הסופרת הבלשנית והמוציאה לאור של הוצאת “צבעונים” לאה צבעוני נפטרה אתמול 4/12/22. לציון האירוע המצער אנו מביאים פה מאמר נוסף על יצירתה, על ספרה האוטוביוגרפי “חלון ראווה” (צבעונים 2021, 205 עמוד), מאת משה גרנות.

המערכת

כריכת ספרה האוטוביוגרפי של לאה צבעוני ״חלון ראווה״
כריכת ספרה האוטוביוגרפי של לאה צבעוני ״חלון ראווה״

יש המון מה ללמוד מ”חלון ראווה“, אבל לדעתי, אחד המסרים העיקריים שלו הוא דווקא מסר סוציאלי, והוא תשובה לטענה שמבית הרוס חייבים לצאת לעולם אנשים פגומים מוסרית ושכלית. הספר שלפנינו מוכיח את ההפך: לאה צבעוני מתארת בית הרוס, שממנו יצאו ארבעה ילדים לתפארת. הסיבה העיקרית שלארבעת הילדים לא היה גב משפחתי שעליו יכלו להישען בצעדיהם הראשונים בנתיבות החיים – הייתה כרוכה בחוויות הקשות שעברו ההורים כניצולי שואה, שהשפיעו במיוחד על האב שמתואר כמיזנתרופ: אינו מסוגל לשאת רעש של ילדים; שונא כהי עור ובורח מהבית כשבתו מביאה הביתה חבר שנולד בארץ מוסלמית; מתנגד בחריפות לנישואי בנו הבכור עם בת מהעדה התימנית; נהג להכות בחגורה את בנו הבכור יחזקאל (נקרא על שמו של אחיה של האם שנהרג על ידי צלף בעלייה לחניתה במבצע “חומה ומגדל”); לוקח מבנו השני, חולה הפוליו, את משכורתו כלוטש יהלומים, ולא נענה לו כשזה היה במצוקה לקראת חתונתו. הוא מתנגד ללימודי ילדיו, ומצפה מהם להשתכר ולהביא לו את משכורתם. הוא אינו מרשה לבתו במצוקתה הכלכלית לקחת שימורים מהבית. הוא נפרד מהאם, ולפני שהוא מסתלק לארצות הברית הוא מרוקן את חשבון הבנק של שניהם, ומשאיר אותה חסרת כול. ברור שהוא לא נותן לבתו גרוש כשהיא מחליטה לצאת לטיול באירופה, כי בת אינה רשאית לצאת לטיול כזה בגפה. למרות יחסו המחפיר כלפי ילדיו, בתו מגיעה אל דירתו המוזנחת בחיפה להזמין אותו לחתונתה עם דני הרופא, והוא מסרב. במקומו מלווה את לאה, כותבת הזיכרונות בספר זה, הדוד הנערץ אברימיל. בסוף ימיו, בהיותו סיעודי, האב מתעב אפילו את השכנים הרחמנים המביאים לו אוכל.

האֵם, גם כן ניצולת שואה, שונה ממנו לחלוטין (המחברת מקדישה לה את הספר), היא אוהבת ספרות ואמנות, מתעמקת ברמב”ם, ומעודדת את ילדיה ללמוד: ללאה היא מסדרת מגורים בראשון לציון כדי שתוכל ללמוד ברמה גבוהה בגימנסיה הריאלית; את אלישע היא רושמת ללימודים באוניברסיטה העברית. היא כותבת יומן מהרגע שלאה נולדה, שממנו ניתן להתרשם מנפשה הטהורה, מציוניותה הכנה, ומאהבתה הגדולה לילדיה.

הבית שממנו יצאה מחברת הספר הזה היה הרוס ללא תקנה: הילדים מודעים כבר מילדותם הרכה לכך שהוריהם מבקשים להיפרד. מריבות אין-סופיות מתרחשות בבית, ולעיתים מוזמנת המשטרה להשקיט את הרוחות. ואף-על-פי-כן, באו לעולם ארבעה ילדים מוצלחים, שלפחות שלושה מהם הגיעו להישגים מרשימים בזכות עצמם: אלישע קימרון הגיע לדרגת פרופסור וזכה בפרס ישראל על מחקרו בתחום המגילות הגנוזות (2018); בילי טרובתי, הבת הקטנה, נהייתה סופרת בעלת סגנון מיוחד (ריף נולד מהים, מים בוערים באמאזונס, הפיראט האחרון ועוד). המחברת שלנו עבדה בעשרות משרות כדי לפרנס את עצמה במהלך לימודיה, בתחומים רבים (אנגלית, צרפתית, לשון, עריכה, עיתונאות, יחסי ציבור, מו”לות, ובהמשך גם ציור), וזכתה לעבוד גם בשתי משרות נחשקות – רכזת ועדות במועצה להשכלה גבוהה, וכן מזכירה אקדמית של האקדמיה הלאומית למדעים. היא הקימה הוצאת ספרים, והשיגה תארים אקדמיים עד תואר דוקטור. את הלימודים לקראת התואר הראשון החלה תוך כדי השירות הצבאי, ואת שני התארים, מ”א וד”ר, קיבלה תוך כדי עבודה במשרה מלאה וטיפול בארבעת ילדיה. ובכן, מסר חשוב של ספר זה הוא: אפשר לצאת למרחב גם כאשר תנאי הפתיחה גרועים.

