לרגל מועד פטירתו של תומאס מאן, ב-12 אוגוסט 1955, פרופסור אביהו זכאי סוקר את אחת מיצירות המופת הגדולות של המאה ה-20, סיפור על מוזיקאי שכורת ברית עם השטן כמשל לקריסתה המוסרית של גרמניה.
קיראו את נימוקי פרס הנובל לתומאס מאן.
המערכת
ב-30 בינואר 1933, כשפרצה המהפכה הנאצית והיטלר עלה לשלטון בגרמניה, שהו תומס מאן (1955-1875) ואשתו היהודייה קַתַרינה הֶדוויג פּרינגסהַיים בחופשה בשווייץ. מאחר ומאן גינה במילים חריפות את מדיניות הנאצים, לפי עצת ילדיהם החליטו בני הזוג מאן שלא לשוב לגרמניה. בתגובה פתחו הנאצים במערכת השמצה. ב-1936 נשללה אזרחותו, וב-1937 ביטלה אוניברסיטת בון את תואר הדוקטור שהעניקה לו בשנת 1919 (התואר הוחזר בשנת 1946), אף על פי שבשנת 1929 כבר היה חתן פרס נובל לספרות. בסתיו 1938 עברו מאן ומשפחתו לארצות הברית; תחילה היה מרצה למדעי הרוח באוניברסיטת פרינסטון. אחר כך, ב-1941, עקר עם משפחתו לפסיפיק פּאליזֵיידס שבקליפורניה, לא הרחק מלוס אנג'לס.
מאן הוסיף להיאבק בנאציזם ובפשיזם בעלונים, בשיחות, ובנאומים ברדיו. הביבליוגרפיה שלו מונה "למעלה מ-300 חיבורים לא ספרותיים מ-1937 עד 1945". הגלות לא הייתה לו מקלט מן הפוליטיקה. אדרבה, מאורעות זמנו תבעו ממנו "לעזור לבלום את הידרדרות התרבות אל התהום הפשיסטית". בשנת 1952 חזר מאן לשווייץ. הוא חי את שארית חייו בקילכבֶּרג, "הרחק מן ההיסטוריה ככל שהתיר לו העולם".
גלותו של מאן הייתה לו בגדר שליחות מכרעת: היא הביאה למצב שבו יכול מאן לומר את המילים 'Wo ich bin ist die deutsche Kultur' ('במקום שאני נמצא, שם התרבות הגרמנית') לא בתור טענה אישית מתנשאת אלא בתור מעשה פוליטי נחוץ. שכן הנאצים צמצמו את הגדרת הגרמני ואת הגדרת התרבות בכללותה לדבר מה גס ושוביניסטי. הוכחה לשליחות הזאת היא דוקטור פאוסטוס משנת 1947; ספר המנסה לעשות את הבלתי-אפשרי, "להקיף ולהסביר את אסונה של גרמניה", או את שורשיה התרבותיים של גרמניה הנאצית.
דוקטור פאוסטוס (1947) מאת תומס מאן הוא רומן אַפּוקַליפטי ואֶסכַטולוגי גדול, המבוסס על התגלות ופורענות, המכוון ומובנה לפי נבואת השטן. מתוארים בו עלייתו ונפילתו של פאוסטוס תוך הקבלה הדוקה ומדוקדקת להיסטוריה של גרמניה בזמן אסון הנאציזם. כתיבת היצירה וקריסת הגיבור, המלחין אדריאן לֶוֶורקין (המגלם את "דוקטור פאוסטוס"), מתרחשת במקביל לעליית הפשיזם והנאציזם. דבר המסמל את האופן שבו התרבות הגרמנית המפוארת "מכרה את נשמתה" ומצאה עצמה בקטסטרופה מוסרית ואנושית בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים.
הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי סרנוס צייטבלום, מורה ללשונות קלאסיות, הומניסט בורגני, הכותב ביוגרפיה של חבר ילדותו המנוח, המלחין הגאון לֶוֶורקין. הספר נכתב בין השנים 1943 ל-1945, במקביל לתבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. הרומן מורכב משתי עלילות מקבילות, החופפות האחת את השנייה. הזמן בו חי המספר צייטבלום; התמוטטותה הפיזית והמוסרית של גרמניה הנאצית בשלהי מלחמת העולם השנייה. העלילה השנייה היא סיפור חייו של לוורקין, המקביל לעליית הלאומנות והשיגעון בגרמניה.
דוקטור פאוסטוס מבוסס על אגדה גרמנית מהמאה השש עשרה. מתוארת בה דמותו של פאוסטוס, אדם משכיל ומלומד, אשר מחליט למכור את נשמתו לשטן תמורת עשרים וארבע שנות חיים, שבהן יתגשמו כל משאלותיו. מאן משתמש באגדה זאת כאלגוריה קודרת לעליית הנאציזם וההתמוטטות המוסרית והתרבותית של גרמניה מראשית המאה העשרים ועד נפילת הרייך השלישי. הגיבור, לוורקין, מוזיקאי ומלחין גרמני מבריק, אדם מופנם, מנוכר, וגאוותן, חש שהמוזיקה והתרבות המערבית הגיעו למבוי סתום. דרכי הביטוי המסורתיות מוצו עד תום ולא מאפשרות עוד יצירה מקורית ואמיתית. כדי לפרוץ מחסום זה ולהשיג גאוניות מוזיקלית עילאית, לוורקין מוכן לשלם כל מחיר. המפגש שלו עם השטן אינו מתרחש בטקס מאגי קלאסי, אלא דרך אירוע ריאליסטי-פסיכולוגי – הוא נדבק במכוון במחלת העגבת (סיפיליס) לאחר מפגש עם פרוצה. המחלה, שתוקפת בהדרגה את מערכת העצבים והמוח שלו, משמשת כמנוע לגאוניותו וגם גורמת למותו.
באגדה הגרמנית הקדומה מהמאה ה-16, יוהן גיאורג פאוסט הוא אלכימאי, אסטרולוג, וחוזה עתידות. ייחסו לו כוחות אפלים וקשרים עם השטן. בסיפור שלו יש לקח ומוסר השכל – אין לו מחילה על חטאיו, ובבוא יום התשלום הוא ארור לנצח. גם אדריאן לֶוֶורקין, גיבור ספרו של מאן, איננו הולך לשום מקום. כפי שאומר מפיסטופלס, השטן, במחזה דוקטור פאוסטוס (1590) מאת כריסטופר מַארלוֹ, "הן כאן הגֵּיהנּוֹם, ואני נמצא בו".
מאן ראה במחנות הריכוז הנאציים, ובמעשי הזוועה האחרים שלהם, התגלמות הגיהנום עלי אדמות, תולדת החוזה שעשה המשטר הנאצי עם השטן: "מה שנמצא שם ובמקומות אחרים עלה בזוועתו על כל הציפיות ועל כל ההשגות". בגרמניה, מוסיף מאן בתמציתיות, "נקראה התופת הזאת המדינה הלאומית" הנאצית.
מאן החל בכתיבת דוקטור פאוסטוס בשנת 1943, למשמע הלמות התותחים "ורעמי הקרבות בסטלינגרד הבוערת". קרב הגבורה המכריע הזה על נפשה ההומניסטית של אירופה, היה הגורם המכריע להחלטתו לכתוב רומן היסטורי-פוליטי חדש. מטרתו להראות שהנאצים "עלו על בימת ההיסטוריה כמבשריה ומְחוֹלְלֶיהָ של ברבריות מחדשת נעורי עולם המתבשמת מרשעותה". רומן זה יחשוף עד תום את התהום האפלה, השטנית, של הנפש הגרמנית; "עצם הגדרתה של הגרמניוּת… [היא] נפש חשופה לסכנת סהרוריות, רעל בדידות, בדלנות קרתנית, תסביכים נירוטיים, שטניות שלא ניתן לבטאה במילים". התוצאה תהייה דוקטור פאוסטוס.
