א.ב. יהושע
א.ב. יהושע

הצער על פטירתו בטרם עת של א”ב יהושע ב-14/6/2022 איננו מצדיק את עיכוב הדיון ברומן הפוליטי השלם האחרון שלו, המנהרה, שהופיע ארבע שנים קודם לכן, ב-2018, ואשר בעלילתו כלל יהושע את צוואתו הפוליטית, שאותה גיבש בשלבים בספריו הקודמים. בכך נבדל יהושע מרוב סופרי המשמרת שלו, משמרת “הגל החדש”, שלא התמידו כמוהו להציע השקפה מגובשת לדרכה של החברה הישראלית בעתיד, ולכן הותירו בדרך כלל פיגומים מהמבנה הרעיוני השלם שקיוו להשלים כפתרון לסירובו של העולם הערבי להכיר בריבונות של העם היהודי בחלק כלשהו מארץ ישראל (להלן: “הסכסוך”).

במאמר שפרסמתי על הרומן המנהרה בשנת הופעתו, הבלטתי את פגמיו של סיפור המעשה, שהתחיל בחלקו הראשון כסיפור הומוריסטי-סאטירי על אחד מנושאי “המצב האנושי” – משבר ההזדקנות שגבר בן שבעים חוֹוֶה בהוויה הישראלית, אחרי שהוצא לגמלאות ממשרתו הבכירה בחברה ציבורית גדולה – אך עבר בהמשך לעסוק באופן סימבולי-אלגורי במעורבותו של הגמלאי הזה באחד מנושאי “המצב הישראלי” היותר גורליים לעתידה של המדינה והוא “הסכסוך” הבלתי-פתיר במזרח התיכון בין הערבים לבין היהודים. ואילו במאמר הנוכחי אבליט את חשיבותו הרעיונית של הרומן ככרך סיפורת שבו ניסח יהושע באופן המפורש ביותר את המסקנה הקיצונית, “הכנענית” ביסודה, שעליה רמז גם בספריו הקודמים, לפיה יסתיים “הסכסוך” בהכרח בהפיכת ארץ-ישראל שבין נהר הירדן לים התיכון למדינה דו-לאומית.

כלומר, אחרי שנוכח שחלוקת הארץ בהסכמה בין שני העמים הוא פתרון שאינו בר-ביצוע, נפרד יהושע סופית ברומן המנהרה מהפתרון שהחזיק בו בכל השנים קודם לכן, והוא הפתרון של השמאל הציוני בכללו, ממלחמת ששת הימים ואילך, ל”סכסוך” על-ידי הקמת שתי מדינות זו לצד זו לשני העמים, וחזר אל נוסחה מקוצרת של החזון הכנעני, שהיה במקורו פתרון מרחבי ל”סכסוך”, שנועד לכלול את כל המדינות הערביות במזרח התיכון במסגרת על-אזורית. בנוסחה המקוצרת הציע יהושע ליישם את הפתרון הכנעני רק בתחומי ארץ ישראל שבין נהר הירדן לים התיכון – טריטוריה שתוכרז כמדינה דו-לאומית של שני עמים, היהודים והפלסטינים, על-ידי הסבת מדינת ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינה דו-לאומית, מדינתם המשותפת של היהודים והפלסטינים.

את השינוי הזה במשנתו הפוליטית ביטא יהושע לראשונה במאמר “הגיע העת להיפרד מחזון שתי המדינות” שפרסם בעיתון הארץ ב-12/4/2018 (כארבעה חודשים לפני פרסום המנהרה). במאמר הזה הבהיר, שאחרי חמישים שנה שבהן פעל ללא ליאות “למען פתרון שתי המדינות”, הגיע למסקנה הבאה: “נדמה שהחזון הזה לא יוכל עוד להתגשם, ושהגיעה העת לחשוב ביושר על פתרונות אחרים”. מאחר שלא פירט במאמר נוסף “פתרונות אחרים” אלה, אך פרסם באותה שנה, שנת השבעים לייסודה של המדינה, את הרומן המנהרה, מוצדק להניח שסיכם בו סופית את הצעתו המגובשת לסיום “הסכסוך”, שאותה הצפין ואליה חתר בכל ספריו הקודמים, מהנובלה מול היערות (1968) ועד הרומן אש ידידותית (2007).

את המאמר הזה בגירסתו המלאה ביותר תוכלו לקרוא ב”יקום תרבות ” כאן:”מדינה אחת לשנים”.

מול היערות (1963)

כריכת ״מול היערות״ של א.ב.יהושע
כריכת ״מול היערות״ של א.ב.יהושע

בנובלה מול היערות (שנדפסה ב”קשת” ב-1963, ארבע שנים לפני מלחמת ששת הימים, ואשר הוצבה בפתח ספר בשם זה ב-1968, השנה שבה ציינה מדינת ישראל עשרים שנה לייסודה) ביצע יהושע את גיחתו המפורשת הראשונה בסיפוריו לנושא “הסכסוך”. עלילת הנובלה מספרת על סטודנט להיסטוריה – שהתמחה בתקופת שלטון הצלבנים בארץ ישראל, תקופה שהסתיימה במאה ה-12, עם כיבוש הארץ מידיהם על-ידי צלאח א-דין – שנשכר לשהות בחודשי הקיץ במגדל תצפית, כדי לצפות משם על היער של קק”ל (חברה שנוסדה בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901), ולהזעיק את הכבאים כאשר תפרוץ בו דלֵקה.

