כריכת המהדורה הראשונה בצרפתית של ״בית טיבו״
כריכת המהדורה הראשונה בצרפתית של ״בית טיבו״

רוז’ה מרטין די גאר (1953-188 ,Roger Martin du Gard), סופר צרפתי, פרסם בין 1922 לבין 1940 (בהמשכים, שמונה ספרים) את אחת הסאגות המשפחתיות המרהיבות המתחוללות בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים – בית טיבו Les Thibault – רומן היסטורי-ריאליסטי-אפי רחב יריעה, שעליו הוענק לו פרס נובל לספרות ב-1937, בעקבותיו כונה על-ידי אלבר קאמי, “טולסטוי הצרפתי”. הרומן מתרחש רובו ככולו בצרפת עם גיחות קצרות לשווייץ, אוסטריה וגרמניה, החל מסוף המאה התשע עשרה ובמהלך שני העשורים הראשונים של המאה העשרים כולל מלחמת העולם הראשונה. העלילה עוקבת אחרי תהפוכות חייהן של שתי משפחות בורגניות השזורות זו בזו. משפחת טיבו הקתולית, שבה האב, אוסקר טיבו, מנהל את חיי שני בניו, הבכור אנטואן והצעיר ז’אק, בעריצות נוקשה ואוהבת. אנטואן הוא רופא (הגיבור הראשי) בעוד ז’אק הוא איש רוח וסוציאליסט, מהפכן רדיקלי ואנטי-מלחמתי. ומשפחת פונטנין הפרוטסטנטית, שבה האם תרז מגדלת את שני ילדיה, דניאל חברו של ז’אק, ואחותו הצעירה ז’ני, אהובת ליבו של ז’אק טיבו, בעוד האב ז’רום עוזב את ביתו וחי חיים של בעל בוגדני ומהמר כפייתי. בני המשפחות ודמויות רבות נוספות חיים את כל החוויות האפשריות הכרוכות באמונות, דעות, ערכים, ואירועים של תקופתם, והם מייצגים להלכה ולמעשה את דמות דיוקנה של החברה הצרפתית של ה”בל אפוק” (La Bell Epoque). בעלילה שזורים שלל אירועים רפואיים המתוארים דרך עיניו של אנטואן הרופא המצליח, שבסופו של הרומן מת ממחלת ריאות כרונית על רקע שאיפת גזים קטלניים במהלך מלחמת העולם הראשונה שבה שירת כרופא בכיר בצבא הצרפתי.

הרומן כולו תורגם לעברית על-ידי מנשה לוין בחמישה כרכים, פורסם בעברית ב-1950 בהוצאת ספרית הפועלים, מרחביה, תחת הכותרת בית טיבו, ואף זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגום לשנת 1951. ציון עמודי הציטוטים במאמר הנוכחי הם ממהדורה זאת. יש להדגיש: בציטוטים השארתי את העברית של שנות הארבעים כלשונה. יתר הכתבים של די גארד לא תורגמו עד כה לעברית, ביניהם רומן היסטורי לא פחות חשוב בשם ז’אן בארוא Jean Barois, שפורסם ב-1913. גיבורו הוא רופא, ופרשת דרייפוס מככבת בו כנושא מרכזי, וגם הוא גדוש בתיאור אירועים רפואיים כמו בית טיבו.

אקדים ואבהיר שמכלול האירועים הרפואיים הרבים המתוארים ברומן הוא אמין, מהימן, וריאליסטי לחלוטין, בהתאמה לרפואה הפריזאית (והאירופית בכלל) של תחילת המאה העשרים. כאן אעסוק באופן נקודתי בנושא של המתת חסד על-סמך תיאור מפורט של שלושה תהליכי גסיסה וצורות מוות-המתה המופיעים ברומן כלהלן: בספר הרביעי, יומו של רופא (בצרפתית, “הייעוץ”), כרך 2 בעברית, עמ’ 20-19 ועמ’ 72-57; בספר השישי, מות האב, כרך 2 בעברית, עמ’ 286-171; בספר השמיני, כרך 5 בעברית, עמ’ 216-108. בכל המקרים האלה מעורב אנטואן טיבו הרופא: פעם כמטפל בתינוקת גוססת של חברו, רופא גם הוא; פעם שנייה כמטפל האקטיבי באביו הגוסס; ופעם שלישית כמטפל-מטופל במחלתו הסופנית שלו עצמו. כאמור, אעסוק בעיקר בהמתת החסד של האב על רקע שני האירועים האחרים. אבל לפני כן כמה מילים על המושג המתת חסד.

מושג המתת החסד

סקירה מקיפה ומעמיקה של המושג המתת חסד היא הרבה מעבר לטווח התוכן של הרשימה הנוכחית. כאן אציינו רק בממשקים, היבטים, הקשרים, הסתעפויות ומחלוקות, הגדרות מילוניות, חברתיות ופילוסופיות והתפתחויות היסטוריות של המושג דנן, מהזמן העתיק עד ימינו. אזכיר הרבה יותר שאלות רטוריות בדרגות שונות של פתירות, מאשר תשובות בהירות וחד-משמעיות.

אפתח באמירה כללית מאוד (שעומדת ברקע, כתפאורה שמאחור) באשר למשותף לעשרות ההגדרות של שבועת הרופא מימי היפוקרטס ועד זמננו. באף לא אחת מאותן גרסאות מצוינת התחייבות לרפא במובן המעשי-טכני-פיזיולוגי, שהרי החיים הם מצב צבירה ביולוגי-פיזי-נפשי סופני מעצם הגדרתם, והמוות הוא בלתי-נמנע כנקודת קצה סופית, ללא קשר למושג “חיים שלאחר המוות” שבו לא אדון. אימורטליות או אלמוות הם שקר מוחלט או אילוזיה במקרה הטוב. המשותף לכל השבועות האלו היא העובדה שבן תמותה אחד (בן אדם, בן אנוש, הומו-סאפיינס או קוף אדם), המתמנה להיות רופא, מתחייב לטפל ולא לנטוש את זולתו, ובמילים אחרות, לנסות לרפא לזמן קצוב במקרים אחדים, לרוב לעזור ולהקל סבל ומכאוב (פיזי ונפשי), ותמיד לתמוך ולנחם, ולא להתעלם או להיעלם. האם ניתן לגזור מהשבועה תשובה לשאלת המתת חסד, ובאילו תנאים?

הדילמה היסודית ביותר במרחב שבין החיים לבין המוות היא המתח–הפער, הבלתי ניתן לגישור והמוסכם, בין ההשקפה הגורסת כי קדושת החיים קודמת בכל מחיר ובכל מצב, לבין זו הטוענת לקדימות השמירה על האוטונומיה של הפרט ועל זכותו האינהרנטית להחליט באשר לחייו ולמותו, על-פי רצונו בלבד. האם הֲמתה היא פעולה בעלת קונוטציה שלילית בכל מקרה? האם מדובר בזכות יסוד? בחסד? בחובה? בהמתת חסד ניתן וצריך לשאול מי הממית: האדם הסובל בעצמו (התאבדות לצורותיה); בן משפחה; חבר; עומד מן הצד; שליח האל; רופא. ועם מי עושים את החסד: עם האדם הסובל?; עם הסביבה הקרובה?; עם החברה?. מי המחליט במשולש הנצחי – אל, אדם, או זולתו? מי קובע ערך של חיים? ובמילותיו של ישעיהו ליבוביץ:

“באיזו מידה רשאי אדם ליטול נפשו של הזולת מתוך כוונה טובה – כשאינו מנסה או רוצה או מתכוון לרצוח, אלא בדעתו להקל על מצוקתו, כאבו וייסוריו של הזולת, כשלאלה אין תקנה; לשון אחר: לרצוח מתוך רחמים ו-או מתוך הכרה שמותו של אדם זה טוב לו מחייו. כזה הוא מצבו של חולה על סף המוות, שאין נשקפת לו אלא גסיסה ממושכת; ושאלה זו מחריפה במקרה שהאדם עצמו ‘שואל את נפשו למות’. שמא במקרה זה עשיית רצונו אינה רשות בלבד אלא אף חובה מוסרית? כיוצא-בו, אדם שמסיבת פגימה מוחית חדל לתפקד כאישיות (אובדן התודעה והתחושה והפעילות הספונטנית), אך עדיין הוא קיים כאורגניזם חי, שהמשכת פונקציות פיסיולוגיות בו נעשית מותנית בהפעלת אמצעים מלאכותיים. שמא אין לראות בהפעלה זו המשכם של חיים אנושיים אלא של תהליך פיסיולוגי בלבד, חסר טעם וערך לבעליו ורב העומס החומרי והנפשי על מקורביו ועל המטפלים בו? בסיכומו של דבר השאלה המוסרית היא אחת: באיזו מידה רשאים – או אף חייבים – אנו ליטול את חייו של אדם בטענה (יש שיגידו בתואנה) שבכך אנו עושים טובה לו ולסביבתו? שמא זכותו של אדם ‘לחיות’ (בכל מובן שניתן לייחס למונח זה) היא מוחלטת, ולפיכך אף האיסור ליטול את חייו הוא מוחלט? השאלה מחריפה לגבי הרופא שעליו הוטל הטיפול בחולה זה: אימתי מותר לו – או שמא אף חייב הוא – להפסיק את הטיפול? [באופן אקטיבי כמו הפסקת פעולה של מכונת הנשמה; או באופן פסיבי כמו הימנעות מחיבור למכונת הנשמה]. על כך מתווספת שאלה מטפיסית-פילוסופית: האם חייו של אדם הם רכושו, שהוא רשאי לוותר עליו כל אימת שרצונו בכך, או שחייו הם פיקדון בידו ואין הוא יכול לוותר עליהם, ורק בעל הפיקדון [האל, הטבע, ההשגחה העליונה ונעלה מבינתנו, הקופים] ברצותו נוטלם ממנו וברצותו פוקד עליו לשומרם? שהרי עצם קיומו של האדם, עובדת היותו יצור חי וקיים, אין לו יסוד מוסדי-משפטי: זה נתון טבעי, שאינו נקבע על ידי האדם או החברה. זאת המשמעות העמוקה מאוד של דברי התנא: ‘על כורחך אתה נוצר, על כורחך אתה נולד, על כורחך אתה חי’ [ואני מוסיף: על כורחך אתה מת]”

בהמשך מסתו ליבוביץ מבהיר את עמדתו נגד המתת חסד. הציטוט מובא כאן כדוגמה לשאלות הרבות והבלתי ניתנות לתשובה מוסכמת שעולות לאין-סוף.

להלן רשימה מוערת של “הגדרות, ממשקים, היבטים, הקשרים, הסתעפויות, מחלוקות והתפתחויות” של המושג המתת חסד (בלועזית אאותנסיה Euthanasia, ביוונית עתיקה משמעות המילה היא “מיתה” או “מוות טוב”, ומקורה ב”מוות של כבוד” של הלוחם היווני או הרומאי, נראה שהמתת חסד היא התפתחות מאוחרת של המוות בתפיסת הכבוד היווני). החל מהתאבדות או ממוות מרצון לצורותיו, ועד להזמנה לאלימות מטיבה כמו ניתוח כריתת גפה להצלת חיים. ההיבטים השונים: המתה פעילה או סבילה; המתה לפי רצון או נגד רצון; המתה לפי צו המטופל, לפי צוואה בחיים; בשירות עצמי; אפוטרופסות על ילדים, תשושי נפש, חולי נפש ועל מחוסרי הכרה; הזכות למות בכבוד; הזכות לא לסבול ולכאוב; המתה או מוות בעזרת רופא, ארגון מהמגזר השלישי כמו ‘דיגניטאס’, או חוק; רפואה פליאטיבית; הוספיס לצורותיו; הקשר לצורות שונות של אלימות. אלה ונוספים מבהירים את ריבוי הפנים המסתעף של המושג: זכויות יסוד של פרט; פן חברתי-קהילתי; פן תרבותי ומגדרי; פן פילוסופי בהקשר של ערכים ומוסר; פן משפטי-חוקי; פן של אתיקה לסעיפיה; וכמובן הפן הדתי-אמוני (יש להדגיש ששלושת הדתות המונותאיסטיות מתנגדות להמתת חסד מכל סוג שהוא בדרגות שונות של חומרה ואדיקות).

כריכת ספרו של ז׳אן אמרי ״יד נשלחת בנפש״ בעברית
כריכת ספרו של ז׳אן אמרי ״יד נשלחת בנפש״ בעברית

הסיכום המקיף והכוללני הטוב ביותר, לעניות דעתי, של נושא המתת החסד, ולשם מופנה הקורא, היא המסה המופלאה של ז’אן אמרי על ההתאבדות שחוברה במקור באמצע שנות השבעים של המאה העשרים והופיעה בעברית ב-2021 תחת הכותרת: ז’אן אמרי, יד נשלחת בנפש, מסה על מוות מרצון (תרגום: נועה קול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2021, כולל פתח דבר ואחרית דבר מאירי עיניים מאת יעל לביא).

קיימת ספרות ענפה על המתת חסד לגלגוליה, מאז העת העתיקה ועד זמננו. היא כוללת ספרות מחקר, ספרות של זיכרונות ועדות, וכמובן גם סיפורת בדיונית, ואף שירה. יש קשר הדוק בין העיסוק בזכויות אדם במשטרים דמוקרטיים והתפתחות הרפואה המודרנית (היכולת להאריך חיים והאפשרות לשפר איכות חיים והענקת מוות בכבוד על-פי רצון הפרט) מאז מלחמת העולם השנייה, לבין העיסוק האינטנסיבי במושג המתת חסד על כל היבטיו, ובעיקר בממשק שבין חוק לבין הלכות דתיות, שהתפתח בקצב מואץ ב-75 השנים האחרונות. לא זה היה מצב הדברים במפנה המאות, ולכן משך את תשומת ליבי התיאור החי, הארוך, הגלוי, המפורט, ויוצא הדופן של המתת חסד ברומן בן התקופה בית טיבו. פרט לחריגות הזאת ישנם עוד לפחות שלושה צדדים נוספים לה: המוציא לפועל של המתת החסד הזאת הוא בן משפחה מדרגה ראשונה, הבן; מדובר בבן שהוא רופא בכיר מוצלח ובעל מעמד (בלשון ימינו, משפיען); הפרשה מתרחשת בבית קתולי אדוק, באווירה דתית, שבה המושג המתת חסד הוא בחזקת חטא קדמון.

על הרופא שמבצע המתת חסד באביו הגוסס, בפריז, במפנה המאות

בית טיבו, הספר השישי, “מות האב”, כרך 2 בעברית, עמ’ 218-171.

אפתח במעקב אחרי מערכת היחסים המתפתחת מבחינה רפואית בין המטפלים, הרופאים (וגם האחיות) ובראשם הבן אנטואן הרופא, לבין המטופל, האב הזקן (בקריאה צמודה).

על מחלתו הכרונית המתקדמת של האב אנו למדים כבר בספר החמישי (“סורלינה”, באותו כרך 2 בעברית), וזאת מתוך אזכורים הדרגתיים המשולבים בעלילת החלק הזה שעוסק בנושא אחר והוא מסכת יחסים מורכבת בין שני האחים, אנטואן הבכור הרופא וז’אק הצעיר הסופר, הסוציאליסט והמהפכן הרדיקלי, שניהם, כאמור, בנים לאב הזקן הקתולי האדוק, השמרן והקשוח עד זרא.

הזקן מרותק לביתו ולמיטתו, אך ממשיך לנהל את עסקיו ולמלא את תפקידיו הציבוריים ואת תפקידו כפטריארך בית טיבו: “הוא כיעכע: שיעול יבש שנתקרא ‘האסטמה’ שלו ושטילטל את ראשו המשוקע בתוך הכר […] אותו יום הייתה פעולתה של הכליה היחידה לקויה כל כך, והייסורים טורדניים כל כך, שמר טיבו בלתי מסוגל היה כל הבוקר ליתן ראיון למזכירו [מר שאסל]; לבסוף, נסתייעה האחות באמתלה, ועשתה לו זריקה משקיטה, שהייתה משמרתה תמיד לשלהי היום. הכאב פסק כמעט מיד; אבל מר טיבו שמניין השעות נשתבש במוחו […] האחות נתרצתה… כדי להפיג ריח זה שעמד בחללו, ושהגדירתו, מתוך עוויה קלה: ‘ריח בית חולים’ […] האחות סלינה הפסיעה ובאה: בזו הפעם טילטלה צלחת ועליה איספלנית מהבילה […] הנזירה סילקה לשמיכה. איספלניות אלה, היו מזה ימים אחדים שיגעונה של האחות סלינה. אבל אם הפחיתו את הכאב, לא הייתה להן לגבי עצלות האיברים אותה פעולה שהנזירה תלתה בהן. משהושמה האספלנית, חש רווחה קלה. [קלוטילד, מטפלת נוספת, פונה למר שאסל המזכיר] שמע, הוא נשתנה מאוד הפטרון שלך?… האמן לי, אדון שאסל, למחלה זו אין כל תרופה! […] מר טיבו מוטל היה בלי ניע, גונח ונושף קצת – מתוך הרגל גרידא, משום שאותה שעה לא סבל כל עיקר: נתלפף אפילו רגש של הפוגה. אבל מתוך חשש שמא יתחדשו עליו ייסוריו, ביקש להתנמנם. הרים עפעף והפזיל מבט של עצבות כלפי מזכירו: בחינם אתה ממתין, מר שאסל. אי-אפשר לעבוד היום. הבט… אדם גמור אני… וכי אין אתה רואה שכוחותיי מתמעטים מיום ליום… לשם מה להשתעשע באשליות. אם נגזר למות, מוטב בלי שהיות יתירות […] באה לו לאדם שעה, ידידי, שאין הוא שואף אלא למנוחה… אין המוות צריך להטיל אימה על איש נוצרי” (עמ’ 76-73).

