הסופר יובל ששון מספר על יצירתו ומסביר מדוע הוא מעדיף לכתוב מנקודת מבטן של נשים.

המערכת

יובל ששון.אתר סימניה

בימים אלו יצא לאור ספרו החדש ויוצא הדופן של יובל ששון “דבש”. ספר המסופר לחלוטין מנקודת מבטה של אישה לאורך שנות חייה, אבל במפתיע המחבר הוא גבר דווקא.

לאורך ההיסטוריה היו ספרים רבים שנכתבו בידי נשים מנקודת המבט של גברים, אבל הרבה פחות כאלו של גברים שכותבים מנקודת המבט הנשית, וגם כיום הסופרים הגברים שכותבים מנקודת המבט הנשית הם נדירים ביותר.

יובל ששון הוא יליד 1965, יוצר, כותב, מטפל, במאי, ומרכז מגמת תיאטרון בתיכון. הוא מפרסם שירים וסיפורים רבים ברשת מאמצע שנות התשעים. בשנים האחרונות, מאז שהחל לחיות עם מחלת הסרטן, הוציא חמישה ספרים והשתתף במספר תערוכות.

והנה ראיון שערך עימו ד”ר אלי אשד

אלי: איך הגעת לעולם הספרות?

יובל: מאז שאני זוכר את עצמי אני כותב. יש לי חומרים מאז היותי בן 15. בראשית ימי האינטרנט כתבתי תחת שמות שונים בפורום “מהמגירה לדיסק” של IOL  ז”ל, ומשם המשכתי לכל מיני פלטפורמות אחרות, בעיקר בישראבלוג, שם קיימים מספר בלוגים שיצרתי. בשנים האחרונות, בעיקר לאחר שנמצאתי חולה סרטן, התחלתי לפרסם את החומרים שלי תחת שמי האמיתי, והדבר יצר אצלי פרץ בלתי נגמר של עשייה. פרסמתי ספר שירים, ספר ילדים שכתבתי יחד עם זוגתי ליאור צ’רניץ, שלושה רומנים, עשרות שירים, וסיפורים בכל מיני מגזינים ואנתולוגיות, השתתפתי במספר תערוכות ועוד היד נטויה…

אלי: ספר בכמה מילים על ספריך עד כה.

יובל: כל ספרי מעמידים במרכז דמויות נשיות.

הספר הראשון היה “לפעמים למות זה לא מספיק” (אופיר ,2020).

כריכת ספרו של יובל ששון ״לפעמים למות זה לא מספיק״

ספרי השני הוא תודה שבאתם, רומי (אופיר ביכורים, תשפ”א 2021), שנכתב תוך 19 ימים במהלך הסגר הראשון של הקורונה. הספר מתאר תהליך התבגרות של נערה בכיתה יב’ שיוצאת מהבית עקב תהליך גירושין של ההורים, ומנסה לבנות לעצמה חיים שפויים יותר, והכל תוך כדי הקורונה.

כריכת ספרו של יובל ששון ״תודה שבאתם, רומי״

הספר השלישי, רצתי ודורה (2022), נכתב במשך מעט יותר זמן, 24 ימים, ומתאר אשה (דורה) בת 92, שנאלצת לעבור לבית אבות ולהפרד עקב כך מכלבה האהוב (רצתי) שעובר לפנסיון לכלבים. הספר כתוב מנקודת מבטה ומנקודת המבט של הכלב, מתאר את מסלול חייה, את הפרידה, ומסתיים בפגישתם המחודשת, שמהווה את סיום חייהם או נקודת התחלה, לא ברור.

כריכת ספרו של יובל ששון ״רצתי ודורה״

ספרי החדש “דבש” נכתב במשך כחצי שנה. היו לי הרבה הפסקות בדרך, והוא מתאר אישה בת גילי (58) המתמודדת עם חייה וחוסר ההצלחה שלה להגשים אותם כפי שהייתה רוצה, או כפי שבעצם כולנו רוצים. בכל פעם המציאות מכה בה והיא נאלצת לחשב מסלול מחדש. ההתמודדות עם המציאות וקבלתה היא לב הסיפור.

מה שמאפיין מאוד את כתיבתי בשלושת הספרים הן הקפיצות בזמן ובנושאים. הסיפורים לעולם אינם מסופרים באופן כרונולוגי, הם נעים קדימה ואחורה בין הזמנים ובין האירועים, ודורשים מהקורא מידה רבה של ריכוז.

כריכת הספר ״דבש״ של יובל ששון

אלי: איך אתה מצליח לכתוב מנקודת המבט של אישה, נושא שלכאורה רחוק ממך?