עד מהרה גילה הסטודנט שבמעבה היער מתגוררים שני ניצולים מכפר שנהרס במלחמת 1948 ואשר על חורבותיו ניטע היער: ערבי זקן וכרות-לשון עם בִיתו. בעקבות הגילוי הזה זנח הסטודנט את השלמת מחקרו על תקופת שלטונם של הצלבנים בארץ הקודש, כפי שתכנן, והחל לשוטט ביער, כדי למצוא בו את שרידי הכפר שעליו העידו שני הניצולים. ואכן מצא “בין העצים מוטלות אבנים מסותתות, צללי בתים, שרידי חורבות. הוא מחפש סימנים של אנשים. כל יום הוא מחריד כמה אבנים ממקומן, למצוא עקבות” (עמ’ 38).

באחד משיטוטיו גילה הסטודנט שהערבי ובִיתו אוגרים נפט בקופסאות פח קטנות (עמ’ 39), ומרגע הגילוי הזה החל הסטודנט לעודד את שני הניצולים להצית את היער כדי לחשוף את הכפר שלהם. כאשר ההצתה בוצעה כפי שייחל, צפה כיצד “מתוך העשן, מתוך הערפל, עולה לפניו הכפר הקטן, נולד מחדש בשִׂרטוטי-יסוד כבציור מופשט, כדרך כל עבר ששקע” (עמ’ 51). ואחר כך, כאשר העלו את הערבי כרות-הלשון על אחת ממכוניות השוטרים, היה הסטודנט היהודי האיש היחיד שהבחין “והנה יש במבטו [של הערבי] הנאה והרגשת גבורה” (עמ’ 54).

בנובלה האלגורית הזו, המספרת על היער של קק”ל שניטע על חורבות כפר של ערבים שנחרב במלחמת תש”ח, ביטא יהושע את הכרתו הפוליטית באחריותה של הציונות ל”נכּבּא”, המונח שהצמידו הפלסטינים לאסונם במלחמת 1948, אסון שהמיטו על עצמם כאשר החליטו לצאת למלחמה נגד מדינת ישראל ביום שהוכרזה עצמאותה. מהכרה מוקדמת זו של יהושע באחריותה של הציונות ל”נכּבּא” החל מסעו הרעיוני הנֵגָטיבי כלפיה, שבו טען שהציונות השלימה את תפקידה כבר בסיום מלחמת העצמאות, בהקמת המדינה, ומאז צריך להפריד את המדינה ממטרותיה החזוניות כדי שתוכל לנהל את חייה ככל מדינה נורמלית בעולם על-פי יכולותיה המציאותיות בהווה (המדיניות, הכלכליות, החברתיות והצבאיות).

וכך ניסח יהושע בספרו בזכות הנורמליות (1984) את הסתייגותו מהמשך השימוש במונח “ציונות” לקביעת דרכה של המדינה שנים אחרי שנוסדה: “עד הקמתה של מדינת ישראל היתה הגדרתו של הציוני כדלקמן : ציוני הוא אדם (מי שרוצה להתעקש יכול לומר כאן – יהודי) שרצה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל. […] לאחר שהוקמה המדינה אפשר לומר שהציונות השלימה את משימתה […] שהרי מדינה כבר קמה ואין עוד צורך להקים עוד מדינה. ההגדרה לאחר 1948 היא אפוא זאת: ציוני הוא אדם המכיר בעיקרון, שמדינת ישראל אינה שייכת רק לאזרחיה אלא גם לעם היהודי כולו. […] התואר ציוני אינו אפוא עיטור כבוד המוצמד לחזהו של היהודי, אלא ביטוי לקבלת עמדה המגדירה את היחסים בין [מדינת] ישראל והעם היהודי. […] לפי ההגדרה שהצענו גם ערבי ישראלי [שאין לו זיקה כלשהי לפזורה של העם היהודי בעולם] יכול להגדיר את עצמו כציוני [על-פי ההגדרה הבאה]: ישראלי הוא אדם המחזיק בתעודת זהות ישראלית” (מתוך עמ’ 140-105).

המאהב (1977)

אחרי מלחמת יום כיפור (1973) עבר יהושע מכתיבת עלילות בתבניות הקצרות של הסיפורת (הסיפור הקצר, הסיפור הקצר-ארוך, והנובלה) לכתיבת עלילות בתבנית הרומן. ובראשון מביניהם, המאהב, שזר יהושע שני סיפורי אהבה מנוגדים בתוצאותיהם בנושא “הסכסוך”. סיפור האהבה הראשון הוא זה שהתרחש בין אסיה ואדם בני דור תש”ח, וסיפור האהבה השני מתרחש בין דאפי ונעים בשלהי שנות השבעים, כעבור חצי יובל שנים משנת ייסוד המדינה.

שתי האהבות מתפתחות בצילה של הסבתא ודוצ’ה, ששנת לידתה היא 1881, מסמנת את תחילת העלייה הראשונה לארץ ישראל, זו שייסדה בפינות שונות של הארץ את המושבות הראשונות, אותן מושבות שהאיצו את המעבר של תנועת התחייה הלאומית מתנועת חיבת ציון מצומצמת בשאיפותיה לתנועה ציונית בעלת חזון רחב-אופקים: לייסד מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית, ובכך לחתום את תקופת פיזורו הממושכת בארצותיהם של עמים שונים ברחבי העולם. דמותה של ודוצ’ה מעניקה לעלילת הרומן הזה את משמעותו כרומן המקשר את “הסכסוך” למטרה הראשית של הציונות, במיוחד אחרי שהמדינה נוסדה – לכנס בהדרגה את העם היהודי כולו בציון.

