שירים על מסעות גוליבר בתרגום יותם בנשלום

בימים אלו יצא לאור תרגום חדש ומלא של הספר הקלאסי מסעות גוליבר של ג’ונתן סוויפט בתרגום יותם בנשלום.

לרגל הפרסום אנו מביאים, באדיבות יותם בנשלום, כמה שירים על עלילת הספר, שאותם כתב המשורר הידוע מהמאה ה-18 אלכסנדר פופ, שמציג זווית חדשה על גוליבר ועל היצורים שהוא נתקל בהם במסעותיו, וכן שיר של מחבר אלמוני.

תקציר הספר:

יצירתו המהוללת ביותר של ג’ונתן סוויפט זכתה למעמדה הרם בזכות ריבוי הפנים שלה. הרומן מסעות גוליבר הוא סאטירה מושחזת ולוקלית, אך גם מסה פילוסופית אוניברסלית, יומן סיור מפוכח בנפש האדם, ופנטזיית הרפתקאות יצרית, קודרת, ומרנינה. את כל אלה מאגדת דמותו של למואל גוליבר, רופא פשוט ויורד ים, היודע להתבונן בעצמו מנקודת מבטם של יצורי הפלא שהוא נקלע אל מחוזותיהם. יכולת זו מאלצת אותנו, הקוראים, לחוות את מלוא השוני והדמיון שבינינו ובין אותם יצורים, ולעמת את ערכינו שלנו עם אלו של גמדים עסקניים, ענקים מיושבים, מלומדים מרחפים, סוסים נעלים, ועוד.

תרגום זה לעברית כולל את כל ארבעת חלקי היצירה המקורית משנת 1726, ללא עיבודים וקיצורים שנועדו לבני הנעורים. כמו כן הוא כולל מבחר של פירושים, מאמרים, ושירים שנכתבו על הספר ובהשראתו במהלך שלוש מאות השנים שחלפו מאז פרסומו. לספר נוספו שתי מסות מאת פרופ’ דוד פישלוב ואיילת ימיני.

אלכסנדר פופ / חמישה שירים על “מסעות גוליבר” (1727)

א. הר האדם: אודה מתורגמת ללשוננו מאת ציצי בר־ציץ, משורר חצר המלוכה של ליליפוט

1.

אֶסְתַּכֵּל
מִתְפַּעֵל!
אֵין גְּבוּלוֹת
לְגָדְלוֹ!
לוּ אָשִׁיר
שִׁיר אֲשֶׁר
בְּכֹחוֹ
לְשַׁבְּחוֹ!
מוּזָתִי,
לַהֲטִי!
הַזַּמָּר
שֶׁאָמַר
“אַטְלָס רָם
מִכֻּלָּם”
בּוֹ עָסַק;
שׁוּרוּ! הֶעָנָק!

2.

עֲרָבוֹת
יַעֲבֹר,
יְעָרוֹת,
נְהָרוֹת!
הוּא צוֹעֵד –
הַר רוֹעֵד,
שַׁלִּיטִים
נִבְעָתִים
פֶּן יַפִּיל
וְיַשְׁפִּיל
אֶת חֵילָם
לְעוֹלָם;
שְׂמֹאל־יָמִין,
לַקְּסַרְקְטִין
הִכָּנֵס,
שֶׁמָּא תֵּרָמֵס!

3.

הַחִצִּים
מִתְנַפְּצִים
עַל פָּנָיו,
פֶּלֶד עָב.
יִתְעַטֵּשׁ –
אֵד, רַטֵּשׁ!
יְשׂוֹחַח –
רַעַם, הַךְ!
אִם יִסְעַד –
צוֹם לָעַד!
אִם לָגַם –
נָס הַיָּם!
טְלֵנִי נָא
כְּכִנָּה
אֶל פִּתְחַת
אָזְנְךָ;
בְּהִתְרוֹמְמִי
אֵעָשֶׂה פַּיְטָן שְׁמֵימִי.

