לאותיות האלפבית תפקיד מפתיע בחזית הפוליטית. שינוי אות, הוספת אות או העלמה שלה, מעבירים מסר פוליטי ומשנים את המציאות. מה ההבדל בין תורכיה לטורקיה? למה כותבים סמול במקום שמאל? ואיך נקמו הרוסים במשטר הבולשביקי הנופל באמצעות האותיות?
יורי מור
ידוע לכול כי לבחירה של מילה מסוימת ממגוון המילים הנרדפות יכולה להיות כוונה פוליטית, מוסרית, כלכלית, או הלכתית. זו מיומנות מצוינת של דוברים ויועצים פוליטיים. הם אלה שיעצו למעסיקיהם להשתמש במילה ‘פעימה’ במקום ‘נסיגה’, ‘התכנסות’ במקום ‘פינוי יישובים’, ‘טיפול תת-מיטבי’ במקום ‘טיפול רשלני’, וכולי. אנחנו רגילים לזה ולא מתרגשים. אבל גם לאות בודדת יכולה להיות משמעות פוליטית, ציבורית, מדינית. אות מסוגלת לשאת רעיון, להעביר מסר, לסכסך – או לפייס.
בראשונה שמתי לב לתופעה לפני כמה שנים, כשנתקלתי במשפט באחד הדיווחים בעיתון ידיעות אחרונות. את המשפט המבריק הזה אני זוכר עד היום: “טורקיה תחת שרביטו של השליט ארדואן אט-אט הופכת לתורכיה”. קראתי – ולא הייתי זקוק להסברים רחבים כדי להבין מה כוונת המשורר. טורקיה היא מדינה עם פניה למערב, ואילו תורכיה – זאת מדינה שחוזרת למזרח, לשורשים המוסלמיים שלה. גדל שם דור שכבר לא זוכר את יוסף שלו, הלא הוא מוסטפא כמאל אטאטורק.
דוגמה נוספת: האם למישהו יש ספקות באילו דעות מחזיק פעיל הרשתות החברתיות אשר כותב את המילה ‘שמאל’ בסמ”ך במקום בשי”ן, ובוי”ו במקום אל”ף – ‘סמול’?
יש לציין שהמקרים שאליהם אני מתייחס כאן אינם משחקי מילים מוכרים כגון ‘תשקורת’ במקום ‘תקשורת’, או ‘משטרע’ במקום ‘משטרה’ – לפני יומיים צילמתי גרפיטי כזה בדרום תל אביב. אני מדגיש: אנחנו מדברים על תכונותיה הנפלאות של אות בודדת.
אתן עוד דוגמה יפה. הסופר דוד גרוסמן מתעקש לכתוב את שמו ‘דויד’. זה לא נשמע שונה, אך יש בהוספת האות יו”ד אמירה מסויימת, שלגביה עדיף לכם לפנות לסופר המכובד עצמו.
אגב האות יו”ד. ראיתי פעם סרט דוקומנטרי על הנשיא השביעי של מדינת ישראל עזר ויצמן. הוא ביקר באיזו תערוכה, ראה על הקיר את תמונתו שלו במדי טייס קרבי, ביקש מעוזרו שליווה אותו מַרקר, ותיקן ‘טעות’ בשמו המופיע מתחת לתמונה: ‘עייזר, לא עזר!’. לא ארחיב, כדי לא להוציא איזה שד מהבקבוק.
אני מכיר משפחה שבה אישה ניהלה מאבק עיקש עם בעלה, עד סף גירושים, בדרישה לשנות את האות ה’ בשם המשפחה שלהם לאות יו”ד, ולא נחה עד שהשלט ‘דהן’ בדלת ביתם הוחלף ל’דיין’.
לא אתייחס לגימטרייה, כי אני הדיוט גמור בנושא, אבל אני מבין את אלה שסופרים ימי חודש בצייתנות: י’, י”א, י”ב, י”ג, י”ד, ובנקודה זאת ידיהם רועדות. הם מודעים לכך איזה כוח טמון באותיות יו”ד וה”א, והם לא מעיזים לכתוב או לומר י”ה או י”ו, אלא מצניעים את המספרים לט”ו וט”ז. מאמינים אדוקים בינינו יודעים כי החלפת האות ה’ לאות ק’ במילה ‘אלוקים’ מאפשרת להם לצאת ידי חובה, ולא לחטוא בחילול השם.
לכולם ברור לאיזה מעמד סוציו-אקונומי שייך גיבור הסרט או המחזה אשר מדבר עם חי”ת ועי”ן – האותיות שמגיעים להן כבוד והערכה.
אות מסוגלת להעביר מסר לא רק בנוכחותה, אך גם בהיעדרותה הבולטת. אנחנו מבינים כמה כמיהה וגעגוע לבית המקדש שנחרב קיימים אצל אלה הכותבים את שם בירת ישראל באות חסרה.
חשיבות רבה לאות בודדה מעניקים גם אינטלקטואלים. הגר להב, מרצה בכירה במכללת ספיר, כותבת לי: ‘שווה להזכיר את המאבק הפוליטי הלשוני בין פלסטין לפלשתין. בשנות ה-90 הייתה בהארץ הנחיה להשתמש במילה פלסטין כברירת מחדל’.
