משה גרנות סוקר את מבחר יצירתה של הסופרת דורית זילברמן ומתמקד בספרה האחרון והאוטוביוגרפי “הבלדה על דורית ומנחם”.

המערכת

דורית זילברמן. צילם אריאל בשור

ברומן החדש של דורית זילברמן, הבלדה על דורית ומנחם (ידיעות אחרונות, 2022) יש תיאור מפורט של חייה של המחברת עם בעלה השני, אבי שניים מילדיה, במשך עשר שנים. על רומן זה ארחיב בהמשך, כאן אציין שהמחברת סוקרת ברומן זה גם את יצירותיה, שנרקמו וגם ראו אור באותן עשר שנים. כיוון שכך, אזכיר גם אני מעט מתוך כעשרים הכותרים שיצאו אור.

בתחילת דבריי אציין שדורית זילברמן, בעלת תואר דוקטור לספרות, פרסמה שני ספרי מחקר: האחד עוסק בשירתה של יונה וולך, המבוסס על עבודת המאסטר שלה (העברית היא אישה מתרחצת [1993], זוכה פרס דב סדן). דורית התמודדה בספר זה עם משימה מורכבת מאוד, שכן יצירתה של יונה וולך קשה מאוד לפענוח. פחות מאמץ נדרש מסגנית שר החינוך וחברת הכנסת מרים תעסה גלזר לכנות את יונה וולך “בהמה מיוחמת” בעקבות פרסום השיר “תפילין”.

כריכת ספרה של דורית זילברמן ״העברית היא אשה מתרחצת״

עבודת מחקר אחרת של דורית, מכשף השבט – עמוס עוז, היפנוזה ומיסטיקה ביצירתו (1999), מתבססת על עבודת הדוקטור שכתבה (אוניברסיטת בר-אילן).

מחקר זה ידוע בין השאר בגישה החדשנית שהציעה בו לגבי עד מוות, ספרו הידוע של עמוס עוז, אולי הסיפור האניגמטי ביותר בכלל יצירתו הענפה, העוסק בימי הביניים.

זילברמן רואה בטקסט זה טקסט מיסטי-היפנוטי, “שמציג את ההשפעה של גיבור הסיפור האביר הצלבני הרצחני שמציג באמצעים שונים את ההשפעות ההיפנוטיות של די טורון המנהיג על הסובבים אותו”. ומבחינה זאת הייתה פורצת דרך חדשה במחקר הסיפור, בכך שהציעה לראשונה את האפשרות שיש בסיפור אלמנט על-טבעי, בניגוד לכל פרשנויות קודמיה (סקירה מלאה של הפרשנויות לסיפור תוכלו לקרוא כאן).

גישתה זאת פותחה על-ידי אלי אשד, שחקר גם הוא את הסיפור, ובעקבות זאת פרסם את מאמרו הגדול, “מאבקם של הצלבנים עם היהודי הנצחי”, שאותו אפשר לקרוא כאן.

כריכת ״מכשף השבט״ של דורית זילברמן

ספריה של דורית זילברמן, אימשל ותחנה מרכזית וכן סירוס, שבעקבותיו הופק הסרט טאהרה, יוזכרו להלן בהקשר לביוגרפיה הבלדה על דורית ומנחם. אך כאן אתרכז בספרים שאינם מוזכרים בספר זה, כי הם פורסמו שנים לאחר אותן עשר שנים שבהן הוא מתרכז.

הראשון הוא שבע נשים ורצח (כתר, 1997) ספר כמעט בלשי, שבמרכזו עיתונאי המתחקה אחר תעלומה. הספר מתחיל בתיאור של גבר ערוֹם, שנרצח בחדר במלון כשעל פניו חיוך של אושר. למותר לציין עד כמה תמונת פתיחה זאת ממגנטת את הקורא אל העלילה המלאה בחידות ובארוס.