ב. הדברים שנשא מלך בְּרוֹבְּדִינְגְנֶג בשעה שאחז בקברניט גוליבר בין אגודל לאצבע כדי להציגו בפני החכמים והמלומדים בחצר המלוכה

רְאוּ כֵּיצַד הַטֶּבַע מְמַזְעֵר:
לַזְּבוּבוֹנִים כְּנָפַיִם הוּא שׁוֹזֵר,
שְׁרִירִים וְשֶׁלֶד צָר הוּא לַיַּבְחוּשׁ,
וּרְמָשָׂיו לֹא יִתָּפְסוּ בְּחוּשׁ!
הַבִּיטוּ בּוֹ. בַּמִּיקְרוֹסְקוֹפּ נִשְׁקָף
הַדָּם הָאֱנוֹשִׁי שֶׁבְּעוֹרְקָיו;
רְאוּ אוֹתוֹ רוֹחֵשׁ בַּמַּבְחֵנָה,
פּוֹשֵׁט יָדָיו וּמְסוֹבֵב עֵינָיו!

שָׁמַעְתִּי אֵיךְ פֵּאֵר אֶת מִשְׁפָּטָהּ
שֶׁל אֶרֶץ מוֹצָאוֹ הַפְּעוּטָה.
נוֹסְעִים גְּדוֹלִים הַמְּגַלִּים עוֹלָם
שָׁטִים הַרְחֵק וּמַרְחִיבִים גְּבוּלָם;
אִישׁ זֶה עוֹדֶנּוּ מְבַקֵּשׁ לִמְצֹא
סִבּוֹת לִבְטֹחַ דַּוְקָא בְּאַרְצוֹ.
כְּשֶׁאֶת מְחוֹקְקָיו הוּא מְשַׁבֵּחַ
אֶת חִבָּתָם לְשֹׁחַד הוּא שׁוֹכֵחַ,
וּבְקָשְׁרוֹ כְּתָרִים לִיפִי שִׂיחַת
עוֹרְכֵי דִּינוֹ, יַסְתִּיר אֶת הַשָּׂכָ”ט.
אַךְ מִי יוּכַל לִתְלוֹת בּוֹ דְּבַר אָשָׁם?
עַל חֵטְא הֲרֵי רָאוּי לָחוּשׁ בּוּשָׁה.

כָּל הַיְּקוּם הוּא בַּיִת לַנַּוָּד,
אַךְ לְדִידוֹ בְּרִיטַנְיָה הִיא כְּבַת;
פְּשָׁעֶיהָ יְכַסֶּה, קִסְמָהּ יַבְלִיט –
אִימְפֶּרְיָה תַּרְבּוּתִית וְכַלְכָּלִית!
אִי זֶה, לְדַעְתּוֹ, הוּא הַמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הַשֵּׂכֶל לְבָדָד יִשְׁכֹּן.
גַּם נְמָלִים הַסּוֹחֲבוֹת גַּרְגֵּר
סְבוּרוֹת שֶׁלֹּא קַיָּם עִסּוּק אַחֵר;
רָאשִׁים הֵם הֲרָרִים בְּעֵין כִּנָּה,
וְהָרִמָּה רוֹאָה בַּכֹּל גְּבִינָה.

אִם גַּאֲוָה גּוֹאָה בְּאֵין מַכְלִים
בִּנְמָלִים, אַנְגְּלִים וְשַׁבְּלוּלִים,
הֲנִתְהַדֵּר גַּם אָנוּ בִּכְזָבָהּ?
לָאַדִּירִים יָאָה הָעֲנָוָה.

ג. קינת גלומדלקליץ’ על אובדנו של גרילדריג

פסטורלה

כְּשֶׁגְּלוּמְדַלְקְלִיץ’ אִבְּדָה אֶת מַחְמָדָהּ
אֶת שְׂעָרָהּ מָרְטָה וּמַר בָּכְתָה;
שׁוּם נַעֲרָה אַנְגְּלִית לֹא הִתְאַבְּלָה
כָּךְ עַל אָבְדַן אַנְקוֹר אוֹ חֲתוּלָה.
אֶת רִקְמָתָהּ הִפְקִירָה; בַּמִּטָּה
שֶׁל גְּרִילְדְרִיג נָעֲצָה אֶת מַחֲטָהּ;
וּלְבֻבַּת־חֵיקָהּ נָתְנָה לִפֹּל
כְּפֶסֶל הֶעָנָק שֶׁבְּגִילְדְהוֹל.
עִתִּים הִיא מַרְעִימָה בְּקוֹל נוֹרָא,
עִתִּים גּוֹעָה בְּשֶׁקֶט, כְּמוֹ פָּרָה,
אַךְ בֵּין שֶׁכָּךְ וּבֵין שֶׁכָּךְ, עֲדַיִן
בְּיִסּוּרֶיהָ הִיא נָאָה לָעַיִן;
דְּמָעוֹת קוֹלְחוֹת מִשְּׂעָרָהּ מַמָּשׁ
כְּמֵי מָטָר מִגַּג עֲנָק שֶׁל קַשׁ.