יובל: אני לא חושב שנקודת מבט נשית היא רחוקה ממני, או מכל אחד אחר לצורך העניין. הדבר תלוי לחלוטין בנכונות של כל אחד ואחת מאיתנו להקשיב, להיפתח, לוותר לרגע על האגו, להוציא את הראש מהתחת של עצמנו ולהסתכל סביב. החיים מורכבים קצת יותר. הנטייה שלנו, שהולכת ומקצינה בשנים האחרונות, שיהיה לי כיף, למצוא את הדרך הקלה להצלחה ולפרסום, לשים את עצמי מעל כולם, להניח שאני יודע יותר טוב מהאחרים מה נכון, שאני צודק והם טועים, ועוד ועוד, לא מאפשרת לנו לראות ולחוות בכלל את הצד השני. בשנייה שאדם מוכן להניח את כל הדברים הללו בצד, ולקבל את זה שהוא חי ליד אנשים שחושבים אחרת ממנו, מרגישים אחרת ממנו, ושיש להם תפיסות עולם שונות משלו, אז יש אפשרות להבין, ללמוד, להזדהות עם האחר. אני מנסה לעשות זאת בתחומים רבים בחיי, ואני מקווה שזה מאפשר לי הבנה טובה ורחבה יותר של מגדרים אחרים, במקרה הזה של הספר, של נשים.

אלי: האם הדמות של האישה בספרך האחרון מבוססת על דמות אמיתית?

יובל: הדמות מבוססת בקווים כללים על מישהי אמיתית. היא איננה יודעת, אנחנו לא בקשר, ולא אחשוף אותה כאן או בכל מקום אחר. סיפור החיים שלה, האירועים המרכזיים ברמת העלילה, הוא דומה. את הפרטים והחיבורים מילאתי אני כמובן, וגם את האופן בו היא מתייחסת לדברים.

אלי: האם יש מסר כלשהוא בסיפור שאתה מעוניין שיעבור לקוראים?

יובל: החיים הם חיים. האירועים קורים סביבנו בלי שיש לנו שליטה עליהם. רובם לא טובים ולא רעים, הם פשוט קורים – חוויה, שיחה, מסע, תאונה, מחלה, מוות, וכולי. לשום דבר אין ערך חיובי או שלילי בפני עצמו, זה רק ההתייחסות שלנו שנותנת את הערך הזה לדברים. אפשר לבחור להתייחס לכל מה שקורה באופן מצמיח יותר, מבגר, מעורר לעשייה וחיות. זה נראה לי עדיף מאשר להאשים את העולם במה שקורה לי ולהתבוסס ברחמים עצמיים.

אלי: ולסיום, למה קרנפים חשובים לך כל כך בסיפור? איך הם קשורים לעלילה?

יובל: הקרנפים מהווים אתנחתא לקראת סופו של כל פרק, לעיתים קומית, לעיתים משהו אחר. הם היו החלק האחרון שכתבתי והכנסתי לספר. הרגשתי שהספר דורש ממני הפסקות לנשימה, לעצירה, לבלבול, למחשבה. אני אוהב מאוד בעלי חיים, וככל שהם יותר גדולים הם יותר חביבים עלי. משהו בהתנהלות שלהם במנותק מהמתרחש בעולם וסביבם מעניק פרופורציות אחרות למה שחשוב בחיים.

להלן אנו מביאים באדיבותו של יובל ששון פרק דרמטי במיוחד בספר. שמות הפרקים בספר הם הגיל של הגיבורה בפרק המסוים הזה.

פרק 6: 39

“סוכריות דרז’ה”, אמרה ולא יספה. הבחור הסתכל עליה, לא מבין מה היא רוצה ממנו. נחל עמוד, הפסקת שתייה באמצע המסלול. כהרגלה היא הולכת לבד, זה יותר פשוט מלחכות שמישהו יצטרף אליה לטיול של שבת. חנתה בתחילת המסלול. היא סומכת על עצמה שבסוף ההליכה תצליח למצוא טרמפ חזרה למכונית. “אני חושבת שבתור פיצוי אתה תיקח אותי בסוף המסלול למכונית שלי”. הבחור עדיין לא הבין. היא המשיכה ללכת בנחל, נהנית מהמבוכה שגרמה לו.

בדרך כלל היא זאת שנבוכה. במסיבות של החברה הסגורה, כשהייתה בת הזוג של אלון, אף פעם לא ידעה מה לעשות במשחקים של “אמת וחובה” או ב”שבע דקות בגן עדן”. בכל אינטראקציה עם אלון הרגישה מאוד לא בנוח. גם אלון לא הפגין התלהבות רבה. לשניהם היה ברור שכל עתידם החברתי תלוי בכך שישתפו פעולה עם ההנחיות של יעל ושאר הבנות. זאת תהייה הנשיקה הראשונה שלה. יעל אמרה שאי אפשר להיות חלק מהחברה הסגורה בלי זה ושלחה את שניהם לחדר השני “לגמור עם זה כבר”.