כריכת ״שבע נשים ורצח״ של דורית זילברמן

הספר השני שאותו אני מבקש להזכיר לפני שאגש ללוז הרשימה הזאת, הוא בלחש (ידיעות אחרונות, 2019): הקורא איננו נדרש לבלוש אחרי מהלך העלילה כדי להבין שעניינו של הספר הוא קורות משפחתה של המחברת: המוטו של הספר מוקדש לבלה, סבתה, ולבני משפחתה שנספו בשואה, ובסיום הספר היא מודה לשרה גינזבורג, אימה – והרי אלה גיבורות וגיבורי הרומן. שם הספר בלחש מרמז על העיסוק במיסטיקה של בלה ושל נכדתה (זוכרים את עבודת הדוקטור הנזכרת לעיל?), היא מחברת הספר שמציגה עצמה כממשיכה את שרשרת המיסטיקה המשפחתית, ושל נינתה, שעוד בהיותה פעוטה, עולה בכוחה על קודמותיה.

כל השמות ברומן הם שמות אותנטיים של בני משפחות גרינצוויג, פישמן, גלזר, גינזבורג, אבל בתארה את הדור של המחברת עצמה, היא מפליגה בבדיון – כך ששמה אינו דורית, אלא “שוש הימליה” (כשם החתולה שלה), או שושנה מאיר, היא גרושה מיורד בשם צביקה, המתגורר בלוס אנג’לס. העלילה מתרכזת בבן דיוויד, שגם הוא יורד מהארץ בעצת אביו, ואין בספר רמז שיש לה באמת עוד שני ילדים. גם העיסוק של שושנה מאיר זאת הוא לא כתיבת ספרים, מחקר ספרותי ועריכת דין, כפי שהמחברת היא באמת, אלא מעין מתקשרת, מיסטיקנית, שמודעת לכך שהיא מרמה את לקוחותיה ב”סיפורלות”, בעצות שהיא רוקחת “מהמותן” ובפענוח חלומות. בספר מוזכר רצח רבין (יש ויכוח מאיזו מרפסת של הגיבורות צולם הרצח, כאשר הכול יודעים שהצילום נעשה ממרפסת גן העיר). בספר הזה מוזכרת תאונת הדרכים שאירעה למחברת, תאונה המוזכרת גם בסופו של הרומן האחרון לעת עתה. בספר הזה יש מעטה של בדיון בכל הקשור למשפחתה ב”הווה”. דבר זה “יתוקן” בהמשך, כפי שניווכח.

צריך להזכיר כאן גם את התיאורים המשובחים המשובצים בספר, כמו של ההומלסית חנה פרומה, של החתולה ההימלאית הקומיקאית, של הדירה המוזנחת של הגיבור בלוס-אנג’לס.

כריכת ״בלחש״ של זילברמן

וכעת אעסוק ברומן האוטוביוגרפי הבלדה על דורית ומנחם.

כריכת ״הבלדה על דורית ומנחם״ של דורית זילברמן

בתחילת דבריי אציין שהספר ברובו מצחיק, והקורא לא רק מחייך, אלא לעיתים אפילו פורץ בצחוק קולני. מה מצחיק? בעיקר הפאנצ’ים (סליחה שאינני משתמש במינוח העברי – “שורות מחץ”) של מנחם זילברמן, בן-זוגה של המחברת דורית גינזבורג-אלרום-זילברמן – ממש מדהים איך זכרה אותם, למרות השנים הרבות שחלפו. ברור שרק מי שבורך בחוש הומור בריא, יכול לצטט בחן את אין-ספור הפאנצ’ים שבספר. לא אתיימר לצטט מהם, הגם שממש מפתה, כי קיימת סכנה (מוחשית!) שהשחזור שלי רק יקלקל את העוקץ. בכל זאת, בלי דוגמית אי-אפשר: ביום כיפור אחד, כשהטלוויזיה הישראלית כבויה, גיבורינו פותחים טלוויזיה ירדנית, שם מופיע זוג השרוי בריב קולני בדציבלים גבוהים. מנחם משתיק את הקול, ומדובב את הזוג בנונסנס גמור, וכשהזוג מסיים את הריב והם מתנשקים, מנחם מסביר לפעוטה תום: הוא בודק לה את הסתימות! (עמ’ 96-95).

