משה גרנות סוקר עוד דיסטופיה, הזויה במיוחד, הספר "מלאכים באים" (כנרת-זמורה-ביתן, 2016, 463 עמ') של יצחק בן נר, שבו מתואר עתיד קרוב שבו החרדים שולטים שילטון מדכא במדינת ישראל.

המערכת

עטיפת המהדורה המקורית של "מלאכים באים" משנת 1987

את הספר הזה פרסם יצחק בן-נר בשנת 1987, חזר ופרסם אותו, תוך התאמות מסוימות, בשנת 2016, והוא אמור לתאר את ההוויה בארץ ישראל כמאה שנים לאחר השואה (עמ' 118), כלומר בערך בשנות הארבעים של המאה ה-21. מדינת ישראל נשלטת על ידי הנהגה חרדית קיצונית, ציונים וחילונים נחשבים לגרועים מגויים, ובכל זאת מאפשרים לחילונים לחיות בתל-אביב סיטי, ומתוארת אפילו חבורה די גדולה של חילונים הנפגשים פעמיים בשבוע בבית הקפה "כאן". גם בירושלים יש גטו של חילונים בשכונת רוממה, הסובלים מאלימותם של החרדים. הערבים סולקו מהארץ, ובודדים עדיין מתגוררים במעלה חמישה תחתית (אבו גוש לשעבר), ואילו רמאללה הפכה להיות עיר יהודית חרדית בשם רום-אל. אין כמעט אפשרות לצאת לחו"ל, ומי שכן מצליח (לשם עסקים) נתקל בשנאה יוקדת ובבוז. לרחובות יש שמות חדשים, כגון "בעלשמטובמאוד", "נעשה ונשמע", "מלווה מלכה", "מזכרת ש"ס". כיכר מילנו בתל-אביב נקראת "כיכר קדושי מקנס".

המחבר ממציא מין עגה שהוא מכנה אותה "אנגרית", כלומר מילים אנגליות שמקבלות תבנית עברית, כגון "דיגיתון" לעיתון דיגיטלי, "מסטופדת" לטיפשה, "סורפרזייה" להפתעה, "התדפרסות" לקבלת דיכאון, "יפרגב" ליסלח, "מרפרזנט" למייצג, "סמרטאים" לחכמים. יש המון מילים שממש צריך לנחש את פירושן: "תהרוצה" להפגנה של חילונים שרצים ריצת אמוק מפחד השוטרים; "פדאתים" כנראה חרדים אלימים; "אמיח"דים" כנראה אברכים המשכירים עצמם כרוצחי חילונים. אני מודה שעבדתי קשה כדי לפענח את הלשון של הספר, ולא תמיד הצלחתי.

ברקע מרומז על אסון נורא שפקד את העולם, אסון המכונה "אינדו", ומרומז כי הוא כרוך באיזו רדיואקטיביות קטסטרופלית.

הגיבור הראשי של הרומן הדיסטופי הזה הוא דוד הלפרין, מחשבאי (איש מחשבים) חילוני, יליד נתניה החי בתל-אביב, והמבלה פעמיים בשבוע בבית הקפה "כאן". הוא מתואר כאדם אפאתי לכל המתרחש, וכנראה יפיוף, כי עדר של נשים מתדפקות על "המאבטח" האוטומטי של דירתו כדי להתעלס איתו. המחבר טורח לסקור בפרוטרוט את עדר הנשים שמתדפקות על דלתו (עמ' 204-199). בעבר הלא רחוק, כשהיה בן 31 (ב"הווה" של העלילה הוא בן 43-42) הוא התבקש להכין אפליקציה מסוימת עבור איש עסקים בשם מאנו אברם, ושם פגש לראשונה את בתו, דו בת ה-14, נערה גסת רוח ומרדנית. מסתבר שלארבעת הילדים של הזוג מאנו וריה יש שמות של תווי מוסיקה: דו-רה-מי-פה. ריה רוצה לפתות את הלפרין אך לא מצליחה, והלפרין עצמו מתאהב בבתה דו. כשמלאו לדו 20 שנים היא מגיעה לביתו של הלפרין בגשם שוטף, ומגלה לו את אהבתה. כשהוא מסתייג, היות שהוא כמעט בגיל הוריה, היא מנסה לצאת מהדירה, וכאשר "המאבטח" האוטומטי מסרב לשחרר אותה, מתקיימת בין השניים התעלסות, שהמחבר מתאר בצורה מאוד חיה (עמ' 188). הוא מתאהב בה נואשות, ומציע לה נישואין, ואילו היא מבקשת להתעלס עם עוד גברים. המחבר כנראה לא נתן דעתו לכך שבחברה חרדית פוריטנית, כזאת שהוא תיאר, לא ייתכן שיתקיים חופש מיני כזה בפרהסיה אפילו אצל חילונים.

