הספר “אלוהים ואלווירה” מאת ד”ר לימור שריר (הוצאת כרמל, ירושלים 2005) תורגם לאיטלקית וראה אור באיטליה בהוצאת Pagine בשנת 2012. ראו גם מה כתב ד”ר אלי אשד על הספר עם יציאתו לאור.

מאמר זה מופיע בכרך “על מגיפות בספרות ועל הקורונה – סקירה ספרותית ומדעית“, השביעי בסדרה “הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא-חולה” פרי עטה של ד”ר לימור שריר.

כריכת הספר ״אלוהים ואלווירה״ של ד״ר לימור שריר
כריכת הספר ״אלוהים ואלווירה״ של ד״ר לימור שריר

אלוהים ואלווירה הוא חליפת מכתבים בין ג’וזפה, סטודנט לרפואה, נכה שיתוק ילדים, בן למשפחת דייגים קשת יום, לבין וינצ’נצו, כומר קתולי. שניהם ילידי כפר קטן בסיציליה.

העלילה מתרחשת על רקע המפרצונים הפראיים שלחוף טאורמינה, כשמרחוק משקיף הר הגעש אתנה, שכיפתו מושלגת והוא רוחש ומבעבע ומעיב על הסמטאות הצרות והעקלקלות, שרוחבן מותיר מעבר רק לחמור בודד על רוכבו. כפרי הדייגים המתוארים בספר הם בעצם מיקרוקוסמוס שבו מתקיימים עוני ומלחמת קיום, המאפיה והנשים הנבערות אך הדומיננטיות – נשים אסרטיביות בחברה פטריארכלית, כגון אמו של ג’וזפה, אֶחיותיו ואלמנות הכפר לבושות השחורים, כאשר כל דיירי הכפר שותפים לרגעים השמחים והעצובים של החיים.

הנכה והכומר משוחחים בנושאים שונים, אוניברסליים ואישיים: על אמונה ואפיקורסות, על תשוקת הבשר והרוח, על פילוסופיה (שפינוזה), על נצרות ויהדות והפיוס בין הדתות האחיות. אך חלק ניכר של העלילה עוסק בעולמו של ילד הנאבק במחלת הפוליו, בשלבי המחלה, בנכותו ובמאבק המתמיד על מעמדו של נכה בחברה שבה הוא חי, בילדותו, בגיל ההתבגרות וכגבר צעיר שניסיונו כחולה מדרבן אותו להפוך לרופא.

בספר אני מתארת את השלבים השונים במחלת הפוליו על פי הידע הרפואי שלי (מחלת הפוליומיליטיס – שיתוק ילדים – הייתה מחלה קשה מאוד שגרמה למוות, עד לפיתוח החיסון על ידי ג’ונה סאלק ואלברט סייבין ב-1957).

באלוהים ואלווירה אני מתארת את המחלה לאו דווקא כרופאה אלא כסופרת, ומנקודת מבטו של הילד החולה כשמציאות ודמיון מתערבבים במוחו.

 התקפי החום הגבוה וההזיות הנלוות אליו, מתוארות בספר בצורה ציורית האופיינית לבן דייגים:

“לפתע נהפכתי בדמיוני לדג חרב קטן הצולל לתוך מימי הטורקיז של לָמֽפֶּדוזָה. גופי הלוהט מצטנן בַמצולות ומשייט בתוך השלווה האינסופית לצד דגים, שוניות וצמחי מים, וכל בני הכפר מקיפים אותו. אתה, הכומר וינצ’נצו, נהפך לברבור שחור, ודודי מצד אימי שהיה אדום שיער נהפך לדג דיסקוס מסוג מלברו מלון, ואחיו הסובל מפסוריאזיס נהפך לדג מסוג עור נחש מנוקד הנקרא גם ליאופרד, ואשתו הלוחמנית, בעלת הפנים המחוטטים נהפכה למדוזה.”

