כריכה קדמית של ״הבריחה האחרונה״ מאת מישקה בן דויד שיש לו רלבנטיות גדולה 40 שנה לאחר כתיבתו.
כריכה אחורית של ״הבריחה האחרונה״ מאת מישקה בן דויד שיש לו רלבנטיות גדולה 40 שנה לאחר כתיבתו.

ארבעים שנה לאחר שפרסם את הספר הבריחה האחרונה: תסריט פוליטי (ספרית מעריב, תשמ”ד, 1984), שמתאר את בריחתם של יהודים מארצות הברית כתוצאה מאנטי-ישראליות ומאנטישמיות מתגברות, מישקה בן-דויד חוזר אל הספר ובודק אם הוא רלוונטי גם ובעיקר היום, אף יותר מבזמן שבו נכתב.

תחילה מובאים פרקים מהספר, שהתפרסמו במוסף סוף השבוע של מעריב תחת הכותרת “הבגידה הגדולה”, ואחריהם, ריאיון קצר מראשית שנת 2023 עם בן-דויד, שמאז פרסום הספר הפך למחבר מותחני ריגול ידוע, וגם נחשף כבכיר לשעבר בארגון “המוסד”, כדי לברר אם המצב הקשה המתואר בספר והמתרחש במציאות חלופית, אולי נעשה קרוב במציאות האמיתית. בן-דויד מסביר שהמצב כיום, בעקבות השינויים הפוליטיים והחברתיים הן בארצות הברית והן בישראל, אינו מבשר טובות בנושא.

אלי: הספר “הבריחה האחרונה” מתאר הרעה קיצונית במצבם של יהודי ארצות הברית על רקע הקונפליקט הישראלי-הערבי במזרח התיכון, כאשר ארצות הברית עוברת לתמוך בצד הערבי. מה היה הרקע לכתיבתו?

מישקה: בשנים 1980-1977 הייתי שליח קהילתי מטעם “ההסתדרות הציונית” במילווקי, ויסקונסין, בקהילה היהודית, קהילה מפותחת המונה כשלושים אלף איש. אלה היו שנות נשיאותו של ג’ימי קרטר, שבמהלכן הוא החליט ביום בהיר אחד לבטל את הסכם ההגנה עם טייוואן לצורך קימום יחסים דיפלומטיים עם סין. המהלך עבר בשקט שהדהים אותי, ובקושי היו אזכורים להפגנות של טייוואנים בארצות הברית. חשבתי לעצמי ששינוי כזה יכול לחול גם במדיניות האמריקנית במזרח התיכון, וחוץ מהיהודים איש לא יצא נגדה. זה היה הטריגר לכתיבת הספר. חיפשתי ומצאתי תרחיש שבו הדבר יכול לקרות, ותיארתי את ההתמודדות של קהילה יהודית אחת בסיטואציה הזו.

אלי: עד כמה היהודים יתגייסו במקרה כזה, שבו ארצות הברית נוטשת את ישראל?

מישקה: במהלך העבודה בקהילה למדתי על מאבקי הכוחות בין הגורמים הציוניים לבין אלה שאינם ציוניים בהכרח, ובין הזרמים היהודיים השונים. כשתיארתי את ההתדרדרות במישור היחסים בין מדינת ישראל לארצות הברית, דמיינתי איך יגיב כל אחד מהגורמים בקהילה, לפי היכרותי עימו. ובהתאם, תיארתי את התגובה של הממשל, שתתחיל באיסור על פעילות ציונית, וזאת על-פי המודל של האיסור על פעילות קומוניסטית, שהממסד האמריקני יודע היטב איך לאכוף. בהמשך תיארתי מה לדעתי יעשה כל זרם דתי, שוב, לפי היכרותי אותם, ובהתאם, מהן המגבלות שהממשל יכפה עליהם. בסיטואציה הקיצונית שאליה ההתרחשות מגיעה, השתמשתי במודל של מאסר יוצאי גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה. תיארתי איך מתחיל מאסרם של הפעילים הציונים, ובהם גיבורי ספרי, שבורחים לישראל. ומכאן “הבריחה האחרונה“.

אלי: אם היית כותב את הספר היום, האם היית משנה משהו?

מישקה: ארבעים השנים שחלפו מאז הביאו לשינוי בעמדות של הגופים השונים, והעדר האהדה לישראל הוא כבר לא משהו שלא מבטאים שם, ולשינוי גם ברמת הארגונים הארציים, המתבטא במאבק בין איפא”ק לג’יי סטריט.אני מניח שהייתי מעדכן את שמות הגופים ואת דרכי פעולתם, הייתי נותן יותר מקום לגופי הסטודנטים האנטי-ישראליים ששולטים בקמפוסים, אבל אני לא חושב שהייתי משנה את מבנה העלילה עצמה. לפי דעתי, היום, עוד יותר מאז, היא משקפת התרחשות אפשרית.

בספרי הכריש תיארתי מלחמה טוטלית במזרח התיכון, שבה ישראל לא מנצחת, ולא התעסקתי יתר על המידה ביהדות העולם. אבל כמחווה להבריחה האחרונה הכנסתי שם פרק אחד שבו נחשפת תוכנית סודית של המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, שנקראת “תכנית קרופורד”, ומתארת את האמצעים שיש לנקוט נגד גורמים ציוניים במקרה שהיהודים לא יקבלו את שינוי המדיניות של ארצות הברית.

צילום של כתבה מעיתון במילווקי ויסקונסין מתאריך ה-8 במרץ 1979 על התעצמות האנטי ציונות והאנטישמיות באוניברסיטאות בארה”ב

אלי: לדעתך האנטישמיות והאנטי-ישראליות בארצות הברית היום הן במגמת עלייה בהשוואה למה שהיו בשנות השמונים כשפרסמת את ספרך? או שהם נשארו סטטיים?