הניגוד האידיאולוגי בין אסיה, שעיסוקה בחינוך רומז על מוצאה האירופי-מערבי ועל השכלתה הרחבה, לבין אדם, גבר מזרחי בעל ראייה לאומית ארצית ומוגבלת, אינו מהווה מכשול לידידות שמתפתחת בין צעירי הדור הבא. קשר האהבה בין דאפי ובין נעים (נער ערבי שמועסק במוסך של אביה ומגיע אל ביתם בשליחותו) אינם מושפעים מכל משקעי העבר (מלחמת תש”ח ותוצאותיה) שהשפיעו על גיבורי סיפור האהבה הקודם, ולכן ההיכרות ביניהם מתפתחת בטבעיות, אך מעוררת מחלוקת בין בני הדור הקודם. בעוד שההתקרבות של הצעירים זה לזה מתקבלת כטבעית אצל אסיה, במושגי השקפתה הכנענית-מרחבית כפי שמעיד שמה, היא מעוררת התנגדות אצל אדם, המחזיק בהשקפה לאומית שמרנית. ואכן, אדם מחליט להפריד בין האוהבים הצעירים, וכדי להבטיח את הפרֵדה בין השניים, הוא מסיע את נעים עד פתח הכפר של משפחתו בגליל.

באנלוגיה הזו בין שתי פרשיות האהבה המנוגדות הללו ביטא יהושע ברומן האלגורי הזה את השקפתו ואת משאלת ליבו, שהחזרתו של נעים לכפר שלו בגליל כדי להפרידו מדאפי הוא רק שלב זמני בדרך לפתרון השלם והבלתי-נמנע ל”סכסוך” במזרח התיכון בעתיד: “הסכסוך” במרחב הזה ייפתר מאליו בדרכם של הנער הערבי נעים והנערה היהודית דאפי. ועד שהפתרון הפנים-ישראלי הזה יתממש בדורם של הצעירים האלה, צריך לטפח את מדינת ישראל בגבולות 1967 כמדינה חילונית של כל-אזרחיה.
לכן שלל יהושע בשיח הפנים-ישראלי את “הזהות היהודית”, הדתית והלאומית, שאותה הועיד כהכרחית רק ליהודים בגלות כדי להתלכד כקהילת מיעוט בתוך רוב אנטישמי בדרגות עוינות שונות, וטיפח במקומה את “הזהות הישראלית” כזהות חילונית משותפת לכל אזרחיה של המדינה, היהודים ושאינם יהודים, שהיא הגדרת זהות “כנענית” ברוחה.
במסקנה זו התנתק יהושע לחלוטין מן ההצעה של מייסדי תנועת “העברים הצעירים”, “הכנענים” מהדור הראשון, מיונתן רטוש ועד אהרן אמיר, שחלמו בחזונם על מימוש פתרון מרחבי: הקמת ישות חדשה, חילונית ועל-לאומית, במרחב הסהר הפורה שבין נהר פרת לבין הים התיכון (מרחב שבו קיימות המדינות ירדן, לבנון, סוריה ועירק).

מר מאני (1990)

תחנה נוספת בקידום השקפתו זו לסיום “הסכסוך”, כפי שהשתמעה מעלילת המאהב, כלל יהושע ברומן מר מאני, שבו המחיש באמצעות השושלת של בני משפחת מאני את שלבי ההתפתחות של הסכסוך בעת החדשה. כל בן למשפחת מאני השתלב בעלילת הרומן הזה באחת מחמש השיחות התקופתיות שמהן בנוי הרומן. מר מאני הראשון משתלב בשיחה משנת 1848 – מועד תחילת ההיקלטות של התסיסה הלאומית-החילונית (“אביב העמים” באירופה) בקרב היהודים. מר מאני השני משתלב בשיחה משנת 1899 – השנה שבה עושה הציונות המדינית של הרצל את צעדיה הראשונים. מר מאני השלישי משתלב בשיחה משנת 1918 – השנה שבה התפרסמה “הצהרת בלפור” שכללה הכרה בזכותם של היהודים לייסד לעצמם בית לאומי בארץ ישראל. מר מאני הרביעי משתלב בשיחה משנת 1944 – בשלהי מלחמת העולם השנייה והשואה. מר מאני החמישי משתלב בשיחה משנת 1982 – השנה שבה הייתה מדינת ישראל תקועה במלחמת לבנון.

על-ידי צירוף המידע על מעורבותה של שושלת המאנים בתחנות התקופתיות הללו – תחנות שבמהלכן התפתחה הציונית מחזון לעתיד לאומי עבור העם היהודי לתנועה המגשימה את החזון הזה בארץ ישראל – השלים יהושע את העלילה הרעיונית ברומן הזה, שהיא עלילת צמיחתו של “הסכסוך”, שעתיד להתעצם בחומרתו במזרח התיכון בין שני העמים משנת ייסודה של מדינת ישראל ואילך.