בגיל עשרים ושלוש, כשנוחי התיישב לידה באוניברסיטה באמצע שיעור “מבוא לדיני מיסים ב’ – מס הכנסה, בסיס תקציבי רעוע ו/או אלמנט מרכזי בחוסנה ובטחונה של המדינה” מרוב מבוכה הזמינה אותו להתקלח אצלה, תוקפת אותו במהירות, רק על מנת שלא יבחין כמה היא מסמיקה. היא תהיה נבוכה גם בגיל חמישים, כשתפגוש שוב את הפסיכולוגית עמה נפגשה במשך שנות העשרים שלה, שתהיה עסוקה בניסיון להבין למה היא עזבה את הטיפול לפני למעלה מעשרים שנה ולא בסיבת בואה המחודשת.

היא התיישבה על אבן ליד המכוניות החונות וחיכתה. חצי שעה מאוחר יותר הגיע גם “סוכריות דרז’ה” לחניון. היו איתו שני חברים נוספים ויחד הם ניסו להיזכר מניין הם מכירים אותה: “את גרה באיינשטיין, בחיפה? שרתת בפיקוד צפון? עבדת איתנו בעגלות? מטיול הרי אילת בתנועה? גן דליה בנוה שאנן?” הם היו מצחיקים.  “מירושלים”, אמרה ושתקה. הם המשיכו לחקור – “מסיבת המילניום באומן 17? היית המדריכה שלנו בסיור במגדל דוד? כבשת יחד איתנו את הר הבית בששת הימים?” החליטה לא לעזור להם ורק אמרה ל”סוכריות דרז’ה” שייקח אותה בבקשה לרכב שלה שמחכה לה בתחילת המסלול.

בחדר השני אלון אמר לה שלא חייבים להתנשק ואפשר גם רק להגיד שהם התנשקו כמו שחלק מהבנים אמרו לו שככה זה קרה. “אפילו יעל ואבי לא התנשקו, היא רק אומרת שכן”. היא העדיפה לא לקחת סיכון. התנשקו. שפתיים על שפתיים, חצי שנייה, מהיר, זריז, בלי כל מגע אחר ביניהם. “התנשקתם?” שאלה אותם יעל כשיצאו מהחדר וחזרו לכולם. אלון ענה שכן ואילו היא רק עמדה במבוכה בצד. כמה ימים מאוחר יותר ניגשו אליה כמה מהבנות לשאול איך זה היה. הן הבינו משיחה ששמעו בין הבנים שהנשיקה באמת קרתה, ובמטרה לדעת איך זה היה, היו מוכנות לגלות לה שלא כולן התנשקו באמת. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגישה שיש לה מעמד כלשהו בכיתה החדשה.

באותו יום נוחי באמת בא להתקלח אצלה. השותפה שלה נהמה והשמיעה קולות מוזרים כרגיל, אבל לה זה לא שינה. הוא הלך לדירה שלו לקחת בגדים נקיים והגיע אליה למעונות. היא שלחה אותו למקלחת ועל מנת להתגבר על הרצון שלה לראות אותו יוצא משם עם מגבת בלבד, ירדה לרחוב והלכה למכולת הסמוכה, קנתה לחם, חלב, גבינות וריבת שזיפים כמו שסבתא שלה אוהבת וחזרה למעונות. כשנכנסה, ראתה את דנית השותפה שלה יושבת ומסתכלת על נוחי מתלבש.

בנחל עמוד נכנסה לתוך בריכות המים שעוד היו שם. היות וטיילה לבד, ביקשה ממטיילים אחרים שיצלמו אותה שם, מכנסיה מופשלות וכולה חיוכים, ספק נהנית-ספק רועדת מקור. הגשם האחרון ירד באזור לפני פחות מחודש וכל הבריכות בנחל מלאות מים. היא אוהבת מים. בכל צורה כמעט. בשנים האחרונות שהיא מטיילת לפנות בוקר ברחובות ירושלים הריקים, הטיולים המהנים ביותר הם בימים של גשם, שלג ורוחות קרות, זה נותן לה תחושה של הרפתקנות, דבר שמעולם לא חוותה במהלך חייה.

“לא תגלי לי מניין אנחנו מכירים?” שאל אותה כשהגיעו לרכב שלה בחניון העליון. סיפרה לו. הזכירה לו את הדייט שהיה להם לפני שמונה שנים, איך ישבו ודברו ברחבת הכותל, איך סיפרה לו שהיא בורחת מהדייטים שלא מוצאים חן בעיניה דרך עזרת הנשים, איך זה הרגיז אותו, איך אמר לה שהוא לא רוצה להעמיד אותה במצב לא נעים ואיך הלך כשהוא משאיר אותה עם שקית של סוכריות דרז’ה. “אתה יכול להתייחס לטרמפ הזה שנתת לי כאל הסיום של הדייט שלנו אז”. הוא סרב להיפרד ממנה מבלי שתיתן לו את מספר הטלפון שלה.  כמה ימים מאוחר יותר נפגשו שוב לדייט שני, כמעט שמונה שנים אחרי הדייט הראשון.

