אבי גולדברג מתרגם את אחד הטקסטים המכוננים של התנועה האנרכיסטית שהיא מגוון ענק של תנועות הקוראות לשינוי רדיקלי של החברה.

המערכת

סמל התנועה האנרכיסטית.ויקיפדיה

אליזה רקלו Jacques Élisée Reclus (מרס 1830-יולי 1905) היה גאוגרף, סופר ואנרכיסט צרפתי נודע. יצירת המופת שלו בת 19 הכרכים:La Nouvelle Géographie universelle, la terre et les hommes (“גאוגרפיה אוניברסלית”), נכתבה במשך תקופה של כמעט 20 שנה (1875–1894). ב-1892 הוענקה לו מדליית הזהב של החברה הגיאוגרפית של פריז על עבודה זו, ועל שמו אף נקרא חצי אי ביבשת הארקטית. למרות זאת גורש מצרפת בגלל האקטיביזם הפוליטי שלו.

אליזה רקלו. ויקיפדיה

הקדמת דברים

הדברים הבאים נישאו בלשכת “הבונים החופשיים” של “הידידים הפילנתרופים” של בריסל, בשנת 1894, וזאת על-אף שבמשך שלושים ושש שנותיי הייתי רק “שוליה” פשוט, ומעולם, כעניין עקרוני, לא השתתפתי בשום צורה בפעילות במסגרת האגודה הסגורה של הבונים החופשיים.

על כן אני מודה ל”אחים”, שבאותו יום הזמינו אותי, “הכופר”, לבוא ולהציג את רעיונותיי בפניהם. הדברים שנישאו באותה הזדמנות הודפסו בגיליונות מספר 3, 4 ו-5 של השנה הראשונה (Temps Nouveaux, זמנים חדשים, מאי ויוני 1895).

כריכת הספר Anarchism for Beginners של Marcos Mayer

אנרכיה

אנרכיה אינה תאוריה חדשה. מובנה של המילה עצמה היא “היעדר ממשל”, או “חברה ללא מנהיגים”, והגיעה אלינו ממקור עתיק, והייתה בשימוש זמן רב לפני שפרודון עשה בה שימוש.

איזו חשיבות יש בכלל למילים? שהרי “סרבני שלטון” [1] היו בנמצא מאז ומעולם, ולא כונו אנרכיסטים.

ה”אקרטי”, סרבני השלטון הקדומים הללו, לא העלו על דעתם שהשם – השם שבחרו לעצמם כשהתארגנו, ושכך נקראו, יהווה בדורות מאוחרים יותר חומר להגות אקדמית.

תמיד היו אנשים חופשיים, אנשים שבזו לחוק, אנשים שחיו ללא אדונים, מכוח הזכות הבראשיתית של קיומם כאנשים חופשיים, ובהתאם לתפיסת עולמם בלבד. אפילו בעידנים קדומים התקיימו במקומות שונים שבטים המורכבים מקבוצות שניהלו את חייהם כרצונם, ללא חוקים מאולצים, ללא כללי התנהגות שנכפו עליהם, והם היו אלה שהחליטו על-פי רצונם, ובהתאם לכבוד שחלקו כלפי בורר, כלומר, הם קיבלו על עצמם את הכרעתו. הם היו מונעים אפילו על-ידי רצונם לייסד התאגדויות כמו “האמונה העמוקה”, “אבירים ללא מורא” ו”הגברות החמודות”, כפי שמסופר אצל רבלה [2], במנזר תלמה.

גם אם האנרכיה עתיקה היא כימי האנושות, הרי אלה שמממשים אותה, מביאים בתקופתנו משהו חדש לעולם. הם הינם בעלי מודעות ברורה ומחויבים למטרה המדויקת שלהם. כיום אנרכיסטים, מקצה הארץ עד קצה, חדורי מטרה ומאוחדים ברצונם להדוף כל צורת ממשל. חלום החופש העולמי חדל להיות אוטופיה פילוסופית וספרותית טהורה, כפי שהיה עבור מייסדי “ערי השמש” [3], או “ירושלים של מעלה”. החופש העולמי הפך למטרה מעשית, והמוני בני אדם מאוחדים מיישמים אותו בשיתוף פעולה ובנחישות באופן פעיל ומעשי, כדי ליצור חברה שבה לא יהיו עוד אדונים, אשר לא יהיו יותר צנזורים ממונים על המוסר הציבורי, לא יהיו בה עוד סוהרים או תליינים, לא עוד עשירים או עניים, אלא רק אחים הנושאים יחדיו בנטל להשגת פת לחמם היומית. שווי זכויות, שומרים על השלום בשל אחדותם הנלבבת, ולא בשל ציות לחוקים אשר תמיד כרוכים באיומים אימתניים להטלת עונשים, אלא באמצעות כבוד הדדי לאינטרסים המשותפים לחברה, ומתוך בחינה מדעית של חוקי הטבע. אין ספק שהאידיאל הזה נראה אוטופי לרבים מכם, אבל אני גם משוכנע שהוא נראה רצוי לרובכם, כשאתם יכולים לראות בעתיד את הדימוי, המעורפל עדיין, של חברה שלווה, שבה אנשים יתפייסו, חברה שבה יניחו את חרבותיהם להחליד: “יכתתו תותחיהם לאתים” [4], ויפרקו את ספינותיהם מנשקן.

ונוסף על כך, האם לא הייתם אתם אלה שבמשך זמן רב, במשך אלפי שנים, שהטפתם לבניית מקדש השוויון? [5]

אתם “בנאים”, למען “בנייה” של בניין בעל מידות מושלמות, שבשעריו יבואו רק אנשים חופשיים, שווים ואחים, המשתפרים ללא הרף למען שלמותם, ונולדים מחדש מכוח האהבה לחיים חדשים של צדק וטוב.

האם אין זה נכון, שאתם, “הבונים החופשיים”, אינכם המחזיקים באידיאל זה באופן בלעדי? הרי אינכם טוענים למונופול על האידיאל, על רוח הקדמה וההתחדשות. אתם הבונים החופשיים, אפילו לא חטאתם בחטא השכחה של יריביכם הקשים, אלה שמשמיצים אתכם, אלה הדנים אתכם למוות, אותם קתולים נלהבים המקדישים לאש הגיהינום את אויבי הכנסייה הקדושה, וחרף כל זאת, מנבאים את בואו של עידן של שלום מוחלט.

אך גם בל נשכח כי בין אותם הקתולים היו פרנציסקוס מאסיזי, קתרין ותרזה הקדושים, ורבים אחרים מקרב המאמינים בכנות בציוויים המוסריים של הדת, כאלה שאינם מחזיקים באמונתכם, אך בוודאי מחזיקים בערכי האנושיות, ובאהבה הכנה ביותר, ועלינו להחשיב אותם כאלה שחיו אף הם למען אידיאל האושר האוניברסלי. ועכשיו מיליוני-מיליונים של סוציאליסטים, מכל הזרמים הרעיוניים, נלחמים אף הם למען עתיד שבו כוחו של ההון יישבר, ואנשים יוכלו סוף-סוף לקרוא לעצמם “שווים”, ללא אירוניה.

