בפרויקט הסיפור התנ”כי של “יקום תרבות” גיל הראבן מביאה את גרסתה לסיפורו הידוע של הנביא יונה ומסעו לעיר נינווה אי אז במאה השמינית לפני הספירה.

המערכת

הנביא יונה. מיכאלאנג׳לו. ויקיפדיה
הנביא יונה. מיכאלאנג׳לו. ויקיפדיה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה־לְךָ עַל־הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה־לִי עַד־מָוֶת: וַיֹּאמֶר ה’ אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה… (יונה ד, ט-יא).

המסע לנינווה היה נורא, אך נוראה ממנו הייתה החזרה. יונה ננטש, ונטוש עשה את דרכו בחזרה אל בית אחותו. חמש שנים ארכה הדרך, ובקושי שרד בה. עם כל הסבל שהביא עליו, המסע אל נינווה היה מהיר, מהיר הרבה ממנה, ונטישה לא הייתה בו. אדרבה, היה בו אלוהים שסירב להרפות.
מדוע בחר דווקא ביונה – אין איש יודע. הבחור, שצעיר כבר לא היה, מעולם לא הצטיין בגבורה או בחוכמה, וגם לא בתבונת כפיים. כשניסה לסחור בתבואה, איבד את רוב ממונו. כשהלינו את שכרו – שתק, כשאיימו עליו – ברח. ומשעבר לגור בבית אחותו וחלק איתה משמרות ליד תנור האופים, לא אחת איחר לרדות את הלחם.
בדבר יחיד נודע. היה לו קול גדול, קול אדיר. בחתונות נשכר לשיר, ובימות שוק היה משמש כרוז. האם רק בשל קולו הגדול ייבחר אדם לנביא?
אחותו אמרה כי לוּ לקח לו אישה והוליד איתה בנים כפי ששידלוהו, לא היה אלוהים מדבר אליו. את הטרודים במשפחותיהם אלוהים איננו מטריד, היא אמרה.
בעלת דעות הייתה. מיום שמת בעלה רבו מאוד דעותיה, ואנחנו לא נעסוק לא בהן ולא בה. נאמר רק כי יונה אחיה, השלישי בבני אימה, היה קרוב לה. איתה הוא רקם את התוכנית הנואלת לברוח מלפני האלוהים, והיא שנתנה לו כסף לשלם בעבור ההפלגה. נינווה שוכנת אי־שם במזרח. אם יפליג מערבה, חשבו, אם ירחיק עד לים תרשיש, אולי ירפה ממנו הקול החוזר ומרעים באוזניו.
באותו שבוע שרף יונה את לחמן של שתיים שפקדו את המאפייה. הוא האשים את הקול המצווה, שמנע ממנו הקשבה ושינה, ואחותו ראתה כי אם ימשיך כך תאבד פרנסתה.
מעטים הפליגו לתרשיש, ומעטים אף יותר שבו ממנה. ובכל זאת, כשנפרד יונה מאחותו לשלום, היא העזה לקוות שממרה פי האלוהים יזכה לשוב בשלום, ושעיניה יראו אותו בטרם תרד אל הקבר. מה מחשבת האלוהים ומה טעמיו – אלוהים לבדו יודע. אולי ירפה ויניח לאיש.
יונה ירד ליפו. אונייה חנתה בנמל בדרכה לתרשיש, והאונייה כמו חיכתה לו. לולא הקול הנורא שחזר ושיבש את מחשבותיו, אולי היה משתומם – אך עלה בדעתו לברוח לתרשיש, וכבר אונייה יוצאת לשם. אלא שהוא לא חשב על כך. עייף היה, ותכף לאחר ששילם בעבור המסע ירד אל ירכתי הספינה, פרש את מעילו, שכב עליו ונרדם.
השינה לא סילקה את הרעש. רוח שרקה, גלים הסתכסכו, חווקים חרקו, צרחות ליוו נפילה של תורן. עייף מכדי להקיץ ממש, שמע את הקולות בשנתו וחש בטלטלה בשנתו, ורק מפעם לפעם, ער למחצה, התרומם מעט והקיא.
הספינה מסתחררת, עוד רגע נטרפת, ויונה טרוף דעת מכדי לקום ולנסות להבין דבר.