רופא הכפר שמוזעק לבדוק אותו עורך לו בדיקה גופנית מלאה ונותן לו טיפול סימפטומטי, אך הילד הרגיש מבחין באוזלת היד כשהרופא “איננו אומר דבר ורק נד בראשו בארשת חשיבות מלאה בדאגה”. כעת נקרא אליו הכומר המקומי (וינצ’נצו) על מנת להטבילו ברגעיו האחרונים. וכאן עלי להדגיש שהתיאורים מעולם הרפואה המופיעים באלוהים ואלווירה בדרך כלל נאמנים לרפואה הקונבנציונלית, אך ישנם גם תיאורים המתבססים על הווי החיים בחברה הייחודית בכפרים הסיציליאניים, שהוא חלק מתרבות.

דוגמה לטיפול לא-קונבנציונלי הוא אי עשייה. מדובר כאן בסירובו של הכומר להטביל את ג’וזפה בהיותו על ערש דווי בשל מחלת הפוליו (שיתוק ילדים). כאשר בני משפחתו וכל הכפר המשתתף בייסורי הגסיסה של ג’וזפה משוכנעים במותו הקרב, דווקא הכומר פוסק: “הילד יחיה”. סירובו של הכומר להטבילו מפיח תקווה בג’וזפה ומעודד אותו להילחם במחלה באמצעות השריית סוגסטיה.

לפעמים אי עשייה עוזרת יותר מעשייה מזיקה, כמאמר הביטוי השגור ברפואה: prima non nocere – ראשית לא להזיק!

בתום השלב האקוטי של מחלת הפוליו, משחלפו כאבי השרירים, אמו הנבערת והמסורה של ג’וזפה מונחית על ידי האינסטינקט האימהי, מגייסת לעזרתה את אחותו, והן נושאות ומטבילות אות ג’וזפה בן החמש באמבט מים חמים ומעסות את רגלו בניסיון למנוע את הקונטרקטורות שנגרמות כתוצאה ממחלת הפוליו, וליישר את רגלו המעוותת. הטיפול הזה, שאיננו מתבסס על ידע מדעי מדויק, מהווה בשלב זה ביטוי של קתרזיס למתח שגרמה מחלתו לבנות משפחתו, והוא אף אקט של עידוד המופנה לג’וזפה והמצביע על שיתוף פעולה – יחד ייאבקו במחלה וינצחו את הנכות.

כאשר ג’וזפה מחלים הוא נוכח לדעת שנותר משותק ברגל אחת: “ניסיתי לרדת מהמיטה ולהתקרב לחלון. לתדהמתי גיליתי שאינני מסוגל לדרוך על רגל אחת. מחמת ההלם נפלתי בבת אחת על הרצפה, ראשי נחבט במיטת הברזל ודמעות של כאב ושל עלבון הציפו את עיניי, חשתי כאילו גופי בוגד בי, משל היה הוא גוף זר הפועל נגדי”.

הרופא מגיע ומתקין לו סד מתכת שיתמוך ברגל המנוונת וייצב אותה, אך ג’וזפה חש מדוכא יותר ויותר. הוא לא משלים מיד עם נכותו. הוא עובר שלבים שונים במסגרת ההתמודדות עם הנכות בדומה לשלבים השונים שעובר אדם בהתמודדות עם האבל (המודל של קובלר-רוס):

“הדבר הראשון שעלה במוחי היה הכחשה מוחלטת, והשליתי את עצמי שאולי חלה כאן טעות: הרי לא ייתכן שדווקא כאשר התגברתי על המחלה, נשארתי בחיים והתחלתי לחוש אושר כפי שחש ניצול ממוות, הולכת ומתגנבת לליבי תחושה מוזרה כאילו גופי בוגד בי, משל היה גוף זר הפועל נגדי.”

הוא מנסה להיאבק בנכות:

“שוב ושוב ניסיתי להתרומם מהמיטה כדי לדרוך על רגלי החולה ומצאתי שאני נופל אפרקדן, מוחה דמעה מעיני ורוצה להיבלע באדמה”.

בשלב הזה של ההכחשה ג’וזפה נמלט אל החלומות:

“בשנתי הרביתי לחלום וראיתי את עצמי ילד בריא המשחק משחקי כדור עם חבריי. לעתים התעוררתי מוקדם בבוקר, ומחלתי נשכחה כליל מלבי אך מהר מאוד הייתה המציאות טופחת על פניי, והרגשת האושר התחלפה בדיכאון. סירבתי להזדקף במיטתי, לעזור לאמי בפעולת הרחצה היומית ואפילו סירבתי לאכול, והיו רגעים שרציתי למות… ולהפסיק להיות לנטל על כולם”.