מטרתם של האנרכיסטים משותפת אפוא להם ולרבים וטובים, המשתייכים לדתות, לכתות ולמפלגות בעלות תפיסות שונות, אך הם נבדלים מהם בבירור באמצעים שבהם הם נוקטים, כפי שמעיד עליהם שמם בצורה הגלויה ביותר ללא ספק. כיבוש השלטון כמעט תמיד היה בראש מעייניהם של המהפכנים, אפילו של אלה בעלי הכוונות הטהורות ביותר. החינוך שלו זכו, לא אִפשר להם לדמיין חיים בחברה חופשית המתפקדת ללא שלטון רגיל, וברגע שהפילו שלטון שנוא אחד, הם מיהרו להחליף אותו בשליטים אחרים [6], שנועדו בדרך כלל לרצות את הקהל, על-פי הנוסחה המקודשת: “להביא את האושר המיוחל לעמיהם”.

איש לא הרשה לעצמו עד כה לתכנן דרך פוליטית אחרת במקום להחליף שלטון בשלטון, להחליף את הנסיך שבשלטון – בשליט או בשושלת אחרת, וזאת בלי לפגוע בכלל הישן, שיש להמשיך ולחלוק כבוד ולציית לריבון החדש.

במשך מאות שנים היה זה מהלכה הטבעי של ההיסטוריה, הנתינים – שתמיד היו נאמנים וכנועים, גם בעת שמרדו במלכות – זעקו: “המלך מת! יחי המלך החדש!”.

“איך אפשר לחיות בלי אדונים?” תמהו העבדים, הנשים, הילדים, העובדים העירוניים ועובדי האדמה הכפריים, והמשיכו לתת צווארם בעול, בהסכמה, כפי שעושה השור המושך בעגלה. אנו זוכרים את המורדים של 1830 [7], התובעים לתת את השלטון ל”מיטב הרפובליקנים”, ובמקומם קיבלו רפובליקנים בדמותו של מלך חדש. וגם הרפובליקנים של מהפכת 1848 נסוגו בהיחבא אל שכונות העוני שלהם, לאחר שהעמידו את עצמם ב”שלושה חודשים של סבל למען שירות הממשלה הזמנית”.

במקביל, פרצה המהפכה גם בגרמניה, ופרלמנט עממי התכנס בפרנקפורט: “הסמכות הישנה היא גווייה”, אמר אחד הנציגים.

“כן”, השיב לו נשיא האספה, “אבל אנחנו נקים את הסמכות לתחייה. אנו נקרא לאנשים חדשים שידעו כיצד לכבוש מחדש את השלטון על האומה”.

האין מה שהתרחש קולע וחוזר לשאלה של ויקטור הוגו: “האין האינסטינקט האנושי הקדום מוביל תמיד להשחתת המידות?” [8]« Ote-toi de là que je m’y mette! »

זהו ביטוי שהאנרכיסטים חרדים לעשות בו שימוש, ומראש הם בושים באלה המשתמשים בו, או לפחות מרחמים על אלה שנעקצו על-ידי עכביש הטרנטולה של תאוות הכוח, ומרשים לעצמם לדחוק את עצמם בשלבי השלטון באמתלה שמטרתם נובעת מרצון להיטיב ולשפר, “להשפיע אושר על חבריהם האזרחים”.

כנגד האינסטינקט הזה, המוביל לשחיתות, מייצגת האנרכיה רוח חדשה באמת. אי-אפשר לגנות את האנרכיסטים על כך שהם מבקשים להפיל את הממשלה, מילה שהם שונאים לבטא, ומראש הם חוששים להיות אלו שיציעו עצמם לתפוס את השלטון.

האנרכיסטים טוענים, על סמך ניסיון ולימוד העבר, כי המדינה, וכל מה שקשור אליה, אינם ישות טהורה או נוסחה פילוסופית כלשהי, אלא קבוצה של אנשים המוצבים בסביבה מיוחדת ונתונים להשפעה. אלה האחרונים, שחונכו והורגלו בנתינת כבוד, במנעמי השלטון, ביחס מתנשא מעל אחיהם האזרחים, נאלצים מעצם עובדה זו, כביכול, להאמין שהם עצמם מועדפים על פני האנשים הפשוטים, ובכל זאת פיתויי השלטון והקלקולים מכל הסוגים גורמים להתבזותם ולירדתם לשפל המדרגה המוסרית, הנמוכה מזו הנהוגה בחברה.

על כן אנו פונים שוב ושוב לאחינו – לפעמים אלו הם אחינו שהם גם אויבינו הפוליטים – הסוציאליסטים: “היזהרו ממנהיגיכם ומנציגיכם!” כמוכם בוודאי הם מונעים על-ידי הכוונות הטהורות ביותר, הם רוצים בלהט אמונתם למגר את הדיכוי של ההון הפרטי ושל עריצות המדינה. אולם מערכת היחסים הפוליטית, והזדמנויות חדשות שאליהן הם נחשפים, משנים אותם בהדרגה. המוסר שלהם נשחק עם האינטרסים האישיים שלהם, ולמרות שהם מאמינים במלוא ליבם שהם תמיד יישארו נאמנים למטרה המשותפת של אלה שבחרו בהם לתפקידם, הם בהכרח הופכים לבוגדים.

גם הם, כשהם בשלטון, יצטרכו להשתמש בכלים של כוח: צבא, מטיפי מוסר, שופטים, שוטרים ומלשינים. לפני יותר משלושת אלפים שנה ניסח משורר הינדי במַהָאבְּהָארַטַה את חוכמת הדורות באשר למחזיק בשלטון: “האיש הנוסע במרכבה לעולם לא יהיה ידידו של האיש ההולך ברגל”!

לכן לאנרכיסטים יש מבחינה זו את העקרונות בני הקיימה ביותר: להבנתם, כיבוש כוח השלטון יכול לגרום רק להארכת מִשכו, עם השעבוד המתלווה אליו. לכן אין זה חסר סיבה שהשם “אנרכיסטים” אשר, אחרי הכול, דבקה בו רק משמעות שלילית, נשאר זה שבו אנו בוחרים להיקרא, כדי לבטא את ייעודנו האוניברסלי. אפשר לכנות אותנו “ליברטרינים”, כפי שרבים מאיתנו מכנים את עצמם בקלות, או “הרמוניסטים” בגלל ההסכמה החופשית של הרצונות שאנו מאמינים שישרתו את החברה העתידית. אולם השמות האלה לא מבדילים אותנו מספיק מהסוציאליסטים. המאבק נגד כל כוח רשמי הוא שמבדיל אותנו במהות מהסוציאליסטים, כל אינדיווידואליות נראית לנו כמרכז היקום, ולכל אחד, לכל אינדיווידואל, יש את אותן הזכויות על התפתחותה האינטגרלית של החברה, ללא התערבותו של כוח המכוון אותה, מרדים אותה או רודף אותה.