מפורש מכל המאנים בהצגת דרכה של הציונות הוא יוסף מאני, המגדיר את עצמו כ”אדם מדיני”, אשר פונה אל ערביי הכפרים בארץ ישראל, אחרי “הצהרת בלפור” (1918) ואחרי כיבוש ארץ ישראל על-ידי הבריטים, ואומר להם: “מי אתם? תתעוררו בטרם יהיה מאוחר והעולם נהפך. קחו מהר זהות! ומוציא מכיסו את הצהרת הלורד בלפור, שתירגם לערבית, וקורא להם, אבל לא מפרֵש, וממשיך, זאת האדמה שלכם, חצי לכם וחצי לנו, ומצביע אל עבר ירושלים, שרואים אותה אובדת בערפל על ההר, ואומר, שם האנגלים ופה התורכים, אבל כולם ילכו, ואנחנו לבדנו, תתעוררו אל תישנו. […] קחו זהות, בכל העולם לוקחים העמים זהות, אחר-כך יהיה מאוחר, אחר-כך יהיה אסון, הנה אנחנו [היהודים] באים […] כמו ארבה, הוא אומר, עכשיו חונה במדבר ופתאום הוא מתנפל” (עמ’ 187-186).

מר מאני זה – המתאר את היהודים כנחיל ארבה שעתיד לפלוש לכפרים של הערבים, תושביה המקומיים של הארץ, כדי לנשל אותם מאדמתם, ומאיץ בשומעי תורתו המדינית לקחת זהות כדי שיוכלו לדרוש הכרה בלאומיותם ובזכותם לחלוק עם הציונים את הארץ, “חצי לכם וחצי לנו”, משקף בדבריו אלה את הסתייגותו של יהושע מהציונות המערבית על שום כך שכבר בשלב מוקדם בפעילותה התעלמה משאיפתם הלאומית של הפלסטינים, ובכך הפכה עימות, שבתחילתו היה ניתן למצוא לו פתרון בהסכמה עם העולם הערבי, ל”סכסוך” ארוך שנים שכמעט בלתי-ניתן לסיימו בדרכי שלום.

ואכן, כמעט בכל כרכי הסיפורת שלו הציע יהושע כחלופה לציונות המערבית של יהודי מדינות אירופה את דרכה המתונה יותר של הציונות המזרחית של יהודי מדינות ערב וצפון-אפריקה, כדרך אלטרנטיבית שטרם נוסתה לסיום “הסכסוך”, דרך אשר המליצה להתחשב ברצונותיהם של הערבים, היושבים בארץ ישראל מאז כבש אותה צלאח א-דין בתחילת המאה ה-12 מידי הצלבנים, וליישב את המחלוקות בין העמים באמצעות פשרה ביניהם.

יתר על כן, לרמז המוקדם ברומן המאהב על הסיכוי לממש בעתיד את אהבת הצעירים, דאפי ונעים, הוסיף יהושע אחר כך רמז מפורש יותר לפתרון הזה ברומן מולכו, שבו סיפר על מאמציו של מולכו להשתחרר מהשפעת אשתו, המגלמת בעלילת הספר את הציונות המערבית, כדי להמתין להתבגרותה ולהבשלתה הנשית של הנערה מהיישוב זְרוּעה בצפון הארץ – נערה המגלמת בתכונותיה המנהיגותיות את הציונות המזרחית, שתירש את מקומה ההֶגמוֹני של הציונות המערבית. משום כך שילב יהושע בשני הרומנים האלה סבות בגיל מופלג – את ודוצ’ה ברומן המאהב ואת אֵם אשתו של מולכו ברומן מולכו – כדי להמחיש באמצעותן את שקיעת השפעתה של הציונות המערבית.

אש ידידותית (2007)

כריכת ״אש ידידותית״ של א.ב.יהושע
כריכת ״אש ידידותית״ של א.ב.יהושע

ברומן אש ידידותית ביטא יהושע לראשונה את ייאושו מפתרון שתי המדינות לשני העמים, שעליו עדיין המליץ בכרכי הסיפורת המוקדמים שלו. את נטישת הפתרון הזה המחיש באמצעות שני גיבורים, שכל אחד מהם כבר הפסיק להאמין שניתן לסיים את “הסכסוך” בעזרת הסכמה של שני העמים לפתרון שתי המדינות. מול יִרְמי, האב ששכל את בנו באירוע בשטחים וברח מישראל אל מדינה באפריקה כדי להתנתק מן “הדייסה היהודית” (שהוא “התבשיל” שהקדיחה הציונות במזרח התיכון), הציב את אמירתה של הסטודנטית מטולכרם שלמדה היסטוריה מפי מרצים פוסט-ציונים ב”מכללת רופין” בשרון: “למה אתם היהודים יכולים לחדור לכל מקום זר ולהתיישב לאחרים בתוך הנשמה? למה לכם קל לנדוד ממקום למקום בלי להתקשר בחבֵרות עם שום עם, אפילו אם אתם יושבים בתוכו אלף שנה? […] לקחתם אדמות, לקחתם מים, ואתם שולטים בכל תנועה שלנו, אז לפחות תנו אפשרות גם להצטרף אליכם. […] אבל אתם […] אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם. אז מה נשאר לנו? רק לשנוא אתכם ולהתפלל לרגע שתזוזו מפה, כי זאת אף-פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה” (עמ’ 322-321).