אחר כך ג’וזפה נמלא ברגשות אשם:

“לפעמים חשתי שאני מראה חוסר התחשבות ואכזריות דווקא כלפי בני משפחתי הקרובים הסועדים אותי בעת חוליי, כאילו נכנס בי השטן. בקרבי התחוללה מלחמה מתמדת בין רגשות הזעם והתסכול כלפי העולם לבין נקיפות המצפון והרחמים העצמיים שתַקפוני, וימיי חלפו בטלטלות בין ייאוש לתקווה”.

ג’וזפה בן החמש, בהיותו בן לאם קתולית מאמינה, פונה לאלוהים ומתפלל אליו כדי ש”יחזיר לו את רגלו הבריאה”. הוא חושש שמא נענש על איזשהו חטא שביצע:

“אבל ככל שאימצתי את מוחי, לא הצלחתי למצוא חטאים חמורים המצדיקים עונש כבד כל כך. אחר כך התעורר בי הכעס הנורא על אלוהים ואנשים, ואפילו עליך, הכומר וינצ’נצו. כעסתי על אלוהים שהשאיר אותי בחיים כדי לייסרני ועל הוריי מולידיי ועל חבריי הקרובים ועל דוקטור קולָרוסי שלא הצליח לרפאני.”

לבסוף מופיע שלב ההשלמה:

“הבנתי שאינני נידון למוות אלא לחיי נכות, ולמרות זאת מצב רוחי התייצב, יחסי לבני משפחתי התעדן ואף תיאבוני השתפר.”

בהמשך, אביו של ג’וזפה נאלץ להזמין עבורו נעליים אורטופדיות מיוחדות, ולצורך כך הם נוסעים ברכבת לפלרמו לסנדלר מומחה – חוויה קשה שתיחרט במוחו לעד. הוא יוצא מחנותו של הסנדלר ולרגליו שתי נעליים שונות זו מזו, כשהנעל שעל רגלו המשותקת נראית בעיניו “כאילו נחה בתוך סירה ענקית”, והוא פורץ בבכי.

ג’וזפה הילד היה מושא ללעגם של חבריו כפי שהוא מתאר:

“לעתים ילדים דומים לצבועים המשחרים לטרף שאינם מהססים לטרוף חיה פצועה או פגומה.” הוא מוצא לו פטרון, את סלבטורה – בנו של איש המאפיה הלומד עמו בכיתה. מסתבר שאין טוב מוחלט ואין רע מוחלט, וגם בלבו של איש המאפיה מתגלה לרגעים קורטוב של חמלה. מכאן ואילך הולך ומתפתח אצל הגיבור חוסר האמונה באלוהים. הוא אף מאשים את אלוהים בנכותו ובסבלו ומתריס בפני הכומר שהאשמה זו הפכה אותו לאתיאיסט:

“אך בולטת היא אותה רגל אומללה, מנוונת, דקה וקצרה מרעותה, שכאילו נוצרה כדי לאמלל אותי לעולמים. משנתקל בה מבטי, אני מתאווה לכרות אותה, להעלים אותה, ולזרוק אותה לדגים בלב ים. אני שונא אותה כל כך, ולפעמים, יסלח לי אלוהים, אני שונא גם אותו על שברא אותי כזה.”

השיחות ביו הנכה לכומר נוגעות גם באהבה רוחנית ובאהבה גשמית, כפי שכותב ג’וזפה לוינצ’נצו:

“רצה הגורל ודווקא בבגרותי, כאשר אני מצליח לרדת לעומק התפיסה של הכרת האלוהים שאתה מטיף לה – מושג רוחני ומופשט כל כך – אני מגיע גם לשיא התפתחותי הגופנית, לשיא תפיסתי המוחשית, ואינני יכול להפריד בין שתי התשוקות: תשוקת הרוח והבשר.”