מאן החל בכתיבתו ב-1943, והוא אכן חושף את "המיזוג הסמוי", הברברי והממאיר, "בין הרוח הגרמנית ובין הדמוני".
למאן היו כל הסיבות וההצדקות להתחיל את ספרו בשנת 1943. זו הייתה השנה שבה המכונה הצבאית הגרמנית נחלה תבוסות קטסטרופליות במזרח, הקרב הנורא מבית לבית בסטלינגרד, ולאחר מכן קרב קורסק, קרב השריון הגדול בהיסטוריה. מאן יכול היה עכשיו לא רק לציין את עליית הנאציזם אלא גם את התחלת מפלתו. זאת ועוד, בשנה זו הוכחו לאשורן הידיעות המזעזעות על השמדת היהודים באירופה. תיאור גרמניה הנאצית כשטנית "שלא ניתן לבטאה במילים", הוא לפיכך על דרך ההמעטה.
הפרשנות האפוקליפטית של מאן את היסטוריה של גרמניה, ושל חיי לוורקין, מתווה קו רצוף מימי לוּתר והרפורמציה הפרוטסטנטית עד החורבות העשנות של ערי גרמניה ושערי מחנות הריכוז. קשר אפוקליפטי ואסכטולוגי מיוחד זה מהווה את תוכנו וצורתו המיוחדים של הרומן, משמעותו והשלכותיו. אפוקליפסה ואסכטולוגיה הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הנאצית שבתוכו נוצר. לא רק מפני שמרטין לותר, מתקן הדת הגדול ומייסד התנועה הפרוטסטנטית, ולוורקין עסקו בכפייתיות בשטן ובשלוחיו. מאן מתאר את גרמניה הנאצית כהתגלמות אפוקליפטית ואסכטולוגית חדשה של האגדה הגרמנית הישנה על יהירות ושאפתנות חסרות מוסר ומעצורים.
ברומן דוקטור פאוסטוס יצר מאן הקבלה כרונולוגית הדוקה בין חיי המלחין לוורקין לבין ההיסטוריה של גרמניה הנאצית. הוא נולד בשנת 1885. השנה 1906 היא שנת מפתח בחייו, השנה בה הכל התחיל. הגיבור והמלחין הצעיר אדריאן לוורקין (דוקטור פאוסטוס), מבקר בבית בושת בלייפציג. שם פוגש בזונה אותה הוא מכנה "אסמרלדה" (אזמרגד – ברקת, אבן חן ירוקה ויקרה). היא מזהירה אותו שהיא חולה, אך הוא מתעקש לשכב איתה ונדבק בסיפיליס (עגבת). לוורקין מאמין שהמחלה הזו – שחודרת למוחו – היא שתעניק לו את ההשראה המוזיקלית הגאונית והעילאית שחיפש.
לאירוע זה בחיי לוורקין, מוצא מאן מקבילה בתולדות גרמניה. שנת 1906 מציינת תמרור דרכים עגום ועצוב בהיסטוריה הגרמנית. במושבה הגרמנית בדרום מזרח אפריקה, כיום נמיביה, התחולל רצח העם של בני ההררו והנאמה. נרצחו כ-65,000 מבני שבט ההררו (80 אחוזים מאוכלוסיית ההררו) ו-10,000 מבני שבט הנאמה (50 אחוזים מאוכלוסיית הנאמה). זה היה רצח העם הראשון במאה ה-20. אירוע המהווה הקדמה למה שיעשו הנאצים מאוחר יותר. הדבקות לוורקין בעגבת מקבילה למחלה בה נדבקה גרמניה בנוגע לרצח והשמדת עם. באותה השנה, 1906, עושה גם לוורקין חוזה עם השטן. חיי המלחין ושל גרמניה בתקופתו משולבים עד תום וללא הפרד לכל אורך הרומן.