באופן זה ביטא יהושע ברומן הזה את תמיכתו בפתרון “הכנעני” באמצעות שתי הצעות המשלימות זו את זו: הצעת ירמי להתנתק מן החזון הלאומי של הציונות על ייסוד מדינת יהודים ריבונית בארץ ישראל, שתקלוט אליה בהדרגה את היהודים מכל הגלויות (ובכך תגשים את “שלילת הגלות” באופן מלא), והצעת הסטודנטית מטולכרם לחסל את המדינה כמדינת יהודים ריבונית על-ידי התמזגות עם הפלסטינים (במסגרת הגרסה המתונה של “השלום הפלסטיני”). כאמור, יהושע פרשׂ את חסותו על הפתרונות המנוגדים של גיבוריו אלה באמצעות טיפוח הזהות הישראלית כזהות אזרחית ניטרלית ועל-לאומית, שתבסס את מדינת ישראל (בגבולות שביתת הנשק, שהיו בתוקף משנת 1948 ועד 1967) כמדינה חילונית של כל אזרחיה.

המנהרה (2018)

כריכת ״המנהרה״ של א.ב.יהושע
כריכת ״המנהרה״ של א.ב.יהושע

ברומן המנהרה, שאת הופעתו כיוון יהושע לשנת השבעים לייסודה של המדינה, ישנם שני חלקים מנוגדים. בחלק הראשון רקם יהושע סיפור מעשה אוניברסלי והומוריסטי סביב דמותו של צבי לוריא, שזה מקרוב, אחרי שמלאו לו שבעים שנה, הוּצא לגמלאות מתפקידו כמהנדס בכיר בחברת “נתיבי ישראל”, ומאז הוא נחשד על-ידי בנו ועל-ידי אשתו הרופאה כמצוי בשלבים מוקדמים של שיטיון (דֶמֶנְצִיָה). אלא שצבי לוריא סירב להשלים עם הדחתו מהחיים הפעילים שהיו לו במשרתו האהובה, ולכן החל לבצע ביוזמתו מעשי-כֶּשֶל בנאליים – הבולט והמשעשע מביניהם התבטא ברכישה מופרזת של עגבניות בשתי חנויות ובהכנת שקשוּקה בהיקף מסחרי – כדי להביא את בני משפחתו למסקנה, כי מוטב שיחזור לעבוד במקצועו כמתנדב במסגרת כלשהי, בהנחה ששובו לעיסוקו הקודם כמהנדס דרכים יעכב אצלו את התעצמות השיטיון שבו לקה מאז הפך לגמלאי.

ואכן, בהזדמנות הראשונה הציע צבי לוריא את עצמו לעבוד כמתנדב בחברה שבה עבד בעבר כמהנדס בכיר, ונעשה מעורב מאוד בפרויקט ביטחוני גדול שהונח לפתחה של חברת “נתיבי ישראל”, אשר התבקשה לתכנן תוואי לכביש שיחבר מחנה צבאי חדש וסודי במכתש רמון – מחנה שנועד לקלוט ציוד אלקטרוני מתקדם ולעסוק בעזרתו בהאזנה אסטרטגית למתרחש במזרח התיכון עבור מדינה ידידותית זרה – אל כביש 40 המוליך לאילת.

כלומר, בשלב הזה הסיט יהושע את סיפור המעשה של הרומן מן התיאור ההומוריסטי על העמדות הפנים של לוריא כאדם שלקה בשיטיון, אל פירוט מעורבותו הרצינית בחיפוש פתרון הנדסי למכשול טבעי שהיה בשטח – קיומה של גבעה כפולת-דבשות שחסמה אפשרות לסלול את הכביש אל המחנה הסודי.

רק כאשר הגיע לוריא, כמתנדב נטול סמכויות הכרעה בנושאי המשרד, לביקור באתר עם עשהאל מימוני, המהנדס הבכיר הנוכחי של חברת “נתיבי ישראל”, הבין את סיבת העיכוב בקידום הפרויקט: בפסגת הגבעה קיים אתר ארכיאולוגי קדום של נבטים אשר סגדו לשמש, שבחורבותיו השתכנה זה מכבר משפחה פלסטינית מן הגדה, שהסתכסכה הן עם אנשי הכפר שלה והן עם המתנחלים, ביוזמתו ובסיועו של שיבולת, מי שהיה עד לאחרונה קצין המִנהל האזרחי בגדה.

מופתע מהגילוי על החסות הזו שניתנה למשפחה הפלסטינית להתנחל על גבעה בלב הארץ, לא נרתע לוריא מן המאמץ, וטיפס בגילו המתקדם אל פסגת הגבעה ופגש שם את אבי המשפחה, רחמן, מורה מכפר ליד ג’נין. אף שרחמן שולט בעברית ואפילו אימץ לעצמו את השם הישראלי “ירוחם יסעור”, הקפיד שלא לצאת ממחבואו באתר הנבטי הזה מחשש שאם ייתפס, ימנעו ממנו לחזור אליו. לעומת זאת מיהרו שני ילדיו המתבגרים לצאת מאתר ההתנחלות של המשפחה על הגבעה כדי להשתלב בחברה הישראלית. בנו של רחמן בחר לעצמו את השם עופר, ועבר להתגורר בקיבוץ, ואילו בִיתו המתבגרת והיפה, האנאדי, בחרה לעצמה את השם איילה, ונקלטה כסטודנטית במכללה להכשרת מורים בעזרתו של שיבולת.