זוהר, ככה קראו לו ל”סוכריות דרז’ה” שלה, היה בעלים של מפעל קטן לעיבוד מתכות באזור התעשייה של שלומי. שמונה עובדים והוא. מייצרים פרופילים מאלומיניום לחלונות, עמודים, בזנטים וחוטי תיל לגדרות בקר ומוטות של פלדה לשימוש ביציקות בטון. עבודה לא חסרה להם.  מבוגר ממנה בשנה, כמוה מעולם לא נישא וללא ילדים, “אבל אני בהחלט מקווה שיהיו לי”. לאחיו הצעיר יש שלוש בנות וגם הוא גר בשלומי.

בפגישה הבאה של החברה הסגורה יעל דרשה ממנה ומאלון להתנשק שוב, הפעם לפני כולם. אלון הסכים בתנאי שכולם יתנשקו ולא רק הם. אותה לא שאלו. נעמדו כולם זוגות זוגות. אלון והיא התנשקו כמו בפעם הקודמת, ללא מגע נוסף, רק שהפעם אף אחד מהם לא מיהר לסיים את הנשיקה. אלון מתוך רצון להוכיח שהוא בוגר יותר מהאחרים והיא מתוך החלטה לתת לו להוביל ולא להצטייר כפחדנית או כמי שהורסת לכולם את הכיף. אחר כך כל העיניים עברו לזוג אחר, ולבא אחריו, עד שכולם סיימו את הסבב של הנשיקות.

כשחזרה הביתה טיפסה לכוך הפרטי בחדר שלה וכתבה ביומנה על כל מה שקרה. בגיל חמישים, כשתקרא את הדברים מחדש, תבין שכנראה עשתה זאת שלא מרצונה. שכל הסיפור היה ניסיון למצוא חן ולהיות חלק מהחבורה אליה רצתה להשתייך. אז תפנה שוב לפסיכולוגית שלה, אבל זו תהיה עסוקה בעצמה ולא תהיה פנויה להקשיב לגלויים מסעירים על משהו שקרה ארבעים שנה קודם לכן.

באותו לילה נוחי נשאר לישון אצלה במעונות, מחבק אותה במיטת היחיד שלה, נצמד אליה על מנת לא ליפול, מתעלם מהשותפה שהביעה את מורת רוחה מכל העניין בשלל מחוות של כעס כמו טריקת דלתות, הטחה חוזרת ונשנית של חפצים על הקיר ומלמולים חסרי פשר שננבחו כלפיה וכלפי נוחי, שבעיקר צחק מהסיטואציה. לקראת ארבע בבוקר הקימה את נוחי ויצאו שניהם לטיול בעיר בואכה המאפייה. היא לא התכוונה לשכב עמו והוא גם לא ניסה. היא תהתה על כך קצת ובחרה להניח לזה. יעברו מספר חודשים של קשר חברי אמיץ עד שיציע לה לשכב ועד שיחליטו שהם זוג.

בדייט השני, זה שקרה כמעט שמונה שנים אחרי הדייט הראשון, זוהר נשאר לישון בירושלים. דירת החדר הקטנה שלה לא ידעה מבקרים רבים לאורך השנים בהן חיה שם, שלא לדבר על גברים. סצנת הדייטים הירושלמית הביאה אותה לייאוש גמור, אם לא הרצון העז להקים משפחה לא הייתה מטריחה את עצמה בכלל לפגוש מישהו. “אני לא לוקחת גלולות ואין לי קונדומים”, אמרה לזוהר כשזה התפשט ונכנס למיטה. “גם אני לא לוקח גלולות”, אמר והמשיך בשלו. 

כשקמו בבוקר התקשרה למשרד “רגב, רגב, שמחוני ורגב” והודיעה שהיא לא תגיע באותו יום. לאורך כל השנים בהן עבדה במשרד מעולם לא החמיצה יום עבודה. אחרי שעה רגב התקשר, מברר שהיא בסדר, אם היא צריכה משהו ואיך הוא יכול לסייע. לצערה זוהר ענה לטלפון, מה שגרם לרגב להיכנס לאוטו ולהגיע לראשונה בחייו אל ביתה. הוא יגיע לשם עוד פעם אחת בהמשך, כשתהיה בת חמישים. זוהר פתח לו את הדלת והזמין אותו לקפה. שוב היא במבוכה.

זוהר ורגב ישבו על המיטה ואילו היא התיישבה על הכסא היחיד שהיה לה בדירה. שותים קפה שחור, רגב מעביר מבטו ממנה אל זוהר וחזרה, מנסה לאמוד את המצב. זוהר נראה עליז ודיבר בלי הרף על הפרויקטים החדשים שהוא מנהל במפעל שלו ואילו היא שמרה על שתיקה, לא מוצאת את עצמה בתוך הסיטואציה. “אז מה התוכניות שלכם?” שאל רגב אחרי כמה דקות. היא הרגישה כאילו אבא שלה שואל אותה את זה אבל לא אמרה דבר. זוהר נחלץ לעזרתה:

“מה זאת אומרת התוכניות? יש לנו הרבה, אנחנו בדיוק עוברים על החפצים שיש לה פה בדירה על מנת להחליט איזה מהם עוברים איתה לדירה שלי בשלומי, מחר היא מגישה לך מכתב התפטרות ובעוד יומיים אנחנו מתחילים את החיים החדשים שלנו יחד בשלומי. חשבנו שהיא יכולה לפתוח משרד ראיית חשבון קטן עצמאי, היי! תוכל להעביר לה לקוחות שלך מהצפון ככה שתהיה לה התחלה קלה יותר! מה אתה אומר?”