אירוע מכונן עבור דוד הלפרין אירע בעת שהתקיימה "תהרוצה", כלומר, הפגנה של חילונים למען חופש, שדוכאה באכזריות על ידי השוטרים החרדים. המפגינים בורחים בבהלה, דורסים בדרך ילדים, וגורמים נזק לכל מי שנקרה בדרכם. הלפרין, בהיותו עם חבריו ב"כאן", שומע שדו, בה הוא מאוהב אנושות, קוראת לו, והוא עושה שטות ונכנס בין הבורחים כדי לחפש אותה. שלושה בריונים "אמיח"דים" נטפלים אליו, מדברים אליו כאל נקבה, מאשימים אותו במשכב זכר, בניאוף, ועוד, במילים מתוך נבואות של יחזקאל, חובטים בו, מרסקים את עצמותיו, ואיש לא בא להצילו. אפילו חבריו מ"כאן" בורחים מפחד הבריונים, ואלה רוצחים בסופו של דבר את הלפרין.

אבל שום דבר מכל זה לא נותר במציאות ההזויה שבספר זה: דוד הלפרין חי וקיים, ואפילו לא זוכר שהיכו אותו מכות מוות. אין לי הסבר אחר לכך אלא שהסופר מזלזל באינטליגנציה של הקורא. בהמשך מסתבר שרופא מסתורי בשם ד"ר יוחנן זינדרבאום הצליח לגרש את הבריונים (מה שלא הצליחו חבריו הרבים של הלפרין!), רחץ אותו, והחזיר אותו לחיים באמצעות כישוף (!). אותו ד"ר זינדרבאום שולח להלפרין מכתב ארוך (33 עמודים, 235-268 !), בו הוא מתאר סאגה המתפרסת על פני חמישה דורות, וגיבוריה נודדים לעשרות מדינות עם אירועים מסמרי שיער. אני משוכנע ששום קורא אינו מסוגל לזכור את פרטי הסאגה הזאת, וגם לא ברור מדוע טרח הסופר לפרט אותה, כאמור, לאורך 33 עמודים! בסוף המכתב הארוך הזה מודיע ד"ר זינדרבאום לדוד הלפרין שהוא אביו, והוא זה שהציל אותו מידיהם של הבריונים, וכראיה הוא טוען שהסימן במצחו של הלפרין הוא ירושה משרשרת המשפחה כפי שתיאר בפרוטרוט. וכן הוא גם מתוודה שהוא עצמו הומוסקסואל (חטא שבמדינת ההלכה הזאת דינו מוות). להלפרין יש ראיות שהוא בנם של אלכסנדר וארנונה הלפרין מנתניה, ולכן הטענה הסופית של זינדרבאום היא בעיניו עורבא פרח.

הלפרין גולש במבוכי המחשב (המחבר מביא פרטי פרטים מייגעים, עמ' 330-295!) ומוצא את מקום מגוריו של זינדרבאום, אבל במקום לפגוש איש המכובד, הלבוש בצורה מהוגנת, הוא מוצא זקן מוזנח בצורה מבחילה בתוך דירה מסריחה שתן וזיעה, המאוכלסת בחתולים. הוא מטיח בזקן האשמות על פברוק קורות חייו, ומאיים שילשין לשלטון על נטייתו המינית. הזקן מתעקש על כך שהוא אביו של הלפרין, ומרשה לו לקחת עמו תמונה בה הלפרין בן ה-12 מצולם אל מול קלגסים נאצים. כלומר מתקופה שסב סבו של הלפרין חי בה!