תשוקה אחת הייתה לו בתוך האפלה הסובבת, והיא למנוחה של ממש, וכשאמר לרב־חובל שישליך אותו אל הגעש, לא ידע אם לישון הוא מבקש או למות. שינה ומיתה היינו הך בעיניו, גם זו וגם זו תשמנה קץ לסחרור הרועש.
לא היה בכוחו ללכת. המלחים נשאו אותו, ובשעה שנשאו אותו והטילו אותו אל תוך המשברים, הדג הגדול כבר חיכה ליד הירכתיים.
יונה, כמובן, לא ידע שדג בלעו. הוא נבלע. רגע בלעו אותו מים, ואז נבלע למקום שהיה בו אוויר.
שלושה ימים ושלושה לילות עשה במעי הדג, וכל הזמן הזה לא ידע אם יום או אם לילה. היה קור, היה חושך קר והייתה צחנה. רטוב ישב, רגליו ואחוריו שרויים במים, וידיו המגששות מוצאות מסביב רק חלקוּת רטובה.
תחילה ייבב ללא מילים. אחר כך, כמו ילד ענוש, ייבב ‘מחילה, מחילה’ ו’אנא, סלח לי’. אבל היבבות לא הועילו. הקור לא הוקל. טפיחות שק המעיים הקר על גופו לא פסקו, והטלטלה לא חדלה. רגע גופו גולש לכאן רגע לשם, ואין דבר שיבדיל בין ‘פה’ ל’שם’ ובין שמיים לארץ.
לא די היה ביבבות פשוטות כדי שייסלח לו, ועד שחזר הקול לדבר באוזניו – יונה לא ידע כלל אם אפשר שייסלח לו ומה הדבר שיקנה את הסליחה.
הקול האלוהי חזר פתע. הקול חזר ומילא את החלל ובפעם הזאת לא ציווה דבר ולא הזכיר את נינווה.
‘אֲפָפוני מים עד נפש’, אמר לו. ‘אֲפָפוני מים עד נפש תהום יסֹבבני סוּף חבוש לראשי…’.
שנוק בייסוריו, הבין יונה שהוא נרמז, ובלחצו מיהר לפרש את הרמז. ידיו שטו אל ראשו ואחזו ברקות. אצבעותיו פסקו מלגשש אחר פתח, והוא פנה לגשש בין מילים. ‘קראתי מצרה לי’, ניסה. ‘מִבֶּטֶן שאול שִׁוַעתי…’.
הקול לא מיהר להשיב, אך דומה היה שבטן השאול רוגעת מעט.
‘נהר…’ גנח יונה. ‘נהר…’ ‘נהר יסֹבבני…’ ואז לא היה עוד ספק: הבטן רוגעת.
בטן שאול רעבה למילים, הוא הבין, ומילים נאות ישקיטו את רעבונה.
גם כשהיה יונה נשכר לשיר, בזכות קולו שנשמע למרחקים שכרו אותו, לא בזכות כוחן של המילים שחיבר. מילותיו לא ניחנו לא בכוח ולא ביופי. וכעת, בלי נבל־יין להתכבד ממנו, בלי אשישה לנגוס בה ולהתחזק, בגדיו נוטפים, עורו סמרמר, הוא נתבע לחבר מילים בנות אלמוות. מעי תהום תבעו.
עד שהשלים את חיבור שורותיו, עלתה השמש וירדה מחוץ לשאול. מילים אווילות צפו במחשבתו, וצירופים רבים מספור הוא פסל. עם כל צירוף אוויל שעלה בנפשו חזר העולם והתנודד, ולא פעם דומה היה כי הנה פוקעת סבלנותו של זה שהשליך אותו לתהום. כשהתגנבה אל תפילתו ‘אורחת גמלים’, נעמד הדג על זנבו כרוגז, ואף שיונה לא ידע כי כך עושה הדג – כבר אמרנו, האומלל לא ידע כלל שנבלע לתוך דג – קרוב היה לטבוע במי האפסיים שבמעיו. אומנם יש המכנים את הגמל ‘ספינת המדבר’, ובכל זאת, שיר תחינה ממצולות – גם בור יודע שאין בו מקום לא לגמלים ולא למדבר.
