יורי מור בודק: עד כמה מותר ורצוי למחזאי ולסופר לדון בקונפליקטים במשפחה, וגם במשפחת המדינה, נניח בתוך הצבא…

המערכת

הסופר יורי מור
הסופר יורי מור

הכותב לתיאטראות חייב לרשום לפניו כי טרגדיות אמיתיות מתרחשות בתוך משפחה. כאן המילה “משפחה” מסמלת לא רק את “אבא-אימא-ילדים”, אלא את האנשים הקרובים, שמחזיקים באותן הדעות, שנלחמים באויב משותף, שנמצאים בצד אחד של המתרס, בצד אחד של החזית, בצד אחד של הסכסוך. בקיצור, בקרב אנשי שלומנו.

יש לא מעט סכסוכים וקונפליקטים בעולם: בין רוסיה למערב, בין שוטרים לעבריינים, בין דתיים לאתאיסטים, הסכסוך המתמשך בין יהודים לערבים, ובימים אלה – המלחמה בין רוסיה ואוקראינה. אך על במת התיאטרון כל זה לא מעניין, כי העימותים האלה הם שקופים, הם מובנים מאליהם, עליהם מרבים לכתוב בתקשורת. זה לא תפקידו של התיאטרון לשמש בתור אילוסטרציה נוספת ומיותרת לדברים ידועים. ברור, הצדק הוא בצד שלנו, והאשם – בצד השני. מה יש כאן לנתח?

תפקידו של התיאטרון – וזה מעורר עניין רב בקהל – לזהות (או להמציא) סכסוך במחנה פנימה, בין ידידים, בין בני ברית, בתוך המשפחה.

בטרגדיה של שייקספיר המלט יש מלחמה בין הממלכה הדנית (הרקובה, כפי שנהוג לחשוב) לנורבגיה השכנה, אך המאבקים במחזה מתרחשים דווקא בתוך משפחת המלוכה. הנורבגים בסוף משתלטים על דניה – אך דווקא בגלל המאבק הפנימי של בני משפחת המלט.

הטרגדיה האחרת של שייקספיר המלך ליר, גם היא מתמקדת במה שמתרחש בתוך המשפחה, ולא במלחמה בין אנגליה לצרפת שפלשה לאי.

אלכסנדר קורנצ’יוק. ויקיפדיה

אביא מקרה אחר שידוע היטב לקוראי הספרות הרוסית:

בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה (שאותה כינו בברית המועצות “מלחמת המולדת הגדולה”), שהה המחזאי הרוסי אלכסנדר קורנייצ’וק בחזית ככתב צבאי. בהזמנת יוסיף סטלין כתב מחזה בשם החזית, שבו מתח ביקורת קשה על גנרלים שבתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה לא היו יכולים להתמודד עם התנאים החדשים שנוצרו בחזית הלחימה.

אך הצנזורה, שלא במפתיע, פסלה את היצירה, כי בה המחבר מספר לא על גבורתו של העם הסובייטי ועל רשעותו של האויב האכזר, אלא מתמקד בקונפליקט בין הגנרלים הסובייטים לבין עצמם, פנימה בתוך המטכ”ל של הצבא האדום. באמת, מה זה? כל המדינה עושה מאמץ מול הגרמנים ואתה מספר על היריבות בין מפקד הפיקוד לבין סגן הרמטכ”ל?

קורנייצ’וק לא ויתר, הוא הצליח להעביר את המחזה לשליט סטלין. האחרון קרא את המחזה – והורה לפרסמו לאלתר בעיתון הגדול והחשוב ביותר במדינה – פרבדה. ברור שאחרי זמן-מה העלו תיאטראות על במותיהם את המחזה (אני מבין את מניעיו של סטלין – הוא היה חייב לעמו הסבר מדוע הצבא האדום בשנה הראשונה של המלחמה הובס על-ידי הגרמנים בכל החזיתות ונסוג עד למוסקבה הבירה: “הנה, אתם רואים, הגנרלים הם האשמים!”). פרט מעניין במאמר מוסגר: גיליון פרבדה שבו פורסם המחזה הגיע לחזית, לשטחים הכבושים, והשלטונות הגרמניים בבירת אוקראינה קייב הכריחו את השחקנים שלא הספיקו לברוח, להעלות את המחזה על במת התיאטרון. כעבור 40 שנה, הכרתי שחקן שהשתתף באותה הצגה – אחרי המלחמה הוא הוכרז כבוגד במולדת וישב עשר שנים בגולאג.

גם מניעיהם של הגרמנים מובנים לי: הם רצו להראות לאוכלוסייה הכבושה שיש מחלוקות בצמרת הצבא הסובייטי, ושהתקוות שלהם לשחרור – הן תקוות שווא. כלומר, אם מחזה הוא מקצועי, אז יש לו ביקוש בשני צידי החזית.