לַשָּׁוְא חִפְּשָׂה בְּכָל פִּנָּה וְכוּךְ,
בְּכָל נָקִיק דַּקִּיק וְחֹר נָמוּךְ.
“הֲלְשֵׁם כָּךְ,” קָרְאָה בִּמְרִי שִׂיחָהּ,
“הִצַּבְתִּי הַצִּנְצֶנֶת לְצִדְּךָ
וּמִלֵּאתִיהָ חֹמֶץ עַד שְׂפָתָהּ
וּלְצִדָּהּ תּוֹלַעַת מְפַתָּה?
וַדַּאי אֶת חַכָּתְךָ לָכַד צְלוֹפָח,
אוֹ שֶׁרֶץ־נַחַל הִפִּילְךָ בַּפַּח!
טָבַעְתָּ, גְּרִיל! נָפַלְתָּ לָאֲגַם!”
סָבִיב הִבִּיטָה; גְּרִיל אֵינֶנּוּ שָׁם.
“לַשָּׁוְא עֻזְּךָ! כִּי יְצוּרִים קְטַנִּים
הֵם אַמִּיצִים וְגַם פְּעַלְתָּנִים.
רָעַדְתִּי כְּשֶׁלִטַּפְתָּ חֲתוּלוֹת,
אוֹ עִם הַטַּף שִׂחַקְתָּ בְּגֻּלּוֹת
בְּלִי פַּחַד מֵאַבְנֵי הַקַּלָּעִים;
לָהֶם גֻּלּוֹת הָיוּ, לְךָ – סְלָעִים!

“בְּיַד הַנַּעַר אֵיךְ שְׁלַחְתִּיךָ כָּךְ?
בְּאִישׁ־חָצֵר מִי פֶּתִי וְיִבְטַח?
הֵן בָּאַרְמוֹן לָמַד לַחְמֹד; וַדַּאי
מָכַר אוֹתְךָ כְּצַעֲצוּעַ חַי,
אִם לֹא קָרַע אוֹתְךָ אֵיבָר־אֵיבָר
כְּיֶלֶד הָעוֹרֵךְ מִשְׂחָק אַכְזָר.
אָנוּד בְּרַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה,
וְלֹא אָשׁוּב שֶׁלֹּא בְּחֶבְרָתְךָ.
אַךְ מִי יוּכַל לִרְאוֹת מַשַּׁב אֲוִיר,
וְאֵיךְ אֶמְצָא יְצוּר כָּל כָּךְ זָעִיר?
הַאִם אַתָּה נוֹדֵד לְבַד־לְבַד
עַל אֶבֶן מְכֻסָּה בְּטַחַב־עַד?
אוּלַי הֶחְלַקְתָּ מִן הַפִּטְרִיָּה
וְכָל גּוּפְךָ נִמְלָא מַכָּה טְרִיָּה?
אוּלַי בִּפְקַעַת וֶרֶד מִשְׁכָּנְךָ,
אוֹ אֲפַרְסֵק חָמַדְתָּ לִמְנוּחָה?
אִם הִתְפַּרְקַדְתָּ בְּתוֹךְ נַרְקִיס
וְאִם בִּבְכוֹר־אָבִיב אִוִּיתָ כִּיס,
הַרְאִי לִי, פְלוֹר, אֶת פֶּרַח הַנִּיחוֹחַ
שֶׁבּוֹ מָצָאתָ לְרֹאשְׁךָ מָנוֹחַ.

