תמי יואב בסיפור על זוג שמקבל הצעה נדיבה מתאגיד מסתורי ברשת.

האם יסכימו בני הזוג?

המערכת

נשים תלויות על מעקה. ציור – רובן נוטלס

הפעם הטלפון צלצל בשעות הערב. ברגיל סוכנים מתקשרים בשעות הבוקר המאוחרות, או לפחות בשעות האור. היו לנו כבר סוכנים של חברות ביטוח, רואי חשבון, יועצי השקעות ועורכי דין שהתרשמנו מתצוגתם בטלפון והתפתינו להזמינם לביתנו, וכך המשכנו לשלם חודשית עבור ריק.

הפעם הטלפון צלצל בשעות הערב.

  • שלום, אפשר לקבל אתכם לשיחת ועידה? שניכם יחד. חשוב שתשמעו.

מדבר רימת נברון, נציג התאגיד הגלובלי – ר.ק.מ.ה בע״מ.

  • הו, לא, לא, לא, התפרץ רובן לדבריו. – אנחנו בגילנו, במצבנו, כל מעמדנו הכלכלי נתון במסגרות סגורות, אין צורך, באמת לא.
  • אך… כן… זה ברור מאליו. גם אני בגילנו במצבנו, נשלחתי על-ידי התאגיד, דווקא בשל כך. ראוי להקשיב.

פנים אל פנים, אני לוחשת לרובן, תן רגע, מה יש להפסיד. כאילו שמשהו או מישהו מחכה לנו בחוץ, חוץ מאיתנו. וההוא שמע את שתיקתנו, והמשיך:

  • ר.ק.מ.ה בע״מ, תאגיד עולמי של רשות קוונטית למחקר והערכה, ואם תרשו לי נקבע פגישה בביתכם, או בכל אמצעי התקשורת הנתונים, בכל יום או שעה שנוח לכם, אבל כדאי בהקדם.
  • שרלטנים אני מריח מרחוק. יאללה ביי, תודה.
  • רגע, תנו לי רגע. זה היה ברור לרשות שככה תגיבו. אתם לא לבד. ואתם לא צריכים להחליט מייד. אני שולח לכם פוסט, ותחליטו. לא אין צורך לתת לנו את המייל, אנחנו יודעים, רק שתדעו.

הבית שרוי באפלה אדמומית. האור היחיד נבע מחלון הסקיילייט שבתקרה, ונפל על פני הציור השחור-לבן של רובן – אישה כורעת מעבר למעקה, רגליה זקופות, גבה וראשה כלפי מטה – זו אני, חשבתי באותו הרגע.

  • מה זה היה? שאלתי.

זו אני, חשבתי באותו הרגע. עוד כיפוף אחד, ואני נשמטת.

  • סתם, הבלים. אל תיכנסי כעת לדרמה הזאת. עוד אחד, תאגיד עולמי. אני צר עולמי.

הוא יודע לצייר, החרא הזה.

  • אולי שלח? אמרתי.
  • מי? ההוא מהעולם? עזבי הוא עבד עלייך. אם באמת יש לו המייל שלנו, אז אני מתחיל לדאוג לחשבונות הבנק.
  • היה לו הטלפון.
  • נראה לך? – הוא סתם ניסה, כמו שהוא מנסה הרבה כמוך. בסוף מישהו נענה לו, והוא בא, מציע לך עסקה, והשאר היסטוריה.
  • נו, לקחו לי… עשו לי…

ניגש לפינת העבודה, הניע את המחשב, פתח מייל.

מאת: r.n  רימת נברון ר.ק.מ.ה בע״מ,

Reply-To:rnavron@r.k.m.a.com

תודה שנעניתם. אנא לחצו על הלינק המצורף.

http://www.t.r.sofchaim.co.il

  • תגיד זה אמיתי? רגע, אני בשוק, תראה זה כאן. זו המיטה שלנו. כאן, זוכר אתמול, ארבע בבוקר.
  • מ-ההה? תשמעי מישהו נמצא כאן, בבית. מצלם אותנו. וואי – זה מדאיג. תארי לך דבר כזה. הכול אפשרי.

יאללה, הוא כל כך מתוחכם, רק עכשיו הבנתי מה המשמעות של sofchaim  , רצה שניבהל ונענה לו. אני מת! מאיפה כל הרוע הזה שיש לאנשים? בשביל מה?

  • הוא עובד עלינו, אין לי ספק.