יש לציין כי משמעות כבדת משקל אינה רק נחלתן של האותיות העבריות. הנה לכם כמה דוגמאות מהשפה הרוסית. כידוע, הבולשביקים, מייד עם עלייתם לשלטון בשנת 1918, הנחילו רפורמה מהפכנית גם בכתיבה הרוסית. בין השאר בוטל השימוש באות ѣ, כי לה הייתה כפילה באלפבית הרוסי – האות E. בעבר הרחוק האותיות האלה שימשו לציון שני צלילים שונים, אך בתחילת המאה העשרים דוברי הרוסית כבר לא שמעו הבדלים בצלילים אלה, כפי שדוברי העברית בימינו אינם מבדילים בצלילם של האותיות קו”ף וכּ”ף. עד לרפורמה ההיא, היה הסיוט של התלמידים הרוסים לשנן איזו מילה כותבים ב-ѣ ואיזו ב-E. ואולם, אזרחי רוסיה הגדולה שלא קיבלו את המהפכה הבולשביקית, ביטאו בין השאר את מחאתם הסודית בכך שכמה שנים המשיכו להשתמש באות ѣ, במכתבים פרטיים כמובן, לא בהתכתבות עם השלטונות. לסיטואציות כאלה יש ברוסית ביטוי מקסים: “מראים לשלטונות אצבע משולשת בכיס”. כמצופה, זה לא עזר להם הרבה.
דוגמה שנייה מהשפה הרוסית: אותה רפורמה ביטלה את הצורך לכתוב אות Ъ אחרי כל מילה שמסתיימת בעיצור. שימו לב – זאת לא האות שהזכרתי לעיל, הצ’ופצ’יק כאן הוא למעלה ולא באמצע. האות הזאת לא בוטלה, היא קיימת עד היום. בוטל הצורך לכתוב אותה אחרי המילים שמסתיימות בעיצור. יש אומרים שהיה צורך להוציא גם את האות הזאת – Ъ– מן האלפבית הרוסי, מפני שיש גם לה מקבילה, האות ь. אני נמנה עם אלה שתומכים בביטול, אך מעדיף לא להתבטא בנושא מאז עזבתי את ברית המועצות, ומנהל פרשת אהבים עם השפה העברית.
מכל מקום, עם קריסת השלטון הסובייטי, על רקע הפרסטרויקה והגלסנוסט בשנת 1989, נוסד במוסקבה עיתון בלתי תלוי חדש, שבעליו בחרו לו שם מיוחד: Коммерсантъ. משמעות המילה – ‘איש עסקים’. כך, לראשונה אחרי שבעים שנה במרחב הציבורי, הופיעה מילה הכתובה לפי הדקדוק הישן. העיתון העביר באמצעות שמו מסר: מהיום בברית המועצות איש עסקים הוא מקצוע לגיטימי, ולא שולחים אותו לכלא בגלל זה, כפי שהיה נהוג בשבעים שנות שלטונם של הבולשביקים. זאת ועוד, בסוף המילה, כפי שאתם רואים, מופיעה האות ъ, שאותה הבליט גרפיקאי העיתון, והגדיל אותה לעומת יתר אותיות השם. זה אמור היה לחזק את המסר: אנחנו חוזרים לערכים של השוק החופשי שלפני עידן הבולשביקים, לפני המהפכה שהם חוללו במשק ובשפה. אגב, האות הזאת הפכה עד מהרה לסמל העיתון, לשם חלופי כמעט רשמי. שאר העיתונים כותבים גם היום: “כפי שמדווח העיתון ъ”.
לא רבים יודעים, אך היריות הראשונות במלחמת רוסיה-אוקראינה התחילו סביב שפה. האוקראינים, עם קבלת עצמאותם לפני 30 שנה, דרשו מהרוסים מכאן והלאה להגיד ולכתוב В Украину ולא כפי שהיה נהוג עד אז На Украину. כדי שיבינו דוברי העברית: בתכלס – דרשו במקום ‘לאוקראינה’ להשתמש מעתה בנוסח ‘אל אוקראינה’. משהו כזה.
הצעד הראשון לקראת העצמאות מרוסיה של רפובליקת אסטוניה היה הוספת אות לשם בירתה בנוסח הרוסי של חוקת אסטוניה: במקום זה שהיה מקובל עד אז: Tаллин, לכתוב: Таллинн. דהיינו – להוסיף אות נו”ן שנייה בסוף המילה. וכולם הבינו שזאת הכרזה פוליטית ומדינית לכל דבר.
ולסיום, נחזור למחוזותינו. בחג החנוכה האחרון קיבלתי לדוא”ל, לווטסאפ, ולטלפון שלי המון ברכות, וביניהן לא מעט כאלה: ‘חג חנוקה שמח’. ברור לי שזה הסימן של עידן מתחדש: חבריי ומכריי דוברי הרוסית טרם למדו ש’חנוכה’ כותבים בכ”ף, אך כבר חוגגים את חג האורים לצד הנוביגוד, המוכר להם יותר. מכריי הישראלים, דוברי העברית, סיפרו לי, כי גם הוותיקים מכנים, בכוונה, את חג האורים ‘חנוקה’ – רמז לכך שהמסורת היהודית חונקת אותם.
