רן יגיל מנתח בדקדקנות את סיפורי הפרוזה של אשר ברש ומראה עד כמה הוא שונה מהתדמית שיצאה לו לאורך השנים אצל מבקרים שונים.

המערכת

צילום של אשר ברש. ויקיפדיה.
צילום של אשר ברש. ויקיפדיה.

בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי: על הפרוזה של אשר ברש בכלל

כל דיון באשר ברש צריך למחוק בראש ובראשונה את הרושם הראשוני שדבק בסופר זה, רושם שבני דורו והבאים אחריהם טרחו לטפח, רושם מוטעה. ההנחה הראשונה של מלומדי הספרות העברית היא שאשר ברש הוא קודם כול עורך חשוב ורק אחר כך סופר ראוי. בדיוק כאן צריכה להידלק הנורה האדומה המורה על תשובה שגויה. אשר ברש הוא קודם כול סופר גדול ורק אחר כך עורך חשוב. ובאשר לדעה האומרת שהוא היה מעין עסקן ספרותי או פעיל תרבותי, אינני מוכן להתייחס אליה כלל. אני בז להגדרה שכזו באשר לאשר ברש. אבל לפני שאומרים כמה מילים על הפואטיקה של ברש, יש לבחון מה אמרה על יצירתו הביקורת לאורך הדורות. לחלק מן האמירות השגויות הללו אתייחס כאן.

שמעון הלקין קובע, כי אצל ברש קיים מתח בין האידילי לבין המאיים. זה נכון, ואף יוכח ברשימה זו כי ניסוח זה מעיד על הבנה של יצירות ברש; אבל לדעתי זהו ניסוח קלוש המגמד את הפרוזה של ברש למול הפרוזה של חיים הזז ושל ש”י עגנון, ואין ספק כי להלקין היו מחשבות שכאלה. ניסוח זה מחמיץ את הצד המטאפיזי בסיפורי ברש, עושה עוול לצד הפסיכולוגי, וממזער את הלשון של ברש. דב סדן, לעומת זאת, מנסח אמירה שכזו: “אשר ברש הוא בעיקר סופרן של שתי פרובינציות“. כוונתו כנראה לגליציה וארץ ישראל. שוב פטיטיזאציה. אבל האם זהו העיקר ביצירתו של ברש? מה זה חשוב מנַיין אתה בא כאשר מדובר בספרות? חשוב מה אתה עושה עם המקום שממנו אתה בא.

שני אלה הם עוד מדייקי המדייקים באשר ליצירתו של אשר ברש. אבל את הדעה הרווחת והמוטעית על הפרוזה של ברש מביא ברורות המבקר א’ קריב, עם פטירתו של ברש: “איש ההאצלה היפה על כולנו […] אדם מושלם […] הגושפנקא שלו הייתה: תבונה, ניקיון, שלמות, […] איש חן ושכל טוב. במחיצתו נשבה תמיד רוח טובה […] כסמל המתינות ויישוב הדעת התהלך בינינו”. מודע אני לביטוי “אחרי מות קדושים אמור”, הרי כולנו אוהבים מאוד את המתים. עם זאת, קשה לי לחשוב על תיאור כל כך לא מדויק באשר לאדם העולה מן הטקסטים של ברש, מלבר ומלגו. זהו ברש המלנכולי? הדפרסיבי? הרוחש כולו כרימה מבפנים? ומי עונה למבקרים המעטים שעסקו בברש וגרסו גרסת קריב? ברש עצמו, במכתב לֿא”א קבק – האפיקון הגדול – הוא כותב: “אף אני, נדמה לי הגנבתי פה ושם פרובלימות לתוך כתביי השקטים! מעט מן הגניבה כבר נמצא, ואני מאמין שיימצא עוד”. יימצא גם יימצא. ובכן אפוא, תפישתי קרובה יותר לתפישתו של שמעון הלקין הרואה בברש סופר של רחשי לב הרוחש במחשכים.