״ברוך בואכם לחדר המיטות של ת.ר.״, המשיך הפוסט לתת אותותיו:

חושך במיטה, אני אחוזת אמוק, ‘תשמע, פעם הבאה שאני פוגשת את הפרופסור גיא שביט הזה, אני נותנת לו בוקס בפרצוף. יופי. הוא מאוד מרוצה. הוא יקרא לכל הבנות מהמחקר. בהתלהבות, תראו אותו, הוא חי! הוא פעיל!, הוא נושם!׳ יאללה הוא אומר – ׳כעת הזמן, לכו, תיהנו, תבלו, תיסעו לחו״ל, מחר בבוקר תזמינו כרטיסי טיסה לכל מקום שבא לכם… לא, אתם לא מאלו שנוסעים לחו״ל, אז קדימה, מה בראש שלכם…׳ אני אהרוג אותו אם עוד פעם הוא יגיד לי ככה. חכם גדול הוא לא. הוא רק לא אמר ׳כי זהו, זמנכם מוגבל. נקודה. מאוד מוגבל. נקודה׳״.

סוף ההקלטה. סוף הפוסט.

  • די! אני פונָה למשטרה.
  • כן, תראי זו ממש פלישה.
  • אבל, אני מפחדת לפנות למשטרה. זו פעולה אלימה נגדי, מה אני אגיד להם? תראו אותי במערומיי… בחיים שלי לא פניתי למשטרה, והיו מצבים שהרגשתי מאוימת. לא היית שואל את מר רימת נברון…
  • אין מה לשאול. מישהו כאן בחדר. מה שברור יש כאן עבירה. אני משתגע מהחוצפה שיש לאנשים.
  • רובן, בוא נודה, הפוסט הזה בעצם אמר לי – גם את יודעת שאין זמן. הוא כבר כאן מעבר לדלת. מה מעבר לדלת, הוא נוכח במלואו כאן ביני ובינך.
  • אני הולך להפוך כאן את כל החדר. צריכה להיות כאן מצלמה, אחרת…

ברגע שהחלו לעוף חפצים בחמת זעם לכל עבר –

  • חכה, חכה, אני מתקשרת אליו. זה לא עניין לרשויות.

באותו הרגע צלצל הטלפון.

  • שלום, מדבר רימת נברון, נציג התאגיד הגלובלי – ר.ק.מ.ה בע״מ.

נו, ראיתם. התקשרתי כי מובן מאליו, וזה ידוע וברור לרשות שככה תגיבו. אתם לא לבד. לכולנו זה קורה.

  • תגיד אתה אמיתי? התפרץ רובן.

אני הייתי רגע לפני תלונה במשטרה. איזה חוצפה לצלם אותי ללא רשותי.

  • סליחה, אמר רימת, אתה ותמי אמרתם את הדברים. לא אני. אני רק מראה לכם. שתדעו. מבחינתכם, לא מבחינתי, אין כאן שום עבירה. אתם אמרתם, אתם הראיתם, וכעת אתם רואים.
  • תהיה רציני. אתה מתחמק. איך זה הגיע לידך? שיהיה לך ברור, האינטימיות שלנו אינה ברשותך. איך זה הגיע אליך?
  • אתם שיתפתם אותי.
  • איך? איך ומה זה בכלל הרשות שלכם? אם היא עולמית, אז הכול פתוח ונתון לכול. אל תתחכם. אתם שם עוברים על החוק. זה לא ייגמר טוב. אני כעת עוד מאופק ועדִין, אפילו מנומס, אבל אתה לא יודע, אני מסוגל לפרק אותך, אז אל תיגע לי בסרעפת, גם ככה היא כואבת לי.
  • הו, זה בדיוק מה שהרשות הקוונטית למחקר והערכה מציעה. היא תקל לך על הסרעפת.

הינה לינק נוסף – מצ״ב טיוטה לחוזה עסקה בינכם ובין ר.ק.מ.ה בע״מ לכל פרטיו, בעריכת עורך דין ובאישור נוטריון. אנא לחצו על הלינק המצורף.
http://www.t.r.sofchaim-hoze.co.il

ניתק את הטלפון.

הפעם אני היא שרצה למחשב ולחצה –

טיוטה לחוזה שותפות בלתי מוגבלת – sofchaim
שנערך ונחתם ביום 22 בחודש פברואר שנת 2022
– בין – רובן נוטלס ותמי יואב, להלן: “השותפים המוגבלים”, מצד אחד;
– לבין – ר.ק.מ.ה, תאגיד עולמי של רשות קוונטית למחקר והערכה בע״מ, להלן: “השותף הכללי”, מצד שני;


הואיל: וברצוננו להאריך חיים ללא סבל ופגע גופני עד שנאמר – די לנו.

והואיל: ובידי התאגיד ר.ק.מ.ה בע״מ הכלים המאפשרים רצוננו זה.