בספר זה, כמו בספריה הקודמים, משובצים תיאורים יפים, למשל, התיאור החי של משפחת זוויקלסקי, של אימו של מנחם זילברמן, של אביו החורג גרשון ושל שלוש אחיותיו. אני הייתי שכן שלהם במשך שנים מספר, והתיאור של המחברת ממש העמיד אותם חיים לנגד עיניי, בעיקר תוארה במדויק של האם טובה, הפסיכולוגית האדלריאנית, הטבעונית, והקומוניסטית, שחוקנים מוזרים היו מצויים בבית השימוש שלה.

החתונה של דורית ומנחם ברבנות מתוארת בנימה של הומור, כשמנחם מוכן להעניק לדורית בכתובה שמונה כבשים, שלושה חמורים, ועז (עמ’ 111-105). הרפליקה הזאת מרגיזה את הרב (עוד סיבה, מלבד היעדר אישור שהכלה טבלה במקווה), ומבליטה את האטוויזם של ההלכה שמכריחה אנשים חילוניים להזדקק לענתיקות כמו כתובה.

עד כמה שזה נראה מוזר, יוצרות לא הרבו לכתוב על האירוע המשמעותי בחיי בני-האדם, הלא הוא הלידה. אולי משום שיוצרות מהמעלה הראשונה לא ילדו (כגון רחל, לאה גולדברג, ויונה וולך שהפילה את עוברה בהיותה תלמידת בית ספר). את החסר הזה ממלאה דורית זילברמן, והיא מתארת בפרוטרוט מטלטל את תלאות ההיריון, ייסורי הלידה, על התקלות מסמרות השיער (בלידה של דין “שכחו” שם מחט! ראו עמ’ 118; ראו גם הלידה של אביגיל – עמ’ 272-270).

הגיבור השני של ספרנו הוא מנחם זילברמן, שמתואר ככישרון מוחמץ. מבחינה פיזית הוא אינו מושך את דורית (“עור של רגלי תרנגולת”, עמ’ 16), אבל בדיוק הגיע לקפה “אקסודוס”, שם בילתה עם חברה בשם דליה גרובר, כשהן “מבריזות” משיעור באוניברסיטה. הוא הגיע על אופנוע, והרי אחרי גירושיה מאישהּ הראשון, לו היא ילדה את הבת תום, היא הייתה זקוקה ל”אופנוע עם חבר” (בסדר הזה!). ומסתבר שמדובר היה במנחם זילברמן שהתפרסם בסדרה “חדווה ושלומיק”, שגם כתב להיטים ל”כוורת” שדורית העריצה, לאריק איינשטיין, שלום חנוך, גידי גוב – וכל זה קורה שישה ימים בלבד לאחר גירושיה! דורית מודה שבעקבות ההיכרות עם מנחם זילברמן, וכאשר לאחר לבטים (לא ארוכים) הם, כאמור, מתחתנים – נפתח לפניה חלון רחב אל התרבות הישראלית (עמ’ 33-32). מנחם זילברמן שכיכב בסרטים גבעת חלפון ושלאגר, מקרב את דורית לאושיות הבמה והספרות של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת: עמוס עוז, אסי דיין, בועז דוידזון, דני סנדרסון, יגאל שילון, ששי קשת, שלום חנוך, טוביה צפיר, ירדנה ארזי, אפרים שמיר, מירי אלוני, שולה חן, חנן יובל, עדי ברקן, גידי גוב, ישראל גוריון, ירון לונדון (רשימה חלקית). ידוענים משתתפים בחתונה שלהם, מבקרים בביתם, משתתפים בהשקות ספריה של דורית.