מסתבר שהזקן חולה במחלת כליה כלשהי, מטופל בביתו על-ידי אחיות-מטפלות-נזירות (הוא בורגני עשיר) שנותנות זריקות, שמות קומפרסים מהבילים על בטן כואבת, רוחצות אותו במיטתו בתוך סדר יום מוכתב כמו מי שמאושפז במחלקה פנימית בבית חולים כללי. הוא ממשיך להכתיב למזכירו הוראות עבודה תוך כדי ייסורים, ובהחלט מודע למצבו האנוש ולמותו המתקרב, ואף מביע עמדה בהירה, רציונלית, ואוטונומית: די לאשליות! ואם נגזר למות, מוטב מהר ומייד, כדי למנוע סבל ומכאוב חסרי תוחלת. הוא מחזק את עצמו כנוצרי אדוק, שהרי המוות לא צריך להפחידו, הרי תכלית החיים כאן על פני האדמה היא התשוקה להגיע אל העולם הבא, אל גן העדן האלוהי המובטח… מזוככים מחטאי והבלי העולם הזה…

בהתרחשות הבאה (עמ’ 94-82), הבן הרופא והאב החולה מתעמתים בנוכחות הצוות הסיעודי, אנו מגלים יותר פרטים מפורשים על האבחנה הרפואית, על המצב הקליני של החולה ועל מצבי רוחו, על הטיפולים השונים, ועל התנהלות המטפל מול אביו וגחמותיו, ובעיקר על מערכת הדעות והיחסים בין הקתוליות של הזקן (פעם אחר פעם הוא מבקש להזעיק את הכומר המוודה כדי לקבל מחילה לפני מותו הקרב ובא, ובאותה הנשימה את הרופא, בתקווה לדחות את המוות), בין הפרוטסטנטיות (בפיו “הוגנוטים”), ובין הרפואה המדעית המיוצגת על-ידי הבן החילוני שזנח את תורת אביו…

“לכאבים הנבראלגיים, שנתעצמו והלכו, חרשו חריצים-חריצים את אחורי השוקיים, נתפצלו לכל הכיוונים, כדי להפציע כדקירות אולר פתאומיות בפיקות הברכיים, במותניים, בקרסוליים. ברגעי ההפוגה, כשהכאב היה מתעמעם קמעה, לא הייתה דלקת החבורות שהגלידו נותנת לו דמי” – לפנינו תיאור מופלא של כאבים נוירולוגיים קלסיים, כאבים שמקורם בשינויים דלקתיים בעצבים פריפריים, המתבטאים בכאבים מתפרצים כמו דקירות סכין, או בתחושה של מסרק ברזל שחורץ חריצים בעור (בנוסח העינוי הידוע “בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה… היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל”, מסכת ברכות, ס”א). כאבים אלה מקורם הוא רבגוני: לחץ על העצבים, גרורות בשלד או ברקמות הרכות, דלקות עקב השפעות אימונולוגיות או פלישה של גידול לתוך מעטפות העצבים. בהמשך מתברר שהוא מקבל כמה פעמים ביממה זריקות מורפין במינונים הולכים וגדלים. הבן המוזעק מתאר את האב במיטתו: “זרועותיו פשוטות, ריחרח לטיפות האתר שהאחות היזתה על הממחטה. בתוך חיתוך הכותונת ראה את הצוואר המצומק, את הפיקה המזדקרת בין שתי מיתרים גידיים. ריטוטו של הסנטר הבליט איבונו הקודר של המצח; לגולגולת גושית זו, לרקות רחבות ושטוחות אלה, לאוזניים אלה, היה אותו רגע משהו פילי” – תמונה של גוף מותש מסרטן מפושט בדומה לפנים של מוזלמן ממחנה ריכוז. הצוות מגלה שיש עליית חום משמעותית עם דופק עדיין תקין. האחות מדווחת על מצב הרוח הירוד, על התחושה שמשקרים לו, ועל רצונו למות וגם לחיות. בהמשך, פולט הבן בלי כוונה את האבחנה האמיתית של האב: סרטן מפושט של בלוטת הערמונית. איך שהוא, אנטואן מצליח להסוותה, ולהמשיך בשקר הלבן ובאשליה של מחלה שמבריאים ממנה. האב עושה עצמו כמי ששוכנע ורק מתלונן: “אם כך, הסבירו לי מדוע מתגברים ייסורי יותר ויותר? לומר שהנסיובים שלכם הם המרגיזים את הכאב, תחת ל… [אנטואן נכנס לתוך דבריו] ודאי, הם מרגיזים אותו, וזוהי ההוכחה שהם עושים מלאכתם […] אשמתך היא אבא! אתה כה בהול להחלים! אנו עושים את המלאכה במהירות רבה למדי” – דוגמה קלסית של רופא מטפל שמסביר למטופל שהתרופה כן ‘עובדת’ וההחמרה היא זמנית ואחריה יהיה טוב יותר, צריך לתת לה זמן להשפיע, צריך סבלנות, מה שקרוי “לגנוב את דעתו של החולה”. בהמשך מופיע דיון שלם בין הרופא לבין האחות על שינויים במתן הנסיובים (קוקטיילים של תרופות במינונים שונים) בנוסח התאוריה שאנטואן קורא לה “שיטת חילופי התרופות”: ההנחה היא שצריך לבלבל את האויב (המחלה) וכל פעם שהוא מתרגל לתרופה אחת יש להחליפה באחרת. לנסיובים בצורת אמפולות יש שמות או מספרים, מס’ 17 או ד.92 וכדומה. בהמשך, אנטואן שם לב לסימנים המבטאים את התקדמות המחלה: “אף כי היה רואה את אביו יום-יום, ציין אותו ערב שינויים ניכרים. לעור הייתה שקיפות ענברית, גוון מבשר רע. התפיחות נתרבתה, שקיקים רפויים נתהוו תחת העיניים. החוטם נתרכך, הבליט אף גרום, ששינה מוזרות את סבר הפנים […] יש לשער שכללותה של המחלה מתפתחת מהר מדי… השיעול מתגבר, וכן הבחילות. הגידול נתפשט כנראה, זה לא כבר, מלמטה כלפי מעלה… הריאות, הקיבה… אנחנו נתונים לשרירותו של הסיבוך הראשון”. בהמשך ההתרחשות עסוקים הבן והצוות הסיעודי בשמיעת דברי התוכחה של האב בענייני דת, בקשות סליחה, הוראות והנחיות של צוואה וכדומה.

“מות האב” או המתת החסד

בדפים האלה (עמ’ 218-171) מצוי אחד התיאורים היותר ארוכים, מפורטים, מדויקים, ואמינים (מהבחינה הרפואית וגם האנושית) בסיפורת הבדיונית בכלל, ובזו של תקופת מפנה המאות בפרט, של השלב האחרון בגסיסה של אדם זקן, חשוך מרפא, סובל וכואב עד בזות, ובמקביל, תיאור התהליך שעובר המטפל הראשי, הבן הרופא (ואחרים העוזרים לו), מן השלב של מלחמת חורמה בכל מחיר על חיי האב הגוסס, ועד לשלב ההפוך של החלטה מודעת לבצע המתת חסד אקטיבית, הוצאתה לפועל, וללא חרטה. וזאת הרבה לפני עידן הרפואה המודרנית של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. הבמה והתנאים המתוארים שבהם מתרחש האירוע, המתפרשׂ על פני כמה ימים (אחרי חודשים רבים של מחלה מתקדמת), הם אותנטיים ומתאימים לרמת הרפואה האירופית דאז, ולעובדה שמדובר במשפחה קתולית ואמידה, השייכת למעמד הבורגני הגבוה בבירת צרפת. ברם-אולם, אז כמו היום, הזקנה היא אותה הזקנה, סרטן מפושט וסופני הוא אותה מחלה, הסבל, הכאב, והמוות לא השתנו, והרופא הוא אותו רופא – הדבר היוצא דופן הוא המתת החסד המתוארת.