אתם מבינים אם כן, את האידיאל שלנו. ומייד מתעוררת השאלה הראשונה והיא: “האם האידיאל הזה הוא באמת אצילי עד כדי כך? והאם הוא ראוי להקרבה של אנשים מסורים? האם למענו הם ראויים לעמוד בסיכונים הנוראים הכרוכים בכל השתתפות במהפכות? האם המוסר האנרכיסטי הטהור והחברה הליברטרינית, אם תתקיים, אכן יהפכו את האדם לטוב יותר? או שזה יקרה בחברה המבוססת על פחד מפני כוחו של השלטון או מעונשים שמטיל החוק?

אני עונה בביטחון, ואני מקווה שבקרוב תענו אף אתם בחיוב:

כן, המוסר האנרכיסטי הוא זה המתאים ביותר לתפיסה המודרנית של צדק וטוב.

אנרכיסטים בפעולה. ציור מ-1886 המתאר את האירועים שהביאו ליצירת ה-1 במאי. ויקיפדיה Harper’s Weekly – http://www.chicagohs.org/hadc/visuals/59V0460v.jpgי

                                   ************

אבן הפינה של המוסר הישן, כפי שאתם יודעים, הייתה לא אחרת מאשר פחד, “חיל ורעדה”, כפי שכתוב בתנ”ך, וכפי שהטיפו לכם בצעירותכם שוב ושוב, כי אלו הן מצוות האל בבחינת ‘יראת ה’ היא ראשיתה של החוכמה’. פעם הייתה זו נקודת המוצא של כל החינוך: החברה כולה התבססה על הטלת אימה. אנשים לא היו אזרחים, אלא נתינים, או גרוע מכך – עדרים. הנשים היו משרתות, הילדים – עבדים, שעליהם הייתה לאבי המשפחה סמכות עתיקה, שריד רב שנים לזכותו הישנה לגזור על בני ביתו חיים ומוות. בכל מקום, בכל היחסים החברתיים, הוצגו יחסים בין בני אדם כיחסי עליונות וכפיפות. לבסוף, גם כיום, עצם העיקרון של המדינה ושל כל מרכיביה, הם ההיררכיה, או הסמכות העליונה ה”קדושה”; הסמכות היא “קדושה” – זוהי המשמעות האמיתית של המילה. והשליטה המקודשת הזאת מורכבת מרצף שלם של מעמדות ושלבים, שהרמים שבהם הם בעלי הזכות לפקד, לצווֹת, ואילו לנחותים שבהם, כל שנותר להם היא החובה לציית.

המוסר הרשמי הוא החובה להשתחוות לממונה, לעמוד בגאווה בפני הכפוף. כל אדם חייב שיהיו לו שני פרצופים, כמו יאנוס: שני חיוכים, אחד מחמיא, להוט, לעיתים סרבני, והשני, של בעל השררה, בעל חיוך של התנשאות אצילית. עקרון הסמכות – כך נקרא הדבר הזה – דורש שהממונה, לעולם לא ייתפס כטועה, ושבכל חילופי הדברים, תישמר לו הזכות לומר את ‘המילה האחרונה’. אבל מעל לכול, יש לציית לפקודותיו. זה מפשט את הכול: אין צורך בהנמקות, הסברים, היסוסים, ויכוחים, או בנקיפות מצפון.

לאחר מכן הדברים נעים מעצמם, טוב או רע. וכאשר האדון אינו שם כדי לפקד, כדי להשגיח, האם לא נותרו לנו אותן נוסחאות, פקודות, צווים או חוקים מוכנים מראש? שהרי גם הם נחקקו על-ידי אותם אדונים או מחוקקים אבסולוטיים ברמות שונות. נוסחאות אלה ממלאות את ההוראות היום-יומיות, ואנו מכירים אותן בלי שנצטרך לפקפק בהן ולשאול אם הן תואמות לקול הפנימי של תודעתנו, של מצפוננו.

בין שווים, העבודה מפרכת יותר, אבל היא מספקת יותר: אדם צריך לפעול ולחפש בדרך הקשה את האמת, למצוא את חובתו האישית, ללמוד להכיר את עצמו, וכל הזמן לחנך את עצמו, לעמוד על המשמר על עצמו, להתנהל תוך מתן כבוד לזכויות שלו ולאינטרסים של חבריו. רק אז נעשה האדם לישות מוסרית באמת, הוא נולד מחדש עם תחושת אחריות. המוסר אינו פקודה, שלשמעה עליו להיכנע, זו אינה מילה שאדם חוזר עליה או שהיא דבר חיצוני בלבד. על האדם עצמו לשאוף למוסריות מתוך פנימיותו בלבד, להפוך ולהיות חלק מההוויה, תוצר של החיים. כך אנו האנרכיסטים מבינים את המוסר. האם אין לנו זכות להשוות מוסר זה שלנו בסיפוק למורשת אבותינו הקדמונים?

התוכלו לתת לי סיבה, הנמקה, לכך שאין הצדק עימי?

**********

אבל שוב, רבים מכם יפטירו ויתגוננו בטענה של “גלימת המשרתים בקודש”, כלומר הסמכות הדתית. מאושרים הם אלה שכבר אינם רואים בה, בגלימת כוהן הדת, כל קודש. אוסיף ואומר כי האידיאל שלנו, תפיסת המוסר שלנו, נטועה דיה בהיגיון ההיסטורי, תפיסה הנובעת באופן טבעי מהאבולוציה של האנושות. משחר ימיהם נרדפו בני אנוש בשל אימת הבלתי נודע, כמו גם בגלל תחושת חוסר האונים שלהם אל מול הטבע הלא ידוע. ולכן חיפשו בעוצמת תשוקתם אחר גורמים למצבם. בשלב הקדום ההוא, הם יצרו את האל או את האלילויות, כדי שיגנו עליהם, שייצגו את התפיסה הגולמית שלהם למושג האידיאל החברתי, וכן יהוו נקודת התייחסות להמולת העולם המסתורי הזה, הנראה והבלתי נראה, האופף אותם מכל עבר .

אותן רוחות הרפאים של הדמיון האנושי – האלים, שגילמו בעיני רוחם של ההמונים כוחות כול-יכולים, הפכו בעיניהם של בני האדם למקור של כל צדק וסמכות עבורם.