“אַךְ אוֹי! לִבְּךָ הַקָּט עָלוּל לִפְנוֹת
אֶל נְקֵבוֹת וְאַהֲבוֹת קְטַנּוֹת:
אֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתְּךָ הַנַּנָּסִים
כְּמוֹ חוֹתָם עַל לְבַבְךָ תָּשִׂים
בְּבֵית־בֻּבּוֹת, שֶׁבּוֹ כָּל הַמִּטּוֹת הֵן
כְּמוֹ תָּאֵי חַלַּת־הַדְּבָשׁ לְקֹטֶן.
הַלְעֶבְרָם הִפְלַגְתָּ, וַחֲסָל,
בִּפְלַג־אָפוּן, שֶׁתֹּרֶן לוֹ זַלְזַל,
אוֹ בְּקֻפְסַת־בֵּיתְךָ, שֶׁמֵּעַתָּה
לָנֶצַח לֹא אוּכַל עוֹד לִרְאוֹתָהּ?
לֹא עוֹד אַצִּיב אוֹתְךָ עַל כַּף הַיָּד,
וְלֹא תִּצְעַד עָלֶיהָ כְּאֶחָד
שֶׁאֵין כָּל שֹׁנִי, פְּרָט לְקוֹמָתוֹ,
בֵּינוֹ לְבֵין אָדָם לַאֲמִתּוֹ?
אֶת שְׁעוֹנִי לֹא תְּכַוֵּן כַּהֹגֶן
כְּאִישׁ הַמְּסוֹבֵב כַּנֶּנֶת־עֹגֶן?
כֵּיצַד אִזַּנְתָּ עַל רֹאשְׁךָ מוּלִי
תַּחְתִּית שֶׁל תֵּה, כְּמוֹ חָלָב בִּדְלִי!
כֵּיצַד רָדַפְתָּ כָּל רִמָּה קְטַנָּה
שֶׁזָּמְמָה לִגְנֹב מִמְּךָ גְּבִינָה!”

כָּזֹאת הָגְתָה, אַךְ דִּבּוּרָהּ הוּפַר
בִּיפָחוֹת, רָפוֹת כְּקוֹל צוֹפָר;
מַבּוּל שֶׁל דֶּמַע מָחֲתָה מֵעַיִן
כְּשֶׁמֶשׁ הָעוֹלָה בִּסְעֹר שָׁמַיִם.
אַל תִּשְׁפְּכִי אֶת דִּמְעָתֵךְ כֻּלָּהּ!
הִיא נְחוּצָה לִדְגֵי הַבָּקָלָה:
בְּשָׂרָם בִּמְלָחֶיהָ יִתְבָּרֵךְ,
וְאַנְגְלִיָּה תִּטְעַם אֶת צַעֲרֵךְ.

ד. לכבוד מר למואל גוליבר

מאת ההוֹיְנְהֶנְמִים האומללים המתייסרים עתה בשבי באנגליה, ברגשי תודה

אֲנַחְנוּ, הַהוֹיְנְהֶנְמִים הַכּוֹרְעִים
תַּחַת הָעֹל בְּאֶרֶץ הַפְּרָאִים,
מוֹדִים לְךָ. הַקְשִׁיבָה לְשִׁירֵנוּ:
בְּשִׁבְחֲךָ נָרִיעָה וְנָרֹנָּה.

הוֹ, יָאהוּ שֶׁזָּנַח אֶת חֲטָאָיו
בִּזְכוּת מַסָּע לְאֶרֶץ הַזָּהָב
שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ, שָׁם הַהִגָּיוֹן,
גִּלִּיתָ, הוּא הָעֵרֶךְ הָעֶלְיוֹן,
שָׁם תְּמֻגַּרְנָה מְשְׁוּגוֹת הַנֹּעַר,
וְיָאהוּ יֶאֱהַב אֱמֶת וְטֹהַר:
הַאִם לֹא בָּא עוֹד יָאהוּ מִלְּבַדְּךָ
אֶל חוֹף הָאָרֶץ הַמְּבֹרָכָה?
לֹא, אֶלֶף בָּאוּ! אַךְ מִתּוֹךְ אַחֲוָה,
אוֹ מִקִּנְאָה, אוֹ שֶׁמָּא גַּאֲוָה,
שָׁמְרוּ עַל תַּגְלִיתָם בְּסוֹד כָּמוּס
לְבַל יֵבוֹשׁ עַמָּם לְנֹכַח סוּס.