הכומר וינצ’נצו נראה לג’וזפה צדיק מושלם, ובכל זאת באופן אינסטינקטיבי מתעורר בו החשד שהוא איננו כזה, ועל אף הפרישות שנכפתה עליו ככומר קתולי הוא התנסה באהבה ובאירוטיקה. ואכן, בהמשך חליפת המכתבים מגלה לו הכומר שבעברו גם הוא עצמו, בדומה לג’וזפה, נקרע בין שני עולמות: בין מחויבותו לדת הקתולית ואהבתו לאלוהים לאהבתו לאישה צעירה, תושבת הכפר שבו הוא שירת ככומר, העונה לשם אלווירה. אהבה זו מעבירה אותו על דעתו, והוא מתייסר ומתחבט, ואף מגיע הרגע שבו הוא פושט את גלימת הכומר ומתעלס עמה על חוף הים, וההתפשטות הזאת היא אקט אמיתי אך גם סימבולי: וינצ’נצו, כומר קתולי, מוכן לוותר כליל על אהבתו לאלוהים, תשוקת הרוח, כדי להתמסר לאלווירה.

“ומוזר אף יותר שדווקא אתך בחרתי לדון באירוטיקה, ואני שואל את עצמי מה מבין אתה, האב וינצ’נצו, בתשוקה האירוטית, אם כי אני חש שאתה מבין אותי ומבין הרבה יותר משאתה מראה כלפי חוץ.”

במהלך ההתכתבות, כאשר נפרד ג’וזפה מתקופת נערותו ועובר לתאר את חייו כסטודנט לרפואה, הוא חושף בפני וינצ’נצו את הכאב הגדול המלווה אותו מאז ילדותו, עקב מחלתה ומותה של אחותו האהובה צ’לסטה. אגב, את ההתמודדות עם מחלת הלוקמיה שבה חלתה צ’לסטה אני מתארת בספר באמצעות שילוב של תיאור ספרותי וידע רפואי. ג’וזפה מספר לוינצ’נצו על מחלת הסרטן של צ’לסטה בצורה התואמת למדי את המציאות הרפואית:

“דמותה הצנומה של אחותי כמעט נעלמה במיטת הברזל. נדמה היה שגופה הצעיר איבד כליל את חיותו וכאילו אפפה אותה תחושה של נטישה ושל אפיסת כוחות. תלתליה העליזים נותרו רק בזיכרוני ומטפחת לבנה הייתה כרוכה על ראשה הקטן סביב סביב.”

לעומת התיאור המציאותי של צ’לסטה החולה בלוקמיה, מותה מתעלה למדרגה שמימית והוא אפוף דימויים מחיי הטבע:

“זו שבעוברה בשדות היו הפרחים קדים לה קידה וציפורי השיר זימרו לכבודה, גלי הים סיפרו לה אגדות קסומות, והירח ציפה במיוחד עבורה את שבילי הים בשטיח מוכסף. מדי שנה לאחר שפקדתי את קברה עם כולם, נהגתי להתייחד עם נשמתה באחו, בחיק הטבע שאהבה כל כך, והייתי קולע זר יסמין, אותו פרח עדין ומשכר, ומשליכו לים לזכרה”.

ג’וזפה מגיע מכפר הולדתו בסיציליה לרומא שם הוא מתחיל את לימודי הרפואה באוניברסיטה, וכמו כל סטודנט מתחיל הוא מלא התלהבות ואף ביקורתיות כלפי מוריו, שאותם הוא מתאר בחוש הומור לא מועט, כפי שהוא מתאר את הבחינה באנטומיה:

“ישבנו חיוורי פנים מחכים לתורנו להיבחן. מדי פעם היה עולה לקָתדרה הקורבן המסכן והמבוהל, סטודנט מותש וטרוט עיניים מתיישב מול פרופסור קָטָנֶאו שפניו מזרי אימים, ובקול לַחַש כשל נחש ארסי הוא דורש לדעת מהלכו של עצב מסוים או מקום חיבורו של שריר זה או אחר, וככל שהסטודנט התקשה והסתבך, התפשט חיוך על פניו של הפרופסור עד שסילקו בבושת פנים בציון: ‘אפס’!”