במבוא יפה שכתבה נורית תמיר סמילנסקי, הקרוי “יצירתו של ברש בעיני הביקורת”, היא מסכמת את התפישות הפואטיות ואת דרכי הניתוח ליצירתו של ברש. היא עושה זאת, בדרך כלל, בדיוק ובתואם. היא מצביעה על כך שהביקורת לא ידעה להעריך את ברש כראוי לסופר ברמתו, ורק אחרי עשר שנים לפרסום היצירות תמונות מבית מבשל השכר ופרקים מחיי יעקב רודורפר, התעוררו המבקרים הנכבדים מנמנומם, ושוב לא מסיבות ענייניות הקשורות דווקא בטקסט. ההתעוררות קרתה בשל חגיגות היובל לברש. היא מוסיפה: “רוב המבקרים ראו את סיפורי ברש כמשקפים הווי חיים, אם זה ‘אלבום’ של מציאות שנתעלמה, ‘רפרודוקציה’ של חיי היהודים בעיירה, ואם זה תיאור נאמן של החיים הנבנים והולכים בארץ-ישראל”. ייאמר בריש גלי, כי כל זה שולי ביצירת ברש, אשר בה העיקר הוא “האני” העומד במרכז ומתמודד עם חוויות הילדות בגלגוליהן השונים, מן האינדיבידואל אל הכלל, ומן הפרט לאומה – חוויות קמאיות וקשות. זהו מרכז הכובד בסיפורי ברש.

כריכת ספרו של אשר ברש ״תמונות מבית מבשל השיכר״
כריכת ספרו של אשר ברש ״תמונות מבית מבשל השיכר״

טועה הגברת סמילנסקי בשתי קביעות שלה. האחת: “לא הייתה בהם [בסיפורים] חריגה, לא בתכנים ולא במבנים, ממה שהיה מקובל בספרות העברית”. זו טעות, ועל הטעות הזו עומדים המבקרים המאוחרים שכתבו לפניי. חמוטל בר-יוסף במאמרה היפה על איש וביתו נמחו – אחת הנובלות הגדולות בספרות העברית – קובעת, ובצדק קובעת, כי גיבור הנובלה, בוריס קלדם, אינו דמות טיפוסית לספרות העברית כלל וכלל. רחוק מזה, הוא חריג טוטאלי. שייך הוא לזן שאני כקורא לא נתקלתי בו כלל בספרות זו: איש מעולי אודסה, שידע יפה להסתדר עם השלטון התורכי על כל נכלוליו, אבל עם הבריטים האדישים לתכסיסי החברה הלבנטינית – כבר לא. אין בו משום “התלוש” הקלאסי בספרות העברית. הבעיות שלו הן לא בעיות קליטה שבין מים למים בנוסח י”ח ברנר. קביעתה השנייה: “ברש הוא סופר שראוי לקרוא לו סופר של תרבות”. ישמרנו האל מהגדרות שכאלה. הרי בידוע הוא, מי שמתחיל לדבר על תרבות בקווים כלליים וכולי, כבר לא קורא ספרות. קביעה שכזאת משימה את סיפורי ברש בארון העץ סמוך לכדורי הנפטלין. מוטב יהא להתנסח כך: ברש הוא סופר שראוי לקרוא בו גם היום, סופר שעומד מעל צו האופנות.

ובכן אפוא, בעוד עגנון מעמיק חקור אל נבכיה הספרותיים של היהדות ומלבישהּ במחלצות הספרות המודרנית, והזז מסתגר בד’ אמותיה של השכונה התימנית כמספר-מתבונן, עומד אשר ברש עם הפנים אל העולם, בעיקר אל הרומנטיקה המורבידית הגרמנית, גתה כמובן, ואף רומנטיקנים מאוחרים כגון יוזף פון אייכנדרוף, ואל המסורת הצרפתית והרוסית של כותבי רומנים חברתיים שהכיר: בלזק, זולא, טולסטוי. לפנינו יהדות שמציגה פן כיתתי פחות ואוניברסלי יותר, כוונתי לסיפורים כגון: “יהודי מצרה נחלץ”, “רקמה”, “מחיי ברוך וילדר” ו”אקמק”.