המעמד בו לוורקין נעשה "מחותן לשטן", מתרחש בעיר הקַיִט הקטנה פַּלֶסטרינה, ממזרח לרומא. מאן מדגיש שעיר זו "מוזכרת במזמור העשרים ושבעה בתופת של דנטה". בכך נחשף הממד האפוקליפטי והאסכטולוגי השורה על ספרו, ומאשר את השפעתו העצומה של דנטה על הרומן דוקטור פאוסטוס.
סיפור חייו של לוורקין וזה של גרמניה ממוקם בבירור בממד התופתי של הזמן וההיסטוריה. אך אם התופת של דנטה שוכנת במרכז האדמה, מתחת לירושלים, שם רותק לוציפר אל תחתיות השאול לאחר מפלתו במרידתו נגד אלוהים. הרי ברומן של מאן, דווקא גרמניה עלי אדמות היא תחום פעילותו העיקרי של השטן ומרכז השפעתו. לכן לוורקין משתומם עד מאוד שהשטן מתגלה לפניו באיטליה דווקא, מולדת הרנסנס, התרבות ההומניסטית וההומניזם האזרחי. "הייתי יכול לסבול אותך בוויטֶמברג או בוַרטבּוּרג, אפילו בלייפציג היית מתקבל על דעתי", אומר לוורקין לשטן, אבל "דווקא באיטליה בחרת לבקרני, ארץ שכל כולה תחום לא לך, ולא תמצא בה שמץ אהדה אליך? איזה חוסר סגנון אבסורדי". השטן משיב בלי היסוס, "גרמני אני, גרמני מכף רגל ועד ראש… וגרמני עלי להיות". לא רק שהוא נהנה מ"הפופולריות הרבה" שלו בקרב "העם הגרמני", אלא מציין גם כי "העולם שאנו שוכנים בו יחדיו", הוא, "זמן טוב, זמן גרמני כיד השטן".
החוזה ביניהם ברור עד מאוד – אדריאן לוורקין ימסור לשטן את נפשו בתמורה לעשרים וארבע שנים של גאוניות, "שנים, עשורי שנים של זמן נֶקרומַנטי [מכושף] יפה, שעון חול שלם שופע זמן שטני גאוני". באשר לפירותיו של "הזמן הגאוני" הזה, הללו "יביאו למלחין הצעיר השראה של ממש, נוסכת אושר, מרוממת נפש, נטולת ספק וחדורת אמונה, השראה שאין בה אפשרות בחירה, שיפור, תיקון, שבה הכול מופיע בציווי קדוש, מצעד של הרגל ומועד, ריטוטי התפעמות שוטפים את גוף הנאצל מקודקודו ועד קצות בהונותיו, וזרם דמעות אושר קולח מעיניו – דבר מסוג זה לא ייתכן עם אלוהים, המותיר לבינה מלאכה רבה מדי לעשותה, אלא אך ורק עם השטן, אדונה האמיתי של ההתלהבות".
ממשיך השטן ואומר עוד, גם תהילה ופרסום יהיו מנת חלקו של לוורקין: "אנחנו מתחייבים לפניך לספק לך את היכולת החיונית שתידרש למה שתיצור בעזרתנו. אתה תורה את הדרך, אתה תנגן את המארש אל העתיד, בשמך יישבעו הנערים, שבזכות שיגעונך לא יצטרכו עוד להיות משוגעים. בריאים הם ייזונו משיגעונך, ובהם תהיה בריא. אתה מבין? לא זו בלבד שתפרוץ את קשייו המשתקים של הזמן – את הזמן עצמו, את עידן התרבות, הווה אומר את העידן התרבותי ופולחנו, אתה עתיד לפרוץ ולהתרחב בברבריות, שהיא כפולה למעשה, בשל בואה אחר ההומניזם, אחרי טיפול השורש העמוק ביותר העולה על הדעת והעידון הבורגני".