ג’וזפה, כמו כל סטודנט לרפואה בעת לימודיו בשנים הקליניות וגם כבר בשנים הפרה קליניות, מאוד גאה במקצוע ומספר על כך שכאשר הוא מגיע בעת חופשות הלימודים לביקור בכפר הולדתו בסיציליה, כולם – השכנים, אב הבית בבית הספר היסודי וגם בבר השכונתי, מכנים אותו בשם “דוטורה” – דוקטור, ומתייעצים אתו בדבר מחלותיהם, מכאוביהם ובעיותיהם.

בהמשך העלילה מוצא עצמו ג’וזפה כשהוא קרוע בין שני העולמות: בין אהבתו לרפואה לבין אהבתו הבלתי אפשרית לפציינטית בשם קיארה, המאושפזת במחלקה הפנימית שבה הוא מתמחה. “כשהפשלתי את כתונת החולה והצמדתי את הסטטוסקופ לחזה נראה כאילו התגבר לפתע אורו של השחר וקרניים ראשונות ריצדו על שדיה של האישה הצעירה העטורים בניצני פטמות.”

יותר ויותר הוא מוצא עצמו מרוכז באותה נערה חולה. הוא משתהה לידה בעת תורנויות הלילה במחלקה, מביט בה, משוחח עמה ונוטל תוך כדי כך את ידה ומודד את הדופק. הוא חש שהנערה מאירה לפתע את חייו כאשר החולים האחרים במחלקה נראים לו כפי שהוא מספר כאן בגילוי לב: “שרויים באפלולית כדמויות אנונימיות שאני חייב לטפל בהן”.

ג’וזפה חושש שאין סיכוי ליחסים ביניהם שנמשלו בעיניו לדבר פתטי, “כאילו התאהבה נסיכה ברמש”, ותחושת הנחיתות בשל נכותו מלווה אותו בכל מהלך חייו. הוא מתלבט גם בשאלה של חציית הגבול ביחסי רופא-חולה: האם זה אתי שרופא יתאהב בחולה שבה הוא מטפל בבית החולים? והוא מבהיר ומתרץ לעצמו: “נראה לי שמתחת לחלוקו הלבן של הרופא מסתתר לבו של אדם פשוט, וככל לב הוא מסוגל לחוש כאב, ומדי פעם גם רגעי התעלות.”

השיחות של ג’וזפה עם קיארה נוגעות בעולם הרפואה:

“בימים האחרונים לשהותה בבית החולים היא הציגה לי שאלות רבות על לימודי הרפואה ועל חייו הקשים של הרופא, שלולא תחושת הייעוד והסיפוק הנובעים מהגשת העזרה לחולים, הוא עלול לאבד את התקווה.

שוחחנו על המגע היום יומי עם המוות, מנת חלקו של הרופא, וכיצד הוא מצליח להתמודד עם המשא הכבד הזה. שוחחנו על מנגנוני ההגנה של האגו, העוזרים להתמודד עם מצבי דחק ועם המוות עצמו ועל תהליך הסובלימציה, שבעזרתו בני האדם מעדנים את יצריהם הפראיים ומפנים אותם למשהו מועיל לחברה.

סיפרתי לה על כישלונותיה הרבים של הרפואה ועל מיעוט הניצחונות, על רגעי האושר המופלאים שאחזו בי כשהצלחתי להציל חיי אדם, אותם רגעי התעלות נדירים הגורמים לך לחשוב שבנפשו של האדם יש ניצוץ אלוהי”.

 אבל לא רק הרפואה וקיארה מעסיקים את הסטודנט המחונן. במהלך המכתבים אנו מודעים לנושאים תיאולוגיים שהוא דן בהם עם עצמו ועם הכומר: “האם בני האדם זקוקים להמציא להם אלוהים כדי להסביר את קיומו של היקום ואת בריאתו של האדם, כאשר אין די בהסברים מדעיים? האם הם מאמצים את אלוהים כדי להבין את כל הנשגב מבינתם וכדי לפרש את חייהם ולמצוא להם הקלה וניחומים או כדי למצוא הסבר לתסכולם ולרגש האשם שלהם?”