מישקה: בשנת 1977, עשר שנים אחרי מלחמת ששת הימים, הייתה הבנה כללית שמדובר ב”שטחים במחלוקת”, ושמתישהו ואיכשהו יהיה פתרון מדיני וטריטוריאלי. לאורך השנים, כשהדבר לא קרה, האהדה לישראל המנצחת התחלפה בסלידה מישראל הכובשת, והדבר בא לידי ביטוי בכל שדרות החברה האמריקנית – כולל היהודית. כל המנהיגים בגיל העמידה, נולדו למציאות של ישראל הכובשת, ולא לזו של ישראל המותקפת. היום, ובעיקר אחרי הבחירות האחרונות, האפשרות של חלוקה, המעוגנת בהחלטות האו”ם, הופכת ללא ריאלית – והעולם, שחיכה בסבלנות לפתרון, לא יקבל את מציאות הכיבוש. בוודאי לא אחרי שבית הדין בהאג יכריז על הכיבוש כלא חוקי, כצפוי. כמובן שכל פתרון אחר – מדיניות של סיפוח ומתן זכויות שוות, שתהפוך את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית, או למדינת אפרטהייד – הוא סיוט בפני עצמו, שיתבטא בהקשחת היחס לישראל, גם בחוץ וגם בקהילה היהודית.

העוגן של יחסי ישראל–ארצות הברית הוא מה שהאמריקנים רואים כערכים משותפים של דמוקרטיה וליברליזם. אלה פרחו להם בעקבות הבחירות האחרונות כאן, והשינוי שעכשיו מתחולל ביחס למדינת ישראל במדינות רבות, יבוא לידי ביטוי גם בארצות הברית, וישפיע גם על הקהילה היהודית-האמריקנית, שמגיבה לרוחות המנשבות סביבה.

אלי: מהי המגמה שאתה רואה בנושא זה לעתיד?

מישקה: אני חושב שהקואליציה של ימין קיצוני וחרדים היא אסון שיגרור צרות צרורות, קודם כול לנו, אבל גם ביחס העולם והקהילה היהודית אלינו. ההיאחזויות הלא חוקיות שמנסים להכשיר נבנו בכוונת מכוון באופן שיחלק את יהודה ושומרון ממערב למזרח וימנע כל אפשרות של מדינה פלסטינית.

הנשיא לשעבר דונאלד טראמפ שחרר את הימין הקיצוני האנטישמי מהבקבוק ויהייה קשה להחזירו, כך שגם בעניין זה המגמה רק תחריף, והתנאים לאירועים שמתוארים בספר רק ילכו ויבשילו.

כך שלצערי איני יכול לחזות טובות לגבי עתיד היהודים והישראלים בארה”ב.

קיראו גם

הכריש העתידני המאיים על ישראל: עוד שיחה של אלי אשד עם מישקה בן דויד

מישקה בן דויד 40 שנים אחרי.באדיבות מישקה בן דויד.
הפוסט הקודםשעועית מהקופסה – קומיקס מאת אתגר קרת ורותו מודן
הפוסט הבאראשי פרקים לשינוי שיטת המשטר
סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ("בבל", 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ("מודן", 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
מישקה בן דוד צלם : אריק סולטן
יליד 1952, גבעת שמואל, להורים ניצולי שואה. למד בתיכון אהל-שם ברמת-גן והתגייס לקורס טיס. כשהועבר למגמת נווטות הדיח את עצמו, ובשל ידיעת השפה הרוסית הוצב ביחידה 848 (8200 דהיום). במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד מחלקת האזנה ניידת של היחידה, סיים את המלחמה באזור סואץ, ונשלח להקים מחדש ולפקד על בסיס היחידה בחרמון. על חוויותיו בתקופה זו כתב את ספרו "לא ראיתי חיילים שמחים" שהתקבל בהתלהבות בביקורת (יורם ברונובסקי: "יצירת מופת זעירה שתענוג אמיתי הוא לקרוא אותה"). למד ספרות עברית ופילוסופיה כללית באוניברסיטה העברית, ויצא לשליחות ההסתדרות הציונית בארה"ב, שבסופה השלים תואר שני בספרות השוואתית. עם שובו ארצה ניהל מתנ"ס בירושלים, והשלים תואר דוקטור בספרות עברית. נושא הדוקטורט, שיצא גם כספר, הוא הרומנים של מלחמת העצמאות. בתקופה זו חיבר עוד רומנים וקבצי סיפורים. עם סיום הדוקטורט התגייס למוסד ושירת בו 12 שנים בתפקידי מודיעין, מבצעים, ופיקוד. השתחרר בדרגה המקבילה לתת-אלוף, ומאז עוסק בכתיבה, למעט תקופה שבה ניהל את "התיכון למדעים ולאמנויות" בירושלים. חיבר עד היום 20 ספרים, רובם רומנים, וחמישה מהם ספרי ריגול, שזכו להצלחה רבה והיו לספרי זהב ופלטינה. זכה בפרס ראש הממשלה בספרות ובפרסים נוספים. נוסף לספרי הפרוזה חיבר שני ספרי פילוסופיה מקיפים שבהם שטח את תפיסתו, "קוסמוסופיה", שעניינה הענווה המתבקשת ממעמדנו ביקום, האחווה המתבקשת מקרבתנו הגנטית וההתנהגותית לשאר בני האדם ובעלי החיים, והסובלנות המתבקשת מקוצר הידיעה שלנו. תושב רמת-רזיאל, שם היתה לו גם חוות רכיבה, נשוי לשינה, מרפאה ברפואה סינית ומורה לצ'יקונג. אב לשירי, רגב, ועומר, וסב לשבעה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

6 + ten =