השטן מאשר את הברית בשני תנאים בלבד. לוורקין יזכה ב-24 שנים של השראה מוזיקלית עילאית, פורצת דרך, ומשוחררת מכל עכבות. בתמורה הוא מוותר על נשמתו. יותר מכך, נאסר עליו לאהוב שום יצור אנושי. כל קשר חם או אהבה שינסה לפתח יסתיימו באסון. במהלך 24 השנים הבאות, לוורקין חי בבידוד ומלחין יצירות מופת מהפכניות.
אולם קללת הברית עם השטן מתממשת באכזריות בכל פעם שהוא מתקרב לבני אדם ומתאהב. אחיינו הקטן והאהוב, נֶפּוֹמוּק ("הֵד") שנַיידוַיין, ילד עדין, טהור, ומתוק, מת בייסורים מדלקת קרום המוח, מול עיניו של לוורקין. זה האחרון משוכנע שהוא זה שהמיט עליו את המוות, משום שהעז לאהוב אותו, וכי השטן לקח את הילד כקורבן. מתוך שבר כלי זה, הוא מפיק את יצירתו האחרונה והגדולה ביותר, קינת דוקטור פאוסטוס, יצירה מוזיקלית אפלה ואדירה המהווה ניגוד מכוון לאופטימיות והומניזם הנמצאים בסימפוניה התשיעית של בטהובן.
ביטוי אמנותי מוזיקלי עליון לברית השטנית ולאווירת יום הדין השורה עליה, הן שתי היצירות מוזיקליות מרכזיות של לוורקין. הראשונה, אפוקליפסה בתמונות (Apocalypsis cum Figuris), אורטוריה מוזיקלית שהושלמה בשנת 1919. זו גם השנה בה נחתמה "חוקת ויימאר", שהפכה מופת של דמוקרטיה וליברליזם. הבדל מהותי ובלתי ניתן לגישור הנמצא בין השתיים. יצירת לוורקין שואבת השראתה מספר בן חמישה עשר חיתוכי עץ של אלברכט דירר משנת 1498, הנושא את השם אפוקליפסה בתמונות. בחזון הנוצרי של האפוקליפסה, תוכנית ההשגחה אלוהית המובילה את העולם מניכור לפיוס עם בוראו, המגיע לשיאו עם הקמת "ירושלים החדשה", כפי שנכתב בספר האחרון של הברית החדשה חזון יוחנן. בניגוד גמור לכך, האורטוריה של לוורקין מכוונת כולה, מראשית ועד אחרית, על ידי השטן, ומובילה לחורבן ואסון מוחלט. היא מסתיימת ב"מטח צחוק גיהנומי של לעג ושל ניצחון, בליל מסמר שיער של שאגות, צווחות, זעקות, פעיות, נעירות, יללות וצניפות". דבר המסמל את הברבריות הדמונית האנטי-הומנית שפשטה בגרמניה. לא יכול להיות ניגוד יותר גדול מזה לבין "חוקת ויימאר", שהייתה מבוססת על ערכים הומניסטים המציבים את האדם, תבונתו, חירותו, ורווחתו במרכזה.
"אפוקליפסה בתמונות" היא יצירה סוערת, קולנית, מלאת לעג ורעש שטניים. יצירתו המוזיקלית השנייה של לוורקין, הקנטטה הסימפונית "קינתו של דוקטור פאוסטוס", היא היפוכה המוחלט. מהותה שיר אבל עמוק, מרוכז, קאמרי בחלקו, שכולו ביטוי ליגון, ייאוש מוחלט, וחרטה עמוקה. "קינתו של יורד שאול, קינתם האיומה מכל של אדם ואל שנשמעה אי פעם עלי אדמות". זו יצירתו המוזיקלית האחרונה של לוורקין לפני שקיעתו לתהום הנשייה והשיגעון (1930). שנה זו מציינת גם נקודת מפנה גורלית, שבה החל תהליך קריסתה הסופי של רפובליקת ויימאר, ונסללה הדרך לעליית הנאציזם.