מסתבר, שאז כמו היום, בעבודת צוות עסקינן – המשפחה הגרעינית והמורחבת, אחיות מקצועיות, משרתים, רופאים בכירים שאיתם מתייעץ הבן הרופא (כגון ד”ר טריבייה) – בכל אותם ימים באופן קבוע, וגם במקרים דחופים ודחוקים ביום ובלילה, וגם המעורבות של הכומר אינה נגרעת. מבחינת המשפחה, מובילים את ה’קרב’ שני הבנים, אבל בפועל מוביל מפקד אחד והוא אנטואן האח הבכור, הרופא החילוני.

המחלה, התסמינים, והסימנים המסלימים

המטופל עצמו מביט לאחור ומסכם את מהלך הקרב עד כה: “הריהו סוקר כל השתלשלות מחלתו: הניתוח [כריתת כליה], חודשי ההפוגה, הישנות החולי, ההחמרה ההדרגתית, התנכרותם של הייסורים לתרופות. כל הפרטים מתרתקים זה בזה, מקבלים משמעותם. הפעם, בזו הפעם, אין כל שמץ של ספק. ובבת אחת מתהווה חלל במקום ששעה קודם לכן שולט היה הביטחון שבלעדיו מן הנמנע הוא לחיות [המעבר מ’לי זה לא יקרה’ ל’אני עומד למות כעת חיה’]; וריקות זו היא פתאומית כל כך, שמתערער כל שיווי-משקל. הצלילות עצמה מסתלקת הימנו: שוב אין בכוחו להפוך במחשבות. התבונה האנושית ניזונה במידה כזו מהעתיד, שבשעה שמתבטלת כל אפשרות של עתיד, בשעה שאיווי-הנפש מתנגשים במוות, נעשית כל מחשבה בגדר הנמנע”.

באותו הרגע המצמרר הגוסס הקתולי זועק לאלוהים ודורש את בואו של הכומר ויקאר!

אנו כבר יודעים, אם כן, שמדובר בסרטן בלוטת הערמונית שהתפשט לאיברים אחרים, בבטן (כליות), בריאות, במוח, ובעצמות (מה שמסביר את רוב התסמינים והסימנים שתוארו ומתוארים בהמשך). האירוע הסופני מוסבר היטב בשיחה בין הרופאים: “הכליה נסתתמה… שוב אין היא מפרישה… לחלוטין כלום… לרוע המזל, לבשה ה-‘שתנת’ [אורמיה: עלייה ברמת האוראה, השתנן, בדם לרמות טוקסיות. מדובר בתוצר הפסולת העיקרי שהכליות מסננות מהגוף ומפרישות בשתן באופן נורמלי] צורה קונבולסיבית… [קונבולסיות, אפילפסיה או פרכוסים שמקורם בעודף השתנן בדם שמשפיע על המוח, חוץ מהאפשרות שגרורות למוח גם תורמות לתופעה] כבר היו לו שלוש התקפות הלילה […] אתמול בבוקר השגיחה האחות בכך [הפסקה במתן השתן], ומאליו מובן שהפסיקה מיד את הזריקות… [של המורפין, כנגד כאבי הבטן והעצמות עקב הגרורות] ודאי, כשמתירים במשך חודשים רצופים, לפטם ברעל חולה שאין לו אלא כליה אחת, הרי זו אולי נקיפת-לב מאוחרת במקצת […] מכל מקום, חביבי, לא רוצחים אנו… בעיצומה של ‘שתנת’, מן הנמנע לתת מורפין”.

הסבר: מאחר שאין טיפול במחלה המתקדמת, הוחלט בזמנו על טיפול תומך בלבד, לשם הקטנת הסבל והכאבים, בין היתר על-ידי מורפין. אך מתן מורפין לאורך זמן ובמינונים עולים גורם לפגיעה בתפקוד הכליה, ומכאן האורמיה על כל התופעות שהיא גורמת, והצורך בהפסקת המורפין שתוצריו מופרשים ברגיל בשתן. המשך מתן המורפין יעלה את רמתו בדם עד למות החולה עקב רמות המורפין הגבוהות, שיגרמו להפסקת הנשימה בשל פגיעה סופנית בתפקוד מרכז הנשימה במוח (בהמשך נלמד שזו גם אחת הדרכים להמתת חסד).

הסימפטומים וסימני ההידרדרות הגופנית: אובדן התיאבון (אינו אוכל) ותשישות גופנית קיצונית, מלווים בחוסר שינה ובשינה טרופה: “נוחר וגונח שרוי היה בנים-ולא-נים. מזה חודשים שלא טעם טעם ממשי של שינה, של נפישת הישות בתוך המרגוע”; הלוצינציות, הזיות ביעותים וחלומות רדיפה; התקפי חום וקושי בנשימה; התקפי פרכוסים הולכים ומסלימים מבחינת העוצמה והתדירות ביום ובלילה וברווחים ביניהם; הכרה מעורפלת ומדמדמת (במהלך ההתקפים האפילפטיים היה צורך בארבעה אנשים כדי להצמידו למיטה כדי שלא ייפול מהמיטה ויקפץ כמו כדור מתגלגל); הופעה של בצקות (“ז’אק [האח הצעיר] הניח על המיטה את הזרוע שהייתה לפותה בידו וציין שאצבעותיו טבעו בה סימנים […]”); אי-שליטה על השתן שפסק, וכשהתחדש מדי פעם היה מלווה בדימומים קשים; הופעה של פצעי לחץ במקומות אופייניים “הצלקות שעל גופו פשו העמיקו מיום ליום: השכמות, המיסב, עקבי הרגליים, שוב לא היו אלא פצעים שחרחרים שנדבקו ללבנים למרות הטלק והתחבושות”. זהו תיאור רפואי מדויק להפליא של מראה ושל מיקום של פצעי לחץ סופניים באדם עם רזון קיצוני שמרותק למיטה. בכל מקום אנטומי שבו עצם בולטת צמודה לעור שאיבד את ריפוד השומן והשריר שתחתיו, עקב הרעב התזונתי וחוסר התנועה, יוצרת לחץ מבפנים על העור שמתבקע והופך לפצע שאינו בר-ריפוי. ואכן המקומות הקלאסיים הם באזור עצמות השכמה, עצמות פרק הירך (המֵסב) ועצמות העקב. הטיפול של טלק ותחבושות היה מקובל באותם הימים (לא ארחיב יותר בנושא הזה).

הטיפולים המסלימים: “ההבל החמצמץ של האספלניות [קומפרסים קרים או חמים לפי הצורך עם חומרים שונים… כאן מדובר בחומץ], לא את האידויים של האתר, של היוד, של חומצת הקרבול [החומצה הקרבולית קרויה בימינו חומצה פנולית, ושימשה ועדיין משמשת לחיטוי פצעים ועור. בהמשך מסע הייסורים של המטופל מופיע שימוש גם בתמציות חרדל, וב’לודאנום’, תרופה שקרויה לאודנום Laudanum, המכילה כעשרה אחוזים של אופיום ובו אלקלואידים כמו קודאין ומורפין והיא עד היום תרופה יעילה נגד שיעול קשה, שיכוך כאבים ומניעת שלשולים], לא את הריח המרווה מינתה [מנטה] של הצרי האנאלגזי…” – כל אלה ניתנו דרך העור בקומפרסים וחלקם דרך הפה או בזריקות לשריר.