נראה לי שאחד מהישגיה המרשימים ביותר הוא ייסוד הוצאת הספרים. נדרשה לשם כך הֶעָזה לא פשוטה: היא מצליחה לשכנע את טומי לפיד שניתן להפיק מכתב היד הלא מאורגן שלו ספר, וכך יצא לאור שיעורים בתקשורת. בעקבות הספר הזה, שהיה לרב מכר, הופקו בהוצאה (מפעל של אישה אחת, ללא מזכירות, לקטורים, עורכים לשוניים, וכדומה) – 500 ספרים, ביניהם רגע של עברית של רות אלמגור רמון, האנתולוגיה עורי שפת עבר, ובה 900 שירים על השפה העברית (מה שהיה כרוך בעומס באיתור, בבקשת זכויות וכדומה), כתבים מעיזבונם של עמנואל הרוסי ושל יוסי גמזו.

התרשמתי מאוד מיחסה של הסופרת אל ילדותה בקיבוץ חניתה. מספר סופרות תיארו את הילדות הזאת בקווים לא מחמיאים – הקיצונית מכולן הייתה דליה רביקוביץ’ שבאחד הראיונות תיארה את הילדות בגבע כמו חיים במחנה ריכוז. תיאור קשה על ילדות בקיבוץ מופיע בספרה של נורית זרחי ילדת חוץ. גם יעל נאמן בספרה היינו העתיד מתארת בכאב את ההפרדה של הילדים מהוריהם בקיבוץ יחיעם, ואת ההפקרות השוררת במוסד החינוכי בעקבות האדרת “דת העבודה” – הנושא היחיד החשוב שם. גם ארנה גולן בספרה ילדה של קיבוץ אינה חוסכת את ביקורתה על ההפרדה בין ילדים להוריהם, ועל חוסר השוויון המגדרי בקיבוץ.

אני למדתי מספר חודשים בקיבוץ גבע, הקיבוץ של דליה רביקוביץ’ ונורית זרחי, ואני הייתי מלא התפעלות מהחינוך שם, ומיחס המחנכים (מיכל גור אריה, אימה של דליה רביקוביץ’; יהודית שמחוני, אימו של האלוף אסף שמחוני; ונחמן רז, לימים יו”ר ועדת החינוך של הכנסת). לכן כל כך שמחתי לקרוא את תיאוריה של לאה צבעוני על ילדותה בחניתה – היא מתארת טיולים בטבע, מורים בעלי ידע בבוטניקה ובמטאורולוגיה, שירה במקהלה, חינוך מוזיקלי, גם לומדים לנגן על כלים, מקבלים חינוך מיני, לומדים לשחות ולרקוד. לאה הקטנה אוהבת את המורה ואת המטפלת בחדר הילדים (“הטיפול”). כשהוריה מחליטים לעזוב את הקיבוץ ולהתגורר בעיירת העולים קריית גת, לאה מתכננת לקפוץ מהמשאית, ואחותה הקטנה בלה (לימים – בילי) מסתגרת במקלחת, ונאלצים לפרוץ את הדלת. עזיבת הקיבוץ עבור הילדים היא ממש אסון!

אני מודה שרווח לי כשקראתי דברים אלה בספר, כי אני ממש מתקומם כנגד הדיבה הרעה המופנית כלפי הקיבוץ, שהיה והווה אבן דרך חשובה ביותר בתקומת עם ישראל בארצו.