קינתו של דוקטור פאוסטוס, מהווה אנטי-טיפוס לסימפוניה התשיעית של בטהובן. זו האחרונה מסתיימת ב"אודה לשמחה" של שילר, "אִישׁ לְאִישׁ שׁוּב אָח, יָדִיד הוּא \ שָׁם בִּמְקוֹם רוּחֵךְ שׂוֹרָה", יצירה החוגגת אחווה אנושית. קינתו של דוקטור פאוסטוס מסתיימת ב"אודה לעצב", המבוססת על הלמנטו (Lamento, קינה או עצב), של קלאודיו מונטוורדי.
בנקודה זו ברומן מבצע מאן תפנית דרמטית, ומפר את התנאי הנוקשה המסורתי, שלא ניתן להפר אותו באגדה של פאוסטוס, בין השטן ללוורקין, שאסר על המלחין אהבה אנושית כלשהי. לוורקין כותב את הקינה לעיל מתוך צער נורא ואהבה עמוקה לאחיינו הקטן נֶפּוֹמוּק, שמת ממחלה קשה. דבר המחולל סדק בברית השטנית שלו עם השטן. המוזיקה בקנטטה מבטאת תחושה נוקבת של צער, ולא צחוק גיהנומי, שטני, כפי שהיה ביצירה אפוקליפסה בתמונות. כך מוצעת אפשרות מרומזת של חסד, מחילה, וגאולה לרוחו של לוורקין.
בשנת 1930, במלאות 24 השנים לחוזה עם השטן, מזמין לוורקין את חבריו ובכירי עולם התרבות להשמעת בכורה של יצירתו החדשה. לפני שהוא מתחיל לנגן, הוא נושא בפניהם וידוי מטורף ומזעזע, שבו הוא חושף את הברית שכרת עם השטן ואת אשמתו במות הילד. הנוכחים חושבים שהוא איבד את שפיותו. תוך כדי הנגינה על הפסנתר, לוורקין לוקה בשבץ מוחי קשה (תוצאת השלב הסופי של מחלת העגבת). הוא קורס על הפסנתר ומבלה את עשר השנים האחרונות לחייו במצב קטטוני, משוגע לחלוטין וחסר ישע, תחת טיפולה של אמו, עד מותו ב-1940. שיגעון לוורקין והשיגעון של גרמניה – חד הם.
כל הקורא את דוקטור פאוסטוס אינו יכול לשכוח את אחרית הדבר הנוגעת ללב, שבה מתואר אובדן השפיות ההדרגתי של לוורקין, פגישתו עמוסת הרגשות ונטולת המילים עם אִמּוֹ אֶלזבֶּת לוורקין ב"מרפאה הפרטית לחולי נפש" במינכן, ולבסוף שיבתו אל בית אמו, אל חדרו הישן, שם הוא מת. "אין להעלות בדמיון דבר נוגע ללב ומחריד ומצער יותר מרוח שהשתחררה ממקורותיה באומץ ובעזות מצח, חוזרת שבורה אל חיק אמהּ, לאחר שנסקה והמריאה מעל לעולם בקשת מסחררת חושים". כשאִמּוֹ של לוורקין באה לראותו בפעם הראשונה לאחר שהשתגע "היא באה… בשיער לבן ומהודק לראשה, נחושה בדעתה להחזיר את ילדהּ האובד אל הילדות. כשנפגשו מחדש התרפק אדריאן ברעד שעה ארוכה על חזה האשה", אמא שלו. מעמד המזכיר את פסל ה"פּייֶטה" (יגון) של מיכלאנג'לו, המתאר את ישו המת על ברכי אמו. שוב מופרת כאן קללת השטן בספר של מאן, האיסור על האהבה שהוטל על לוורקין. מאן מאמץ בבירור את פתרונו של יוהאן וולפגנג פון גֶתה במחזה פאוסט (1831), שבו הגיבור החוטא עולה לשמים, ומלאכים, שליחי החמלה האלוהית, מקבלים את פניו ומצהירים בסוף המערכה החמישית: "הִנֵּה נִצּוֹל זֶה חֵלֶק טְהוֹר \ מִמַּעַל מִכַּפּוֹת הָרֶשַע: אֲשֶר הִתְמִיד לִשְאֹף, לַחְתֹּר \ בְּיָדֵנוּ לְהָבִיא לוֹ יֶשַע". האהבה שעולה מתהום הנשייה של נפש לוורקין מחוללת לבסוף שינוי במצבו הקיומי.