ב”אקמק” (קראו ביקום תרבות) מציג ברש חייל תורכי נסוג, בניגוד מוחלט לתפישה שקיימת אצלנו בספרות הכתובה. אנו רגילים לתפוש את התורכים כעם רשע ואכזר. ברש כותב: “וזה שעמד לפניו עכשיו היה גבר לא צעיר, תלוי שפם ממראה הטבק, וקדקודו הגזוז מבהיק מתחת ל’אנווריה’ [כובע צבא שהנהיג אנוור-פחה – ר”י], הקטנה והקרועה; רגליו הצבות יחפות ומעילו האפור וגס החוטים תלוי לו על רזון גופו בלי חגורה. עיניו הקטנות והאפורות הציצו ביגון מתוך הפנים החיוורים. כשראה את שדמי השתחווה קצת ורמז בחיוך נבוך אל התינוקת הלופתת את רגל אביה בחוזקה. אחר-כך ניסה לפשוט יד וללטוף את ראשה, אך נמלך והשיבה אל לבו ובראשו נענע מחייך, לאמור: גם לי כזאת!”

ברש הוא אחד הסופרים הבורחים כמו מאש מן הסטריאוטיפ, והוא עושה זאת בהצלחה רבה ברוב סיפוריו. הוא אחד הסופרים הראשונים המבחין כי גם בצד השני כואב כשרעבים, כשמופסדים, כשרכוש נבזז, כשבן נופל. מבחינתו, חייל הוא אדם. הוא תופס בשתי ידיו את רגע עזיבת התורכים את הארץ, את הנסיגה הגדולה. מי שהיו עד אתמול אדוני הארץ והתאנו ליהודים, כעת רדופים על-ידי האנגלים והחיילים ההודים. תקצר היריעה מלתאר את התיאור החי והפלסטי של נסיגת יחידים זו אצל ברש, התפוררות של מאות שנות שלטון ושחיתות. ברש כותב “עדר כבשים! תארי לך חיילים אירופיים במצבם! לא היו מניחים בית שלם”. כלומר, הוא מגדיל לעשות ומהפך את היוצרות. בני אירופה, מי שחתומים על “חופש, אחווה, שוויון” בשם המהפכה הצרפתית, מי שהם הסמן של רוח הקדמה, מושווים לברברים, ואילו התורכים הנסוגים – עדר כבשים.

מקובל לחשוב כי ברש הוא אמן הסיפור הקצר, וכי ברומן לא צלחה דרכּו. ואכן הרומנים של אשר ברש, ואין רבים כאלה, לוקים הם. בגננים ההתחלה משעממת. אחר כך שוב ירידה מיותרת במתח, ולבסוף כמה מצבים חזקים של אובדן. דא עקא, הרומן הקצר אינו אחיד ברמתו, וגולש לעיתים לרומנטיות נפסדת, אולי בגלל דמות הגיבורה. באהבה זרה, רומן שזיכה את ברש בפרס ביאליק, ההתחלה נפלאה: פרץ, דמות ארצית של איש המעשה, שב מעבודת הצבא. השיבה של פרץ מתוארת פרט אחר פרט, אך איש בעצם אינו מחכה לו. הוא חוזר אל המשפחה הקיימת, אל העיירה, בני משפחתו אומנם שמחים לראותו, אבל הוא גוי גמור, הוא זר. “וכשעמדה העגלה לפני בית סגל, לא יצא איש לקבל את פני הבא”. בפרק השני, “מקרה לא נעים”, נזנח פרץ על-ידי בני משפחתו החוזרים לעיסוקיהם, והוא מנסה בכוחותיו להעסיק את עצמו, לחשוב, לעסוק בתהליך שלו כבעל תשובה, כיהודי השב לסביבה יהודית ורוצה להשתלב, אך תחת לזאת הוא נמשך אל עולם הגויים. הוא אינו יכול להישאר בבית: יוצא, מציץ, פוגע ונפגע.