לולא גברו רחמיו של האל, הוא היה ממית את יונה רק בגין שירתו. אבל האל שבחר בו ללכת לנינווה וזימן לו דג שיצילו ממוות, ארך אפיים היה, וחרף ה’גמלים’ וכסילויות חיבור אחרות – הוא האריך את רוחו. כשחשכה נפשו של יונה וגישושו אחר מילים רפה, ופשר המילים גם הוא כמו נעלם ממנו, בשעה שישב והגה כמשוגע ‘דא־דא־דא, בא, בא, בא’ – שב הקול האלוהי והיה לו לעזר, ושם מילים בפיו.
‘בהתעטף עָלַי נפשי…’ אמר.
יונה נאלם.
‘בהתעטף עָלַי נפשי…’ חזר הקול.
‘את ה’ זכרתי’, השלים יונה.
יום וחצי יום ארכה מלאכת חיבורו של השיר. וכשעלתה התחינה יפה, ויונה גם זכר את כל השורות כראוי, דיבר אלוהים אל הדג, והדג הקיא את האיש אל היבשה.
כפסולת ים הוא נפלט אל החוף, ועל עשב הים שאליו קלעו הדג הוא נרדם.
לא הרחק משם חנתה שיירת סוחרים צידונית. פניה היו מועדות לנינווה, והאל בחסדו המריד את הבהמות, עיכב את הנוסעים והניח לפליט לישון.
רק בשעה שנעמד יונה ושפשף את עיניו, נענו החיות לצליפות השוט והחלו לנוע.
‘קום לך אל נִינוֵה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר אָנֹכי דֹבר אליך’. אך נשמע הקול באוזניו ותכף שוורים, אתונות ועגלות מקרקשות הולכים ועוברים למולו. באין רואה אחז יונה בירכתי העגלה האחרונה, משך את עצמו מעלה ונדחק אל בין הכדים.
מיטלטל בקצבה הרך של העגלה, כרסות חמות של חרס סביב לו, הוא ישן כל הדרך עד לנינווה.


‘עוד ארבעים יום ונינוֵה נֶהְפָּכֶת’. ‘עוד ארבעים יום…’ כשהחל לנסות את קולו, סבר שעוד רגע יקומו עליו אנשים ויהרגו אותו. לא הרגו. אף אבן קטנה לא השליכו, ובעודו מתקדם משוק הבקר שלצד הנהר אל פנים החומה ולעבר חצר הספרייה וארמונות המלך, הלך והתעצם קולו. אדירותו של הקול הרחיקה מעליו מתנכלים, כי עדים היו לפלא: משעלה יונה לספינה ביפו, לא אכל דבר. גופו צמק מאוד. השמש הכתה בו, שיירים של מלח צרבו פצעים בעורו. עלוב שבעלובים היה מראהו, וקול של ענק מהקדומים עלה מתוכו.
עוצם קולו הדף צוררים כחנית, וסירחון דגים שנדף ממנו שימש לו מגן.
נפלאות דרכיו של האל, נפלאות הדרכים שבהן שמר על האיש שבחר לנביא.
נמק מרעב, פצעיו נמקים, הלך יונה וחצה את העיר. שלושה ימים ארכה דרכו מצפונה לדרומה.
בצוהרי היום השלישי, בעת שעבר ברחוב הקצינים, הוא מעד, וכשנפל על המרצפות, דימה שלא יקום עוד. הוא הגיע לנינווה. הוא עשה את שצווה לעשות. כעת אולי יורשה לו לשכב. סָביב רעש. סוס שועט, מרכבה דוהרת. והוא איננו זוחל אל צד הדרך לחמוק מהפרסות.
אנשים שלא ראה גררו אותו הצידה: הניחו אותו בצל, שפכו עליו מים. דבר־מה הושם בכפו, ואצבעותיו סגרו על הדבר והכירו צורת כוס. אישה זקנה רכנה עליו, תמכה בידו והגמיעה אותו חלב.
לאחר שרווה גרונו, שב אליו קולו. ‘עוד ארבעים יום ונינוֵה נֶהְפָּכֶת’.
פניה של הזקנה אורו.
‘עוד ארבעים יום’, רעם, ופניה אורו עוד.
משועי העיר היא הייתה. עשרה בנים לה, חמישה קצינים וחמישה שוטרים, והיא, בזקנתה – חירשת. חמש שנים לא שמעה קול, והינה קול אדם. מרוב פליאתה צבטה את לחיו, וכשקם והלך אחזה בכנף בגדו ולא הרפתה. עד לשער הדרום הלכה איתו. הוא משרך רגליו, והיא לצידו נשרכת, ונערתה מאחוריהם, שומרת את צעדיה של הזקנה שלא תאבד, כי כך ציוו בניה.