בספר מתוארים בפרטי פרטים חיפושיו של הלפרין במבוכי המחשב כדי להגיע אל זהותם של הבריונים שתקפו אותו. הוא נתקל בחסימות שונות, והוא מבקש מהשוטרת-חוקרת דולי "הבינונית" (לא ברור מדוע הודבק התואר הזה לגיבורה, שנוהגת לחקור חשודים באכזריות), שתיתן לו מפתח לאתרים סודיים – מעשה שבעטיו בהמשך היא נעצרת, מעונה, נאנסת, וגם נטרפת עליה דעתה – וכגמול הוא מתחייב לשאתה לאישה. בסוגריים אציין שדולי היא פילגשו של דב שן המולטי מיליארדר, וגם אהובתו של הלפרין. גם אשתו של דב – הנרייטה – מתעלסת עם הלפרין, אבל עם שני הגברים דולי רק מתגפפת, כדי לשמור על בתוליה (!).

הלפרין מצליח להעלות במחשב קלסתרונים של השלושה, וכן רמז שהם נמצאים בירושלים. הלפרין נוטש את חבריו ואת מקום עבודתו, עולה לירושלים, ומקבל עבודה כמחשבאי בפירמה "מתת-אל". הוא מגיע בלילה למחשב של החברה ושותל מודעה בדיגיתון (שכתבותיו מופיעות גם בשמיים!) שהרב אורי אשר בונם, רבם של הבריונים, הוא זייפן, נואף, נוכל, שמכניס לכיסו את התרומות לכוללים, ולכן יוקע בכיכר רשב"ע, שם נמצא עמוד הקלון, עליו מייסרים בהצלפות את מי שסטה מהכשרות, מדיני עריות, וכדומה. חסידיו של הרב באים אל המקום, והלפרין, בצעד שנראה לכל בר דעת כצעד של התאבדות, נדחק לכיכר, ומודה שהוא שלח את ההודעה, כדי לחשוף את נכלולי שומרי הדת (עמ' 362). הכול מתנפלים עליו, והוא נעצר, נקשר ברגליים, בידיים, ובפה, ומחייבים אותו לעשות את צרכיו בבגדיו. כל זה לא מפריע להלפרין להביא בתוך סוליית נעליו את הקלסתרונים של שלושת הבריונים! באקט בלתי מובן לחלוטין רוחצים אותו, מרפאים את פצעיו, מאכילים אותו – כל זה כדי שאפשר יהיה לחקור אותו. לפי בקשתו (!) חוקר אותו כחול הזקן חזולי  שהיה בין המתקיפים, וזה מתוודה בפני הלפרין שהיה בצעירותו פושע, שימש כזונה להומוסקסואלים, ואף שיחק בסרטים פורנוגרפיים. המחבר שוב שכח שבהוויה הדיקטטורית החרדית לא תיתכן תעשיית מין כזאת – שכן, איפה אפשר היה להסריט סרטים פורנוגרפיים?! אבל בבני ברק הוא מצא את האור, נשלח להתנזר ולספוג מכות במדבר כדי להיטהר, למד בכולל, והפך לרב.