אחרי שצבי לוריא נחשף לעובדה שהמשפחה המתגוררת בחורבות האתר הארכאולוגי הקדום היא משפחה פלסטינית שנמלטה מהגדה מאימת רודפיה, התנחלה על גבעה בלב המדינה, וכבר נטמעה בחברה הישראלית, אין הוא משתומם מכך שמימוני דחה את שתי הצעותיו לפתרון הקושי שמעכב את סלילת הכביש למחנה הסודי: הן את הצעתו לעקוף את הגבעה, פתרון יקר שהיה מאריך את הנסיעה אל הבסיס הסודי בקילומטרים רבים, והן את הצעתו הזולה יותר, לכרסם מעבר אל הבסיס דרך הגבעה, פתרון שהיה ממוטט את האתר הנבטי הקדום, וגם היה מחייב פינוי של המשפחה הפלסטינית מן המחסה שמצאה בפסגתו. מימוני התעקש לדבוק בפתרון שהגה בעצמו ושהיה היקר מכולם: חציבת מנהרה בגוף הגבעה.

אף שהיה בדעתו של לוריא להתנגד להצעתו של מימוני בישיבת הוועדה שהתכנסה לדון בנושא ביטחוני מובהק כל-כך, לא השמיע את נימוקיו המקצועיים נגד הצעה זו אחרי שראה את האנאדי, בִיתו היפה של המורה הכפרי מאזור ג’נין, מגיעה לישיבה עם שיבולת, יושבת לצידו, ומאזינה לפרטים על המחנה הצבאי ועל חשיבותו האסטרטגית. הפרק המתאר את הישיבה אינו רק הפרק הארוך ביותר בספר (עמ’ 294-281), אלא גם פרק הממחיש באופן סאטירי את הרשלנות שבה מתקבלות החלטות בנושאים ביטחוניים בחברות ציבוריות.

העניין שלנו כעת בישיבה זו איננו בהישג הסאטירי של יהושע בתיאורה של הישיבה, וגם לא בעקיצה שהוא משלב בה על ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו (עמ’ 290), אלא בהימנעותו של צבי לוריא מלהשמיע את הסתייגותו מהצעתו של מימוני, אחרי שהצטייר לנו עד כה כמהנדס דרכים שהיה שומר-סף בחברת “נתיבי ישראל” מפני מעשים של שחיתות (שהוא המונח השכיח ביותר בסיפור המעשה של הרומן המנהרה).
ואכן, אחרי שהדיון הארוך כבר התקרב לסיומו ואפילו כמעט סוכם על-ידי החשב של “נתיבי ישראל” בהחלטה, שאין הצדקה לחצוב בגבעה מנהרה יקרה, כאשר אפשר פשוט “לחתוך את הגבעה”, הותנע פתאום מחדש אצל לוריא מנוע השיטיון, נבר בזריזות בחומר האפור במוחו ושלף משם מקרה נושן ונשכח, כיצד מטעמי חיסכון לא שעו לפני שנים ב”נתיבי ישראל” לאזהרתו של קבלן חפירות מסח’נין – שבאופן מפתיע לוריא זכר עדיין את שמו, עָוואד – שכביש שתוכנן לא יחזיק מעמד בגשמי הגליל, ולכן עדיף “לנעוץ את הכביש הבעייתי הזה אל תוך מנהרה” (עמ’ 292), וכיצד בגשם הראשון אכן נסחף הכביש ההררי הצר שסללו, וגם נקבר תחת מפולת של סלעים ואדמה. וכך אירע, שבהשפעת ההיזכרות במקרה ההוא הפך לוריא על פיה החלטה שכבר כמעט סוכמה בישיבה, והוסיף את קולו לתומכים בהצעתו של מימוני.
רק אחר כך הבין לוריא – דמות אניגמטית כצפוי באלגוריה סאטירית – שנוכח הרשלנות הביטחונית שגילה בישיבה זו נקלע למצב כָּאוֹטי מובהק, שבהשפעתו תמך בהצעתו של מימוני אף שקודם לכן התנגד לה, כי בניגוד לאחרים ידע שרק כדי לשאת חן בעיני האנאדי, הבת היפה של המשפחה הפלסטינית, מול שלהבת, מתחרהו על ליבה, התעקש מימוני לחצוב מנהרה יקרה בגוף הגבעה במקום לחצוב מעבר אל המחנה הצבאי דרך הגבעה.
בעתיד ייקלע לוריא פעם נוספת למצב כָּאוֹטי, כאשר לא יוכל לקבוע מי משני הגברים הישראלים, שלהבת או מימוני, שחשקו בנערה הפלסטינית היפה ואירחו אותה לסירוגין בדירותיהם, אחראי להריונה (עמ’ 272). אך הריונה של האנאדי פקח את עיניו של לוריא והוא הבין שההתמזגות בין שני העמים – כדרישתה של הסטודנטית מטולכרם ברומן הקודם – כבר תהפוך לעובדה מוגמרת ברגע שהנערה הפלסטינית תוליד את התינוק של אחד משני מחזריה היהודים. ההבנה המטלטלת הזו מניעה את צבי לוריא ליזום פגישה נוספת עם רחמן, אביה של האנאדי.
ואכן, הרומן האלגורי-פוליטי הזה מסתיים בפרק המפתיע “ארץ הצבי” המספר על נסיעתו של צבי לוריא אל הגבעה כפולת-הדבשות, שבה כבר הושלם הביצוע של פתרונו ההנדסי והבזבזני של עשהאל מימוני, כדי לתאם איתו פתרון מהפכני ל”סכסוך”.