רגב היה המום. גם היא הופתעה אבל לא אמרה דבר. רגב שאל אותה אם זה נכון. גם היום, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, היא מתקשה להבין איך השיבה בחיוב. היא התקרבה לזוהר והתיישבה עליו, חוזרת על דבריו של זוהר אחד לאחד כשהיא מוסיפה שנראה לה שאין לה יותר מדי מה לקחת איתה לשלומי ומבטיחה להזמין את רגב לחתונה שלהם שתתקיים בעוד חודשיים בחצר של צימר יוקרתי באיזה מצפה לא רחוק משלומי: “אנחנו מתכננים משהו קטן, צנוע, בערך ארבעים אנשים, אתה יודע, אין לי משפחה גדולה וזוהר כל כך מתחשב אז גם הוא לא יזמין יותר מדי אנשים, אבל אתה חייב לבוא, אנחנו מכירים כבר כל כך הרבה שנים שאתה ממש משפחה בשבילי”.

זה היה התור של זוהר להיות מופתע, מה שהתחיל מבחינתו בתור בדיחה קרם עור וגידים במהירות של תא סרטני אלים במיוחד. אחרי שרגב הלך הוא שאל אותה אם היא התכוונה למה שהיא אמרה. “אין לי מה לחכות יותר, אין לי סיבה מיוחדת להישאר פה בירושלים, נחמד לי איתך ואני לגמרי מוכנה להתחיל משהו חדש בחיים שלי ואם בשביל זה אני צריכה לעבור לשלומי אז קדימה, תעזור לי לארוז”.

היא חשבה על זה שעם נוחי זה לקח שש שנים לפני שאחד מהם קיבל החלטה שזה לא מתאים ופרק את הזוגיות, ואילו עכשיו עברו פחות מעשרים וארבע שעות וכבר יש מועד לחתונה. “זה כמו שהיה לי עם אלון כשהייתי בת עשר וחצי”, ספרה לזוהר, “גם איתו החלטתי בשנייה אחת ללכת על זה והתנשקתי איתו למרות שזה לא היה הדבר הכי חכם בעולם”.

כמה ימים אחרי המעבר לשלומי הגיעה למשרד רואי החשבון “רגב, רגב, שמחוני ורגב, רואי חשבון בכירים” על מנת להיפרד מכולם. עשו לה מסיבת פרידה, קנו לה מתנה לבית החדש – מערכת כלים וסכו”ם, רגב עצמו אמר כמה מילים על התרומה שלה למשרד ועל הדרך רבת השנים שעשו יחד. רגב עשה עוד משהו, אבל את זה הוא לא סיפר לה באותו המעמד, הוא שכר את דירת החדר שלה ממנה יצאה והשאיר אותה נקייה ומוכנה בשבילה, למקרה שמשהו ישתבש והיא תרצה לחזור לירושלים, והיא אכן חזרה, לקראת יום הולדתה החמישים, והדירה עדיין חיכתה לה, שתיים עשרה שנה של שכירות.

החתונה תערך שלושה חודשים מאוחר יותר ולא חודשיים, באולם קטן בשלומי ולא בחצר של צימר יוקרתי באיזה מצפה ועם למעלה ממאה אנשים במקום ארבעים. זה לא ישנה לה, היא תתקשה להאמין שאחרי כל כך הרבה שנים לבד היא סוף סוף נמצאת במערכת יחסים עם גבר שהיא אוהבת ושטוען שהוא אוהב אותה. מהצד שלה הגיעו ההורים, נטלי, אלברטו מריו לורנצו וארבעת הילדים, שי, אשתו ושתי הבנות, רגב וזהו. היא הזמינה גם כמה בנות מהמשרד אבל זה היה רחוק מידי עבורן. חברות גם ככה אין לה במיוחד.

לזוהר לעומת זאת הייתה משפחה ענפה של דודים ובני דודים וסבתות מדרגה שנייה ושלישית. כמו כן היו לו מעגלי עובדים וחברים רבים שהגיעו כולם לראות מי תפסה סוף סוף את הרווק הכי מבוקש בשלומי ולשמח חתן וכלה. אחת מהן, סטפני, חברת ילדות עוד מגן ניצה, התגוררה בבניין הסמוך. כשסטפני הבינה שאין לה חברות שיבואו ויעשו לה מסיבת רווקות, הפכה סטפני את עצמה לשושבינה. לקחה אותה לשלושה ימים של כיף ופינוקים בכל רחבי הגליל התחתון, עשתה לה מסיבת רווקות יחד עם עוד שלוש חברות קרובות שלה וביום החתונה לא זזה ממנה וליוותה אותה כל הזמן.