יָצָאתָ לְבַקֵּר בָּאֵי־עוֹלָם
וְלֶקַח טוֹב הֵפַקְתָּ מִכֻּלָּם,
כְּהֵרוֹדוֹטוֹס; וּכְמוֹ אוֹרְפֵאוּס
חָזַרְתָּ וְאִלַּפְתָּ אֶת רֵעֶיךָ.
הִגַּעְתָּ, הִתְבּוֹנַנְתָּ, הֶאֱזַנְתָּ,
וּבְמוּסַר־סוּסִים עַמְּךָ הֵזַנְתָּ.

וַדַּאי נָקַף אוֹתְךָ לִבְּךָ הַטּוֹב
מוּלֵנוּ, הַמּוֹשְׁכִים עֶגְלוֹת־רְחוֹב
אוֹ מִתְחָרִים לְמַעַן בֶּצַע כֶּסֶף
בִּנְיוּמַרְקֶט, כְּדַי בִּזְּיוֹן וָקֶצֶף.
בְּאֹרֶךְ רוּחַ נַעֲמִיס עַל גַּב
כָּל עוֹ”ד הַבָּא לִשְׁדֹּד לָקוֹחוֹתָיו
וְכָל טַרְזָן קָטָן שֶׁל בֵּית רַבָּן;
לָרַבְרְבָן הִנְּנוּ הַקָּרְבָּן!
כֵּן, עֲבָדִים אָנוּ, אֲבָל שִׂכְלֵנוּ
לִמְּדָנוּ אֵיךְ לָשֵׂאת בְּעֹל סִבְלֵנוּ.

בַּכּוֹכָבִים אַפְצִיר, קוֹלִי גּוֹבֵר;
מִסְרוּ נָא אֶת גֵּוִי לְגוּלִיבֶר!
אוֹתוֹ אֶשָּׂא לְכָל אֲשֶׁר יַגִּיד,
כִּי תַּעֲנוּג הוּא לְשָׁרֵת יָדִיד.
אַךְ אִם נִגְזַר שֶׁאֲשָׁרֵת אִישׁ מַעַל,
לוּ תְּבֹרַךְ בְּסוּס מָהִיר מִמַּעַל!

                   – הוֹיְנְהֶנְם

ה. איגרת ממרי גוליבר לקברניט למואל גוליבר

זמן־מה לאחר שובו של הקברניט ופרישתו למעונו של מר סימפסון בכפר נמלאה מרת גוליבר דאגה לנוכח התנהגותו המנוכרת כלפיה, ובאיגרת שלהלן היא שוטחת את טענותיה וגוערת בו בלשון רכה.

הִנֵּה, הִנֵּה חָזַרְתָּ, בַּעַל־חֵיק!
מָה זֹאת? אֶת אִשְׁתְּךָ לֹא תְּחַבֵּק?
הֲלְשֵׁם כָּךְ יָשַׁבְתִּי פֹּה שְׁכוּחָה
וּבַלֵּילוֹת יִחַלְתִּי לְשׁוּבְךָ?
חָמֵשׁ שָׁנִים שָׁמַרְתִּי אֱמוּנִים;
הֲיֵשׁ כְּמוֹתִי בְּקֶרֶב הַשְּׁכֵנִים?
עֵינֶיךָ וְאַפְּךָ בּוֹגְדִים בִּי בֶּגֶד;
אַפְּךָ אֵינוֹ קָרֵב, עֵינְךָ חוֹמֶקֶת.
הֵן נֶאֱמַר “יִדְבַּק אִישׁ בְּאִשְׁתּוֹ”,
וּפַעַם בִּי דָּבַקְתָּ, כְּאִישׁ טוֹב.
אוּלַי תּוּכַל לִשְׁעוֹת לָאֲנָחָה
שֶׁל יְלָדֶיךָ – הֵם הֲרֵי שֶׁלְּךָ:
הַבֵּט בָּם, סְפֹר אוֹתָם; וְאַל תֵּחַת,
כִּי לֹא נוֹסַף עֲלֵיהֶם אַף אֶחָד.
רְאֵה כֵּיצַד הַטַּף אוֹתךָ לוֹטֵף;
הֲנְחָשִׁים הֵם? עַכְבְּרֵי מַרְתֵּף?
זַרְעֵנוּ הֵם, נוֹצְרִים כַּהֲלָכָה;
נַשֵּׁק אֶת יְלָדֶיךָ, הֵם שֶׁלְּךָ.