תפנית מפתיעה בעלילה

החלטתו זו של לוריא, לחזור אל אזור הגבעה, התעכבה בגלל האשפוז של אשתו הרופאה בבית החולים שבו היא מועסקת. אך באחד מביקוריו אצלה שוחח עם צעיר פלסטיני שחיזק את להיטותו לפגוש במהרה את רחמן, שותפו לאותו פתרון מהפכני ל”סכסוך” שהתגבש במוחו. הצעיר הפלסטיני סיפר לו, שביום רְאוּת-טובה אפשר לראות מגג בית החולים את כל המרחב מתל אביב ועד לנהר הירדן. מאחר שהטיל ספק באמירתו זו של הצעיר, נִלווה אליו אל הגג כדי לראות במו-עיניו את המראה הזה. המראה שראה לוריא מגג בית החולים אכן הכה אותו בתדהמה, ולכן החליט שבפגישתו עם רחמן יבדוק אם גם מפסגתה של גבעת ההתנחלות שלו ניתן לראות עד כמה רצופה היא הטריטוריה מנהר הירדן ועד הים התיכון ועד כמה מוצדק הפתרון המהפכני שגיבש במוחו לנושא “הסכסוך”.
תחילה עודד לוריא את דינה, אשתו, לנצל תקציב מחקר שעדיין עמד לרשותה לפני פרישתה לגמלאות, ולצאת לחופשה באירופה. ואחרי שזכה בחירותו המלאה מהשגחתה עליו, פעל להגשים את החלטתו, לחזור אל הגבעה במכתש רמון, לפגוש את הפלסטיני רחמן יסעור, ולהציע לו את רעיון המדינה הדו-לאומית, שכזכור הוא הרעיון שהשמיעה צעירה פלסטינית מטולכרם ברומן אש ידידותית (2007): “אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם. אז מה נשאר לנו? רק לשנוא אתכם ולהתפלל לרגע שתזוזו מפה, כי זאת אף-פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה” (עמ’ 322).
מאחר שכבר נשלל ממנו רישיון הנהיגה, גייס לוריא בעורמה ארבעה נהגים מזדמנים לנהוג במקומו במכוניתו, וכך הגיע בעיבורו של הלילה אל הגבעה, שעליה התנחלה המשפחה הפלסטינית של רחמן בעזרת קצין המִנהל שלהבת, והמתין לרגליה עד שעת הזריחה ורק אז העפיל אל פסגתה, כדי לפגוש את האב הפלסטיני רחמן-ירוחם, שכבר התמזג, עם שני ילדיו הבוגרים, במדינת היהודים, ולהציע לו להגשים ביחד פתרון ל”סכסוך”, שטרם ניסו אותו – הפיכת הטריטוריה שבין נהר הירדן לים התיכון למדינה דו-לאומית משותפת לשני העמים.
תחנה סופית זו במסעו הרעיוני של יהושע כ”אדם מדיני” – שהחל בהכרה שלו באשמת מדינת ישראל הציונית ב”נכּבּא” של הפלסטינים (בנובלה מול היערות), המשיך בתמיכתו בשינוי הגדרת המדינה ממדינה יהודית של העם היהודי בהיקפו העולמי ל”מדינת כל אזרחיה” תחת הגדרת הזהות האזרחית כ”ישראליוּת” (בהמאהב), כדי להאיץ את ההתמזגות עם הפלסטינים (באש ידידותית) בדרכם של האוהבים הצעירים דאפי ונעים (גיבורי המאהב) – מראה שיהושע חתר בספריו אל גרסה מצומצמת של “החזון הכנעני”, חזון שסותר את זה שאליו חתרה הציונות.
מן המסופר על פגישת השניים בפרק זה, מתברר שהמורה הפלסטיני כלל לא הופתע מבואו של לוריא אליו, ולכן אינו ממתין לשמוע ממנו הסבר לבואו, אלא “אוחז בחוזקה בכתפו של לוריא ומסובב אותו דרומה, לעבר תל סמוך. ושם אכן ניצב כמרחף צבי […] צבי חי, גדול, ודומה שכל האור שבעולם התכנס בין קרניו. והמורה הכפרי הולך אל החורבה ומביא משם רובה עתיק […] ומכוון אותו לעבר הצבי הניצב מהורהר וזורע סביבו בשקט את אורו. ולוריא אינו מספיק לצעוק וכבר יורה המורה רק כדור אחד, אך מדויק, אל מוחו של הצבי”.

