לרגל תאריך לידתו של אהרון מגד, ב-12 באוגוסט, משה גרנות סוקר את אחד מספריו הידועים ביותר של הסופר המנוח, סיפור על סופר שלא מצליח לכתוב ביוגרפיה שהתחייב לה על דמות נערצת, שמתברר שבמציאות הייתה שונה מאוד ממה שכולם חשבו, והביקורת המובלעת בדמויות על החברה דאז – שרלוונטית גם כיום.
על "החי על המת" מאת אהרן מגד, עם עובד, 1965, 229 עמ'.
משפטו של יונה רבינוביץ', הוא יונס, נמשך לאורך כל הרומן – הוא נתבע לדין על ידי המו"ל ששכר את יונס (החי), שיכתוב רומן על חייו של אברשה דוידוב (המת). יונס פרסם שלושה פרקים מרומן שאמור להיכתב על דוידוב, והעניק לו את השם "גיבור דורנו". כיוון שדוידוב היה דמות מוכרת ואהודה, הפרקים הרשימו מוציא לאור, שהתחייב לשלם לו משכורת חודשית לאורך שנה וחצי, כדי לקבל את הזכויות על הספר שעמד להיכתב. אלא שיונס איננו מסוגל לעמוד במשימה, ולכן המו"ל תובע אותו לדין. בסוגריים אציין כי שם הרומן המתוכנן, שלא בא לידי מימוש, "גיבור דורנו", הוא גם שמו של הרומן היחיד שפרסם מיכאל י. לרמונטוב (1841-1814, נהרג בדו-קרב). אני מודה שאין לי הסבר לשאילת השם הזה על ידי אהרן מגד, שהיה בקיא בספרות הקלאסית של רוסיה, כי גרגורי פצ'ורין, גיבור הרומן של לרמונטוב, היה שונה לחלוטין מדמותו של דוידוב.
דמותו של דוידוב היא כל כך מרתקת בעיני הציבור עד כי מלבד המו"ל פונה אליו שחקן, שמציע לו לכתוב מחזה עליו, כדי שהוא, השחקן, יוכל לקבל את התפקיד הראשי. שחקן זה מעניק ליונס מקדמה כספית. וכן, יש אפילו פנייה ממפיק הוליוודי שיונס יחבר תסריט. יונס אוגר 27 עדויות של אנשים שהכירו את דוידוב מקרוב, אבל מעבר לשלושת הפרקים שפרסם, הוא איננו מסוגל להתמודד עם המידע שאסף, ולאורך שנה וחצי הוא אינו מצליח לכתוב דבר.
אברשה דוידוב מצטייר כגיבור על: הוא הספיק ללחום בגבורה בצבא הרוסי; עלה לארץ ברגל מרוסיה בימי העלייה השלישית; היה ממנהיגי גדוד העבודה; סלל כבישים; עבד במחצבות; עבד בבריכות המלח בסדום; פיקד על העלייה לחניתה; העלה מעפילים בהסתר מהבריטים. באחת משתי הפעמים שיונס פגש את דוידוב, שגויס לסלילת הכביש לסדום, התוודע יונס לאישיותו המרשימה של האיש – הוא עד לכך שדוידוב הפך עולמות כדי להחזיר טלה שלוחמים גזלו מבדווי.
בסוגריים אציין כי קוראים ומבקרים הצביעו על כך שדמותו של אברשה דוידוב נבנתה על פי דמותו וקורותיו של יצחק שדה. יש אמנם דמיון, אבל גם הבדלים מהותיים – בנו של דוידוב נהרג בנסיגה מלטרון, ובתו ברחה מהבית לאוסטרליה. ציפורה, אלמנתו של דוידוב, שנאה אותו שנאה עזה, ולא רק משום הרפתקאות האהבים שלו, אלא משום שדאג לכל העולם חוץ מאשר לה ולילדיהם המופקרים והמוזנחים. היא מאשימה אותו במותו של נמרוד הבן, ובבריחתה של הבת. ליצחק שדה היו שני בנים, ואף אחד מהם לא נספה במלחמה, ולא הייתה לו בת. יצחק שדה נפטר שנה אחרי שאשתו השלישית, מרגוט, נפטרה מסרטן. כלומר, למין ציפורה האלמנה הנרגנת שכזאת לא היה מקום בחייו של יצחק שדה. ועוד דבר – על פי הספר שלנו, דוידוב נהרג בטעות על ידי זקיף, ואירוע כזה לא קרה ליצחק שדה, אלא לאלוף דויד מרקוס, קצין יהודי אמריקאי שבא להתנדב במלחמת השחרור.
יש קווים מקבילים שבין יונס ובין דוידוב, בעיקר בכל הנוגע להרפתקאות אהבים מזדמנות, אבל ההבדלים הם תהומיים: יונס חי חיים בוהמיים; מבלה את הלילות ב"המרתף" (רמז לצוותא?), שם משוררים קוראים את שיריהם ומשתכרים עד אובדן החושים. "דוקטור" מבאי "המרתף" מבקר קשות את הפסל פולישוק, שנפטר בחוסר כול, כי איש לא רכש את פסליו שנעשו בסגנון ההרואי הסובייטי, סגנון שבעיני "הדוקטור" עדין הטעם הם קיטש. ההקבלה שבין פולישוק לדוידוב מצביעה על כך שחלפה תקופה של הרואיות, ומתחילה תקופה של דקדנטיות.
יונס היה נשוי לאהובה, שפרנסה אותו כי הוא סופר וצריך להתפנות לכתיבה, למרות שלא הוציא לאור שום יצירה, והגרוטסקה מתגלה כאשר אהובה ההרה באה אליו אחרי הגירושין, כדי להיוועץ בעניין ההפלה, כשבחדר הרחצה משתכשכת נילי היפיפייה, הנשואה, אבל אוהבת את אביתר, ומסתפקת בינתיים ביונס. אגב ההפלה – לכל מבלי "המרתף" אין ילדים – כולם מלהגים על שירה ואמנות, אבל הם עקרים.
יונס בורח מאשתו וממגוריו בתקווה שיצליח לקבל את ההשראה הנחוצה לכתיבת הספר, אבל הוא חש שהנושא שנכפה עליו הוא כמו אויב שאינו יכול להיפטר ממנו. קשה לבוהמיין חסר תקנה לגור באותה קורת גג עם גיבור. באחד השלבים הוא מאבד את 27 העדויות שאסף, ופרויד היה בוודאי מצביע על כך כי לא במודע הוא ממש שאף לאבד את העדויות לנושא שאין ביכולתו להתמודד עמו.
כאמור, המו"ל, שהוציא עליו כסף רב, תובע אותו. עורך הדין של המו"ל הוא עברת, ועורך הדין של יונס שמו שילה. כאן נוקט מגד בתחבולה העגנונית – להעניק לגיבורים שמות המרמזים על אישיותם וגורלם, מבקרים הצביעו על כך שגם השם "יונס" מרמז על כך שהוא בורח משליחות כמו יונה הנביא. המו"ל דורש לפחות את 27 העדויות, אבל שילה, היודע שאלה אבדו, ממציא תירוצים מדוע הדבר איננו בא בחשבון. שילה מנחם את יונס, כי משפט כזה יכול להימשך חיים שלמים, משפט שבו מתמודדות שתי הוויות – של גבורה ותעוזה, ושל ניוון ועקרות. הביקורת של אהרן מגד על ההוויה המידרדרת בשנות השישים של המאה שעברה, מתאימה בוודאי גם לימינו. את הספר הזה קראתי ממש עם יציאתו לאור, ומסתבר שהוא רלוונטי מאוד לימינו.