בפרק זה קיים תיאור מוחשי של עמל כפיים – פרץ עמל בתוך האסם, מעמיס ערמות של חציר החוסמות את הדלת, מזיע. התיאורים של ברש הם מן המוחשיים ביותר בספרות העברית. פרץ מתעמת עם חזרזיר של השכנים הגויים, ולבסוף מתפרץ ומשפדו על קלשון, אשר עליו עד לפני רגע אסף את החציר. מפעולה חיובית הוא עובר להרס מוחלט, כאותה פרה הנותנת חלב ולבסוף בועטת בדלי. כל דמותו של פרץ נבנית כך. לא כאן המקום לעשות זאת, אך מעניין היה להשוות בין שני “פרצים”. גיבור הרומן של דוד שיץ, עד עולם אחכה, רומן טוב, אך ארוך מדי, קרוי אף הוא פרץ, ואף הוא דמות של אדם עצור ואצור מאוד, הפועל על-פי דחפים רגעיים.

כללו של עניין, הרומן של ברש אהבה זרה אינו מתרומם לכלל יצירה שיש בה משום השלמות, וחבל. מלבד שני הפרקים, הולך הרומן ונבנה כאן כּמעֵין הרחבה לסיפור הקצר “מאחורי הגדר” לביאליק, סיפור שהוא מלאכת מחשבת, סיפור אהבת היהודי המתפרץ לגויה. כיוון שמוטיב זה טופל על-ידי ביאליק לעילא ולעילא, גולש הרומן של ברש אל המוכר ואל הידוע מראש, ומלבד תיאור ריאליסטי מדהים של שחיטה בבית מטבחיים – פרק שקשה לשכוח אותו כקורא – הרומן נותר חיוור. בכלל, לברש סיפורי זוועה בעלי יסודות פסיכולוגיים ומטאפיזיים, המותירים אותך סמור-שיער. כזה הוא הסיפור הקצר “אכזריות”, המתאר התעללות של עגלון בסייח לעיני האם, הסוסה. סיפור שלא תוכל לקרוא בו פעמיים מחד גיסא, ומאידך גיסא, לא תוכל לשכוח אותו, יפקוד אותך אפילו בחלומותיך.

ובכן אפוא, אם ברש אינו כותב רומנים, היכן גדולתו? היכולת של ברש, על-פי מיטב המסורת של הכתיבה העברית, היא בסיפור הקצר. את סיפוריו הקצרים יש למקם לצד סיפוריהם הקצרים של עגנון, הזז, ושופמן. אך בזה לא אמרנו דבר על ייחודו של ברש כמספר, שהרי המסורת של כתיבת הסיפור הקצר מפותחת היא, ובדומה לאחרים הוא רב-מג בתחום זה. ברש, משהבין כי כוחו אינו ברומן, כוחו אינו ברצפים ארוכים, לא פנה עורף לניסיונות הכתיבה הללו, אלא מצא מוצא בכתיבת תמונות קצרות, מתומצתות, תיאוריות, העומדות בתוך מחזוריות כיצירה מגובשת, בלא נפתולי התודעה השונים הנכתבים כמו מעצמם ברומן. הוא הבין שהזרימה הזו לא קיימת אצלו בכתיבה. כך נולדה היצירה הייחודית תמונות מבית מבשל השכר, המתארת את מרת אברדאם ומשפחתה. סופו של מעשה נעוץ בתחילתו. תחילתו של המעשה ב”מיטה בוערת” וסופו ב”מיטה בוערת”, כלומר, קיים כאן אלמנט של מחזוריות מיסטית. עם זאת, הפרקים עומדים כשהם לעצמם, עמידה עצמאית, מעבר מתמונה לתמונה, כמו במחזה, ואין פיתוח או אלתור על נושא. יש ריאליזם חזק, אמירה תמציתית, נקודתית וחדה, וְהוֹפְּס לפרק הבא – נגיעות.