משפחת דורית ומנחם זילברמן .תמונה מאוסף המחברת

הפרוזה הרי מתויגת כרכילות מתוחכמת, אנשים כמהים להציץ אל חייהם של האחרים, בוודאי לחייהם של ידוענים, ודורית מאפשרת את ההצצה הזאת בנדיבות. הקורא פוגש את החברויות, את התככים, את גנבת הזכויות, ועוד. הספר חושף גם את הנשמות הקטנות של האנשים הגדולים: גבריאל מוקד, יורם קניוק, דוד אבידן, אנשים שסברו שעצם העובדה שהם הוכרו על-ידי המילייה כאושיות ספרות – מזכה אותם במין שתעניק להם סופרת בתחילת דרכה.

מעניין הוא יחסה של המחברת אל בן-הזוג: מצד אחד, רחמיה נכמרים בהיוודע לה על ילדותו העשוקה של מנחם בביתה של טובה זוויקלסקי, האם הבלתי אפשרית. היא גם אסירת תודה על הצוהר שפתח לה אל עולם התרבות והבוהמה. המחברת גם משבחת את אבהותו הנוגעת ללב כלפי תום שאיננה בתו הביולוגית (שבחים היא מרעיפה עליו גם בספרים אימשל” ותחנה מרכזית), וכן את הירתמותו לשמש כמו”ל לספריה, כדוגמת בעלה של וירג’יניה וולף; אבל מצד שני, היא, הטמפרמנטית, אינה מסתדרת עם האפתיות שלו, עם אי-מסוגלותו לפרנס משפחה (בספר מתוארים אין-ספור “עבודות” שלו, ואין-ספור “הפסקות”, עד שבעטיו של חסרון-כיס הם נאלצים לחפש “מציאות” ברחובות, עמ’ 130), וכי למרות שאין במקרר אוכל, הוא מסוגל להמשיך לישון עד מאוחר. ההבדל הענק בין האישיות שלה לזו שלו מוביל לאין-סוף מריבות קולניות ביניהם, הנמשכות לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, מפריעות לשכנים לישון, והנערכות לעיתים ממש ברחובה של עיר. המחברת מודה שהאלימות בהתנגשויות אלו באה מצידה (שוברת את משקפיו ומורטת את כפתורי חולצתו, עמ’ 143-142), וכי סיבתן של המריבות היא מצוקת נשים בטרום מחזור (עמ’ 250).

יש קו אופי אחד המשותף לשניהם – הם תאבי חיים, נכונים בכל עת להתנסות בכל החוויות האפשריות. הרי דוגמאות אחדות: יש להם אוברדרפט ענק בבנק (אני מתנצל שוב על כך שאינני נוקט במונח העברי – “משיכת יתר”), למרות זאת, הם מזמינים ארוחת גורמה באחת ממסעדות היוקרה בתל אביב “מון ז’רדן”, בסכום הזהה לחוב שלהם בבנק; היא תשושה בשל אלף המשימות שהטילה על עצמה, ושהאימהות מטילה עליה, ובכל זאת מבלה עד השעות הקטנות של הלילה; חברה מניו יורק מזמינה אותה אליה בתור מתנה ליום הולדתה, ואז היא מבקרת איתה ועם בעלה במאורות המין והפורנוגרפיה ברחוב 42 במנהטן. בביקור הזה היא גם מתוודעת לשיטה שבה ניתן לחוות אביונה מטלטלת, שכן הדרך לפיוס בינה ובין בן-הזוג היא תמיד דרך מין; היא מתנסה בחוויה לסבית עם מורה-עמיתה המכונה ג’ היפה, הגיבורה היחידה בספר שאין המחברת נוקבת בשמה המלא, ומנחם מעודד אותה למעשה, ומבקש דיווח מדויק לאחר מעשה; בנסיעה באלפים באיטליה הציעה דורית (השיכורה) גביע יין לאופנוען, שאיננו יכול להיענות למחווה האדיבה, לכן היא חושפת בפניו את שדיה, מה שגרם לו להסתחרר בכביש העקלתוני והמסוכן (עמ’ 262).