במהלך ההחמרה הסופית, כשהמטופל בהתקף אפילפטי נוראי שלא היה בר-שליטה, השתמש אנטואן בשני אמצעים קיצוניים. הראשון היה הכנסת המטופל ל”אמבטיה חמה מאוד, שלושים ושמונה מעלות” (לשם כך היה צורך בהכנות טכניות, ובסחיבת המטופל עטוף בסדינים על-ידי שישה אנשים מחדרו אל חדר האמבטיה). ואכן הייתה הקלה זמנית קצרה… שהובילה להתעלפות ולסכנת חנק. מה מקור השימוש בהטבלת חולה באמבטיה של מים קרים או חמים? ובכן, השימוש הרפואי באמבטיות קרות או חמות בתוספת מלחים שונים (או במעיינות מרפא) היה נפוץ עד אמצע המאה העשרים לכל מיני התוויות רפואיות כמו הורדת חום, טיפול במחלות עור ופרקים, טיפול ב”התקפי עצבים”, ועוד. לא כאן המקום להרחיב על כך. האמצעי השני היה השימוש הדחוף (החולה היה בהתקף חנק כמעט סופני) והקיצוני במתן חמצן לתוך פי החולה ממה שהוא כינה כדורי חמצן (בימינו, בלוני חמצן) שהוצרך להביאם מבית המרקחת, וזה עזר להחיות את האיש לזמן-מה. או-אז, חזר ההתקף האפילפטי בעוצמה בלתי ניתנת לעצירה “והגיע למידה כזו של התגעשות שנזקקו לכותונת-הכפייה כדי לכבול את התזזית”, וגם אז נשמט החולה מהידיים של הצוות ומכותונת-הכפייה ונפל לרצפה, מקפץ כסביבון מקולקל… וזה היה רגע השבירה של שני האחים. ז’אק הצעיר פונה בזעקה לאחיו הבכור הרופא: “אבל סוף-סוף, אנטואן, חפש, מצא משהו! אין זה מתקבל על הדעת שאי אפשר לעשות שום דבר!”. שני האחים ויתר אנשי הצוות מיואשים ומותשים פיזית ונפשית עד כדי אובדן היכולת לתפקד… ואז נופלת ההחלטה מפיו של אנטואן, ההחלטה על המתת החסד!

ההמתה

ברגע הזה שני האחים הם לבד בחדרו של המטופל, והבכור עונה:

“‘כן. י ש  ד ב ר  א ח ד  שאפשר לעשות תמיד’. ז’אק הבין. לא השפיל עיניו, לא נע ולא זע. אנטואן נתן בו עין חקרנית וסינן: ‘לא חשבת מעולם על כך, אתה?’ ז’אק ענה בניע של הן, ניע קצר מאוד. […] לאחר שהות-מה, היה זה שוב אנטואן שדיבר: ‘היית עושה זאת, אתה?’ השאלה הייתה בוטה, ללא-עקיפין… [וז’אק עונה בהיסוס] ‘איני יודע עוד… יתכן שלא’. – ‘ואני, כן!’ אמר אנטואן מניה-וביה. קם קימה של בהילות… [פונה לאחיו]: ‘אתה מגנה אותי?’ בניחותא, בלי להסס, השיב ז’אק: ‘לא, אנטואן’. חזרו ונסתכלו זה בזה… נתלפפו הרגשה שהייתה כעין שמחה [זו השלווה שיורדת על מפקדים שבתום התלבטות מורטת עצבים מגיעים להחלטה שמביאה רוגע מעצם העובדה שלא צריך עוד לחשוב, אלא להוציא לפועל] ההחלטה נחתכה. נשתייר ביצועה. אימתי וכיצד? אסור שבשעת מעשה יהא מצוי מישהו מלבד ז’אק”.

מרגע זה ואילך, בחיבור מפורט לפרטי פרטים, מתואר תהליך ההמתה האקטיבי, על פני ח מ י ש ה עמודים שלמים (עמ’ 207-211), כדלקמן: בלא לעורר חשד, מורחקים המטפלים האחרים (אחיות, משרתות, בני משפחה אחרים, מזכיר ועוזרים) מהחדר. לאחר מכן מתבצעת הקזת דם (“כדי לחולל חולשה והתנמנמות…”), ולאחריה מוזרק מורפין במינון גבוה מאוד. שני האחים עוקבים אחרי השקיעה הפיזית וההכרתית של האב המטופל, תוך כדי מעקב אחרי הירידה ההדרגתית בדופק הנמוש בשורשי כפות ידיו. תוך כדי התהליך השקט מתארים שני האחים זה לזה את מחשבותיהם והרגשתם. אחרי קביעת המוות מוכנסים לחדר ולתמונת המצב יתר אנשי הצוות.

שני האחים עוזבים את החדר ופונים למטבח “דמומים הסבו אל השולחן, נכלמים במקצת מהרעבון הפתאומי שתקפם, והעמידו פנים דאוגות. היין הלבן צונן היה; הלחם, הבשר הקר, החמאה נתמעטו והלכו כהרף-עין. רגע אחד אירע, שידיהם הושטו בצוותא אל צלחת הגבינה. ‘קח אתה’, לא, אתה תחילה’, אנטואן חילק לשניים את המשויר מחריץ הגבינה והושיט פרוסה לז’אק, ‘היא שמנה ונפלאה גבינה זו’ מלמל, כמבקש להתנצל. היו אלה המילים הראשונות שהחליפו ביניהם. ‘ועכשיו?’ שאל ז’אק כשזוקף אצבע כלפי מדורו של מר טיבו. ‘לא’ אמר אנטואן ‘עכשיו הולכים לישון. אין לעשות מאומה למעלה עד מחר’. כשעמדו לפרוש איש מעל אחיו, על מפתן חדרו של ז’אק, אמר הלה בפנים מהורהרות: ‘ראית, אנטואן, בסוף, כשהפה נפתח…’ [הם הרי היו נוכחים במעמד חרחורי הגסיסה האחרונים של האב, אלא שהצעיר בניגוד לאחיו לא היה מורגל למצבים אלה]. בדומיה נסתכלו זה בזה: עיני שניהם מקושרות היו דמעות”. זהו תיאור קלאסי של לוחמים בסיומו של קרב נורא, כשדווקא אז נזכרים ברעב, באוכל, ובצורך לישון… ואז למחרת מתחילים להתארגן לטקסי ההלוויה והאבל, הצוואה, ועוד עניינים כגון אלה. ובמקביל מופיעות המחשבות של חשבון הנפש: זה המצב הנפשי שמכונה “אפטר שוק” (לקוח מעולם הסיסמולוגיה: רעידת אדמה עוקבת אחרי הראשית) או נכון יותר “פוסט-טראומה” או “הלמת” וכדומה…

בימים שאחרי ההלם

ולפתע נתחתכה בו מחשבה כבאיזמל: ‘אני הוא שקטלתיו… אני קטלתיו’, חזר ואמר לעצמו [אנטואן]. בפעם הראשונה נצטייר לו המעשה שעשה בתוך ריחוק של זמן [מדובר בשעות אחדות]. ‘יפה עשיתי’, לימד מניה-וביה זכות על עצמו. שקל שיקול מהיר וצלול: ‘אל נהיה שוטים: יש גם פחדנות; צורך פיזי להיפטר מסיוט זה. וכי משום שהיה לי עניין אישי בסוף זה, חייב הייתי להסתייג? שטויות!’. הוא לא טשטש מאומה באחריות איומה זו: ‘ודאי יש מידה של סכנה, אם יתנו רשות לרופאים… שמירה עיוורת של תקנה, ותהא זו אווילית, בלתי אנושית, בחינת הכרח היא, באופן עקרוני…’ יותר שהודה בכוחה ובחזקתה של התקנה, יותר שיבח את עצמו על שהפר לתקנה, מדעת. ‘שאלה של מצפון, של הערכת הדברים’, משך והלך חוט הרהוריו, ‘אין אני מכליל; אני אומר בפשטות: במקרה הנדון נהגתי כהלכה'”.

כעבור עוד יממה או מעט יותר, בשיחה בין אנטואן לבין רופא חבר ותיק (ד”ר הקה, שאיבד את ילדתו הקטנה תחת טיפולו של אנטואן זמן-מה לפני כן, נגיע לכך בהמשך, כפי שרמזנו בפסקת הפתיחה) הוא מהרהר: “ש’כל זה’ רציני יותר מכפי שסבר תחילה. הוא הבין שהמעשה החותך שביצע בקור רוח (ושלא חדל לסמוך ידיו עליו), עכשיו יהא שומה עליו באיזה אופן שהוא לספחו אליו, לבוללו בתוך ישותו, בדומה למתת הבאה מאחד הניסיונות המהותיים הטובעים רישומם העמוק בהתפתחותו של האדם; והוא הרגיש יפה שנטל נוסף זה יכריחו פטאלית לשנות את מרכז הכובד שלו”

למרות שאנטואן הוא רופא בכיר, ותיק, מנוסה, וכזה ששגרת חייו בחברת מחלה, סבל, ומכאוב, ומוות של מטופלים אינו זר לו, הרי שביצוע המתת חסד של אב אינו דומה כהוא זה לשגרה זו! זוהי טראומה אישית ופרטית שהוא יצטרך לחיות איתה בשלום, ואפילו שהרגשת צידוק הדין הפנימי שלו מושלמת ושלמה ככל שהיא כזו. מה עוד ש”הוא” נזכר (או נכון יותר, אנו הקוראים נזכרים) באירוע דומה אך שונה שאירע זמן מה לפני כן (חודשים ספורים): הטיפול בגסיסתה למוות של בִיתו התינוקת של חברו הרופא הקה.

