המיוחלת.
רוטטים ונרעשים הגיעו אל הפסגה החרוכה. שמש צלולה קידמה אותם בסנוורים, אך הם קיבלו אותה בהכנעה ובאהבה. משתאים עמדו נוכח האופק שזרח אליהם ממרחקים, קורן הוד נורא, חושף את הארץ הקירחת במלוא עלבונה.
אולם התרוממות הרוח לא ארכה זמן רב. לאחר דקות מעטות הבחינו מיטיבי הרואי שביניהם בתזוזה קלה ואיטית ליד מרגלותיו המזרחיים של הר הבית. עד מהרה זיהו קבוצת אנשים שהקימו אוהלי סיירים צבועים בצבעי הסוואה תכלכלים, דחסו לתוכם את חפציהם ומתחו מסביבם חבלים כבדים על-גבי יתדות עץ. הם פשטו מגופם חליפות אב”כ והתכנסו לתפילה. אחדים היו גלויי ראש, ואחרים חבשו לראשיהם כאפיות משובצות מכל הסוגים: שחורות-לבנות, אפורות-לבנות ואדומות-לבנות.
בצוהרי היום נפגשו עימם פנים אל פנים, ובעצה אחת החליטו למתוח גדר גבוהה בטבורו של מקום-הר הבית – לחצוץ בין שני העמים.
אני חלילה לא מקדם מלחמה עם איראן, אבל כן רוצה לציין כי תיאורים אפוקליפטיים כמו בסיפור למעלה מוגזמים מאוד. פצצת אטום כמו שהוטלה על הירושימה של כ- 15 קילוטון כמובן תגרום לנזק עצום, אם תוטל למשל במקום מסוים בתל-אביב קרוב לבית אריאלה ומוזיאון תל-אביב יש להניח שתפיל כל בניין ברדיוס 300 מטר ותגרום לנזק חמור ברדיוס אולי חצי קילומטר. זה אפילו לא מגיע לכיכר דיזנגוף (אבל כן לאיכילוב ובקושי, בשוליים, לאיילון). אם תוטל פצצת מימן (שיש לאולי שלוש מדינות בכל העולם) של כ- 1 מגהטון הטווח יגדל בערך פי 4 כלומר נגיד רדיוס 2 קמ, שזה כבר באמת עד הים לכיוון מערב ועד הירקון (בקושי, ממש בקצה) לכיוון צפון. אבל אפילו הרס עצום כזה קטן בקנה מידה של מדינה. שטח של כ- 12.5 קילומטר מרובע, כששטחה של ישראל רק מצפון לנגב הוא כ-7000 קמ״ר. כדי להגיע להרס המתואר יהיה צורך פחות או יותר שכל ארסנל הנשק הגרעיני של ארה״ב יושלך על ישראל. הרוסים והסינים אפילו לא יכולים לעשות את זה עם כל הנשק שלהם. לשם פרופורציה פצצה כזאת שתשמיד ״רק״ את תל-אביב מהירקון דרומה, אם תושלך באמצע יום עבודה תהרוג או תפצע באופן חמור קרוב למליון אנשים. כך שבאמת אין צורך להגיע להרס מוחלט כמתואר בסיפור כדי לפגוע אנושות במדינה, ומשהו כמו 4 פצצות כאלו שישמידו את כל המרכזים העירוניים של ישראל אפקטיבית יחסלו אותנו.
משה גרנות כותב במייל:
דוד היקר,
זאת הפעם הראשונה שהזדמן לי לקרוא את הדיסטופיה שלך על עוללות המלחמה עם איראן. קצר, חכם ומסר מדהים.
סיפור מצמרר ועצוב. אני מקווה שלעולם לא נגיע למצב כזה ואף לא למצב קרוב לו.