המסיבות של החברה הסגורה המשיכו עד אמצע כיתה ו’. כל פעם זה היה פחות או יותר אותו הדבר. חטיפים, ריקודים, סלואו, לפעמים מישהו היה מביא יין או בירה ואז כולם היו שותים קצת, ואחר כך משחק של אמת או חובה שבו הנוכחים היו מאתגרים את כולם, את הבנות ואת הבנים, לנסות לעשות דברים נועזים יותר. בשלב זה או אחר לבנים היה נמאס והם היו הולכים לשחק כדורגל, או לעשות חרקות עם האופניים, הבנות היו נשארות לדבר ולהחליף חוויות. באמצע כיתה ו’ החלו שתי הכיתות של בית הספר לעשות מסיבות יחד והמפגשים של החברה הסגורה התפוגגו.

הלקוח הראשון שלה בשלומי במשרד לראיית חשבון שפתחה, היה אבא של זוהר, פנסיונר שנהג לייעץ בזמנו החופשי למפעלים שנמצאים בתהליך הקמה. הוא נהג לעזור להם בתכנון סביבת העבודה, החל מבניית פסי ייצור יעילים, ניצול מיטבי של השטח שעומד לרשותם, ניהול מערכי אספקת חומרים ועד לשינוע המוצר ללקוחות. על עבודתו זו השתכר סכומים לא גדולים וברור היה שהוא פונה אליה אך ורק על מנת שתהיה לה נקודת התחלה. הלקוחה השנייה כבר הייתה משהו אחר.

את המשרד הקימה באחד החדרים בדירה שלהם. זוהר קנה עבורה שולחן משרדי גדול ומחשב חדש והזמין בשמה כרטיסי ביקור נאים. היא אהבה את העובדה שהיא עובדת מהבית. בימים הראשונים, לפני שסטפני הצטרפה בתור מזכירה, הייתה עובדת לבושה בפיג’מה, לא מתאמצת בכלל.  שנים בהן קמה כל יום בארבע בבוקר והלכה למאפייה בירושלים נתנו בה את אותותיהן, וגם בשלומי לא הצליחה להאריך בשינה. היא ממשיכה להתעורר קצת אחרי ארבע בבוקר, נוהגת להכין לעצמה כוס קפה, לשבת במרפסת לראות את הזריחה מעל הרי הגליל, ולהכין לזוהר ארוחת בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה.

הדירה שלהם מרוהטת בפשטות, תמונה או שתיים על הקיר, סלון סטנדרטי, מיטה וארון בגדים גדול וישן שמכסה קיר שלם בחדר השינה, ארון קיר. מקררים לעומת זאת יש להם שניים. אחד חדש ומודרני, ענק, שזוהר נוהג להחליף כל שנה במודל חדש ומשוכלל יותר, מתענג על אופן פעולתו השקט וההמהום הנמוך שהוא משמיע. המקרר השני, אמקור 10, משנות השישים, עם דלת לבנה וערימות קרח שמצטברות לו במקפיא. זה המקרר הראשון שזוהר קנה לעצמו כשעזב את בית הוריו והוא שומר עליו בקנאות.

את פתיחת משרד ראיית החשבון שלה בשלומי פרסמה במקומון “צפון 1”, העיתון המוביל בצפון, מתוך החלטה שלא לקחת על עצמה לקוחות גדולים אלא בעיקר עסקים קטנים ומקומיים. אחרי שבוע קבלה טלפון ראשון מאחד המשקים במושב לפידות הסמוך. “אנחנו מגדלים גידולים חקלאיים לשימוש בתעשיית התרופות ורואה החשבון שלנו מרגיש שהוא לא מספיק מנוסה לטפל בנו, אנו מחפשים מישהו חדש”, אמר קול נשי בצד השני של הטלפון, “הייתי רוצה שנקבע פגישה, אם תוכלי לבוא אלינו לראות במה מדובר זה יהיה נהדר”.

“רגב, רגב, שמחוני ורגב, רואי חשבון בכירים”, התעסקו הרבה עם חקלאות. היו להם מספר קיבוצים, מושבים ומשקים חקלאיים גדולים שבהם טיפלו לאורך השנים וצברו ניסיון רב בתחום. היא עצמה טיפלה במספר משקים שגידלו תרנגולות לביצים ובמטעי האבוקדו של מספר קיבוצים בדרום הארץ, כך שהרגישה בנח לקבל על עצמה את הטיפול במשק החקלאי שפנה אליה. כמה ימים מאוחר יותר לקחה את הרכב של זוהר ונסעה ללפידות. בכניסה למשק הבחינה בשורות של עצי ברוש צפופים וגבוהים, שמקיפים את החממות. “ברוכה הבאה”, אמרה לה דנית וחיבקה אותה בחום.