לפיכך, אנו החתומים מטה, רובן נוטלס ת.ז. 069731412 ותמר יואב ת.ז. 008163123, בהיותנו בדעה צלולה ומיושבת, מרצוננו הטוב והחופשי, ללא כל כְּפייה או לחץ, ללא השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית, מסכימים להצעת חוזה זה:

והואיל: ואין אדם יודע את מידת חייו ואת יום פקודתו, מחד גיסא, ומאידך גיסא רובן נוטלס אדם בריא בן שבעים, עם מחלת סרטן ערמונית דרגה 4, עם גרורות בחלקי גופו, ותמי יואב אישה בריאה בת שבעים ושבע – הלכָּך, ישנה הערכה ברורה שלא יארך היום ויילקחו לבית עולמם.

על כן מציע תאגיד ר.ק.מ.ה בע״מ לשני אלה עסקה כדלקמן:

תאגיד ר.ק.מ.ה בע״מ יספק לנ״ל בריאות ואריכות חיים כרצונם, באמצעות תוכנה קוונטית שברשותם, וזאת בתנאי שתמלאו חלקכם בחוזה: הגם שמראה גופכם לא ישתנה, תודעתכם, רגשותיכם ויכולותיכם הפיזיות, הנפשיות, האינטלקטואליות והיצירתיות, כולל זיכרונותיכם יאופסנו במהות שונה. רובן נוטלס: במהות של כדור כספית במצב צבירה נוזלי. ותמר יואב: במהות של פרפר, במצב אורגני.

  • בשם תאגיד ר.ק.מ.ה בע״מ, ברצוננו להודות על תשומת ליבכם.
  • רובן, אוי רובן, מה, מה איתך…?

פניו הושפלו לכפות ידיו. הבכי פרץ. בקול. בנשימות קטועות.

  • הכוס של האימא של כל החוטים האלה! עם מי החוטים האלה היו צריכים להסתבך? איתי?… המפקד עומד מעליי וצורח – אתה לא תקום, תמשיך לזחול, אתה שומע, אתה קולט, קובע פלדה, חגור, נשק, המפקד… לא יכול, אתה שומע בלי קול, לא יכול יותר, אתה קולט בלי קול, אתה תקוע. מיוזע, בוכה בפנים, מימיות, חוטי ברזל, אני פורץ כעת ויוצא מהם, לא רואה, עיוור, הקסדה, הכוס של האימא שלהם, אני יוצא ונעמד, קורע להם את המה שמו בשוונג של כל הכוחות הנגטיביים. אני עף מפה. אני בוכה. מה הם חשבו לעצמם – זמני תם. אני מת. אני בוכה.

תמי, זה אמיתי, מחר, היום, כעת אני מת.

דממת לילה בבית. אנחנו בַּמחנק. נראה שמישהו בלע הכול בתוכו, הפך הכול לשלו. האצבעות של רובן בבטני עד כאב. אני אוהבת את הכאב, הוא עדיין פה בשבילי. נגעתי בו, ונבהלתי ופחדתי והייתי כל כך טובה, רק שיניח לי לגעת ברוע הזה, שיעשה לי חזק. ואני בכיתי ולא רציתי שיחדל. אני מתה להשתין, כעת, רגע לפני שיקרה המקרה, אני פורצת ויוצאת מהם.

אנחנו בלופ.

השתַנְתי, התרוקנתי, התמלאתי מועקה. רובן ימות – זה ברור. אני אחריו.

כשחזרתי לחדר השינה, השבלול שבמיטה נפתח, וידו אליי – בואי.

  • תראי, תמיד עמדתי על הקשׂקשׂ. את יודעת. תמיד הצלחתי, ברגע האחרון ממש, לא יודע איך, אבל הצלחתי לתפוס אותי בקצה שערותיי ולהטיל אותי משם.

ממש, ממש על הקשקש נחלצתי מהמלחמה ההיא. ממש על הקשקש נחלצתי מחיי הקודמים. ממש על הקשקש פגשתי אותך. וממש על הקשקש נחלצתי מהדרגה ארבע לפני שש שנים. הייתי משול למת – ואני כאן. איתך. אולי, מה תגידי, אם זה אמיתי – אולי בכל זאת בועת הדוט.קום הזו.

  • אתה חי בסרט.
  • אני יודע. אבל, גם אם אלך רחוק ככל הרחוק, אולי. הרבה ברירות אין לי. אולי לא כל זהות פיקטיבית היא התחזות. אולי.