את הפתרון מוצא לעצמו ג’וזפה בהתאם לגישתו של שפינוזה:

“וברגעים של תהייה שבהם אני מאשים את אלוהים בתסכולַי ומנסה לברר את פשר קיומו וזהותו, בכל זאת עולה בי המחשבה אם אאמץ דווקא את גישתו של שפינוזה, הוא בנדיקטוס, לפיה אלוהים חובק הכול, והוא מזוהה עם העולם הנברא הכולל בתוכו הכול, גם את הטבע, את כל החי, הצומח והדומם… האם אלוהים אינו בורא העולם מכיוון שהוא עצמו העולם?”

ג’וזפה מפתח ביקורת בנוגע לדת הקתולית: “אלוהים”, אומר ג’וזפה, “נתפשׂ כישות מושלמת וחסרת גוף, ולכן באה הנצרות ומספקת לבני האדם נציג של אלוהים שהוא בשר ודם וגם אל כאחד, כדי להקל עליהם להגיע אל האלוהים באמצעות שליחו, כדי לקרב את הדת אל ההמונים ולעשותה מתקבלת על דעתם של האנשים הפשוטים כמו הוריי.”

והוא ממשיך וטוען:

“ואני תוהה האם האדם המאמין רואה בקיום רצון האלוהים שהוא ישות מופשטת ומושלמת, את משמעות חייו, ובכך מודה בעצם באפסותו שלו? האם כשהוא משפיל את עצמו מרצונו לפני האלוהים, הוא זוכה למשמעות שהוא מתאווה להעניק לחייו? אינני מאמין בכך!

כל חיי אני מחפש משמעות אחרת לחיים; עקרונות הנצרות התרחקו במידה רבה כל כך מהצניעות והענווה שאפיינו את דרכו של ישו. את בית המקדש אינני מוצא בבתי התפילה המפוארים, בכל העושר וההדר של הפולחן.

את ההתנהגות המוסרית, החמלה והרחמים אינני מוצא בדת אלא דווקא ברפואה. בית המקדש עבורי הוא בית החולים!”

ככל שמתקדמת חליפת המכתבים אנו מבחינים בהסכמה ההולכת וגוברת בין הכומר לסטודנט הנכה. וינצ’נצו כותב לגוזפה:

“אדם צעיר הוא מורד מטבעו, ואולי מוטב כך, שכן לולא הספק לא היה מתפתח העולם, לא היו תגליות, לא היה מתפתח המדע… לא היו קמים לעולם קופרניקוס וארכימדס ואפלטון ואריסטו… וכל המדענים והוגי הדעות ששינו כל כך את תפיסת העולם. אגלה לך סוד, ג’וזפה היקר, אני בגילך הייתי כמוך בדיוק ואולי אף הייתי בעיני עצמי מורד גדול יותר… ולעתים עמוק בלבי, מֵצֵר אני שלא מרדתי די.”

בספר נערך דיון בשאלות קיומיות המעוררות מחשבה, ולא בהכרח מוצעות תשובות לשאלות המתעוררות, הן על ידִי והן על ידי הקורא. אני מותירה את הקורא להתלבט ולנסות למצוא תשובות בעצמו.

בשיאו של הספר הכומר וינצ’נצו מגלה לג’וזפה סוד שהוא לא היה מצפה לו: “מסתבר שאין צדיק מושלם ולחטא יש טעם גן עדן”.

משהו אישי לסיום – אלוהים ואלווירה הוא ספר שאני קשורה אליו יותר מאשר לששת ספרי האחרים. ראשית, משום שגיבור הספר, זה שנתן לי השראה לכתיבתו, הוא אדם אמיתי, חי ונושם, ורק לאחרונה איתרתי אותו ברומא, שם גם הכרתי אותו לפני שנים. כיום הוא משמש רופא מומחה בתחום האימונולוגיה.

 גיבור העלילה, כמו גם האדם האמיתי, קרוי ג’וזפה והוא מאוד קרוב גם במוצאו – דרום איטליה – בתיאורו החיצוני ובאופיו לגיבור המתואר באלוהים ואלווירה. הוא נתקבע בזיכרוני כפי שהיה אז, וכך הוא גם מתואר בספר. ג’וזפה הוא נכה כתוצאה משיתוק ילדים, כאשר השריד היחיד שנותר מהמחלה הוא רגל אחת קצרה מרעותה הנעולה בנעל מוגבהת. ללא ספק, המפגש עם ג’וזפה השפיע על חיי, ורק בראייה רטרוספקטיבית כעבור שנים רבות הבנתי עד כמה.