כָּמוֹךָ בִּידֶל, הַקְּבַרְנִיט הַטּוֹב,
הֶחְלִיף אַרְצוֹ אֲבָל הוֹסִיף אֱהֹב,
וּפָּאנֶל, שֶׁהִפְלִיג בַּיָּם שָׁנִים,
שָׁב וְהֵאִיר לְזוּגָתוֹ פָּנִים.
אַךְ הִיא לעֻמָּתִי פְּרִי בְּאוּשִׁים,
וּגְבֶרֶת בִּידֶל בַּת כַּחֲמִשִּׁים!
אוֹתִי הֵן שׁוּם שְׁכֵנָה עוֹד לֹא חֵרְפָה;
הַאִם אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְלִימְנַפּ עֲדִיפָה?
לִי אֵין פַּרְוָה סְמוּקָה וּמַסְרִיחָה,
אַךְ נְקִיָּה אֲנִי מִסַּיַּסְךָ.

כֵּיצַד אַתָּה מוֹעֵל בֶּאֱמוּנִי
וְשָׁב אֶל הַסּוּסָה הָאַדְמוֹנִית?
אֱמֹר, אֵלּוּ דֵּמוֹנִים אוֹ אֵלִים
גָּרְמוּ לְךָ לְהַעֲדִיף גְּלָלִים
עַל פְּנֵי מִטָּה? הַכֹּמֶר יְנַשֵּׁל
אֶת הַשָּׂטָן שֶׁבַּסּוּסָה מוֹשֵׁל.
יֵשׁ הַסְּבוּרִים שֶׁשִּׂכְלְךָ נוֹקַשׁ
וּמְקוֹמְךָ בְּתָא רָפוּד בְּקַשׁ;
הָהּ, לֹא בָּזֹאת תִּזְכֶּה לִמְנוּחָה!
הַקַּשׁ, הַקַּשׁ יַגְבִּיר אֶת שִׁגְּעוֹנְךָ.

בְּמִטָּתִי (שֶׁבָּהּ רָוִינוּ דּוֹד,
רְאֵה נָא: שְׁנֵי בָּנִים וּשְׁתֵּי בָּנוֹת)
אֲנִי קוֹרֵאת לְךָ בַּחֲלוֹמִי,
שׁוֹלַחַת יָד לָגַעַת – אֵין בְּמִי!
אֲנִי עוֹלָה מִן הַמִּטָּה לְבַד
וּמְחַפֶּשֶׂת: גּוּלִיבֶר אָבַד!
בַּקֹּר אֲנִי יוֹצֵאת מִמְּעוֹנִי,
צוֹעֶקֶת, מְעִירָה אֶת הַשְּׁכֵנִים:
“הֵיכָן הוּא גּוּלִיבֶר? לְאָן נָסַע?”
הַכֹּל עוֹנִים לִי: “הוּא עִם הַסּוּסָה.”

עִם שַׁחַר אֲנִי חָשָׁה לַיָּרִיד
(שׁוֹקֶדֶת לְרַצּוֹת אוֹתְךָ תָּמִיד),
בּוֹחֶרֶת אַסְפָּרָגוּס וּפַסְיוֹן
(אוֹתָם אַתָּה אוֹהֵב, מִנִּסָּיוֹן)
וּמְשַׁלֶּמֶת כֶּתֶר; אַךְ אַתָּה
דּוֹחֶה אוֹתָם וּמְבַקֵּשׁ חִטָּה.
יֵשׁ הַמְּבִיאִים הַבַּיְתָה אוֹצָרוֹת
וְעֵינֵיהֶן שֶׁל נְשֵׁיהֶם אוֹרוֹת;
מְנַת חֶלְקִי הָיְתָה רַק כּוֹס נֻקְשָׁה
הָעֲשׂוּיָה יַבֶּלֶת שֶׁל אִשָּׁה.
אַךְ לֹא עַל אֵלֶּה בּוֹכִיָּה אֲנִי,
כִּי אִם עַל הַסּוּסָה הָאַדְמוֹנִית!