הלפרין מציע לשוביו עסקה (!): יאפשרו לו לברוח מהכלא, והוא ייפגש עם שלושת הבריונים בנחל ענבה שבמעלה חמישה תחתית לדיון תיאולוגי (אני מקווה שהקורא חש עד כמה שזה הזוי!). ובכן, השלושה, בליווי רבם, באים למפגש, שם מתקיים ביניהם הוויכוח הנ"ל, והלפרין שלמד אמנות לחימה בקורס מיוחד (שם משסעים חתולים ועוקרים את עיניהם!), הורג בסכין את אדום הזקן, הקניבל חרונאל, עורף את ראשו של ישבעם חלוצקי, שבינתיים חזר בשאלה (!), שובר את ידיו של כחול הזקן חזולי, ועוקר את עיניו. אחר כך הוא מרסק את גולגולתו של הרב בונם. את עקור העיניים הוא שולח בחזרה לירושלים, כדי שיודיע לכל החרדים שהאל לא עזר להם. מילא שהלפרין מצליח להרוג שלושה בריונים ולעוור את עיניו של הרביעי (פיס אוף קייק!), אבל מסתבר שהוא מתפאר שעשה זאת (עמ' 457), ולא קורה לו כלום!

ובכן, יש בספר אינספור מוזרויות כאלו, שרק את קצתן הבאתי כאן. אזכיר עוד שהלפרין פוגש את דב העשיר ומאשים אותו שהוא שלח את הבריונים להרוג אותו. מתברר שדב שלח את דו, אהובתו של הלפרין, לסיאול בקוריאה כדי לפתות איש עסקים ולגנוב מידע. היא נתפסת, ומואשמת בזנות ובגניבת ידע. היא מתחננת מרחוק להלפרין שישלח לה כרטיס טיסה הביתה. השלטונות לא מרשים להעביר את כרטיס הטיסה, וגם לא כסף שהתכוון לשלוח. זה לא מפריע לדו להגיע לארץ (איך?) חולה אנושה, ולהתאכסן בדירתו של הלפרין בלי ידיעתו (הרי יש "מאבטח" אוטומטי?). היא מספרת את הקורות אותה, שכוללות מכירתה לסוחר עבדים, ונדודים מייסרים. בסופו של דבר היא מתה במיטתו. הלפרין ממשיך ומאשים את דב בכך ששכר את הצלף המכונה "הרובאי", שיצלוף כל יום בין שבעה לשנים עשר איש ביום, ושהמשטרה לא מצליחה לשים עליו יד. אבל דווקא בפני הלפרין מוצא הצלף לנכון להתוודע, כשהוא בעל פנים מחוקות, ורק חורי העיניים, האף והפה גלויים. בין השניים מתנהל ויכוח על אלוהים ושטן, והצלף הזה אינו הורג את הלפרין, וגם אינו מוכן להרוג את הבריונים – זאת משימה של הלפרין עצמו, כפי תיארתי לעיל.

וכן, מדוע קוראים לספר "מלאכים באים"? מסתבר שהלפרין המציא לעצמו שתי דמויות דמיוניות של ננס בשם ברווזי, המכוער והמפוכח, וננסית בשם מוק, שהיא דאגנית ורכת מחשבות. ד"ר זינדרבאום מכנה אותם מלאכים (עמ' 267 – הם הרי יצירי דמיונו של הלפרין, איך הוא יודע על קיומם?).

הסיכוי שמחבר דיסטופיה לא יסתבך ביצירי דמיונו הוא כמעט אפסי. קראתי דיסטופיות רבות (של אלדוס האקסלי, ריי ברדבורי, ג'ורג' אורוול, עמוס קינן, יגאל סרנה, ישי שריד). היחיד שהצליח לחתור בים הדמיון בצורה סבירה הוא ויליאם גולדינג בספר "בעל זבוב". אבל לרמות כאלו של הזיה חסרת שחר כמו בספרו זה של יצחק בן-נר, נדמה לי שאף אחד מהנ"ל לא הגיע.

עטיפת מהדורת 2016 של "מלאכים באים".

קיראו גם

הפרק הראשון של "מלאכים באים"

מלחמת מאסף כנגד הדיסטופיה – ראיון עם יצחק בן נר

"אחרי הגשם" סיפור דיסטופי מאת יצחק בן נר על העתיד הקרוב

אלי אשד על הקסם האפל של הדיסטופיה

הפוסט הקודםאין עוד נערה כמו מריה – קומיקס מאת ירמי פינקוס
הפוסט הבאמכרות הפחם והמסע הקיומי בתוכם אל האור
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × 3 =