נראה לי שהנושאים שאנחנו הסופרים כותבים עליהם, לעולם יהיו קשורים איכשהו לדמויות מוכרות, למצבים מוכרים ולחוויות שחווינו ושאנחנו משנים, צובעים בצבעים שונים, מה שנקרא בפי החוקרים “הרחקת עדות”. אלה הם הפיגומים שעליהם נבנית העלילה בשלמותה ושלה אנחנו מוסיפים הסתעפויות ופיתולים.

הספר נכתב שנים רבות לאחר הפגישה האחרונה בינינו, לאחר שכבר עזבתי את רומא ושבתי לארץ. לעתים קרובות הספר נכתב, לא מיד כשאתה נמצא בעיצומה של ההתרחשות, אלא שנים אחר כך, כאשר אתה נרגע, ובאופן פרדוקסלי דווקא אז הזיכרונות נעשים בהירים וחדים – דווקא אז הם מקבלים את מלוא המשמעות.

העובדה שספרי תורגם לאיטלקית וראה אור באיטליה הוא אולי סגירת מעגל: עלילה שהחלה במציאות באיטליה חוזרת לאיטליה. בתוך תוכי חשתי תמיד שהספר נועד במקורו להיכתב באיטלקית, ורק במקרה הוא נכתב בעברית. השפה היפהפייה המתנגנת הזאת רק מעצימה את עוצמת החוויה.

מחלת הפוליו ב”אלוהים ואלווירה”

מפגש עם טקסט ספרותי וניתוחו הוא שיטה חינוכית ללימוד עולם הרפואה ולהמחשת תסמיני מחלות, מהלכן וסיבוכיהן בצורה חווייתית ונרטיבית, בשונה מהפירוט הטכני-אובייקטיבי שמופיע בספרי הלימוד. כשאני מלמדת בקורס “ספרות ורפואה”, המתנהל בפקולטה לרפואה על שם סאקלר, את ספרי אלוהים ואלווירה, אני מנתחת בצורה זו את מחלת הפוליו.

הספר הוא חליפת מכתבים בין סטודנט לרפואה (ג’וזפה), נכה שיתוק ילדים, לבין כומר קתולי (וינצ’נצו) – שניהם ילידי סיציליה. עיקר העלילה בילדותו של ג’וזפה – בעולמו כילד חולה פוליו – בשלבי המחלה, בנכותו ובמאבק המתמיד על מעמדו של נכה בחברה שבה הוא חי בשנות ה-50, בימי מגפת הפוליו.

הפוליו היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי נגיף החודר לגוף דרך מערכת הבליעה ופוגע במערכת העצבים. ההדבקה מאדם לאדם נעשית דרך חשיפה לרוק או לצואה של אנשים המפרישים את הנגיף, בדרך כלל עקב היגיינה לקויה. ג’וזפה, גיבור העלילה, נולד בכפר נידח, שבו הבתים מגובבים זה על זה, התושבים חיים בצפיפות ובתנאי תברואה גרועים והביוב מתנקז לסמטאות הצרות המאפשרות מעבר רק לחמור בודד על רוכבו. הוא נולד לפני המצאת החיסון נגד הפוליו. עם ההידבקות בנגיף, הוא סובל מתשישות, חום גבוה וכאבי גרון, ובהמשך, עם חדירת הנגיף לגזע המוח – מכאבי שרירים, עיוות שרירים וקשיון עורף. השיתוק, שהוא השלב השלישי של המחלה, מופיע באופן חד ופתאומי ברגלו האחת.

בדומה לתסמינים של גיבור העלילה, השיתוק אצל חולי הפוליו הוא לרוב אסימטרי, פרוקסימלי ושכיח יותר בגפיים התחתונות. עוצמת השיתוק תלויה במספר תאי העצב שנפגעו והוא מתקדם כל עוד נמשך החום. בשלב החריף של הזיהום בנגיף הפוליו תיתכן חולשה עד כדי שיתוק שרירי הנשימה (וצורך בהנשמה מלאכותית), שעלול לגרום למוות.