אני בוכה כי מדובר כאן במוות שלי. ואם קיים עוד כוח מניע – אז אולי נמשיך…

  • אולי. אני רק לא מבינה מה הציעו לנו כאן. לי זה נשמע גג חשוד. גג אידיוטי. מפיסטו בן דמותו של רימת נברון, נציג ר.ק.מ.ה בע״מ, מציע לי למכור נשמתי לשטן. לא מבינה מה הוא מציע לנו. אני פוחדת רובן.
  • נראה שמישהו משתעשע בנו. אבל כשאני חושב על כך, ותודי, אם נרצה או לא, עובדה שאנחנו כבר בתוך זה. מרגע שהם הציעו לי, אני לא יכול להתכחש לכך. מעשה שנראה כשקר, לא בהכרח הוא סילוף מודע, הונאה או התחזות, אלא לבוש פרשני שונה למוות.
  • אז נמשיך?… זה מה שאתה אומר?…
  • תראי, אם את שואלת אותי, גם אני מפחד, אבל ואולי יש כאן ניסיון להפוך דבר וירטואלי בלתי נתפס, מה אני יודע… למשהו הגיוני יותר, מוות שלבוש במעטה בעל גוף.
  • מוות בעל גוף? אתה מתכוון למוות בדמות פרפר או כדור כספית? זה מה שהם מציעים לנו?

אני דווקא חושבת שהם מציעים לנו חיים בדמות פרפר או כדור כספית. רובן, זה לא הגיוני. לא הייתי נכנסת לזה.

עזוב. מה שיקרה יקרה. למה לי להתחייב עכשיו על משהו שבכלל לא נראה לי, ונשמע לי שמישהו נהנה לתעתע בי.

עזוב, בוא אליי, תיגע בי, אנחנו כאן. כשאתה בי אף אחד לא יכול לנו.

באותו הרגע צלצל הטלפון.

  • שלום, מדבר רימת נברון, נציג התאגיד הגלובלי – ר.ק.מ.ה בע״מ.

נו, ראיתם. התקשרתי כי מובן מאליו, וזה ידוע וברור לרשות שככה תגיבו. אתם לא לבד. לכולנו זה קורה.

אני לוחשת לראובן – שמת לב? זה תקליט. תמיד הוא אומר את אותן מילות פתיחה. יש להם שם תוכנה סדורה. אל תענה לו. תסגור את הטלפון.

  • רגע רגע, עולה הקול מהטלפון. אל תטרקו. אתם לא לבד. לכולנו זה קורה. רק רציתי להציע לכם פוסט ששלחתי כרגע עם רשימת תשובות מוכנות לשאלות שתשאלו.

כאן אני יוצאת מדעתי, מה זה, הוא הגזים. נראה שהוא מבקש להשתלט עליי.

  • תגיד, אני אומרת לרובן,
  • השתגעתי, או שהוא באמת נמצא לי בתוך הראש?

עומס חום עולה מגופי. בסוף אני אקיא עליו.

  • די. עד הנה. אתה לא יודע מי אני. אתה לא יודע מי אנחנו. אתה לא יודע כלום, אתה לא בראש שלנו, וברוב חוצפתך מציע לי תשובות לשאלות מתבקשות שאפילו לא שאלתי אותך, קצת ענווה לא תזיק לך. אתה עושה מהמוות ערמת אשפה. ועד הנה. די.
  • גבירתי זה ברור. גם התגובה שלך ידועה לנו. ואני כאן רק כדי להציע. שום דבר לא נכפה עליכם. ואם תהיי כנה עם עצמך, כל מה שהתאגיד מציע כאן, אתם בניתם.

אנא לחצו על הלינק המצורף.
http://www.t.r.sofchaim-teshuvot.co.il

בשם תאגיד ר.ק.מ.ה בע״מ, ברצוננו להודות על תשומת ליבכם.

רובן שתק. אני לחצתי. ״סופחיים-תשובות״:

להלן שו״ת (שאלות-ותשובות) – אתם שואלים, אנחנו עונים:

  • מי אתם בכלל, ולמה נטפלתם אלינו?
  • הו, לא, לא, לא נטפלנו. אתם זימנתם אותנו.
  • מה פתאום, מתי ולמה?
  • כי אתם בצומת כזה בחיים שבו אתם מחפשים תשובות, ובידינו, כאמור, תוכנה קוונטית שביכולתה לספק לכם בריאות ואריכות חיים כרצונכם.
  • בחייכם, גם לי יש תוכנות… הכי קל לקשקש ולתעתע באנשים שעומדים על-פי תהום. יאללה תוכיחו.
  • הו, זה מובן בהחלט. נאמר רק זאת, כי כבר בשנת 2005 מישל וולבק תכנת חיים באמצעות המכניקה הקוונטית המצויה בידינו, תוך שימוש במתמטיקה של מספרים היוליים. ויותר מכך, הַבינה המלאכותית שבבעלותנו מסוגלת להעתיק נוירונים ממוח אחד למוח אחר בכיוון הפוך. הפוך לכיוון הזמן, מהנצח העתידי אל ההווה הקיומי.
  • די, די, עד הנה, ככל שתעמיסו יותר…
  • הו זה מובן בהחלט. נאמר רק זאת, ברור שיש לנו ניסיון קודם מוכח. וברור לנו שבאופן המקובל, אתם רוצים להסתמך על ניסיון העבר. לשיטתנו, תכנות חייכם יעשה היפוך לכיוון הזמן, ובכך יבטיח חיי אַל-קץ ככל שתחפצו. לא ניסיון העבר אנחנו מציעים לכם, אלא ניסיון העתיד.
  • בחייכם, תפסיקו להתחכם. ככל שתעמיסו יותר…

יופי של התחכמות מילולית ריקה מתוכן אתם מציעים לנו כאן, להסתמך על ניסיון של דבר שטרם התרחש. נשמע כאילו באמת אין לכם ראיות ממשיות.

  • הו, זה מובן מאליו. נאמר רק זאת, ברור שיש כאן פרדוקס מובנה. ובדיוק בנקודה זו פיתחנו אנו בינה מלאכותית זו, המסוגלת ליצור מהצירוף המנוגד הנ״ל משמעות חדשה מעבר להיגיון. זהו בדיוק ההיגיון הלא-הגיוני המניח רב-כיוונים לתהליך הזמן.
  • מדהים… ממש מובן מאליו… רק איפה העדויות?…
  • תרצו לפגוש אנשים נוספים שעברו תהליך הבניית חיים כנ״ל? – אין טעם בכך. אין ניסיון האחד מעיד על האחר, שכן אנו בונים מערך חיים שונה לכל מצטרף בהתאם לבחירותיו-הוא. ואתם במקרה הפרטי שלכם בחרתם בפרפר ובכדור כספית.
  • אנחנו? אתם באתם עם השטות הזאת.
  • הו, תראו, לחצו בבקשה על הלינק הבא:

 http://www.t.r.sofchaim-Sha’ashuei-hadar-ha-mitot.co.il

לחצנו:

“הכול התחיל כשלילה אחד השתעשעתם בדיבורי סרק, ואנחנו – הופ, ידענו מייד שיש לנו כאן משהו.

  • ברוך בואכם לחדר המיטות של ת.ר.

 חושך במיטה, צחקנו כמשוגעים.

  • בול בפרצוף בתוך העיניים.

יהלום לא מלוטש, זה מה שאת, לא מלוטש – ככה אני אוהב אותך

ולא רוצה שאף אחד ייגע בו.

את יהלום לא מלוטש – בול בפרצוף בתוך העיניים.

  • אני נינה.
  • את לא נינה.
  • אני פרפר.
  • אם את פרפר אני נינה.
  • אתה לא נינה.
  • אז אני כדור כספית.
  • בוא מותק בול באמצע לחדר החזרות”.

סוף הפוסט.

  • ובכן, כטוב ליבכם בשעשוע, וכטוב ליבכם באי-ההיגיון ההגיוני, פרשו אתם מה מכילה מהות הפרפר, ומה מכילה מהות כדור הכספית. הכול בעיני המתבונן. תחליטו אתם כיצד תחיה אישה זו, כיצד יחיה איש זה, ומה ביניהם. וחלילה לנו לחבל במנגנון הרצון החופשי שלכם. זו גם זו, בכל רגע נתון תוכלו לחזור בכם, להתנתק מחיי אַל-קץ, ולשוב לחייכם הסופיים.

עד כאן תשובותינו לכם. בכל עת ביכולתכם לשוב ולפנות לעזרתנו – נענה ברצון.

בשם תאגיד ר.ק.מ.ה בע״מ, ברצוננו להודות על תשומת ליבכם.

יום-לילה, לצורך העניין כבר לא משנה –

  • רובן זה לא זר לי

רובן זה לא זר לי

האצבעות שלי בבטנו עד כאב.

  • תמי שלי, אני לא רוצה שייגמר. אני לא יכול לעזוב. גם אחרי שלושים ושש שנים, עוד לא הספקתי להספיק להכיר אותך.
  • זה כואב –

אני נאנקת בקול. נושפת החוצה את מעט הכוחות שעוד נותרו בתוכי. ואז – שקט. שכבנו חבוקים במיטה, וכל שדקר בגופנו הפך לאינטימיות, שלווה ופלומתית.

יום-לילה, לצורך העניין כבר לא משנה – מישהו נכנס לחדר.