באותו הלילה סעד יונה על שולחנה ולן בביתה. עם בוקר הורו הבנים לגרש את ההלך. אבל הוא, בטרם גורש, ובטרם הוזהר שלא לחצות עוד את מפתן הבית, סיפר לזקנה את קורותיו. פעם ועוד פעם סיפר לה איך ירד באונייה, איך הוטל אל הים, איך נבלע, איך הוקא. אך השלים את סיפורו, ותכף היא טופחת על ידו ומבקשת שיספר לה שוב. חמש שנים נכספה לקול, לסיפור, לשירה. משוררים מהוללים יש בנינווה, אמרה לו, שירים נאים מאוד נכתבו בה, והשיר שחיבר במצולות עולה על כולם.
‘מבטן שאול שִׁוַעתי…’.
‘מבטן שאול שִׁוַעתי שמעת קולי’, היא שנתה אחריו.
כשהיה נשכר לשיר בחתונות, שיבחו לעיתים את גודל קולו – שיבחו מתוך צחוק, כאילו הצביעו על גדי שנולד ולו שלוש רגליים. את מילות השירים שחיבר לא שיבחו מעולם, וביודענו זאת אולי נסלח לו שלא סיפר לזקנה על העזרה האלוהית שזכה לה ועל חלקו של אלוהים בחיבור.
עם בוקר שב להתנבא ברחובות. אחרי שמילא את כרסו, התחזק דיו להתבונן בקריה ובאנשים שבה. רחובות רחבים, אַפֶּדֶן ואריות בחזיתו, היכלות. תבונה ריצפה דרכים, נטעה עצים נותני צל ובנתה אמת מים. חוכמה בנתה ארמונות ובתים וסוכות עבדים לצידם, ושכל טוב הפריד בין השווקים.
בשוק הבשמים ראה פסל זהב מהלך – אישה צבועה זהב – ובשוק הבשר, בתוך שלולית דם, שכב ילד. זבובים ירוקים כיסו את פניו.
האם עלתה רעתה של העיר הזאת על רעותיהן של כל הערים? לא הוא ישפוט. יונה, שלא הכיר בחייו אלא את יפו, שִׁמרון, ואַכְשָׁף, נשלח להתנבא על נינווה, לא למנות מאזני מרמה בשווקיה ולא לדון את תושביה. ויונה עשה את שנאמר לו.
גם לימים לא ידע איך הגיע שמע נבואתו אל המלך. רבבות שפכו את קולותיהם לתוך שאון הרחוב – אנשים, סוסים, בהמות – ובתוך השאון הרב מי ישית לב לקולו של אחד?
אל המלך הגיעה השמועה בשבוע השני להתנבאות, אך עוד קודם לכן, כשסב יונה על עקביו ושב לצפונה של העיר, הוא הבחין בלובשי שק. הראשונים שראה היו חמרים שחנו לעת צוהריים לאורך האמה. עניים היו ואפורים כחמוריהם. היה אפשר לחשוב כי אין להם בגד אחר.
בערב, הלאה משם, מרחק רחובות אחדים, הוא סר הצידה מפני אפִּריון נישא. נושאי האפִּריון לבשו שק וכמוהם גם הגבר השמן שבתוכו.
ביום המוחרת גלוי היה כי העיר הולכת ולובשת אפור. גבירות ונערותיהן, אומנת וילד, סוחרי דגים, סוחרי ירק, איש ובנו, שופט ופמלייתו, זונה בקובתה – באשר הביט ראה עוטי שקים.
צו יצא מהארמון והורה לכול למהר ולעשות תשובה, אך עוד בטרם יצא הצו, עצרו אותו בני בלייעל ברחוב. הבחורים הקיפו אותו, דחפו אותו, סטרו לו. רק בגלל אנשים כמוהו, אמרו, תיהפך העיר. יזדרז וילבש שק. את עצמות רגליו הם ישברו אם עוד פעם ייפול לידיהם בלבושו הזה.