אדוני השמיים, שבאופן טבעי היו להם את הפרשנים שלהם עלי אדמות, אותם קוסמים, יועצים, מצביאים, שעל-פיהם יישק כל דבר, שעל-פיהם חונכו בני האדם להשתחוות בפניהם כמו בפני האל עצמו; זה היה הגיוני אז, אלא שהאדם שורד יותר מיצירי רוחו ומהאלים האלה שהוא ברא בדמיונו, שמעולם לא חדלו להשתנות, כמו צללים שהוטלו על קיר האין-סוף. האלים נראו תחילה, כבעלי חיים, מונפשים וקיימים. יצורים בעלי תשוקות אנושיות, אלימים ומטילי אימה. ואז בהדרגה נסוגו למרחק עצום, ובסופו של דבר הם הפכו להפשטות, לרעיונות נשגבים, ערטילאיים, שאפילו לא ניתן לקרוא להם בשם. ואז הם נמוגו, התמזגו בחוקי הטבע של העולם. הם חזרו ליקום ההוא שאליו השתייכו, למקום שמלכתחילה היו אמורים לעלות אליו כעשן ממזבח שעליו הוקרבו הקורבנות.

ועכשיו נותר רק האדם עצמו, חשוף על פני האדמה, שמעליה הוא ברא, אי-אז ברוחו, את דמותו העצומה של האלוהים.

נוצרה הבנת מדעית, כי כל הדברים בטבע נמצאים בתנועה, משתנים כל הזמן, וגם האלוהים נעלם בתנועה הקוסמית של הדברים. ולכן הגיע עתה תורם של משרתיו של האל עלי אדמות, אלה שלקחו לעצמם את התארים של שומרי חוקותיו, המשגיחים על ציות לקיום החובות כלפיו. הם מבינים כי זוהר מעמדם הועם, גם הם חייבים לחזור בהדרגה אל מקומם הטבעי בקרב בני האדם, להסתגל כמיטב יכולתם למצב החדש. היום כבר לא היינו מוצאים שליטים כטימור לנג, האמיר האיום שציווה על ארבעים מחצרניו להשליך את עצמם מראש מגדל. הוא בטח בצייתנותם, ובכך שכהרף-עין יוכל לחזות מבעד לשיני הצריחים, בגוויותיהם של עושי דברו הצייתנים, מוטלות למרגלות המגדל, רצוצות ומדממות.

החופש לחשוב הפך את כל בני האדם לאנרכיסטים מבלי דעת שהם כאלה. מי האיש שאינו מפקפק בימינו באמת, אי-שם במעמקי מוחו. וזהו – הפקפוק – הוא בדיוק גדול הפשעים. החטא המובהק, הקדמון, של הטעימה מפריו של עץ הדעת, שאִפשר לבני האדם להבחין בין טוב לרע. מכאן נובעת שנאת הכנסייה את המדע, שנאה שמאז ומתמיד הצטיינה בה.

מכאן נבע גם זעמו של נפוליאון, טימור חאן המודרני, כלפי בעלי הדעות “האידיאות”. אך אף-על-פי-כן, בעלי הדעות המשיכו לצוץ. הם נשפו ופיזרו את אשליות העבר כמו היה זה ערפל, והתחילו להחיות את כל המחקר המדעי, בכך שביססו אותו על תצפיות וניסויים.

אחד מהם, ניהיליסט, שחי טרום תקופתנו, או אם תרצו – אנרכיסט, אם היה כזה אי-פעם, לפחות בהגדרה. הוא ‘אִתחל’ את כל הידע שלו, בכך שמחק את כל הידע הקודם שצבר. הוא החל לחשוב מחדש כ”טבולה רסה”, “לוח חלק”. השליך את כל מה שלמד ושהאמין בו בעבר. וכיום מי שאינו הוגה מעצמו, אינו יכול להיחשב מלומד ומשכיל. מי שאינו מלמד את עצמו ומהווה עבור עצמו דוגמה, או הוגה את דעותיו בעצמו, ויוצר בעצמו אמות מידה מוסריות, נחשב כמי שבקושי יודע קרוא וכתוב.

חוסר בגרות האדם הוא חוסר האומץ שלו להשתמש בתבונתו ללא הדרכה”, כך אמר גתה.

*********

והאומנים, האם גם הם אינם דורשים שינוי? האם אין הם רוצים לתת ביטוי לכישרונם ליצור את הטבע במכחולם כפי שהם רואים אותו, כפי שהם חשים ומבינים אותו?

וזו, בדרכם, דרישה צודקת. אנרכיית האומנים היא מה שניתן לכנות “אנרכיה אריסטוקרטית”, הטוענת לחופש המחשבה והיצירה, אך רק עבור ‘העם הנבחר’, עבור האומנים, החוסים תחת אפולו, פטרון המוזות, רק עבור אלה המטפסים לפסגתו של פרנסוס.

כל אחד מהם רוצה לממש את זכותו כאומן לבטא את עצמו, לחשוב בחופשיות, לחפש רק את האידיאל שלו באין-סוף, אלא שהוא מוסיף ואומר שצריך לתת לעם “דת”; הוא לעצמו רוצה לחיות כנבחר בעל דעות חופשיות, אבל מהנשים הוא דורש שימשיכו לקיים את חובת הציות לגברים, כי “הציות נוצר עבור הנשים”.

הוא, האומן, רוצה ליצור יצירות אומנות מקוריות, אבל לדעתו, “הקהל שלמטה”, למרגלות פרנסוס, חייב להישאר משועבד, להמשיך לעבוד ולהתפרנס, כחלק ממנגנון, גדול ונתעב, של חלוקת העבודה! עם זאת, ל”אריסטוקרטים” האלה של הטעם הטוב והמחשבה החופשית, אין עוד כוח לסגור את הפרצה הגדולה שדרכה זורמות הדעות החופשיות .

אם המדע, הספרות והאומנות הפכו לאנרכיסטיים, אם כל ההתקדמות, כל צורה חדשה של יופי – נובעות מפריחה של המחשבה החופשית, הרי מחשבה זו פועלת, גם ומתעצמת ומתפשטת למעמקי החברה כולה, ועכשיו כבר לא ניתן להכיל אותה. מאוחר מדי לעצור את המבול.

האין השחיקה בכבוד האדם היא תופעה מובהקת בחברה בת זמננו?

צפיתי פעם, בהיותי באנגליה, בהמונים נוהרים באלפיהם אחרי כרכרה ריקה של בן אצולה רם מעלה. היום כבר לא ניתן לצפות להתנהגות כזו של ההמון .

בהודו, אנשי כת המנודים עוצרים באדיקות במרחק 115 צעדים, המפרידים בינם לבין הברהמין הגאה. לא חסרות דוגמאות לאפליה ולטינה מרושעת בעולם, אך עם זאת, יש התקדמות לכיוון השוויון. היום, לפני הפגנת כבוד כלפי מישהו, תוהים אם האיש או המוסד באמת ראויים לכבוד. אנחנו לומדים את הערך של היחיד, את החשיבות של תרומתו לחברה. נעלמה האמונה העיוורת בגדולה, בייחוס דורות. במקום שבו האמונה כבר אינה קיימת, המוסדות ייעלמו בתורם. התפוררות משטר הדיכוי של המדינה מרומז באופן טבעי בכך שהכבוד הניתן לו נכחד.