נושא אחר שריתק אותי אל הספר הוא המרד של הדוברת במשבצת שהחברה מועידה לאישה בחיי המשפחה. למחברת היו הרבה מחזרים ואהובים בצעירותה, שהעניקו לה אושר רגעי וגם לא מעט מפח נפש. היא נישאת בסופו של דבר לדני, רופא-קרדיולוג (משאת נפשו של כל הורה לבנות), שלימים זוכה לתואר פרופסור, ומלבד עבודתו בבית החולים (בארץ ובלוס אנג’לס) הוא גם פותח לשכה לשר”פ, שמעניקה לו ולמשפחתו כבוד ורווחה כלכלית. כאשתו של פרופסור מפורסם היא זוכה, חוץ מהרווחה הכלכלית (שהייתה חסרה לה מאוד בילדותה ובצעירותה), גם לחוויות אדירות, כמו ביקורים באתרים אקזוטיים בזמן שהבעל משתתף בכנסים בין-לאומיים. היא זוכה באושר ובכבוד שהחברה מאמינה שהם מה שכל אישה אמורה לשאוף אליו. אבל מסתבר שהחברה והבעל התעלמו, ומתעלמים, מכך שלהיות “אשתו של” איננה משאת נפש, כי לכל אדם יש שאיפות עצמאיות. אותו רופא מפורסם סבור שאשתו איננה חייבת להשיג תארים גבוהים, וצריכה להסתפק בתארים שלו. הוא סבור שעליה למלא את התפקידים הקלאסיים של האישה: לכבס, לגהץ, לבשל, לנקות, ללדת ילדים, ולגדלם, ומה פתאום שתרצה לצאת למרחב? הספר מתאר את ארבע הלידות, ששלוש מהן היו קשות (לידת ואקום וניתוח), את המסירות והאהבה שהאם העניקה לילדיה, ואת המסירות שלה למלא את צרכיו של בעלה, בלי לקבל תודה.

לאה איננה יכולה לשמש בתפקיד “האישה הקטנה”, כי היא בנויה אחרת, ולא נראה לה סביר שהבעל מרשה לעצמו “לחנך” אותה. למרות “גן העדן” שכביכול היא חיה בו, היא מבקשת לצאת אל המרחב ומבקשת גט. אם התיאור של המחברת הוא אמין (ומדוע לחשוד אחרת?), הרי שלא נותר אלא להתפלא על האטימות שמגלה הבעל כלפי השאיפות, שהן כל כך לגיטימיות, של רעייתו.

אם לפני הנישואין פירטה המחברת את כל מערכות היחסים שלה עם גברים שונים (ביניהם שניים גרושים ואבות לילדים, למגינת ליבה של האם), הרי שאחרי הגירושין מתוארים יחסים עם גברים במעורפל (מעמ’ 147 ואילך). אני התרשמתי מהצעד הפמיניסטי שלה בדבר היחסים הנכונים שצריכים לשרור בין נשים לגברים, אבל מסתבר שבדבר אחד היא לא פסעה בנתיב שהפמיניסטיות סללו לפניה, והוא הנתיב האירוטי. בעקבות אריקה ג’ונג, הסופרת היהודייה-האמריקאית, שהתירה את חרצובות לשונה בכל הנוגע למין, יש בספרות העברית אין-ספור סופרות שמתארות את מעשה תשמיש המיטה לכל פרטיו. בין הסופרות האלו אזכיר מעט: שולמית גלבוע – ארבעה גברים ואישה; ליהיא לפיד – סודות ששמרתי בבטן; שלי יחימוביץ’ – אשת איש; עירית לינור – שירת הסירנה ושתי שלגיות; צרויה שלו – חיי אהבה; דורית זילברמן – שבע נשים ורצח.

לא כן הסופרת שלנו – היא מזכירה ביחסיה עם גברים לכל היותר חיבוק ונשיקה. יחס אירוטי מוזכר בספר שלנו כלפי גלי הים באי פארוס ובחוף תל אביב (עמ’ 179-178). זהו קטע פיוטי מאוד, וקטעים פיוטיים נוספים משובצים במקומות שונים בספר.

בקהלת רבה (פרשה א’, סימן י”ג) כתוב: “אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו”. נעים להתרשם מהספר שלנו שהמסר של האמרה הזאת איננו תקף לגבי המחברת: היא ילדה ארבעה ילדים מוצלחים שהיא אוהבת והם אוהבים אותה; רכשה השכלה; חוותה סיפוק מהעבודה; בגיל 74, שבו נכתב הספר, היא מבצעת פעילות גופנית שאפשר רק לקנא בה. מסתבר שהיא חטפה וחוטפת מהחיים את המירב.

יש עוד המון נושאים שראויים לאזכור מספר זה כגון: האימוץ של משפחת עולים מרוסיה, שהיא מצליחה למצוא להם מקומות עבודה, ואף לעזור להם מבחינה כלכלית ברכישת דירה; עבודתה כמרצה באוניברסיטה העברית ובמכללת “אחווה”; תיאורים מכמירי לב של פגעי הזקנה באביה ובאימה. אבל אסתפק במה שכתבתי על ביוגרפיה מרתקת זאת.

קראו גם

חלון לעולמה של לאה צבעוני

אספנית של שירים על השפה העברית – שיחה עם לאה צבעוני

מפעל חיים: על האנתולוגיה ‘עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית’

לחוות את החיים בעוצמה אדירה: על ספרו של משה גרנות “באתי ראיתי חוויתי זיכרונותיו של בן טובים” מאת לאה צבעוני

הפוסט הקודםאהבה בטעם קלמנטינות
הפוסט הבאההצעה
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × שלוש =