אין לפרש את המתת הצבי, בפרק האחרון של הרומן, כדחיית ההצעה שעמד לוריא להציע למורה הפלסטיני להיות שותפו בייסוד המדינה הדו-לאומית. להפך, כאשר המורה הפלסטיני ירה בצבי הארץ-ישראלי בסצינה סימבולית זו, הוא הציב תנאי מקדים להצעתו זו של צבי לוריא, ואף מימש את התנאי הזה בו-במקום – כדי לקבל את הסכמת הפלסטינים לרעיון המדינה הדו-לאומית, חייבים הישראלים להיפרד תחילה ממשנתו המדינית של לובה אליאב, הוגה פתרון שתי המדינות לשני העמים, כפי שניסח אותו בספרו ארץ הצבי (1972): “הדרך שעל ישראל ללכת בה היא להצהיר עקרונית על נכונותה להחזיר (‘להחזיר’ ולא ‘לסגת’, שכן יש הבדל עצום בין שני המושגים הללו) לערבים הפלשתינאים את מירב שטחי הגדה ורצועת עזה על-מנת שיקימו בהם ובשטחי הגדה המזרחית של הירדן מדינה עצמאית וריבונית משלהם” (ראה עמ’ 157-153 בספרו זה של אליאב).
כלומר, אחרי שהתאמץ “להמית” בכל ספריו את החזון הציוני, ואחרי שהכריז שהציונות כבר השלימה את חזונה בעצם הקמתה של המדינה בתש”ח, 1948, הגיע לבסוף יהושע עצמו ברומן המנהרה למסקנה שרעיון שתי המדינות של לובה אליאב, בנוסח דבריו של מר מאני אחרי “הצהרת בלפור”, “חצי לכם וחצי לנו”, כבר לא יוכל להתממש במזרח התיכון, ולכן החליט לסיים את מסעו הרעיוני, לכונן שלום בין היהודים והפלסטינים, בתמיכה בפתרון עוד יותר קיצוני מנקודת ראותו של החזון היהודי-ציוני – בייסודה של מדינה דו-לאומית בין נהר הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל הקיימת.
יתר על כן, אף שיהושע היה אמור בשלב הזה של מסעו הרעיוני כ”אדם מדיני”, אחרי שנואש מפתרון הקמת שתי מדינות לשני העמים, לחזור אל הציונות – האוטופיה היהודית-ציונית שהבטיחה גאולה לעם היהודי במלוא היקפו העולמי במולדתו ברבות הימים – העדיף להציע ברומן המנהרה גרסה מצומצמת של “האוטופיה הכנענית”, שהיא פתרון קיצוני יותר ל”סכסוך” מזה שהציע בזמנו לובה אליאב בספרו ארץ הצבי, ושאם תוגשם, תמנע לנצח את הגשמתה של הגאולה השלמה של העם היהודי בציון – “ארץ חמדה נחלת צבי” (ירמיהו ג, יט). וזו, “האוטופיה הכנענית” – שהציע ברומן המנהרה, ספרו הפוליטי האחרון – הפכה לכן לצוואתו הסופית של א”ב יהושע בנושא “הסכסוך”.

קראו גם

ראיון של משה גרנות עם א.ב.יהושע

אלי שי על מר מאני של א.ב.יהושע חלקים א-ג כאן הקישור לחלק א

קיראו עוד של ועל אברהם ב.יהושע ב”יקום תרבות “

א.ב. יהושע
א.ב. יהושע
הפוסט הקודםבַּנַאַתּ אַלְ-יַמַן – מופע הנעילה של פסטיבל “בְּסוֹד קוֹלוֹת רַבִּים”
הפוסט הבאהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 24-25 פברואר 2023
יוסף אורן הינו חוקר ומבקר ספרות מוערך, שזכה פעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול (ב-1989 וב-2011) ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין (ב-1981 וב-1989). נולד בשם יוסף אורנבוים ב-1940 ברוסיה, ועלה לארץ ב-1949. מתגורר בראשון לציון. רכש השכלה פדגוגית בסמינר למורים ע"ש לוינסקי והשכלה אקדמית באוניברסיטת ת"א בחוגים לספרות עברית ומקרא. עד פרישתו לגימלאות היה מרצה לספרות ולחינוך חברתי במכללות להכשרת מורים. מאז שנת 1965 פירסם ברציפות מאמרי ביקורת במוסף "משא" של עיתון "למרחב", ובמוספי הספרות של העיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו"מעריב". כמו כן פירסם מסות-ביקורת ברוב כתבי-העת הספרותיים המרכזיים. בשנים 1980-1972 ערך את כתבי-העת לחינוך חברתי "בעד ונגד" ו"יחד", שניהם בהוצאת מכון סאלד. כמו כן כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990), ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון "בוסתן הראשונים" (1989). בנוסף להיותו מחברם של שלושה ספרי מחקר בתולדות הספרות העברית, ושני ספרים בנושא החינוך החברתי, השלים את הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". ב-22 הכרכים של סדרה זו ליווה את התפתחות הספרות העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948), ועקב אחרי התפתחות יצירתם של רוב סופרי "דור ייסוד המדינה", שהוא הדור הספרותי הראשון בתקופה הישראלית של הספרות העברית. בכרך אחרון של הסדרה, ב"חילופי דורות בסיפורת הישראלית", כלול "מפתח המחברים והיצירות" המאפשר לקורא למצוא פרקי פרשנות מפורטים על החשובות ביצירותיהם שנדפסו בכרכי הסדרה השונים.  בשונה מעמיתיו שהבחינו בקיומן של שתי משמרות בלבד ב-70 שנותיה הראשונות של התקופה הישראלית, סופרי "דור תש"ח" וסופרי "דור המדינה", הציע בספריו מיפוי מפורט יותר שכולל את חמש המשמרות הבאות: משמרת "דור בארץ" (סופרי שנות הארבעים והחמישים), משמרת "הגל החדש" (סופרי שנות השישים), משמרת "הגל המפוכח" (סופרי שנות השבעים והשמונים), משמרת "הקולות החדשים" (סופרי שנות התשעים של המאה ה-20), ומשמרת "הגל הדיסטופי" (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21).

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה + עשרים =