אני זה שאינו אחד

תמי – אני אגיד לךָ מהו הפרפר:

הפרפר נערץ, נוהג לרסן את הבכי. לא די לו ולא די לנו באושר ובבכי הגולמי. גולם שכמותו מחולל בגלגולו חיי אל-קץ. יש ביופיו משיכרון החושים ושִׁקרוּן המשמעות, רק געו בו ושפתיו יכבו את אור חייכם.

  • מה? מה אמרתְ?
  • אמרתי שכשאני עצובה, היופי והעונג של הפרפר מרסן לי את הבכי. אמרתי שהיצירתיות שבו מביאה אותי לידי הערצה. הוא מסוגל לקחת כל חומר גולמי וליצור ממנו חיים – אושר ובכי, כי יש בו היכולת לחיים אַל-קץ בגלגולו מביצה לזחל לגולם ולפרפר, וחוזר חלילה. אבל, אמרתי, ואבל גדול! אל תיגע בו. תיגע בכנפיו – וימות.

רובן – אני אגיד לךְ מהו כדור הכספית:

את הכספית אני נוהג לרסן בבכי. כה רועמת היא, כנפצים מפילי חללי קִרבה ומרחק. כשוברת

השורות במפץ אימתני, כך למשל כוחה בהצלת חייו של וייט. ברגע של הקִרבה עד כדי מגע – אני

מושיט יד ומנסה לתפוס את יופייה, ותופס רִיק. קרבה בלתי מוסברת. קרבה שאין לה צורך

בהסברים. קרבה שיש לה טעם וריח, הושט היד וגע ברִיק. ויש לה חטא. רק גע בה ואור פניה יכבה

את אור חייך.

  • מה? מה אמרתָ?
  • אמרתי שהכספית אצילה, רועמת, אימתנית, שרק הבכי שלי מסוגל לרסנה. אמרתי שווייט מהסדרה ״שובר שורות״ נכנס לבדו למשרדו של אחד ממפיצי הסמים האלימים וזורק על הרצפה גוש לבן קטן של כספית רועמת, הגורם לפיצוץ אימתני. וזו הבעיה – קשה לרסנה. רק תתקרב לידי נגיעה – היא תתפרק, רק תתרחק ותניח לה להתקרב אל עצמה – היא תשוב ותתחבר, ובכך יכולתה לחיי האַל-קץ. אבל, אמרתי, ואבל גדול, אל תיגע בה, שמא תִפגע, שמא תִיפָּגע. ובכל זאת קִרבה ריקה. זוהי הקרבה שאינה זקוקה להסברים. היא פשוט קיימת.

אני זה שאינו אחד – פרפרזה

רובן – אני אגיד לךְ מה פרפר בךְ.

  • החיוך הזה שלך, הוא החיוך של המונה ליזה. האם זו עווית של עצב או של כעס? ובכל זאת את עומדת

להגיד משהו. את רואה את הפנים שלך, והם מראים לך הרבה, והם מראים לך כלום.

כי את יודעת להוציא לי את המעיים בנונשלנטיות, כאילו רחצת את פניי במי תמר. כמו המוזיקה של באך, וירטואוז אלוהי, שיודע להוציא לי את המעיים בנונשלנטיות, כאילו רחץ את פניי במי תמר.

תמי – אני אגיד לךָ מה כדור כספית בךָ.

  • הראש הזה שלךָ, הוא הראש של דה וינצ׳י. אתה אייקון של אומנות. מתכת אצילה. ואני – אתה

אייקון של חוכמת הטירוף על כל הראש, יוצר בראש, הכול מהכול, ולא נרתע, על הזין שלך. אתה

אריסטוקרט, לא מחפש אישור מאף אחד. לא שואל למעמדך. והרי אמרת לי – הכחול הוא הפילגש

שאני לא רוצה לפגוש ברחוב, כי הריח שלך הוא ריח של נואפת, רוצה להישאב בו. אתה מדהים אותי

במילותיך. אתה מוות לא פתטי.

באותו הרגע צלצל הטלפון.

  • שלום, מדבר רימת נברון, נציג התאגיד הגלובלי – ר.ק.מ.ה בע״מ.

נו, ראיתם. התקשרתי כי מובן מאליו, וזה ידוע וברור לרשות שככה תגיבו. אתם לא לבד. לכולנו זה קורה. וטוב שכך, שהרי ברגע זה הגעתם לשלב ההחלטה.

מרגע זה ואילך, כל האינפורמציה הדרושה נמצאת בידיכם, ואתם חופשיים להחליט כרצונכם.