גסיסה של תינוקת

בית טיבו, הספר הרביעי, “יומו של רופא” [בצרפתית “הייעוץ”], כרך 2 בעברית, עמ’ 20-19 ועמ’ 72-57. סיפור המקרה מתחיל בצהרי יום אחד, כשאנטואן מוזעק לביתו של חברו הרופא הקה (על-ידי רופא חבר אחר בשם פיליפ) כדי לייעץ בטיפול בבִתו החולה באופן קשה. פיליפ, שמוביל את אנטואן, מתאר לו את ההיסטוריה של התינוקת, המחלה שלה, והמצב הקליני הנוכחי המידרדר במהירות:

“ילדונת בת שנתיים; נפל עלוב, שבא לעולם לפני זמנו [פַּגָה; בתקופה שבה מתרחשת העלילה, עדיין אין אינקובטורים, והטיפול בפגים היה מזערי… מי ששרד או לא שרד, לא היה זה תולדה של יכולת רפואית]. שפת ארנבת, פיסוק מלידה של החך [שפה שסועה כפגם מלידה]. הקה עצמו עשה לה ניתוח באביב. מלבד זאת, ליקוי תפקודי של הלב [מום לב מלידה]. מחוור, אה? ולא די בכך, קופצת עליה דלקת אוזן חריפה… והיא גם בת יחידה […] וגברת הקה היא עכשיו בחודש השביעי להריון חדש. הריון קשה [ובהמשך…] הובהל מומחה למחלות האוזן… מצאנו את כל הסיבוכים האפשריים: דלקת המאסטואיד כמובן; אילוח של התעלה הצדדית, וכו’… מזה אתמול ניסינו הכל. לשווא, המצב מחמיר משעה לשעה. הבוקר סימנים לדלקת קרום המוח… – ‘שמא ניתוח?’ [שואל אנטואן] – כנראה שאי-אפשר. פישו [רופא מומחה אחר] שהובהל אתמול, קבע שמצב הלב של התינוקת אינו מרשה כל ניסיון של ניתוח. מלבד קרח מן הנמנע לעשות מאומה כדי להפחית קצת את הכאבים – שאיומים הם”.

לאחר שהות-מה מפטיר פיליפ לאנטואן: “אבל מודה אני, שתקוותי היחידה, שנגיע מאוחר, וכי… זה יהא גמור”. אנטואן שואל: “‘הקה משעשע עצמו באשליות?’ [פיליפ עונה] ‘הו לא! אבל, אל תהא בטוח כל כך, טיבו. ודאי, בחזקת רופא, חייב הקה אומלל זה לדעת כי אפסה כל תקווה. אבל בחזקת אב… דע לך, יותר שהשעה חמורה, יותר משחק האדם במחבואים עם עצמו'”. השיחה הזאת מתנהלת בין שני רופאים, חברים של השלישי, הקה, שמחכה להם ליד מיטת בִתו. יש להזכיר לקוראים: אנו במפנה המאות, אין אנטיביוטיקה, מדובר בתינוקת חולנית מראש, אינה בת-ניתוח עקב מצבה הקרדיאלי הרופף, בתקופה שבה הרדמת יצור כזה אינה אפשרית, כאשר האבחנה בוצעה באיחור, ואפילו ניתוח לניקוז מוגלה – הטיפול היחידי שאילו היה מבוצע בזמן היה נותן לה סיכוי כלשהו להינצל – אינו עומד על הפרק, ועל כן רק שקיות קרח מקומיות והורדת חום בקומפרסים הם האמצעי היחיד להקל את הסבל, תוך ציפייה למוות בלתי נמנע.

הם מגיעים לחדר שבו שוכבת התינוקת בעריסה. אנטואן בודק אותה במשך עשר דקות. המבטים בין השלושה אומרים הכול. אנטואן אפילו אינו ממליץ על משהו נוסף. הוא אינו אופטימי ואומר לפיליפ שלדעתו מדובר בעוד יום-יומיים בלבד. הוא מבטיח להקה כי יחזור בשעות הערב, אחרי שיסיים עבודתו במרפאתו.

ובערב: “כשבא למסדרון קפץ כנגדו הייבוב הצרוד של התינוקת […] אנטואן תפס ליד הפעוטה הלוהטת שנתחבטה על גבי השמיכה, ומיד נתכווץ ונצטמק הגוף הקטן בדומה לתולעת המבקשת להבליע עצמה בתוך החול [מדובר בדימוי אדיר בעוצמתו, כמותו חוויתי רבות בניסיון חיי שלי בטיפול בילדים קטנים חולי סרטן ומחלות דומות, לתנועה אופיינית לתינוק שסובל קשות ואינו יכול לבטא עצמו במילים]. פני הילדה סמוקות היו, ועכורות כמעט כשקית הקרח שנקשרה לאחורי הכר; תלתלים זעירים כאלה של ניקול [האם, רעייתו של ד”ר הקה], לחים מחמת זיעה או מחמת התחבושות, מדובקים היו למצח וללחיים; מבין חגווי העפעפיים בצבצו האישונים בזהרור של חיה מתה. נענועי העריסה טלטלו אילך ואילך את הראש ושיוו קצב גם לגניחות שנדחקו מתוך הגרון הקטן והמוצרד”. זהו תיאור מכמיר לב, אך מאוד אופייני לחוסר האונים של תינוק סובל, ובמקרה זה גם לחוסר האונים של המטפל שעומד נכלם ליד העריסה ולנוכח מבטי האב האומלל, וחבר רופא נוסף בשם סטודלר… רופאים כולם!

על רקע התפאורה הזאת מתפתחת שיחה מחרידה בין שלושת הרופאים. האב הרופא פונה לאנטואן בתחינה תקיפה ורומזת: “צריך… צריך לעשות משהו… היא סובלת, הרי יודע אתה… לשם מה להניח לה לסבול, אה? צריך שיהיה האומץ… לעשות משהו… […] אתה, טיבו, חייב לעשות משהו…”. יותר מרומז להמתת חסד, ועוזב את החדר. ד”ר סטודלר (רופא זוטר שעוסק במחקר קליני יותר מאשר בפרקטיקה רפואית ממשית) ממשיך את השיחה בארבע עיניים מול אנטואן ולוחץ עליו באותו הכיוון, ובגלוי. הם מסכימים שאכן אין יותר מה לעשות מבחינה טיפולית, ולכן טוען ד”ר סטודלר: “אם כך, הרי שאין עוד מה להסס: צריך שזה יסתיים בהקדם”. אזי מתפתח ביניהם דין ודברים חריף: “אני עצמי מתפלל לכך… ובכך לא סגי… אבל יותר מזה אי-אפשר… – אפשר!… – אי-אפשר!” וסטודלר פולט את התשובה כהאי לשנא: “זריקות אלה… [הכוונה לזריקות נגד כאב, כנראה מורפין… אבל זה אינו מובהר בטקסט] אני, איני יודע… אולי על ידי הגדלת המנה…”, אנטואן מתפרץ בזעם וצורח ובהמשך בטון יותר מסביר: “שתוק לך!… שתוק לך, אני מבין לך. רצון זה לסיים את העניין כולנו מכירים אותו; אבל אין הוא אלא קול השטן… באזניו של טירון! ראשית לכל, קיים דבר אחד: קדושת החיים. אמת ויציב! קדושת החיים… אילו נשארת רופא, כי אז רואה היית את הדברים באספקלריה שלנו… שיש נחיצות בחוקים מסוימים… בהטלת סייגים… כי אלמלא כך … הסייג היחידי, שעה שאתה חש עצמך אדם, הוא המצפון! – יפה אמרת! ודווקא המצפון, המצפון המקצועי הוא הנותן… שקול נא יפה, אומלל: ביום שהרופאים ייטלו לעצמם את הזכות… מלבד זאת, שום רופא, שומע אתה, שום רופא… […] מאות פעמים אירע לו להקה [האב הרופא שאינו נוכח בחדר] להימצא לפני מקרים כה כאובים, כה מיואשים כמקרה שלפנינו! אבל מעולם לא ההין על דעת עצמו לשים קץ ל… מעולם! לא פיליפ! לא ריגו! לא טרייאר! [שמות רופאים חברים מהברנז’ה] שום רופא הראוי לשמו, אתה שומע? מעולם! – ייתכן שכוהנים גדולים אתם (רוטן סטודלר), אבל בעיני שלי אין אתם אלא הדיוטות גמורים!”. מופיעה פסיחה בשטף הפולמוס, ולאחר רגעים אחדים אומר אנטואן: “טוב, אמתין עד אחת-עשרה כדי לעשות במו ידי את הזריקה הבאה”. והוא אכן מגיע בשעה היעודה, ובנוכחות האחות וסטודלר (שממלא את מקום האב המותש שמנסה להרגיע את אשתו ששוכבת בשמירת היריון בחדר אחר בדירה): “נטל לאמפולה, התיז זרבוביתה, הכניס המחט לתוכה, מילא את המזרק עד לדרגה המותרת [ולא במינון יותר גבוה ואסור], ורוקן בעצמו את שני שלישי האמפולה לתוך הדלי […] סיים עשיית הזריקה, חזר לישב והגן בכל כוחו על השקפת העולם של קדושת החיים בכל מחיר כדי שהות של קביעת סימן קל של הרגעה; הגחין עצמו על התינוקת, תהה עוד פעם על פעימות הדופק שהיו חלושות ביותר, נתן בקול נמוך הוראות אחדות לאחות, קם והלך לרחוץ ידיו; עבר לפני הקמין, לחץ בדומיה ידו של סטודלר ויצא”. בפעם הזאת אנטואן סירב בכל תוקף לבצע המתת חסד, והגן בכל כוחו על השקפת העולם של קדושת החיים בכל מחיר… אבל הוא לא היה שלם עם החלטתו… הוא עוזב את הבית ומהלך בלילה הסוער עד הגיעו למסעדה ושם מתיישב לאכול ולהרהר. ובמהלך של כעשרה עמודים (עמ’ 72-63) נפתח בפני הקורא מעין צוהר למוחו של הרופא המתלבט ומתחבט, והוא מציץ דרכו והופך עד למערבולת המחשבות בתודעה הגועשת – לפנינו מסה מרהיבה ועוצמתית על ה’בעד’ וה’נגד’ באשר לדילמה של המתת החסד כפי שתיארנו בקטע השני של המאמר הנוכחי, כולל הבאת סיפורי מקרים מתוך הניסיון והזיכרון.