לוורקין הלך לעולמו ב-25 באוגוסט 1940, אבל "גרמניה, לחייה סמוקות בקדחתנות, הסתחררה באותו זמן שיכורת חושים על פסגת ניצחונותיה הפרועים בדרכה לזכות בעולם מכוחו של החוזה האחד שהיה בדעתה לכבד, אשר חתמה עליו בדמה. היום היא מועדת מטה, לפותת דמונים, עינה האחת מכוסה בידה והאחרת בוהה אל הזוועה, מייאוש אל ייאוש. מתי תגיע אל תחתית התהום? מתי יפציע מחדלון התקווה המוחלט נס נעלה מכוחה של האמונה, אורה של התקווה? אדם בודד [מאן] משלב את ידיו ואומר, יחון אלוהים את נשמתכם האומללה, רעי, מולדתי!".
דוקטור פאוסטוס מסתיים בפוליטיזציה גדולה של הספרות. בימים שבהם נשקפו לנפשה ההומניסטית של גרמניה סכנות מהלכות אימים והצורך להילחם בנאציזם היה דוחק ודחוף, עִרְבֵּב סופר גרמני גולה את ההיסטוריה עם הספרות, האפוקליפסה, והאסכטולוגיה, ויצא למלחמת תרבות (Kulturkampf) נגד גרמניה הנאצית. דוקטור פאוסטוס איננו עוסק רק בנפשו של המלחין בלבד אלא בנפשה של גרמניה הנאצית עצמה. מה שהתגלה בבוכנוואלד ובמחנות אחרים היה גיהינום עלי אדמות, שאידיאולוגיה שטנית הגתה, כיוונה, ובנתה.
למרבה האירוניה והפרדוקס, כשמאן מדגיש את הקשר ההדוק, המהותי, בינו לבין יצירתו על ממדיה האפוקליפטיים והאסכטולוגיים, לא זו בלבד שהוא מפיח רוח חיים במיתוס הגרמני העתיק, אלא אף נכנע לו ומאמץ אותו, בדומה לדירר, לותר, וגרמנים רבים אחרים. הדבר ניכר בהרצאתו של מאן "גרמניה והגרמנים" משנת 1945, נוכל לראות בה את לב לבו של הרומן שלו על פאוסטוס.
הוא נשא הרצאה זו בשנה שבה הובסה גרמניה הנאצית, ובלשונו של דוקטור פאוסטוס הוא אומר, "היריעה רחבת הידיים הזאת, הספר הזה שהוא קתדרלה, שטיח הקיר הזה הארוג סמליות", כמעט הושלם. בהרצאה, כמו ברומן, מטרת מאן לעסוק ב"שאלת גרמניה, חידת אופיו וגורלו של העם הזה, שאין להכחיש שהעניק לאנושות דברים יפים ודגולים למכביר, ועם זאת הניח שוב ושוב משא גורלי על כתפי העולם. גורלה הנורא של גרמניה, האסון העצום שבו מסתיימים עתה תולדותיה בימינו, כופה עלינו להתעניין בה". אם נקבל את הטענה שהרוח הגרמנית ניחנה ב"מידה של דמוניות נסתרת", מאן מוסיף, "אני מנסה לטעון שיש מיזוג סמוי בין הנפש הגרמנית ובין הדמוני".