בשם תאגיד ר.ק.מ.ה בע״מ, ברצוננו להודות על תשומת ליבכם.

  • וואו, וואו, ראובן נושף החוצה את מעט הכוחות שעוד נותרו בתוכו.
  • זה לא ייאמן, זה לא מתקבל על הדעת. הכול עף כל כך מהר.

האמת, אני רציתי להוסיף טיפה תבלין, אבל נשפך לי הכול פנימה.

תאמיני או לא, אני מרגיש באנרגיה טהורה, מרגיש הכי טוב מאי-פעם. מלא עוצמה ודריכות.

ובכן –

רובן:

  • בגיל שש סבא מת. קברו אותו בכוך בקיר. כעבור שנה קברו אותו באדמה.

חלמתי – הארון נפתח, ופולקה של עוף, רגל אחת עם עין, מדלגת מתוכו, יוצאת, בורחת ונעלמת.

בגיל שש קראו לי ״פּוֹיוֹ״, בסלנג צ׳יליאני משמעו צעיר, חסר ניסיון חיים. ראיתי פולקה ושמעתי פּוֹיוֹ. הייתי צריך לחכות שבעים שנה כדי להבין שיום אחד אני, פויו-פולקה, אגיע למצב שבו אצטרך לברוח מהקבר.

  • אתה חושב שאתה מטורף?
  • כן. מי שחולם על ראש של חמור, חייב לגעת בטירוף.

רובן:

  • בגיל שבע ראיתי בחלומי ראש חמור אפור, צף באוויר בפטיו האפור של סבא, בגובה העיניים שלי, ראש בראש, הוא מזהיר אותי מפני משהו.

לימים, מלחמת יום כיפור, בגולני, נכנס לאחד הכפרים, בסריקה מבית לבית. נכנס לאורווה, בוהה בי חמור אפור עומד על שלוש רגליים, רגל אחת מנותצת. קטע היסטרי. תיזהר הוא אומר, זה המוות, זו המלחמה. הייתי צריך לחכות שבעים שנה כדי להבין שיום אחד גם אני אגיע למצב שבו אצטרך לברוח מהקבר.

  • אתה חושב שהיית ילד פסיכי?
  • כן. אבל רק בפנים. בחוץ – ילד יפה, שיש לו בפנים המון-המון סודות, עם חיוך ממזרי.

בסוף אני יוצא בסדר. כי יש לי מחט.

רובן:

  • בגיל שמונה חלמתי – מורד רחוב תלול. כביש ומדרכה מאבני דרך רומיות, ומשני עבריהם שדרות

של בניינים, יורדים במורד יחד עם הטופוגרפיה. אבן ענקית מתגלגלת, מידרדרת, ללא קול. הכביש והבניינים הם מסילה לאבן. האבן מאיימת לדרוס, מתחככת בבניינים. ואני – בא עם סיכה, נועץ אותה באבני הדרך באלכסון בולט – והאבן נתקעת, נעצרת ברכות, לא זזה.

אהבתי את החלום הזה. הוא חזר כמה וכמה פעמים. אני עם הסיכה עצרתי אותה. הילד חולם.

בינתיים כל החלומות הובילו אותי לרומא.

היום אני צריך לעצור את המוות עם הסיכה שלי.

היום באים ומציעים לדלג מעל המוות עם סיכה. זה קשור.

תמי שלי, אני לא רוצה שייגמר.

ולכן,

ונניח ש:

נגיד כן, כי “לבנות מגע אלטרנטיבי בגוף המילים”.

ונניח שנגיד כן לחוזה ״חיים אַל-קץ״, כפי שמציע לנו התאגיד:

הסתובבתי בחדרים ובחנתי בכל רגע נתון מה עובר עליי, עלינו. הייתה ציפייה למשהו פטלי שיקרה, ולא קרה. ראיתי את ההשתקפות שלי במראה והבנתי. נראיתי לעצמי בדיוק כמו אתמול, כמו לפני, ואני צעירה בת שבעים ושבע. הפנים שלי דאוגות, קשות. חשבתי, מועקת החולי עברה. חשבתי, מועקת המוות עברה. ומישהו יצא ומישהו נכנס – וצר לי.

הייתי מופקרת למקריות, שהפתיעה אותי ביכולותיה. אבל כשאין לי יותר מוות ודאִי, אילו עוד אפשרויות נתונות לי? כשהמרחק ממךָ נתון בגופי. אינני עוד מופקרת, אלא מגורשת, כמו גופי מצורע. כדי להיכנע לסדר החוקי הנ״ל, גייסתי את מרחב הבחילות הבלתי פוסקות כתשובה לתאוותי. אל תביאני לידי השנאה.