איפה ימצא שק? מול שערי האסמים ייבבה אישה על מחירי השקים שהאמירו, ואנשים סיפרו על שיירות של נמלטים מהעיר. שלושה לובשי לבן הוקעו על החומה.
יונה פנה אל אחד הגנים, וכעת רק מרחוק, מבין העצים, צעק את נבואתו אל מעטים שעברו במקום. ‘עוד ארבעים יום ונינוֵה נֶהְפָּכֶת’.
משהטעים אותו האל בחרון אפו, לא נותר בו עוז לנסות לחמוק שוב, ודאי לא לחבור אל שיירות הבורחים. אלא שבכל קרן רחוב עמד עתה לובש שק וצעק ‘נינווה נהפכת’, ונראה כי אין תועלת בצועק נוסף.
רק לאחר ששלח המלך את שליחיו, ואלה נפוצו ברחובות ופירטו לכול את מעשי התשובה שהם מצווים לעשות – רק אז התגנב באישון לילה אל השער הקרוב, שער המזרח, ויצא מעיר שכמו נאחזה שיגעון.
זעקות שבר וילל שלא פסקו עלו עד לסוכה שעשה לו מנגד. נשים קוננו. גברים שאגו בכאב: פושעים ניצודו והוצלפו או שאיבריהם נקטעו. מעל לחפיר נתלו מדי יום ביומו גופות חדשות.
המלך גזר צום על הכול: אדם ובהמה, בקר וצאן, והאוויר מלא נאקות, פעיות ובכי. עגלים הופרדו מהפרות, טלאים מהרחלות. עוללים שיוועו לאימותיהם, ועל האימהות נאסר להיניקם.
גלים־גלים עלה הנהי מהעיר, ויונה גם הוא כמו נטרפה דעתו. שפוף ישב והתנודד בצל הקיקיון הצומח, וכשגאתה הצעקה – בצר לו הוא צעק לתוכה.
כשאמר למלחים שיטילו אותו אל הים – נכון היה למות. כשהיטלטל במעי הדג, וכשטלטל את גופו העלוב ברחובות – ביקש כי נפשו תילקח. אלא שכעת, מוכה חום וצעקה ובכי וגָרוּש משינה, הגדיל יונה לבקש: הוא פילל למוות שיבוא וישקיט את כולם, מקטנים עד גדולים.
תושבי נינווה פנו אל אלוהים. יונה השלים את שליחותו, ונראָה שיכול היה לקום ולרחוק מהעיר הצועקת. אלא שיונה לא קם ולא פנה לשוב לביתו. בחסות קיקיון שאֵל רחום וחנון מינה וגידל למענו, הוא ישב וטיפח את המחשבה הרעה: באשר ילך, חשב, ישמע אותו חרחור בכי ואותה פעייה רעבה של טלאים.
מניין הימים אבד לו, ובמלאת ארבעים יום לנבואתו, לא ידע שמלאו. כי לא באחת וגם לא ביום אחד שקטו הזעקות. עוללים הוסיפו לחלות ולגווע. חוטאים הוסיפו לשלם על חטאיהם במכאובים. ובכל זאת, אט־אט פחת הנהי.
אט־אט הלכה ושקטה העיר, עד שבתוך השקט של אחד הבקרים שמע יונה קול תופים ומצִלתיים וזמר חתונה עולה.
האם שמח לשמע הזמר? האם ייחל להיות עם השרים והשרות ולשמח חתן וכלה?
יונה לא שמח. עיקשותם של החיים, תשוקתם של החיים לחיות ולסבול עוד, רק העצימה בו את הזוועה. כל תשוקתו פנתה אל המוות, והתופים והמצִלתיים – לא היה בהם כדי להפך את כיוון התשוקה.
יונה פילל שהכול יידום ויחדל. הוא פילל שקולות החוגגים יידומו, ובעודו מפלל לכך החל הקיקיון שמעליו ליבוש. עלה אחר עלה יבשו ונשרו על ראשו.
האל, שמינה את הצמח לצמוח, מינה תולעת שתאכל את עליו.
‘טוב מותי מחיי!’ משירד באונייה ביפו, חזר יונה וביקש את נפשו למות. פעם ועוד פעם אמר ‘טוב מותי מחיי’. אבל בעת שאמר וביקש זאת – הוא לא חשב על המיתה ולא נכון למות בייסורים.