הספר מסתיים במעמד הרחוק מלהיות קומי – נהג שיכור מתנגש במכונית שלהם בטיול נוסף באיטליה (מנחם יודע איטלקית), ודורית ממש על סף מוות. היו רמזים מטרימים לאסון הזה, הלא הן שתי התאונות שחוו ביפו ובתמנע, והקורא מתרשם שהשניים, תאבי החיים, פוסעים לא אחת בחוסר זהירות על-פי התהום. התיאור הקשה הזה משובץ בפאנצ’ים של מנחם מתוך המערכונים שלו.

יש לי רק הסתייגות אחת מרומן אוטוביוגרפי זה, מוטב לומר, לא ממש הסתייגות, אלא הרהור: סודה של יצירה הומוריסטית – והרומן שלנו בחלקו הגדול הומוריסטי – הוא בתיאור שרשרת מצבים קומיים למרות שהגיבור הולך ונכשל בכל מעשיו. הסופרת שלנו מתארת מצבים קומיים, למרות המהמורות שבדרך החיים, אבל גם מקדישה חלק לא מבוטל מהרומן כדי לתאר את הישגיה בשדה האקדמי ובשדה הספרות. היא באמת (בחיים!) מוכשרת בטירוף – מצטיינת בלימודים אקדמיים עד לתואר דוקטור, לימים היא גם תלמד משפטים ותכהן כעורכת דין, והכול הרי מודעים לקשיים שמערימים בלשכת עורכי הדין בבחינות הבלתי אפשריות שלהם. הספרים שלה הם רבי מכר, והיא זוכה בפרסים יוקרתיים ובפרסום בעיתונים ובמדיה (רם עברון, מני פאר, ירון לונדון מראיינים אותה בטלוויזיה), על-פי ספריה מופקים סרטים (טאהרה), הזוכים לציון לשבח בין-לאומי (בקרלובי וארי בצ’כיה).

המחברת טורחת לסכם את ספריה, ואף לצטט מהם. אני סבור שאילו נמנעה מפרטים אלה (לא פשוט, לא קל), הספר היה יכול להיות מושלם באמת. אלא שכידוע, גדולי המבקרים כתבו שטויות, ובוודאי לי אין פריווילגיה בתחום הזה.

יש עוד הרבה מה לכתוב על הרומן המרתק הזה. כגון על העיגון באירועים בארץ, במזרח התיכון, ובעולם הגדול, במקביל לאירועי גיבורינו. כגון הבלחות אל המערכונים של מנחם זילברמן, ודרך היווצרותם (למשל איך נוצר המערכון “מוישה והאורנג’דה”, שהעשיר את חשבון הבנק של דודו טופז). אלא מאי, למה לי לריב עם העורך המבקש לצמצם?

כריכת הספר ״סירוס״ של דורית זילברמן

קיראו גם

כרוניקה ידועה מראש ועדיין מרתקת: טובה נווה על “הבלדה של דורית ומנחם”

דורית זילברמן בלקסיקון הקשרים

האתר של דורית זילברמן

דף הפייסבוק של דורית זילברמן

דורית זילברמן מחזיקה את ספרה ״הבלדה על דורית ומנחם״. דף הפייסבוק שלה

הפוסט הקודםמרד בשלטון המדכא מאת רז סופר – השיר השבועי עם אילן ברקוביץ’
הפוסט הבאהרצל פינת בלפור
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

תגובה אחת

  1. חלק מהסיפורים הופיעו בראיון שנתנה לאיזה עיתון לפני עשור וחצי או 2. כולל הפרשיה עם המורה.
    לא זוכר אם זה היה ב’ידיעות’ או ‘מעריב’.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten + 9 =