רובן עומד מעליי.

  • בעלי חיים אינם טורפים את בני מינם. זאב טורף זאב אינו מפר חוק, אלא נמצא בנסיבות שבהן חוק זה אינו פועל עוד. תשני את חוקי המגע שלך. הרי איריגארי כבר אמרה לך, תבני מגע אלטרנטיבי בגוף המילים, תלמדי לדבר בינינו כדי שנוכל גם להתנשק מרחוק. כשאני נוגע בעצמי, אני זוכר אותך. את באה איתי כבר לכל מקום. איני בתוכך. איני מחזיק בך, את בבטני, בזרועותיי, בראשי… בזיכרוני, ברוחי, בשפתי. את כאן, כמו חיי העור שלי. געי בעצמך, אני אגע בי, את תראי.

הפחד לגעת מרתיע. צריך להיזהר בעירום.

אם אגע – אמות. אני מתה, אני מתה, אני מתה, במין מוות קטן.

וכשהגעתי לסיפוק נואש באופן עצמאי, כל עולמי הצטמצם לכדי אותו הרעד.

  • רובן, איזו העמדת פנים יש בהונאת העירום שאנחנו משחקים בלי געת, ברגע שהגוף נוטש אותי. עצביי המגורים מגדילים את הסבל הבלתי פוסק. אהבה אומללה.
  • לא, לא, בואי נפתח את כל הספרייה שלנו. כאן למעלה יש לנו מלא ספרים, ואת יודעת הם לא רק שלך. זוכרת בכימו איך נגענו בלי געת. הכימו שלי הוא הכימו שלך. הכאבים שלי הם הכאבים שלך. והספרים – אני עף עליהם, אני מתגפף בהם, פותח את הספר באמצע, מצמיד את הנחיריים שלי בתווך שבין הדפים, ונושם את הריח. ככה בריח הזה אני מזיין אותך, פרפרית שלי.

על איזה ריק את מדברת כאן?

  • לא אגע בךָ. אבל אני מתגעגעת אליך. מתגעגעת לצחוק בלי שליטה, בשעה שאני יודעת שלא קורה כאן שום דבר, זולת הזוהמה.
  • את מדברת על זוהמה? הרי היא הדבר הכי טהור שמצאתי כאן. הכי מרופשת, מלוכלכת, נוזלית, מסריחה, שנמצאת בתוך המאבק – המלחמה שלנו, המלחמה באוקראינה.

תגידי במילים את מגעך, את תשוקתך, את זוהמתך – ותצאי טהורה.

לא, זו לא התנזרות חלילה. הגוף זוכר. הגוף מדבר. הגוף רוצה – ואין.

  • אל תיגע בי – אסור.
  • אל תגעי בי – אסור.

ונניח ש:

נגיד לא, כי “ועל זה את מוכנה לוותר?”

ונניח שנגיד לא לחוזה ״חיים אַל-קץ״, כפי שמציע לנו התאגיד:

  • אני יודעת, כשאתה ביומך בו אינך, אני ביומי בו אני רואה את הכף מלמטה. אתה מוכן, אני צורחת. רק תנשום. אני זקוקה לך. כעת מישהו נכנס לחדר. כעת אנחנו שלושה אני, אתה והוא. לעת כזו אני מתה מפחד. שקיעה כמותה לא ידעתי. שמש שחורה נראית לי מובנת מאליה, זועקת לעין ומחויבת המציאות.

ועדיין – אני רוצה לחוש בך בעצימת עיניים:

  • אז שכבנו בעונג הגוף ונגענו בעומקו – ועל זה את רוצה לוותר?

ונגענו בכל הענוג והאפל, וחיבקנו, ונשקנו, ואכלנו זה מכפו של זה, ואמרנו בוא, ובאנו, והיינו גם פרפר וגם כדור כספית, ונגענו, ולא הנחנו גם כשדמעתי נגעה בדמעתך – ועל זה את רוצה לוותר?

  • ואני יותר מהמגע, אני לא אוותר על המוות.

כי, כל מה שאני עושה – הציורים, הפיסולים, המחשבות, הניסורים, ההברגות, התכנונים, הפילוסופיה שלך, המוזיקה, התנועה, הצבעים – כולם קיבלו עומק אחר. כל כך טעים לי כל הדרק הזה. זה וואחד אפוס. זו תקופה נפלאה, שתיגמר רע. אבל זה וואחד אפוס. וכל זה בגלל המוות שמול העיניים שלי, זו התקופה הכי יפה של החיים שלי.

ועל זה את מוכנה לוותר? [1]


[1] רימת נברון = תמי/ר +רובן .נ. בסיכול אותיות

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × אחד =