נוחי המשיך לבוא אליה למעונות, להתקלח ולישון איתה במשך כל הסמסטר השני עד שהסתיימה שנת הלימודים, למרות שאת ההצפה שהייתה לו בדירה תיקנו כבר למחרת היום בו ישן אצלה בפעם הראשונה. לשניהם הסידור הזה היה ממש מוצלח. הדירה שלו הייתה רחוקה מהאוניברסיטה וכשהוא ישן אצלה היה יכול לקום מאוחר יותר. היא שמחה שיש לה עם מי לדבר ועם מי לישון בלילה אפילו שלא קורה ביניהם שום דבר ושניהם הפכו להיות קרובים יותר ויותר.

היא נשמה לרווחה כשהמסיבות של החברה הסגורה הפסיקו. היא לא אהבה את זה. לא את יעל, לא את שאר הבנות שהלכו אחריה כאילו היא מנהיגה של איזה כת, לא את הבנים שהתייחסו אל הבנות בזלזול וממש לא את אלון, הבן זוג שלה, שתמיד נתן לה את ההרגשה שהוא עושה לה טובה שהוא מדבר איתה, רוקד איתה, מתייחס אליה, ותמיד דאג להזכיר לה שאם לא הוא, היא כנראה לא הייתה מתקבלת לחברה הסגורה, נשארת בחוץ כמו כל שאר הילדים הלא מקובלים ולא משתלבת בכלל בבית הספר החדש. היא לא ענתה לו, אבל הדברים שלו שיקפו במדויק את מה שהרגישה, כי למרות שהיא כן נכנסה לחברה הסגורה –  היא נותרה לא מקובלת, לא משתלבת ולא שייכת.

היא נאלצה להסדיר את הנשימה. את דנית, מי שהייתה השותפה שלה במעונות הסטודנטים, לא ראתה מאז שסיימה את לימודי התואר הראשון. הפרידה שלהן לא הייתה חיובית בלשון המעטה. דנית, שכלל לא למדה בשנה ההיא ונשארה במעונות רק כי אף אחד לא שם לב לזה שהיא מסתובבת תחת השפעה של חומרים שונים, סירבה לצאת מהדירה בסיום השנה. הנהלת המעונות נאלצה בסופו של דבר להזמין את אנשי האבטחה של האוניברסיטה על מנת להוציא אותה. הן היו שתיהן בדירה ודנית אסרה עליה לפתוח את הדלת למאבטחים. דנית צעקה, השתוללה, זרקה חפצים והיא ישבה על המיטה וחיכתה. בשלב מסוים דנית נכנסה לשירותים ואז היא פתחה את הדלת והמאבטחים נכנסו. ארבעה מאבטחים: דנית, בחורה קטנטונת, מתחת למטר וחמישים, רזה מאוד, נאבקה בהם בכל כוחה  ואילו הם פשוט הרימו אותה באוויר ונשאו אותה החוצה. ניכר היה שזאת לא הפעם הראשונה שהם נאלצים לעשות זאת. היא נדהמה לראות כמה כח דנית הפגינה.  אחר כך אחד מהם חזר לארוז את החפצים שלה ויותר היא לא שמעה ממנה. היו שמועות שהיא אושפזה במכון גמילה כזה או אחר, אבל היא לא באמת ידעה מה קרה לאותה בחורה שנהגה לנהום ולמלמל לידה כל לילה במשך כמעט שלוש שנים.

דנית לקחה אותה לסיור בחממות. “איך שראיתי את המודעה שלך במקומון – צפון 1 – ידעתי שאני חייבת לפגוש אותך, להראות לך מה יצא מהמשוגעת שהייתי פעם”. החממות היו מלאות בצמחים כגון רוזמרין רפואי, מרווה משולשת, חילבה, כורכום, קורנית, אזוב מצוי וזוטה לבנה, אבל משהו היה חסר. דנית דיברה בהתלהבות רבה על הצמחים השונים, הזמינה אותה למשש, להריח, לטעום, והכינה לה זר עלי סרפד ושקית עם זרעי גדילן, צמחים הידועים בסגולתם לשפר את הסיכוי להיכנס להריון.

“אבל לא בשביל צמחי המרפא שלי הזמנתי אותך לפה”, אמרה דנית לקראת סוף הפגישה, “יש לי בעיה קטנה ואני צריכה מישהו שאני סומכת עליו שיעזור לי איתה”. הן נכנסו לשורת החממות האחרונה. חממות כהות שבמבט ראשון לא ניתן להבחין מה יש בתוכן. הן נכנסו לאחת מהן. החממה הייתה עמוסה בצמחים חסונים גבוהים (יותר ממנה) וירוקים, ניכר שהם במצב ממש טוב. קנאביס. דנית הסבירה שהיא ובעלה מגדלים קנאביס רפואי ומוכרים אותו כחוק, אבל הם מגדלים כל כך הרבה שחלק נכבד מהיבול נמכר לאנשים פרטיים והם לא יודעים איך להלבין את הכסף. “פה את נכנסת לתמונה, אני צריכה שתטפלי עבורי בהכנסות הלא חוקיות שלנו, שאף אחד לא יעלה עלינו. זה ישתלם לך, אני מבטיחה”.