אנטואן מגיע לביתו שלו באמצע הלילה כדי לנוח מעט ומוצא על שולחנו פתק: “טילפנו קרוב לאחת מאצל הקה: התינוקת מתה. [… הוא מחזיק את הפתק בידו ומהרהר בקול רם] באחת לאחר חצות? כלומר, זמן-מה לאחר צאתי משם [הוא הרי הזריק בשעה אחת-עשרה]. סטודלר? במעמדה של האחות? לא… אין להעלות זה על הדעת… אם כן, משמע שהזריקה שלי… ייתכן… והרי הייתה זו מנה קטנה. אבל הדופק היה חלוש כל כך…”.

אז מה היה לנו כאן? האם אנטואן ביצע המתת חסד בתינוקת כ”תרגיל קדימון” להמתת החסד האקטיבית שביצע באביו חודשים רבים או מעט יותר לאחר מכן? התשובה היא שלילית גורפת! כך על-פי הכתוב הסיפורי, ובוודאי על-פי תגובותיו ופרישׂת מחשבותיו בשיחות עם חבריו הרופאים ועם עצמו… הוא דבק בנחישות בתפיסת העולם של קדושת החיים בכל מחיר. עם זאת, ברור לחלוטין כי בפער זמן קצר – לא של עשורים ושל הזדקנות שמשנה השקפות עולם – הוא חצה את הרוביקון וביצע המתת חסד מכוּוֶנת, אקטיבית וללא חרטה באביו-מולידו. הכיצד? מה ההבדל בין גסיסת התינוקת לבין גסיסת הזקן?

אומנם אנטואן נקרא לטפל בילדה של חברו הטוב, רופא כמוהו, אבל בכל זאת מדובר ביצור זר ולא בבשר מבשרו שלו. עם זאת, דרגת הזרות לא הייתה מוחלטת, שהרי מדובר בחברו הטוב ובמשפחה המוכרת לו היטב. מאז ומעולם מקובל ללמד ולחנך מטפלים בכלל ורופאים בפרט שרצוי מאוד ואף אסור לטפל בקרובים לך, כי שיקול הדעת הקר הנדרש לצורך החלטות הרות-גורל עלול להשתבש עקב הקִרבה הזאת. האם העובדה הזאת, שהיה הבדל בקִרבה למטופל, שיחקה תפקיד בשוני בין שני האירועים? אין לכך תשובה חד-משמעית! יש שיגידו כי דווקא טיפול באב גוסס, בניגוד לטיפול באדם זר, היה צריך להוביל להחלטות הפוכות מאלה שהתקבלו. ואולי מדובר כאן במרכיב אחר לחלוטין ששיחק תפקיד מרכזי בשוני הקוטבי בין שתי הגסיסות למוות, והוא הבדל הגילאים של המטופלים! התינוקת וגם הזקן סבלו ממחלה חשוכת מרפא באופן מוחלט אליבא דכולי עלמא, שני המטופלים סבלו וכאבו בצורה קיצונית, בשני המקרים הרופא עמד מולם חסר אונים כשאין ביכולתו אפילו להקל את סבלם ולו במעט. בשני המקרים הסביבה הקרובה התחננה להמתת חסד בדרך זו או אחרת. החשש מביצוע עברה אתית ומהפרה של השבועה היה זהה בשניהם. אבל, ההבדל המשמעותי והעצום בין שניהם הוא העובדה שבמקרה הראשון מדובר בתינוקת, ילדה שלא הספיקה לעשות דבר בחייה, יצור שכל עתידו לפניו, והרי תמיד אפשר לצפות לנס כזה או אחר. בעוד שהזקן כבר עשה את הכול בחייו, ועתידו הוא עברו שנוצל היטב, וכאן כבר אין חשיבות לשום נס, ובמילים אחרות, אין רבותא בהמתת חסד של הזקן, שהרי בחסד אמת עסקינן, בעוד שלא כך הדבר לגבי התינוקת שעומדת לה חזקת הנס העתידי שעדיין קיים באופק. נוסף לכך, הזקן הוא ישות אוטונומית בפני עצמו, בעוד התינוקת היא בחזקת מי שההורה קובע לגביה, היא מושא של אפוטרופסות, וזה מסבך את התמונה כפליים.

גסיסת הרופא אנטואן ללא המתת חסד

בית טיבו, הספר השמיני כולו, כרך 5 בעברית, בפרט עמ’ 216-108: הספר הזה מוקדש רובו ככולו לעלילות אנטואן במלחמת העולם הראשונה, ובעיקר לשנת חייו האחרונה. בחלק הראשון הוא מתאר בגוף ראשון את קורותיו, ובחלקו השני מובאים אסופת מכתבים ויומן אישי, המתעדים את אותה שנה של מחלה כרונית מתקדמת שבה קרסו ריאותיו אט-אט, עד למותו מחנק סופי.

ד”ר אנטואן טיבו, רווק, אמיד, באמצע העשור הרביעי לחייו, בשיאה של הקריירה הרפואית שלו, מתגייס לצבא הצרפתי כרופא בכיר, במחצית השנייה של 1914. במהלך כשלוש שנים הוא מבצע שורת תפקידים מרשימה: “הועמד בראש משלחת שהוטל עליה להכניס שיפורים בשירותים הסניטריים של הצבא, ומאותו תאריך ואילך העמיס על עצמו את המשימה להילחם בפגימותיו של ארגון שנראה בעיניו לקוי באופן מחפיר. המוניטין שיצאו לו בעולם הרפואה הבטיחו לו עצמאות בלתי מוגבלת. הוא קרא תיגר על התקנות הרשמיות, הוא הוקיע את הקלקלות והזעיק את השלטונות. והתיקונים המועילים אך המאוחרים שתוקנו במשך שלוש השנים הוגשמו בחלקם הודות למלחמתו האמיצה והעקשנית. […] בשלהי נובמבר של 1917 הוא נפגע בהתקפת גזים [כנראה חרדל] בעת סיור בחזית שאמפאן”. במהלך שנה של גסיסה (על-פי היומן הוא נפטר בנובמבר 1918 בגיל 37), הוא סובל ממחלת ריאות כרונית מתקדמת וסופנית שמוכרת לו היטב. הוא מנהל את הטיפול בעצמו, ונעזר מדי פעם באשפוזים. הטיפולים הם סימפטומטיים בלבד: אינהלציות, חמצן, תרופות תומכות, וכדומה. הוא מודע למצבו, אינו חוזר לעסוק ברפואה, אך מבקר אצל חברים, מתכתב עם אנשים שונים, וכמובן כותב את היומן האישי בחודשים האחרונים לחייו. בכל הקורפוס הזה אין זכר לטיפוח אשליות בדבר המוות המתקרב, למחשבות על התאבדות לצורותיה, או על המתת חסד. יש רושם של גישה מדעית-רציונלית כלפי מותו הקרב, אין התרסה או כעס על הממסדים, אין בקשת רחמים או סליחה, יש השלמה אפילו עם הסבל והמכאוב, ואין אזכורים של דתיות לצורותיה. יש רושם שהוא מתייחס לגסיסת עצמו במין שלווה סטואית, בשונה לחלוטין מהאירועים עם התינוקת או עם אביו, אירועים שטלטלו את עולמו כפי שהראינו בפסקאות הקודמות.