הוא לא נכון לרוח קדים שתמלא את פיו ואת גרונו בעפר, הוא לא חשב על שמש שתכה בראשו, ובעיני רוחו לא שיווה את עיני הבשר שלו מותכות כעופרת.
יונה ביקש למות, ולא ידע כי אין הוא מבקש לא מיתה ולא מוות ולא קץ כל בשר, אלא תרדמה ושינה מבורכת לכול.
הייסורים ארכו. יונה חזר והתעלף. בכל פעם שניעור היה כמעולף, וגם בעֶלפונו חרכה אותו השמש.
עד הערב נחרך, ובערב בקע מעליו קול שואל: ‘ההיטב חרה לך על הקיקיון?’
היטב חרה לו. השמש שקעה, אבל פיו ניחר וגולות עיניו לא חדלו לכאוב, ובנפשו בער החרון.
דבר הוא לא הבין: למה צל ולמה שמש, ולמה עקר אותו אלוהים ממקומו? מה חפץ לו בעינויו? גם אם עלתה רעתה של נינווה על כל הרעות – מה צורך היה לגרור ממרחקים אחד כמוהו שיתנבא עליה? האין בכל חבל נינווה אחר לשלוח?
‘ההיטב חרה לך?’
‘עד מָוֶת…’.
דבריו הבאים של האל ידועים מאוד. יונה היה מוטל על גבו, והוא שמע אותם באים מעליו, כמו מעל לחזהו. ‘אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גִדלתו שבִּן לילה היה וּבִן לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוֵה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים־עשרה רִבּוֹ אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה?’.
לוּ היה הקול קול אדם ולא קול אלוה, היה יונה חושב שבעליו של הקול רווה נחת מעצמו ומצליל דיבורו. אך הקול היה ללא ספק אלוהי, וכיוון שכך, רושם כזה לא יעלה על הדעת.
הקול גער בו, הקול נדם, וכשנדם, נדמה כי כובד של רוכב סר מבטנו של האיש השוכב.
חמישים יום וחמישים לילה חלפו מאז דיבר אליו אלוהים בראשונה, ומעתה ועד שייתם סיפורו – האל לא ידבר אליו עוד.


‘קום לך אל נינוֵה העיר הגדולה וקרא עליה…’ יונה ויתר על מריו. הוא עשה את שצוּוה לעשות. הוא הלך וקרא. האיש הלך, וכעת הוא מוטל ככלי אין חפץ, עפעפיו דבוקים בעפר, אפו סתום, גופו מצחין, ואין הוא מריח את הצחנה.
חמור נער בחשכה. שייר ירח עשה את דרכו בשמיים. אי־שם במרחקים הגדולים עמד בית, בבית היו תנור אופים ואחות. ויונה הגעור, החלוש, המובס, לא נע ממקומו לבקש מים ואף לא ניער מעליו את העלים המתים.
לולא שניים שנקלעו לשם, לא היה פוקח עוד את עיניו.
סטירה שסטרו על אפו עוררה אותו לפקוח אותן, וכשפקחן ראה אש מרצדת. לאור לפיד מרצד הכיר יונה את פניהם של שניים מהבריונים שסטרו לו ברחוב קודם שחמק מהעיר.
‘היטב חרה לך?’ בפעם הזאת עלו הדברים מפיו של אדם, מפי אחד הבריונים, וסטירה נוספת – סטירה קלה באצבע – הצטרפה לדיבור.
עם ערב יצאו הבחורים לרדוף אחר עבד בורח. את הבורח לא מצאו, אך בעודם מחפשים אחריו נקלעו למקום, ראו את האיש השוכב ושמעו את האל מדבר אליו. ‘ההיטב חרה לך?’
השניים אמרו ליונה כי ראוי שיכרתו את אפו, את אוזניו, את ידיו. איבר־איבר יכרתו. כך ראוי שייעשה לו. האם לא יודה שראוי? העיר כולה עשתה תשובה. אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד ניחם על הרעה וחס עליה. אלוהים לא האביד את העיר, ורק הוא, בזדון ליבו, מוסיף ומבקש את חורבנה.
יונה נאנק. כשם שלא רצה ליבוש ולגווע בצמא כך לא רצה גם למות בתוך כדי כריתת איבריו. הוא לא ביקש על חייו, אך לוּ יכול להניע את שפתיו היה מבקש מים – לא מים שיחיו אותו אלא מים שיפיגו את צימאונו.