הביקורת המרדנית שהמדינה נתונה בה, מופעלת גם נגד כל המוסדות החברתיים. האנשים כבר לא מאמינים במקור המקודש של הרכוש הפרטי. בעבר אמרו לנו כלכלנים, כי הרכוש נוצר על-ידי בעליו. אנחנו לא מעיזים לחזור על זה עכשיו, אנחנו מודעים לכך שעבודה אישית לעולם אינה יוצרת מיליונים שצוברים עוד מיליונים. אנחנו יודעים כי הצבירה המפלצתית הזו של הון היא תמיד תוצאה של מדיניות חברתית כוזבת, הנסמכת על עבודתם של מיליוני עמלים.

הוא, האיש העובד, תמיד יכבד את הלחם שהרוויח בעמל כפיו ,לעולם יעריך את הבקתה שבנה במו ידיו, את הגן שהוא נטע. אלא שהעמל לא יהיה זכאי ולא יהיה לו חלק בכבוד שנותן העושר המצטבר של הנכסים הפיננסיים – ניירות הערך, שטרות מכל הסוגים – המופקדים ומצטברים בבנקים.

אך יבוא היום, אין לי ספק בכך,  שבו הם, העמלים, יטילו עיקול, ישעבדו את כל התוצרים שהצטברו אצל אדוניהם, תוך ניצולם והכפפתם לשיטה, ומתוך ניצול עבודתם המשותפת במכרות ובאחוזות, במפעלים ובטירות ובמסילות הברזל, ועל ספינות הסוחר שאותן הם משיטים. כאשר ההמון, ההמון הזה, השרוי בפחד שהוא התוצאה הקטלנית של עוניו ושל בורותו, יחדל להיות זה שסופג עלבונות; כאשר יבין, בוודאות המתבקשת, כי כל המונופוליזציה הזו של הנכסים העצומים הנתונים בידי העשירים, מבוססת אך ורק על בדיה, מבוססת על אמונה בניירת פקידותית. או-אז, המצב החברתי הנוכחי יהיה מאוים בשל האבולוציה העמוקה שלא ניתן לעמוד בפניה, והמתרחשת בתודעה האנושית. כמה מטופשים, כמה חסרי משמעות ייראו לצאצאינו ההמולה, הצעדים התזזיתיים הננקטים על-ידי השלטונות, שמטרתם היא לעצור את התהליך הזה.

*********

לא משנה אילו קיתונות של בוז שופכת עלינו העיתונות הנאלצת לשלם מס שפתיים כדי לזכות באהדת המשטר, אין חשובים כל העלבונות שהטיחו בנו בכנותם את אותם חסידים “קדושים אך פשוטים”, שקוששו עצים למוקד שעליו הועלה יאן הוס! התנועה שאנו נישאים על כנפיה אינה פרץ של אנרגיות גרידא, או הזיות של חולמים דלפונים, זוהי תנועה שתסחף את החברה כולה. היא תוצאה הכרחית, היא תוצר של תודעה אנושית שהפכה עתה לקטלנית, לבלתי נמנעת, לעוצמתית, כמו מסלול תנועת כדור הארץ. עם זאת, ספק יכול להישאר במוחם של אנשים, וכן היסוס: האם האנרכיה לעולם תהיה לא יותר מאידיאל, מתרגיל אינטלקטואלי, מיסוד של דיאלקטיקה? האם אי-פעם יינתן לה ביטוי מוחשי, קונקרטי? האם אי-פעם ייווצר אורגניזם ספונטני שיוציא אל הפועל את הכוחות החופשיים של החברים העמלים יחד, ללא כפייה של אדון העומד עליהם. אבל ספק זה ניתן לפטור בקלות. כן, ארגונים ליברטריניים תמיד היו קיימים. כן, ארגונים חדשים מתהווים וצצים כל הזמן, ובכל שנה הם מתרבים יותר ויותר עם הפריחה של היוזמה הפרטית.

אני יכול להזכיר את השבטים הפראיים, שגם כיום, אלה ששרדו מהם, חיים בהרמוניה חברתית מושלמת ללא צורך במנהיגים, בחוקים או במסגרת ציבורית. אבל אני לא עומד על הדוגמאות האלה, על אף חשיבותן. אני סבור שקשה להשוות את המורכבות החברתית הקטנה של החברות הפרימיטיביות הללו, לעולמנו המודרני שבו המרקם עצום ויש כל כך הרבה גופים ותצורות חברתיות, המשתלבים אלה באלה בקשרים אין-סופיים.

הבה נניח אפוא בצד את ההשוואה לשבטים הפרימיטיביים הללו, ונשים דגש רק על מודלים של אומות שכבר נוצרו, שהן בעלות מנגנון פוליטי וחברתי שלם.

אין ספק שאין ביכולתי להביא דוגמה היסטורית של חברה אנרכיסטית גרידא, שכן כולן היו רק מרכיב במאבק חברתי בין גורמים שונים שעדיין לא התגבשו לכלל מדינה. אבל מה שיהיה קל יותר להראות הוא שכל אחת מהחברות האנרכיסטיות החלקיות האלה, כל עוד לא התמזגו לתוך שלם הרמוני, היו מסגרות שבהן, ככל שערכו של הפרט הוערך בצורה הטובה ביותר, ככל שהיו חופשיות יותר, כך היו משגשגות יותר ויצירתיות יותר.

מאז העידן הפרהיסטורי, לאחר שהחברות האנושיות נוצרו, הן החלו להתבטא בתחומי האומנות, המדע והתעשייה, ואת כל אלה הצליחו להעביר הלאה במהלך הדורות, טרם ניתן להן ביטוי בכתב. כל התקופות הגדולות בחיי העמים היו אלה שבהן בני האדם חוללו מהפכות, שבהן הצליחו להיחלץ מחיבוק הדוב של השלטון. שתי התקופות המשמעותיות באנושות האחת נבעה מגילוי היבשות, והשנייה נבעה מפרצי מחשבה חופשית ומטיפוח האומנות. היו אלה עידנים של “חופש מסוכן”, של שחרור מעריצות.

הסדר והשלטון שנכפו בימי האימפריה העצומה של מדי ופרס לא הניבו שום התפתחות משמעותית עבור האדם, ואילו בתקופת יוון הרפובליקנית, הנסערת ללא הרף, המזועזעת מרעידות חברתיות בלתי פוסקות, הגיח כל שפע ההגות, כל מה שנמצא היום בחברה שלנו ונחשב כנשגב ואצילי בתרבותנו.

בלתי אפשרי עבורנו כיום לחשוב או להתייחס לכל דבר בלי שהמחשבה שלנו תוכל להתעלם מאותה מורשת שהורישו לנו ההלנים החופשיים שהיו קודמינו ושהם עדיין המודל שלנו.