מאן מצטט את עיסוקו הכפייתי של לותר בשטן ואת "פאוסט של גתה", ש"ניצב על קו ההפרדה בין ימי הביניים ובין ההומניזם, איש אלוהים שמתוך דחף יומרני לידיעה נכנע לכישוף, לשטן". בכל מקום שבו "יהירות האינטלקט משולבת עם ארכאיות רוחנית שעבר זמנה, שם נחלתו של השטן". הוא מסכם, "השטן, השטן של לותר, השטן של פאוסט, נראה לי דמות גרמנית מאוד, והחוזה אתו, הברית השטנית, לזכות בכל האוצרות והכוח עלי אדמות לזמן מה במחיר גאולת הנפש, נראה לי אופייני מאוד לאופי הגרמני". ואם "נועד פאוסט להיות נציגה של הנפש הגרמנית עליו להיות מוזיקלי, שכן יחסו של הגרמני לעולם מופשט ומיסטי, כלומר מוזיקלי – כיחסו של פרופסור נגוע מעט בדמוניזם, מגושם במקצת ועם זה שופע ידע ויהיר, סמוך ובטוח שהוא עולה על העולם כולו בעמקות מחשבתו". בשנת 1945 עמדה גרמניה כולה למשפט, "האין זה הרגע הנכון לראות את גרמניה בתוך התמונה הזאת?", שאל מאן את מאזיניו, "הרגע שבו השטן לוקח, פשוטו כמשמעו, את גרמניה?"
אין סיכום טוב יותר מהתוכן והצורה של דוקטור פאוסטוס למהות האפוקליפטית והאסכטולוגית השטנית המיוחדת במינה של "החוזה עם השטן". ההסכם עם השטן אינו שוכן בימי הביניים אלא נעוץ בלֵב לִבָּה של ההיסטוריה הגרמנית בת ימינו. כך, למרבה האירוניה, גם הרומן של מאן עצמו מהווה חלק מהותי מהמסורת הגרמנית הדמונית, או מ"המיזוג הנסתר בין הרוח הגרמנית ובין הדמוני". אין הוא מותח ביקורת בלבד, אלא מאמץ את הפרשנות הדיאבולית של תולדות גרמניה ותרבותה. כמו שכתב ברונו לאטוּר, פילוסוף, סוציולוג, ואנתרופולוג צרפתי, "אנו אסירי השפה". כולנו אסירים, לכודים בעולם מושגי התרבות שלנו, האידיאולוגיות שלנו, היקום הרעיוני בו אנו חיים. כשהשתמש מאן באגדת פאוסט השטנית כדי להיאבק במוראות גרמניה הנאצית, הוא הפך את הדמוני לאחד הממדים המכריעים של הרוח הגרמנית, לה הוא בז, ואותה הוא מגנה ומתעב. ספר על השטן נגזר עליו לשאת את סימנו.
"השטן של תומס מאן ושל גרמניה חד הם… תומס מאן מחפש את הפשיזם בתוך עצמו", כתב הרמן קוּרצקֶה, הביוגרף של מאן. בסופו של דבר, עזר השטן לאדריאן לוורקין לחבר את יצירותיו המוזיקליות, שפרסמו את שמו, ואף לתומאס מאן לכתוב את דוקטור פאוסטוס, שכן טביעת אצבעותיו ניכרת היטב בתולדותיהם העצובות של המלחין, הביוגרף, הסופר הגולה, גרמניה, ואירופה.