אך ברש כמספר לא רצה לוותר על ההתפתחות הרצופה ביצירה: פיתוח של דמות, תהליך פסיכולוגי שהיא עוברת, תיאורי סביבה תוך השתנות, וכאן גילה את הנובלה איש וביתו נמחו, ואת הסיפור הכתוב כמונולוג רצוף, המסופר בידי אדם אחר למספר כדיווח, סיפורו של זקן. אלה השניים, ובעיקר הנובלה, אפשרו לברש את ההתפתחות הרצופה שאליה שאף כמו כל יוצר. כאן שיא יצירתו בעיניי. שיאו אינו אותו ז’אנר חריג של תמונות קצרות, כפי שחוקרים רבים סבורים – אגב גם מ”י ברדיצ’בסקי כתב תמונות קצרות, כנראה מאותן סיבות, כי כרטיס הטווחים שלו ברומן, היה למרחק קצר – שיאו של ברש דווקא בנובלה, בפיתוח הנובלה הפסיכולוגית ששיאה איש וביתו נמחו. אם אצל גנסין בדור קודם נכתבו נובלות מקוריות, נובלות “הכיוונים והזמנים”, כגון אצל, בטרם, הצידה, בינתיים, הנתפשות בעיני מבקר כאמנון נבות כ”חטיבה-סיפורית אחת, הפועלת בממדים של עומק ולא של אורך קווי…” תוך זרימה תודעתית פנימית, הרי שברש סוחט כאמן גדול את תורת הפסיכולוגיה עד הסוף ככלי ספרותי. לפנינו שני כותבי פרוזה גדולים, ששיאיהם הנובלות, אך לפנינו יצירות רחוקות ודרכי מבע שונות לחלוטין.

באיש וביתו נמחו מתאר ברש את תהליך ההתפוררות של בוריס קלדם באמצעים פסיכולוגיים, ממצב של שליטה בעניינים, מתהפך העולם. התורכים עוזבים את הארץ, ובמקומם באים האנגלים. קלדם בן-לילה הופך זר. הניסיונות שלו למצוא בת זוג מתאימה עולים בתוהו. שלוש נשים לבוריס קלדם. אם היה נדמה לו שבראשונה שלט ללא מצרים, הרי באחרונה מתברר לו עד כמה נשלט על-ידי אחרים. תהליך הדיכאון, הדפרסיה ההדרגתית, הפוקדת את קלדם ופושה בכל הבא איתו במגע, מתואר בעומק פסיכולוגי עד הסוף הבלתי נמנע – ההתאבדות. “החיים הנפצעים הלמו בלב קלדם כפרסות סוס משתולל, אך הוא נלחץ אל דופן הכורסה, חשק את שיניו הנוקשות ובנשימה סוערת נהם: ‘לא נורא… לא נורא…’, ונהמו נפסק רק כאשר נדמו הפרסות, והחיים עזבו בגלים מקוטעים את הבשר הנרגע והולך”.

אך ברש לא הסתפק בקידוח עומק באמצעים של ריאליזם פסיכולוגי אל לב “האני”. הוא רצה יותר. הוא היה איש פוליטי, איש חברתי, איש מעורב, והעירוב הזה פלש אל יצירתו, אל מיטבה, אל העידית האמיתית של יצירת ברש.

אלו הם הסיפורים ההיסטוריים שלו, ובהם נעסוק במאמר אחר.

כריכת ספרו של אשר ברש ״איש וביתו נמחו״
כריכת ספרו של אשר ברש ״איש וביתו נמחו״

קראו גם

עוד מיצירתו של אשר ברש ועל יצירתו קיראו ב”יקום תרבות”

מאמר של אהוד בן-עזר על “תמונות מבית מבשל השיכר”

אהוד בן-עזר על “איש וביתו נמחו”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × שתיים =