רק כעבור אלפיים שנות עריצות, אחרי עידנים אפלים של דיכוי, שתמיד היה נדמה שלא יסתיימו, איטליה, פלנדריה, גרמניה, וכל אירופה של הקומונרים שוב עצרו נשימתם. לא פחות משבעת אלפים התפרצויות מקומיות ברחבי איטליה לבדה הציתו גם את אש המחשבה החופשית שהחלה להתלקח, והאנושות פרחה שוב. עם רפאל, דה-וינצ’י, מיכלאנג’לו ואחרים, הרגישה איטליה צעירה, ושבה אל עברה המפואר.

ואז הגיעה המאה הגדולה של האנציקלופדיסטים עם המהפכות העולמיות שבאו בעקבותיה והכרזת זכויות האדם. אבל נסו, אם אתם יכולים, לסרוק את כל ההתקדמות שנעשתה מאז אותו מהפך גדול של האנושות. אפשר לתהות אם לא נדחסה במהלך מאה השנים האחרונות יותר ממחצית ההיסטוריה האנושית. מספר תושבי כדור הארץ גדל לחצי מיליארד ויותר, הסחר גדל פי עשרה ויותר, התעשייה השתנתה כבהליך טרנספיגורטיבי, ומדע השבחת הזנים הטבעיים התפתח להפליא.

מדעים חדשים הופיעו, והחלה תקופה שלישית באומנות. נולד הסוציאליזם של העמלים בעלי התודעה העצמית, והקשרים הבין-לאומיים גדלו לאין-שיעור.

כיום אנו חשים שאנו חיים במאה התשע-עשרה, שבה עסקו בשאלות החברתיות הגדולות, התקופה שהחליפה את “המאה של הפילוסופים”. החלפנו עידן שהיה נטול היסטוריה, המאה השמונה-עשרה, עת בה המשיכו להתקיים ארבע מאות מיליון סינים שלווים תחת שלטונו, מרותו והדרכתו של “אבי העם”, כפופים לחצר מנדרינית ספוגת מנהגים, תעודות וטקסים משלהם, במאה הנוכחית משתנים פני הדברים.

***********    

מלבד זאת, התנועה הגדולה הזו משנה בהדרגה את החברה כולה לקראת האפשרות של מחשבה מדינית חופשית, לקראת מוסר חופשי ולקראת פעולה חופשית, כלומר אל עבר עקרונות האנרכיה במהותה. מתקיימים אפוא ניסויים בפועל ביישום התאוריה, המתבטאים בהקמת מרכזי חיים, קומונות שיתופיות וניסויים בעלי אופי ליברטריני. אלה הם ניסיונות קטנים שניתן להשוותם לניסויים שעורכים כימאים ומהנדסים במעבדותיהם.

ניסויים אלה של חיים בקומונות, יש בהם חיסרון מכריע אם הם מתרחשים מחוץ לתנאי החיים הרגילים, כלומר הרחק מן הערים שבהן בני אדם נדחסים ושבהן רעיונות מתהווים, דעות מוחלפות ורעיונות מבשילים.

ולמרות זאת, אנו יכולים להצביע על רבות מהיוזמות הללו שהצליחו לחלוטין, בין היתר זה של “איקאריה הצעירה”,[8] וכן של השינוי הרעיוני שחל במושבה זו, שנוסדה על-פי הגותו של קבה לפני כמעט חצי מאה, והייתה מבוססת על עקרונות הקומוניזם הסמכותני.

המהגרים שהצטרפו אליה מפעם לפעם, שינו את קבוצת הקומונרים הסוציאליסטית לקבוצה אנרכיסטית גרידא, המתקיימת כיום בצניעות באזור כפרי של איווה, ליד נהר דמויין. אבל המקום שבו הפראקסיס האנרכיסטי נוחל הצלחה הוא דווקא במהלך החיים הרגיל, בקרב פשוטי העם, שבוודאי אינם יכולים להתמודד בעצמם עם מאבק הקיום היום-יומי הנורא אם לא יעזרו זה לזה באופן ספונטני, תוך התעלמות מהבדלי השקפות ויריבויות אישיות.

כשאחד מהחברים לקבוצה נופל למשכב, שכניו העניים לוקחים את ילדיו לביתם, מאכילים אותם, חולקים עימם את פת לחמם הדלה ואת קצבתם השבועית הדלה. השכנים מנסים לבצע את המטלות של החולה, ומכפילים את שעות עבודתם. בין השכנים נוצר סוג של קומוניזם, ערבות הדדית, שיתופיות מתמידה בכל כלי הבית ובמצרכים. האומללות מאחדת את האומללים לכדי אחווה. יחד הם רעבים, יחד הם שוברים את הרעב. המוסר האישי והמעשה האנרכיסטי מתקיימים גם בהתאגדויות עירוניות, שבהן, במבט ראשון, הם נראים לנו כנעדרים לחלוטין. תארו לעצמכם מסיבה כפרית שבה מישהו, המארח או אחד האורחים, לוקח לעצמו את החירות לנהוג באדנות באורחיו, מרשה לעצמו לחלק הוראות או כופה את רצונו ללא התייחסות לרצון האורחים. האם לא תגיע בכך קיצה של העליצות וסופה של כל ההנאה? האדם יכול להיות עליז רק בין שווים וחופשיים כמוהו, בין אנשים שיכולים ליהנות כרצונם, בקבוצות נפרדות, אם הם אוהבים את זה, אבל קרובים זה לזה ומשתלבים ביניהם כרצונם, כך השעות החולפות עליהם יחדיו נראות להם מתוקות יותר.

*********   

כאן אני רוצה להעלות סיפור אישי.

הפלגנו באחת מאותן ספינות מודרניות ויפות שמפלסות דרכן בין הגלים בצורה נהדרת, במהירות של 15 או 20 קשר לשעה, ספינות המותחות קו שיט ישר מיבשת ליבשת, למרות הרוח, הגאות והשפל. האוויר היה רגוע, הערב היה נינוח והכוכבים נצנצו באורם בזה אחר זה בשמיים השחורים. הסבנו בירכתי האונייה ושוחחנו. ועל אודות מה שחנו, אם לא בעניין אותה שאלה חברתית נצחית הלופתת את צווארינו, האופפת אותנו כמו חידת הספינקס של אדיפוס .

הריאקציונר שבקבוצה, נדחק בחוזקה על-ידי טיעוני בני שיחו, שהיו כולם פחות או יותר בעלי דעות סוציאליסטיות. הוא פנה לפתע אל עבר הקברניט, שהוא כידוע המנהיג ובעל הסמכות העליונה על כלי השיט, בתקווה למצוא תמיכה בעמדותיו וחיזוקן, שנבעו מעקרונות טובים:

“אתה המפקד כאן! פקודותיך לצוות מוחלטות וללא עוררין, מה היה קורה לספינה אם היא לא הייתה מנווטת רק על-ידי רצונך המתמיד?”

“איש תמים שכמותך”, השיב הקברניט.