ג’וזפה נמנה על פחות מאחוז מהנדבקים בנגיף שמפתחים שיתוק. רוב הנדבקים הם אסימפטומטיים או מפתחים סימנים לא ספציפיים, דמויי שפעת, ומחלימים באופן מלא בתוך ימים. בסיפור מתוארת מחלת הפוליו דרך עיניו של הילד החולה. בשל החום הגבוה הוא הוזה, ומציאות ודמיון מתערבבים במוחו. באחת הפעמים, הפחד מהמוות מתבטא בהזיה שבה הוא משתתף בהלוויה של עצמו. רופא הכפר מוזעק ונותן לו טיפול סימפטומטי, והכומר וינצ’נצו נקרא להטבילו לקראת מותו אך מסרב. “הילד יחיה”, הוא פוסק, ובאמצעות סוגסטיה הוא מחזיר לו את האמון בחיים. כאמור, לעתים אי עשייה עדיפה על עשייה מזיקה – prima non nocere – ראשית אל תזיק.

ואכן, השלב האקוטי חולף ועמו גם כאבי השרירים, אך הרגל עדיין מנוונת ואמו הנבערת של ג’וזפה מנסה להילחם בכך. אין לה ידע רפואי, והיא מונחית על ידי האינסטינקט האימהי. היא מטבילה אותו באמבט מים חמים (שיטה שהיתה מקובלת בעבר) ומעסה את הרגל המשותקת – כמעשה הפיזיותרפיה המקובלת כיום. לאחר מכן הרופא מתקין לו סד מתכת שיתמוך ברגל.

ג’וזפה מבין שנותר משותק ברגל אחת ומתאבל על רגלו בדומה לשלבי התמודדות עם אבל (על פי המודל הפסיכיאטרי של קובלר-רוס): “הדבר הראשון היתה הכחשה מוחלטת, והשליתי עצמי שאולי חלה כאן טעות. הרי לא ייתכן שדווקא כאשר התגברתי על המחלה ונותרתי בחיים… גופי בוגד בי”. הוא נאבק בנכות: “שוב ושוב ניסיתי להתרומם מהמיטה כדי לדרוך על רגלי ומצאתי שאני נופל אפרקדן, ורוצה להיבלע באדמה”. לאחר מכן הוא מכן נמלט אל החלומות: “בשנתי הרביתי לחלום וראיתי עצמי כילד בריא המשחק בכדור עם חבריי. מהר מאוד הייתה המציאות טופחת על פניי, והרגשת האושר התחלפה בכעס ובדיכאון. היו רגעים שרציתי למות ולהפסיק להיות לנטל”. אחר כך נמלא ברגשות אשם: “לפעמים חשתי שאני מפגין חוסר התחשבות ואכזריות דווקא כלפי הקרובים אלי הסועדים אותי בעת חוליי”. ולאחר מכן פונה ג’וזפה לאלוהים, מתמקח עמו ומתפלל ש”יחזיר לו את רגלו הבריאה”. לבסוף מופיע שלב ההשלמה: “הבנתי שאינני נידון למוות אלא לחיי נכות, ולמרות זאת מצב רוחי התייצב, יחסי לבני משפחתי התעדן ואף תיאבוני השתפר”. לבסוף, בבגרותו, עוזב ג’וזפה את סיציליה והופך לרופא – הוא מתעל את מחלתו להשכלה רפואית שתאפשר לו למנוע סבל ולרפא את האחר.

באמצעות ניתוח הטקסט הספרותי ניתן ללמוד על שלביה הפיזיים והמנטליים של מחלת הפוליו, להזדהות עם הגיבור הספרותי ועם סבלו. כך מתקבעת המחלה בזיכרון בדרך של התבוננות נרטיבית והופכת מוכרת במפגש הקליני.

ראו עוד

צפו בשיעור על מחלת הפוליו מתוך “אלוהים ואלווירה” בשיעור בקורס “ספרות ורפואה”. קריאת קטעים – עופר שלחין:

קיראו גם –

האישה מול האלוהים: אלי אשד על “אלוהים ואלוירה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × חמש =