אם אתה מייחד את המחזה לעבודת המשטרה – אין טעם לספר איך השוטרים מתמודדים עם עבריינים. הרי ברור לכול שהטובים הם במדים, והרעים – במסכות גרב. אין פה הפתעות, אין גילויים. מעניין יותר מי סרח בתוך המשטרה, נכון? אתה כותב מחזה על הפוליטיקה הישראלית? לאיש לא אכפת מהקרבות בין ימין ושמאל. מי לא יודע באיזה צד כאן הצדק, תפתח עיתון או ערוץ טלוויזיה – כל יום מספרים לנו על זה. אתה תמצא או תמציא קונפליקט בתוך הגוש, בתוך המחנה, בתוך המפלגה – ותכבוש את ליבו של קהל.

יש לי דוגמאות לצורך העניין גם מהכתיבה שלי. לפני 35 שנים, כשחייתי בברית המועצות, החלטתי לכתוב מחזה על המלחמה שאז ניהלה ברית המועצות באפגניסטן. נפגשתי עם הלוחמים שהגיעו משם לחופשה, שוחחתי איתם, שמעתי את סיפוריהם. ברור היה שבמרכז המחזה, בליבו של הקונפליקט, לא יעמוד העימות בין “כוחותינו” לבין הלוחמים האפגנים. המחזה מתחיל ממותו מִיֶרי של אחד החיילים הסובייטיים. באזור המסוים ההוא באפגניסטן (לפי תנאי המחזה) היה הסכם זמני, לא כתוב, בין החטיבה הסובייטית ללוחמים מקומיים על הפסקת אש שהייתה כדאית לשני הצדדים. לכן היה מוזר שהאפגנים ירו בחייל הסובייטי. מפקד הגדוד יוצא עם חייליו לכפר הסמוך ושובה את מוכתר הכפר כדי לנקום בו וללמד לקח את שאר האפגנים. הוא מביא את השבוי לבסיס הרוסי ומתחיל בחקירה. המוכתר מכחיש שלוחמיו הפרו את הפסקת האש, נשבע שאיש מהכפר לא יצא בלילה ל”ציד”. מה גם שנשקו של החייל שנהרג לא נלקח – דבר לא סביר שמעורר תהיות.

המג”ד ממשיך בחקירתו, ומגלה שבלילה התרחשו בבסיס פנימה כמה אירועים חשודים. בסוף המחזה הוא מגלה שהחייל נהרג מאש חברו ביחידה – וזאת לא הייתה תאונה, אלא חיסול מכוון. את הסיבות לזה אתם תגלו אם תקראו את המחזה או אם תראו את ההצגה.

דוגמה נוספת, “טרייה” יותר. לא מזמן כתבתי בארץ מחזה בשם נוהל חניבעל – העוסק בשני חיילים שהוצבו במחסום. בלילה ערפילי תוקפת את המחסום חוליית מחבלים. חייל אחד נהרג, שני גילה ערנות וחיסל את המחבלים.

את המחזה שלי איני מייחד לקרב בין חיילנו לבין המחבלים – הסיפור יכול לזכות לדיווח עיתונאי שימשוך תשומת לב אולי למשך יומיים-שלושה. בתחילת המחזה, החייל הגיבור זוכה לביקור של מפקד הגזרה, ולהמלצה שיקבל צל”ש רמטכ”ל. מזמינים אותו לאולפני טלוויזיה, ולבקשתו, מעניקים לו חופשה בת שבועיים כדי שיבקר את משפחתו בקנדה, משם הוא עלה לפני שנה כדי לשרת בצה”ל – אבל כבר למחרת מזמינים אותו לחקירה במצ”ח, כי התבררו פרטים מהאירוע שלא תואמים לגמרי את הגרסה שהוא, כעד היחיד שנשאר בחיים, סיפר בחקירה הראשונית בוועדת החקירה. הסיפור מתגלגל, אט-אט מתבררים דברים שמסבכים הכול, ומוטל ספק רב אם החייל יקבל צל”ש רמטכ”ל – או ילך לכלא להרבה שנים…

מה בדיוק קרה שם? זאת תלמדו אם תקראו את המחזה או אם יתמזל מזלכם ואתם תראו את ההצגה.

yuramedia@gmail.com

הפוסט הקודםההצעה
הפוסט הבאמשמעות השיר חלום בתוך חלום של אדגר אלן פו
יורי מור הוא סופר, מחזאי, ויו"ר אגודת הסופרים דוברי רוסית בישראל. בברית המועצות פרסם שני רומנים בלשיים, ועשרה מחזות (בתוכם שניים - בלשיים) שהוצגו בתיאטראות ממלכתיים. בארץ, הוא כותב טור שבועי במספר עיתונים בשפה הרוסית. פרסם מאות מאמרים וכתבות על ספרים, שפות, ואקטואליה, ברוסית ובעברית במדיה הכתובה והמקוונת בארץ ובחו"ל. כתב ארבעה ספרי עיון על העברית בשפה הרוסית, שהפכו לרבי-מכר בקרב דוברי הרוסית, ופרסם שני ספרי בלשים ברוסית: 'הזמנה לשוד' ו-'תיק הבכורה של הבלש הפרטי' . בימים אלו סיים ספר ראשון שלו בעברית – קובץ סיפורים בלשיים בשם 'תיק הבכורה של הבלש הפרטי'.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה − 14 =