“בינינו, אני יכול לומר לך שבשגרה איני מתערב כלל במהלך ענייני השיט. ההגאי שליד ההגה מקפיד על כך שהספינה לא תסטה מדרכה, אגב, בעוד כמה דקות הגאי אחר יחליף אותו במשמרת, ואחר כך אחרים, ובאופן זה אנחנו כולנו נמשיך ונשוט, ללא התערבותי, בנתיב הרגיל. למטה, מתחת לסיפון, עובדים המכונאים, ללא עזרתי, טוב יותר מאשר אני הייתי מתערב בענייניהם במתן עצות. וכל הספנים, המלחים, מסיקי הדוודים הללו יודעים איזו עבודה הם צריכים לבצע. רק מדי פעם אני צריך לתרום את חלקי הקטן בעבודת הצוות שלהם, הקשה יותר, אם כי פחות מתגמלת מזו שלי. אין ספק, אני אמור להנהיג את הספינה. אבל האם אין אתה רואה שזו בפשטות פיקציה?

מפות העולם מונחות בפנינו, לא אני הוא זה ששרטט אותן. המצפן הוא זה המנווט את דרכנו, ולא אני הוא זה שהמצאתי אותו. הנתיב מהנמל שממנו אנו מפליגים, אל נמל היעד שבו נעגון, נקבע עבורנו. אך גם ספינה מעולה, בקושי מצליחה לשמור על נוסעיה, בקושי מצליחה לעמוד בהלם הגלים על דופנותיה, מתנדנדת בעוצמה, ובעת סערה מנוע הקיטור נאנק. לא אני הוא זה שבניתי אותה. מי אני לנוכח זכרם של הממציאים והמדענים הגדולים, קודמינו, שלימדו אותנו לחצות את הימים? כולנו צאצאיהם, אנחנו, המלחים החברים שלי, וגם אתם הנוסעים, כי בשבילכם אנחנו רוכבים על הגלים, ובמקרה של סכנה, אנחנו סומכים עליכם שתעזרו לנו באחווה אנושית לשמור על הספינה. העבודה שלנו משותפת, ואנחנו פועלים בסולידריות אחד כלפי השני!”

כולם שתקו, ואני אוצר בזיכרוני את דבריו של הקפטן ההוא. כפי שאנחנו מבינים את משל אותה הספינה, היא כעולמנו הצף שבו נקבעו סמכות, חוקים ועונשים שמקורם אינו ידוע, אך למעשה נישאת על המים רפובליקה לדוגמה מעבר לאוקיינוס, למרות ההיררכיות והחוקים שנקבעו בלי שאיש יודע מתי. וזו אינה דוגמה בודדת.

כל אחד מכם יודע, לפחות על-פי השמועה, על בתי ספר שבהם המורה, למרות חומרת התקנות והעונשים שאותם בכוחו להטיל, אינו מיישמם בדבקות, וכך כל התלמידים הופכים לחברותה של משתפי פעולה מאושרים.

אם היינו חיים ללא אותם אנשים בעלי חיות ומרץ רעיוני שבינינו, היינו נסחפים בהדרגה לכיליון ולמוות. אם היינו מניחים לרגע שגלילאו, מוחזק עדיין בתא הכלא של האינקוויזיציה, בימינו אלה, והוא יכול רק ללחוש חרש משפט אחד, היה זה: “ובכל זאת נוע תנוע”, הרי עכשיו אנחנו יכולים, בזכות המהפכות, בזכות כוחה החודר של המחשבה החופשית, לצעוק זאת מראש גגות או בכיכרות העיר: “ואף-על-פי-כן נוע תנוע”.

************

רשויות המדינה הסמכותנית, תמיד ערוכות, מוכנות ומזומנות להכניע את מפירי החוק הקטנים, ואילו חברכם הגדול, האנרכיסט, אינו זקוק לכל אמצעי הדיכוי הללו. הוא מתייחס לשאיפות הצעירים, הוא פונה תמיד אל רצונם הטוב, אל יכולתם להבין את הדברים, אל תחושת הצדק שלהם, וכולם מגיבים בשמחה. כך נוצרת חברה אנרכיסטית זעירה, אנושית באמת, אף-על-פי שנראה שהכול סביבם נעשה כדי לעכב את הופעתה של חברה זו ולמנוע את ביטול החוקים והתקנות, הדוגמות הנלוזות והשחיתות הציבורית.

קבוצות אנרכיסטיות צצות אפוא ללא הרף, מתעלמות מדעות קדומות וממוסכמות שעבר זמנן, שמשקלן בטל בשישים. עולם חדש מנץ סביבנו, נובט כשתיל חדש, המפלס דרכו מבעד לפגמי החברה. אין זו אוטופיה, ולא רק פרי דמיון, כפי שחוזרים ואומרים על כך ללא הרף, העולם החדש כבר כאן, ומצטייר באלף אופנים שונים, עיוור הוא האיש שאינו מבחין בו.

לעומת זאת, אם תאמרו שחברה אוטופית-דמיונית זו היא בלתי ניתנת להשגה, אינה אפשרית, כי אז נדע כולנו שנידונו לחיות בגיהינום.

 

סמילים של תנועות אנרכיסטיות. https://www.facebook.com/hackerspacetrojmiasto/photos/a.622960821194995/2121981041292958/?type=3

**********

האם אוכל לקוות שבמידת הצדק אתם תשפטו את דבריי כי לא ניצלתי לרעה את זכותי כאן להשמיע ביקורת חריפה, ביקורת שכל כך קל להטיח כלפי החברה כפי שהיא מתנהלת כיום. ביקורת המתבססת על מה שמכונה עקרון הסמכות והמאבק העז על הקיום. אבל לבסוף, האם אין נכונה ההגדרה כי כל חברה היא בסופו של דבר קבוצת אנשים המתאחדים ובאים בדברים זה עם זה למען רווחתם המשותפת?

טיעונם של המשפטנים הוא כי אומנם לכל עבירה על החוק של פרט בחברה יש מניע, לכל פשע יש נסיבות חברתיות שהביאו לביצועו, צידוק למעשה העבירה, אך המטרה הכללית של החברה, קודמת לצורכי הפרט ולכן מעוגנת בשלטון החוק. מטרת החוק היא סיפוק הגנה טובה לכלל הציבור, ויצירת סדר מושלם בחברה, על-ידי איזון בין האינטרס של כלל הציבור לבין זה של הפרט, למרות הצידוקים העומדים לטובת הפרט. אבל למשמע טיעונים אלה, האם אין זה מעורר גיחוך לראות את שלטון החוק והסדר כפי שהוא למעשה מתקיים בארצות המשתייכות לתרבות האירופית, שבהן מוצגים בזה אחר זה פרקים בדרמה מעוררת חלחלה, מהפכת מעיים, של שפיכות דמים שלטונית, רצח והתאבדויות, אלימות וירי. דרמה של תעתועים ורעב, גנבות, גנבות דעת והונאות מכל הסוגים, פשיטות רגל, קריסות והרס?