הוא לא ביקש אלא להקל את הסבל, ומבוקשו הזה ניתן לו. הבריונים נתנו נאד מים בידיו.
ריבון אדיר בחר באיש להתנבא. הם באוזניהם שמעו את האל פונה אליו, ואף שהדברים שאמר לו היו דברי תוכחה בעליל, פחדו השניים לפגוע בנפש שאליה דיבר. אלוהים רואה ללב, אבל מה בלב אלוהים – מי יודע? אפשר שהוא חפץ בביזיונו של זה שגער בו, אבל אפשר גם שהוא רוצה לחוס על חייו. וכך, רגע אחד גהרו וסטרו לו באצבע, ובמשנהו הטו אל פיו את הנאד.
חמישים יום מלאו משעה שדיבר אלוהים אל יונה בראשונה, וכל התלאות שידע בהם הן כאין אל מול התלאות שעוד ימצאוהו בדרך.
בני הבליעל הלכו משם. והוא, לבוש בלואים ובלי מטבע בידו, קם ופנה לעבר העיר. שליחותו תמה. חופשי היה לשוב לביתו ולארצו, אבל איך ישוב? כעת, במסעו הזה, לא נמצא דג שישיט אותו מחוף אל חוף, ושיירה חוצה מרחבים לא חיכתה לו.
אל מול האסמים חנתה עגלה. יונה טיפס עליה, ביקש להיחבא בתוכה ונתפס. הִכּו אותו, גולת עינו כמעט נעקרה. שופט פסק כי שנה הוא יעבוד את בעל העגלה לפצותו על ההיזק שתכנן להזיק לו.
שנה חי בין העבדים וכעבד עמס שקים של חיטה. ומקץ שנה נתנו לו מקל, והלך.


דרך חתחתים הייתה דרכו. ארבע שנים היא ארכה. ארבע שנים הלך יונה, וסיפורו הילך מהר ממנו. דומה כי בכל מקום שבו נתן מנוחה לרגליו סיפרו אנשים את קורותיו.
בימים הראשונים, כשחנה ליד באר, כשטבל בין טובלים בנחל, כשחבר למדורת נודדים – קיווה שאנשים יכבדו את האדם שהם מדברים בו וייתנו לו ממזונם. ‘אני הוא!’ אמר להם. ‘אני יונה!’ הוא אמר, והחוברים צחקו לו.
היו שצחקו משום שלא האמינו, חשבו אותו ללץ, והיו שהאמינו ומשום כך צחקו, כי כסיל היה בעיניהם. אלוהים מולך בכול. את זאת גם ילד יודע. ומי ינסה לברוח מפני אל כביר? רק כסיל. כסיל גמור.
על גדת הנחל שאלו אותו אם מאז שבלע אותו דג, הוא פוחד מדגים. גבר שחזהו כחזה אישה עמד במים, שאל אותו וצחק. נשותיו צחקו, ילדיו צחקו. הקטנים חזרו על השאלה אחר אביהם. ופת לחם לא נתנו לו, וגם לא את זנבו של הדג שנופף מול עיניו בעל החזה.
יונה למד שתיקה ושתק. כשפצה את פיו לבקש מחסה בגשם, עבודת יום או צורי לפצע – גילה שקולו נחלש. מתוך שהלך ושתק הוא נחלש, אך ממילא לא היו לו דברים להשמיע.
באביב השלישי לנדודיו חלף בכיכר רחבה של עיר, ראה קהל עומד והסתפח לעומדים. על אבן גבוהה לפניהם עמד גבר אדמוני גבוה ואמר שירה.
‘אֲפָפוני מים עד נפש תהום יסֹבבני סוּף חבוש לראשי’. האדמוני קרא והחווה על גרונו כטובע. ‘לְקִצבי הרים ירדתי…’ האיש שמט את ידיו, התעוות, השתופף, ולרגע נעלם מעיניו של יונה.
‘וַתַּעַל מִשַּׁחת חיי…’ האדמוני הגבוה שב ועלה.
תנועותיו היו עזות ונהדרות כקולו, עשירות מבע מאוד, והמילים – המילים לא רק חודרות לב אלא גם משתכנות בו. כשחתם ב’אשר נדרתי אֲשַׁלֵּמָה…’ הבחין יונה כי רבים מהעומדים מניעים שפתיים והוגים את מילות השיר איתו יחד.