הגיג אישי לסיום

הטקסט של בית טיבו הוא, לכל הדעות, פנורמה רחבת יריעה ומרהיבה של חברה ותרבות בזמן ובמרחב מוגדרים בהיסטוריה של המערב (בעיקר אירופה) במאתיים וחמישים השנים האחרונות. הופתעתי לגלות את השימוש העצום והרבגוני שעושה הסופר בשיבוץ סיפורי רפואה בתוך העלילה כמייצגים של מאפיינים תרבותיים. אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבי – ולכן נבחר כנושא ייחודי לרשימה הנוכחית – הוא התיאור המפורט, ויוצא הדופן בעוצמתו, של שלוש גסיסות-מיתות שונות, שבכולן מככב רופא אחד, שלכאורה מחליף תחפושות או עובר פאזות תודעתיות, שמדגימות דילמות קשות מנשוא באשר לחיים ולמוות של בני התמותה, ואשר לא השתנו כמלוא הנימה במהלך הזמן שחלף מ-1900 ועד 2022 בתקופה של פוסט-קורונה, למרות ההתפתחויות האקספוננציאליות במדע, באומנות ובטכנולוגיה הרפואית.

כאן אני מפנה את תשומת לב הקוראים למה שהפתיע אותי: הבנתי שגם אני עברתי במהלך חיי המקצועיים מעברים בין מצבי צבירה אנושיים מתגלגלים בדומה לאותו רופא מופלא, אנטואן טיבו, כפי שתוארו לעיל.

אני בן שבעים וחמש. מגיל שמונה-עשרה עד גיל שישים וארבע ביליתי את ימיי ולילותיי באוהלה של רפואה בבחינת “תורתו אומנותו”, כרופא מנתח שהתמחה בטראומה, ובהמשך – בכירורגיה של סרטן, בקבוצת מחלות ממאירות, נדירות, קטלניות, וקיצוניות, שפוגעות בעיקר בצעירים, ושהטיפול בהן לא פחות מרצחני.

את חיי המקצועיים התחלתי כחסיד אדוק של תפיסת עולם אחת: קדושת החיים בכל מחיר! ובשמה, ומתוך כוונה טובה, מיררתי ואימללתי את חייהם של לא מעט ילדים, מבוגרים, צעירים, זקנים, ומשפחותיהם, בלי לחוש ספק, פקפוק, או חרטה מכל סוג שהוא.

את הקריירה הסיזיפית שלי סיימתי מרצוני החופשי, תוך תחושת ניצחון פירוס מתסכלת, כשאני חסיד אדוק וקיצוני של תפיסת העולם ההפוכה במאה ושמונים מעלות: זכותו של כל אדם באשר הוא אדם, הנתונה לו בנוגע לחייו ולמותו, היא מוחלטת, ללא תלות ברפואה, בדת, במשפט, בכלכלה, ובתרבות.

בשנים לאחר שעברתי את המהפך הזה נתתי את ידי הרבה יותר מפעם אחת להמתות חסד לצורותיהן. היום אני חושב ומאמין שהמושגים חיים ו-מוות צריכים לעבור מן העולם, ובמקומם צריכות לבוא לעולם מילים חדשות שיבטאו את המונחים איכות חיים ו-איכות מוות, ושאלו תהיינה כפופות לרצונו של הפרט בבחינת כבודו שלו בלבד. ובמילים בוטות יותר: על החברה לקבוע, לא מתי מותר להפר את עקרון קדושת החיים או המוות, אלא מתי מותר בכלל להתערב בזכות האדם לחיים ולמוות בכבוד על-פי החלטתו שלו בלבד.

מקורות

ז’אן אמרי, יד נשלחת בנפש, מסה על מוות מרצון. תרגום: נועה קול. הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2021; פורסם במקור בשנים 1976-1975.

רוז’ה מרטין די גארד, בית טיבו. תרגום: מנשה לוין. ספרית הפועלים, מרחביה 1950-1948 (שמונה ספרים בחמישה כרכים). פורסם במקור בהמשכים בין 1922 לבין 1940.

גדי דויטש, “לראשונה בהיסטוריה: מסמך משותף של כל ראשי הדתות המונותאיסטיות: מפגש היסטורי בוותיקן, ראשי הדתות הגדולות חתמו על הצהרה משותפת למניעת מוות בטרם עת באמצעות ‘המתת חסד'”. מעריב, 29.10.2019.

שירן חן, “‘כשאיש אינו שומע את מבקשת את נפשך למות והיא מסרבת’: המתת חסד בראי הספרות והקולנוע”. מסה מבוססת על עבודת מחקר אקדמית. במרשתת: https://www.smkb.ac.il.

ישעיהו ליבוביץ, על ‘המתת חסד’, בין מדע לפילוסופיה. אתר דעת, 1987, עמ’ 286.

Elena Montaguti et al. From the Concept of “good death” in the Ancient World to the Modern Concept of Euthanasia”, Medicina Historica 2018, Vol.2, N.2:pp. 104-108.

3 תגובות

  1. גם מי שסבור שהמתת חסד מותרת (אני סבור שזהו רצח לשמו) המדרון החלקלק בזה הוא מהיר מאד וזה עשוי להגיע עד לקיצוניות של הנאצים שביצעו המתות “חסד” על סיבות פעוטות ורצחו כל מי שלא התאים לגזע הארי, וכד לאסקימוסים ששולחים את הזקנים למות בקור.
    טוב עושות רוב ממשלות העולם שאוסרות את הרצח הזה ולא מכבסות את זה במילה “חסד”.

  2. תודה על התגובה. נראה לי ששנינו משני צידי המתרס. אגב, ‘הרוב של ממשלות העולם’ הולך ומצטמצם אט אט אך בקביעות. דיון מעמיק בנושא מחייב שעות רבות עד שבועות רבים והמון דפים לקריאה ולסיעור מוחות, וזה מעבר ליכולת כאן. רק הערה-הארה קטנה: אני ביליתי 45 שנים טוטאליות בתוך ‘שדה הקרב’ הזה (כאדם רופא, כטראומטולוג, כרופא צבא ומלחמה ובעיקר כמנתח סרטן קיצוני) וחייתי 24/7 בתוך שטחי הדם, היזע והדמעו. התחלתי כאדם צעיר בדעה שלך וסיימתי כאדם זקן בדעה ההפוכה משלך… אין זה, כמובן, מקנה לי שום זכות, אבל הערכת מצב מסוימת… בלבד!

  3. הבעיה היא מאוד מורכבת ורגישה. בדיוק בסוף השבוע האחרון פגשתי מישהי שדיברה על זה, אולי מסיבות אישיות. היא התכוונה לא רק לאנשים שחולים במחלות סופניות ואין שום טעם להאריך את חייהם עם סבל, אלא גם לאנשים עם דמנטיה שכבר לא יודעים מימינם ומשמאלם לא מתקשרים בעצם מתים-חיים שכאלו. לפני כמה שנים היו בתקשורת תיאורים של ״מחסני זקנים״, שאנשים רובצים על המיטה, פעמיים ביום בא אח והופך אותם מצד לצד ואולי נותן להם לאכול. במקרים של מחלות סופניות, כפי שד״ר מלר תיאר, למשל סרטן עם כאבים איומים ותוחלת חיים 3 חודשים, הפתרון יכול להיות פשוט מאוד – לתת לסובלים לקבוע את מינון המורפיום בעצמם, והם יעלו את המינון לרמה כזאת שיום אחד הם ילכו לישון ולא יתעוררו. כמובן, זה רק לאנשים שעוד יש להם איזה שליטה ויכולת פעולה עצמאית. במקרה של אנשים כפי שאני תיארתי הבעיה עוד הרבה יותר מורכבת כי שם צריך ממש פעולה אקטיבית לסיום חייהם, ואנשים גם לא יסכימו לעשות את זה וגם זה אכן יחשב לרצח. אז אנשים נשארים ״בחיים״ במצב כזה עוד כמה שנים עד שהם שואפים אוכל לריאות או משהו כזה ומתים. לא ברור אם הם סובלים אבל המשפחה סובלת מאוד.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 + 15 =