סמלים של סוגים שונים של אנרכיזם. https://www.reddit.com/r/coolguides/comments/aphk4r/different_types_of_anarchism/

**********

כשנצא מהמפגש כאן, מי מאיתנו יוכל להתעלם ולא יראה לנגד עיניו את כל אלה המוחים על כל אותן רוחות רפאים של הרוע והרעב, הניצבים סביבו?

באירופה זו שלנו, חיים כיום חמישה מיליון בני אדם המגויסים לפקודת השלטונות, וממתינים לפקודה כדי לצאת ולהרוג, לשרוף בתים, להעלות באש יבולים. ונוסף לכך, יש עוד עשרה מיליון חיילי מילואים שאינם נמצאים אומנם עכשיו בקסרקטינים, אך מחשבתם טרודה באותה מלאכת השמדה שתוטל עליהם. ואפשר למנות עוד חמישה מיליון אומללים, החיים, או לפחות מתקיימים, כצמחים בתאי הכלא, מרצים עונשם בכל רחבי אירופה.

עשרה מיליון בני אדם מתים מדי שנה בשנה, ממה שקרוי נסיבות טבעיות. אך מתוך שלוש מאות ושבעים מיליון בני אדם החיים באירופה, שלוש מאות חמישים מיליון אנשים, אם לא כולם, חיים בחרדה מתמדת לעתידם. חרדה מוצדקת לגבי מה שצופן עבורם המחר. למרות העוצמה האין-סופית הטמונה בעושר שנצבר בחברה האירופית, מי מאיתנו יכול לומר שהיפוך פתאומי של הגורל לא ידיר אותה מנכסיה? אלה עובדות שאיש אינו יכול לחלוק עליהן, ואשר אמורות, כך נדמה לי, לעורר את כולנו לשנות בנחישות את מצב העניינים הזה, הטומן בחובו תסיסה מהפכנית בלתי פוסקת.

נקרתה בידי הזדמנות לדבר עם פקיד שלטון בכיר, מאלה ששגרת חייהם היא להכתיב את החוקים והעונשים במדינה.

“לפחות תגנו על החברה שלכם!” אמרתי לו.

“איך אתה רוצה שאני אגן על החברה?” השיב.

“החברה איננה ניתנת להגנה!”

החברה מגינה על עצמה, אם לא בטיעונים שיש בהם היגיון, הרי זה נעשה בשימוש באלימות, במלקות, בצינוק ובגרדום.

לעומת זאת, אלה שתוקפים את יסודות החברה הקיימת, יכולים לעשות זאת בכל ליבם ובמצפון שקט. אין ספק שתנועת השינוי החברתי תוביל גם לאלימות ולמהפכות, אך האם כבר עתה, העולם סביבנו אינו אלא מציאות של אלימות מתמשכת ושל מהפכה מתמדת? ובחלופות שמציעה המלחמה החברתית, מי יהיו אלו שיישאו באחריות?

אלה המכריזים על עידן של צדק ושוויון לכול, ללא הבחנה בין מעמדות או יחידים? או אלה הרוצים לשמר את הפרדת המעמדות, אלה הזורעים שנאה, אלה המוסיפים עוד חוקים דכאניים לאלה הקיימים, אלה היודעים לפתור בעיות חברתיות רק בנחת זרועם של חיילים, של פרשים ושל ארטילריה? ההיסטוריה מלמדת אותנו בוודאות גמורה, כי פוליטיקה של שנאה תמיד מלבה שנאה, מחמירה באופן קטלני את המצב הכללי, או אפילו מובילה להרס קבוע.

כמה אומות נכחדו בדרך זו? וכמה אומות מתקיימות עדיין תחת דיכוי מתמיד!? האם נאבד בתורנו גם את אומתנו?

אני מקווה שלא. הודות למחשבה האנרכיסטית המתהווה, המחדשת את היוזמה האנושית. האם אתם, שאינכם אנרכיסטים, אין אתם חשים בכך בחושיכם הבריאים?

אנרכיזם? מי מכם, עמוק בתוך נפשו ובמצפון נקי, רואה את עצמו עליון על שכנו ומתנשא מעל חברו? מי, במצפון שלם, לא יכיר בו כאחיו וכשווה לו? ההצהרות הנישאות, המילים הגדולות והסמליות בשם המוסר, לעיתים קרובות, תהפוכנה בוודאי למציאות. שכן אנו, האנרכיסטים, יודעים שהמוסר הזה, שמטרתו להשיג צדק מושלם, חופש ושוויון לכול, הוא אכן אמיתי. ואנו חיים אותו בלב שלם, בעוד יריבינו אינם בטוחים בכך. במעמקי ליבם הם אינם בטוחים בצדקת דרכם, הם אפילו משוכנעים שהם טועים, ומראש הם מגישים לנו את העולם.

הוגים אנרכיסטים עם ציטוטים ידועים שלהם. https://libcom.org/article/top-10-anarchists

Ἀκρατής (akratḗs).[1]

[2] מנזר תלמה המדומיין מתוך הסטירה של פרנסואה רבלה גרגנטואה ופנטגרואל,בו ניתן חופש מוחלט מחוק וציווי החברה.

[3] עיר השמש : La Citta del SoleCivitas Solis הוא ספר אוטופי הכתוב הספר נכתב באיטלקית על ידי הנזיר תומאסו קמפנלה, בשנת 1604 בעת שהיה בכלא בעוון “חתרנות”. הספר ראה אור לראשונה ב-1623 באיטליה והשפיע על המשנה האנרכיסטית.

[4] פרפרזה ישעיהו מ”ג וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה

[5] מעקרונות המרכזיים של הבונים החופשיים הם חופש, אחווה ושוויון בין “האחים” ובין בני האדם.

[6] מיוחס לסן סימון ההוגה הצרפתי “פנה מקומך כדי שאוכל לבוא במקומך”.

[7] מהפכת יולי 1830 בה הביאה לחילופי שלטון בצרפת. המעמד הבינוני הדיח מהשלטון את המלך שארל העשירי והעלה תחתיו את המלך לואי פיליפ.

[8] האיקריאנים היו תנועה סוציאליסטית אוטופית, שהוקמה על ידי חסידיו של הפוליטיקאי, העיתונאי והסופר אטיין קבט. בניסיון ליישם את התיאוריות הכלכליות והחברתיות שלו, הוביל קבט את חסידיו לארצות הברית של אמריקה בשנת 1848, שם הקימו האיקריאנים סדרה של קומונות שוויוניות במדינות טקסס, אילינוי, איווה, מיזורי וקליפורניה. התנועה התפצלה מספר פעמים בשל חילוקי דעות סיעתיים. הקהילה האחרונה של האיקריאנים, הממוקמת קילומטרים ספורים מחוץ לקורנינג, איווה, התפרקה מרצון בשנת 1898

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד + אחד =