לאחר שגמר, ירד האיש מהאבן, הרים סל ועבר איתו בקהל. הנקבצים שמו בסלו מתנות – תפוח, קישוא, אשכול ענבים – ויונה, שאף צימוק לתת לא היה לו, המשיך בדרכו.
שנה היה עבד לסוחר בנינווה ועוד ארבע שנים התענה בדרכים. משהרפה ממנו אלוהים, יונה לא נבדל עוד מרבבות אחרים – רבים מאוד גוום רצוץ ובטנם מקרקרת, ובסבלו של יונה לא היה עוד ייחוד. הוא לא לחם בענקים על הדרך. במסעו בחזרה לא שיסף ארי ולא שוסף בטופרי טורף. אישה נאמנה ויפה לא חיכתה לו בבית.
סבלותיו שסבל ארבע שנים היו ממין הידוע לכול, ועל הידוע לכול לא נשחית מילים.


אישה נאמנה ויפה, כבר אמרנו, לא חיכתה ליונה. ועד ששב הביתה נישאה אחותו לאלמן חרוץ, שהיה חשוך ילדים כמוה.
לא מייד, לא על המפתן, היא הכירה את השב שלשובו לא ציפתה עוד, אך כשהכירה שאחיה הוא – נפלה על צווארו ונשקה לו. הבעל נקרא לבוא. גם הוא נשק להלך הדומע, ויונה הוכנס אל הבית.
הושיבו אותו על מושב רך. האחות הגישה אוכל לפיו כמו לילד. מטוחנותיו לא נותרו אלא שתיים, והיא ליבבה לו לביבות ובללה לו סולת בדבש.
יונה לא האריך ימים. פגעי המסע הותירו אותות בכל איבריו. אבל עד שהלך לבית עולמו, חסה לבטח בבית אחותו ובעלה.
לעבוד הוא לא נדרש. לא פעם רבץ על משכבו עד הערב. רק לעיתים השגיח על התנור, וכל אימת שהשגיח הייתה אחותו משגיחה עליו ומשבחת את השגחתו.
בחורף, גם כשלא הזמינה אותו לעזור לה, נדד הרבה אל התנור. בראש שמוט אל חזהו היה נח לידו, מקשיב ולא מקשיב לדיבורי הנשים שהביאו לאחותו את בצקן. הנשים הרבו לדבר. בכל שהיה והווה מתחת לרקיע הן השיחו. וגם את האיש שביקש לברוח מפני אלוהים גלגלו בלשונן.
גלגלו, ולא ידעו כי האח חסר השיניים יונה מן הסיפור הוא.
יונה לא היה מהחכמים, וגם עם הזקנה שירדה עליו לא הוסיף חוכמה.
למוד סבל היה, אך דבר אמת הוא לא למד מייסוריו, ולחקור ולהבין ולאזן לא השכיל מעולם.
יונה, נגיד בצער, הלך והאמין כי רק לשם הסיפור שיספרו על אודותיו שלח אותו יוצר־הכול לנינווה. עד יום אחרון האמין כך. אוויל.
כי לוּ כיוון יוצר־הכול רק לסיפור, לשיר וללקח – מה צורך היה לו באיש?

3 תגובות

  1. אחרי בלותה בשני העשורים הראשונים של המאה הזו, אירע לה נס לסיפורת הישראלית והיתה לה עדנה בסיפור עברי מקורי על כובד השליחות ומסתוריותה ועל ייסוריו של השליח שנועד להשמיעה ועד יומו האחרון לא הבין את תעלומת היבחרו למשימה זו. סיפור בעברית ייחודית שבה רקמה גם האם הגדולה, שולמית הראבן , את כרכי הטרילוגיה הכעין-מקראית שלה: “שונא הניסים”, “נביא” ו”אחרי הילדות”. אני מצפה ומייחל לעלילות הבאות שלך, גיל, אחרי הפנינה הזו.

    יוסף אורן

  2. זהו הסיפור המקראי השלישי של גילה ראבן שאנחנו מפרסמים.הקודמים עסקו בבעלת האוב ושאול ובאלישע הנביא.
    ומתוכנן לפחות עוד סיפור אחד נוסף.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × אחד =