כְּשֶׁשִּׁגְּעוֹנְךָ שׁוֹכֵךְ לִרְגָעִים
וּמֵרָחוֹק שִׂיחָה אַתָּה מַנְעִים,
תַּעֲנוּגִי הוּא לְהַקְשִׁיב לְךָ;
זִכְרוֹן סִבְלוֹת עָבָר מֵבִיא בְּרָכָה.
בְּדַבֶּרְךָ חָזִי מַתְחִיל לִרְעֹד,
וְהַיְּלָדִים רוֹצִים לִשְׁמֹעַ עוֹד.
אֵיךְ הִתְנַשַּׁמְתִּי כְּשֶׁבְּלִילִיפּוּט
פִּתְאוֹם גִּלִּיתִי שֶׁאַתָּה כָּפוּת;
כְּשֶׁקַּלְגַּסִּים טִפְּסוּ עַל כָּל גּוּפְךָ
לִבִּי הָלַם בִּי, פִּי פָּלַט יִפְחָה.
אַךְ כְּשֶׁהִטַּלְתָּ מַיִם עַל דְּלֵקָה
מוּל כָּל הָעָם, הַמֶּלֶךְ, הַמַּלְכָּה,
מִיָּד יָדַעְתִּי – הִנֵּה בָּא דּוֹדִי:
מָה שֶׁהִרְטִיב אוֹתָם הִצִּית אוֹתִי.
מַתַּת יָדִי לְךָ, הַמִּשְׁקָפַיִם,
הִיא שֶׁהִצִּילָה אֶת עֵינֶיךָ שְׁתַּיִם;
וּגְזַר דִּינוֹ שֶׁל בּוֹלְגוֹלַם – אֵלִי! –
נִדְמָה עָלַי כִּגְזַר מוֹתִי שֶׁלִּי.
אִכָּר הִצִּיג אוֹתְךָ תְּמוּרַת שְׁנֵי פֶּנִי;
גַּם אֶלֶף פָּאוּנְד הָיָה גּוֹרֵף מִמֶּנִּי.
כְּשֶׁהָעוֹלָל הָעֲנָקִי מָשַׁךְ
אוֹתְךָ אֶל פִּיו, גַּם עוֹלָמִי חָשַׁךְ,
וּכְשֶׁלְּעֶצֶם חֲלוּלָה נִתְחַבְתָּ
אוֹ כְּשֶׁסָּעַדְתָּ עִם קוֹף בְּצַוְתָּא
עָלוּ גַּם בִּי פְּחָדִים וְיִסּוּרִים,
וְעַל יָדְךָ שָׂבַעְתִּי מְרוֹרִים.
אַךְ כְּשֶׁרָכַבְתָּ עַל פִּטְמַת עַלְמָה –
בְּשֵׁם שָׁמַיִם, בָּהּ כָּל הָאַשְׁמָה!
וּגְלוּמְדַלְקְלִיץ’! – עָלֶיהָ אֶתְאַבֵּל
אִתְּךָ; עַל שְׁמָהּ הַטּוֹב יָגֵן הָאֵל!
הַלְוַאי שֶׁמֶּלֶךְ בְּרוֹבְּדִינְגְנֶג יִמְחַל
לָךְ עַל הַחֵטְא שֶׁבִּזְכוּתוֹ נָחַל
אִישִׁי אֶת חֵרוּתוֹ; כַּמָּה נוֹרָא
לַחְשֹׁב שֶׁאַתְּ שִׁלַּמְתְּ אֶת מְחִירָהּ!