תחושות המבוכה וחוסר הנוחות אפפו אותה שוב, כמו בפעם ההיא שביקשו ממנה לשקר ולהגיד למחנכת שהחברה הסגורה כבר לא נפגשת יותר, כמו אז, שאמרה לעצמה ולהוריה שלא נעלבה כשהוקאה מתוך תנועת הנוער, כמו שאמרה לנוחי שלא אכפת לה שהם נפרדים. בכל פעם שהיא עושה דבר שמרגיש לה לא בסדר, לא ישר, המבוכה עולה והיא לא מצליחה לעצור בעצמה. גם עכשיו, הרגישה איך האוזניים שלה מתחממות והפנים מאדימות וחיפשה דרך לצאת מהחממה לשאוף אוויר.

“אני צריכה לחשוב איך לעשות את זה”, אמרה לדנית, נכנסה לרכב ונסעה הביתה, לזוהר, משוכנעת שהוא ידע איך להוריד אותה מכל הסיפור הזה. להפתעתה זוהר לא התרגש ואמר שזאת יכולה להיות הזדמנות טובה לחדש את הקשר עם דנית, שככה תהיה לה חברה חדשה באזור, “ואולי ככה דנית תיתן לי הנחה בפעם הבאה שאני אסע לקנות ממנה חומר. זה לא שהיא ביקשה ממך למכור עבורה, או לאחסן אצלנו בדירה. תעזרי לה והיא תעזור לנו, אני משוכנע שזה רק יהיה לטובה”.

אחרי כמה ימים בהם נשמה עמוק, ישבה שעות ארוכות בניסיון לעשות מדיטציה ולקחה כדור הרגעה כל שש שעות, החליטה להתגבר על המבוכה ולקבל את העבודה שדנית הציעה לה. היא זכרה שרגב סיפר לה על כל מיני מסלולי השקעה בהם ניתן להפקיד כספים מבלי לציין מניין הם מגיעים. היא תבדוק אותם. במהלך שש השנים בהן חיה עם זוהר בשלומי, טיפל המשרד שלה בארבע עשר משקים חקלאיים מהאזור, כאלה שגידול קנאביס למטרות רפואיות ושלא רפואיות היווה חלק נכבד בחקלאות ובהכנסות שלהם. דנית שלחה אליה את החקלאים הנוספים וכולם ידעו שהיא הכתובת בנושא.

אחרי שזוהר ימות תחול ירידה חדה ברמת הטיפול שלה במשקים הללו, כאילו מות בעלה יסמן גם את מות האמון של בעלי המשקים בה ובמשרד שלה. בגיל חמישים, כשתסגור לבסוף את המשרד ותחזור לירושלים, יישאר לה רק לקוח אחד, אבא של זוהר, שהמשיך להאמין באלמנת בנו עד לרגע האחרון.  

זקן הקרנפים התהלך בכבדות. זמן רב עבר מאז שהיה נסער כל כך. הוא שאל את עצמו איך זה יכול להיות, איך קרה שהוא איבד את כל שאר הקרנפים? הוא יודע בוודאות שבבוקר הם היו, וגם בזמן ארוחת הצהריים עמדו כולם יחד, חלקו אחד עם השני ירקות ופירות, ואחד מהם, אחד הצעירים החביבים עליו מאוד, גרד לו בגב עם הקרן המחודדת שלו, בדיוק במקום שהוא כבר לא יכול להגיע בעצמו, אבל עכשיו נעלמו כולם! הוא המשיך ללכת ימינה ושמאלה, בכבדות, מרגיש את צערו מתגבר עם כל פסיעה. שאר הקרנפים עמדו מאחוריו והתבוננו בו, מחכים שיבחין בהם ויבוא עימם בדברים.

יום הולדת שלושים ותשע עצמו עמד כולו בסימן של התחדשות, יציאה מהמוכר, הרפתקה. לגור בשלומי היה כמו לגור בדלהי, ניו יורק או קופנהגן, ממש חוץ לארץ. בפעם הראשונה מאז עברה מעיר הולדתה בגיל עשר הרגישה שיש לה אפשרות להיות שייכת למשפחה, חברה, קהילה. בימים הראשונים בשלומי הסתובבה בעיר חסרת הייחוד הזאת כשהיא שואפת לקרבה את המראות, הקולות והתחושות. היא תתגעגע אליהם בגיל חמישים, כשתעזוב את העיר ותחזור לירושלים.

קיראו גם

עמוד הפייסבוק האישי של יובל ששון

אתר הבית של יובל ששון

הבלוג באתר המוקדש לכתיבה וליצירה של יובל ששון

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × ארבע =