יַקִּיר שֶׁלִּי, לַמְּדֵנִי וְאֵדַע
לִקְרֹא לְךָ בַּשֵּׁם הַמָּעֳדָף
עָלֶיךָ: גְּרִילְדְרִיג, כַּאֲשֶׁר קֹרָא
לְךָ בִּבְּרוֹבְּדִינְגְנֶג הַכַּבִּירָה,
שֶׁבָּהּ עַל כַּף יָדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ רָם
יָשַׁבְתָּ לְלַבֵּן סִדְרֵי עוֹלָם;
אוֹ שֶׁמָּא קְוִינְבּוּס פְלֶסְטְרִין נֶאְדָּר,
שֵׁם שֶׁנָּשָׂאתָ כָּאָדָם־הָהָר;
אוֹ נַרְדַק נַעֲלֶה, דֻּכָּס־גַּמָּד,
אוֹ קְלוּמְגְלוּם, הַצָּנוּעַ בִּמְעַט?
לֹא! מֵאַפִּי הַלְוַאי וַאֲהַמְהֵם
הִמְנוֹן הַרְמוֹנִי כְּהֶמְיַת הוֹיְנְהֶנְם,
כִּי הוֹיְנְהֶנְם אֲכַנֶּךָ; שֵׁם מוֹפְתִי,
וִילָדֶיךָ יִצְנְפוּ כְּמוֹתִי.
וְכָךְ אוּלַי אֶזְכֶּה בְּאַהֲבָה
בְּדָלֶ”ת אַמּוֹתֶיהָ שֶׁל אֻרְוָה.

אלמוני / אוֹדָה ליליפוטית לכבוד הכלי ששימש את הקברניט גוליבר לכיבוי דלקה בארמון המלוכה (1727)

1.

פִּין עָבֶה
וְנָאוֶה!
כָּךְ נִגְלָה
מוּל כֻּלָּם
כְּלִי־עוֹלָם –
לוֹ חַרְטוֹם
צַח־אָדֹם
וְשֵׂעָר
מְפֹאָר –
כְּשֶׁעָמַד
בְּשָׁמָיו
לְהַמְטִיר
עַל הָעִיר!
הַמַּלְכָּה,
בְּבָדְקָהּ
מָה גָּאָה,
נִרְגְּעָה;
הַמַּרְאֶה
הַנָּאֶה
בָּהּ יֵהֹם
עַד הַיּוֹם.
הַקֵּיסָר
מְאֻשָּׁר
וְנִפְחָד
כְּאֶחָד;
יְבֹרַךְ לָעַד!

2.

בָּרְחוֹב
הָרוּחוֹת
סוֹעֲרוֹת!
הַגְּבִירוֹת
אֶת רֹאשׁוֹ
מְבַקְּשׁוֹת
בִּכְלִיל־זֵר
לְעַטֵּר!
הַשְּׁפָחוֹת
מְחַיְּכוֹת
וּמְרַכְלוֹת
עַל גָּדְלוֹ!
בְּעָלִים
נִבְהָלִים,
וְעִם לֵיל
יִתְחַלְחֵל
גַּם אָדוֹן;
כָּל לָשׁוֹן
מְסִיחָה
בִּשְׁבָחָיו.
גַּם בַּר־צִיץ
הַמֵּלִיץ
לֹא יַסְפִּיק
לְהַשִּׂיג
בְּעֵטוֹ
אֶת רוּם מַעֲלָתוֹ!

3.

אִישׁ־הָהָר,
זֶה אֲשֶׁר
אֶל הוֹדְךָ
בְּבִטְחָה
יַעְפִּיל –
הוּא אֱלִיל.
הַבִּירָה
מַפְצִירָה:
אָנָּא, רֵד
וְהוֹלֵד
מִשְׁפָּחָה
בִּדְמוּתְךָ.
נְקֵבוֹת
שֶׁתִּפְקֹד
כְּאִישָׁן –
אֶת אִשָּׁן
הַבְּרוּכָה
רַק פִּינְךָ
יְכַבֶּה!
בַּל נַרְבֶּה
לְבַקֵּשׁ.
כִּי הָאֵשׁ
שֶׁהִדְלִיק
זֶה הַכְּלִי
תִּשָּׁאֵר;
לִבֵּנוּ עוֹד בּוֹעֵר.

קיראו גם

הביקורת על פי אלכסנדר פופ