הביקורת על פי אלכסנדר פופ

אלכסנדר פופ: מסה על הביקורת, מאנגלית צור ארליך, דחק, סדרת דרש – כתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה, תש”פ 2019

תקציר הספר: אלכסנדר פּוֹפּ, לצד ג’ונתן סוויפט, הוא הדמות הבכירה בזירת הספרות האנגלית בעשורים הראשונים של המאה ה-18. למרות זאת, ככל שעלה בידי לברר ועל פי רישומי הספרייה הלאומית, הספרון שבידכם הוא ספרו הראשון של פופ בשפה העברית. מעט תרגומים עבריים לחלקים מיצירותיו ולשירים קצרים שלו נכללו בכמה פרסומים, אך מקומו הראוי לו, בזכות עצמו, נפקד עד כה ממדפינו. אנו מתחילים אפוא לעשות צדק עמו – ובעיקר עִמנו, הקוראים העברים שנמצאו מקופחים. כראשית תיקון בחרנו ביצירתו ‘מסה על הביקורת’, באשר היא משחררת לנו מכלוב הלעז שתי ציפורי שיר בהינף אחד: את פופ המשורר – ואת פופ המבקר וההוגה..

הביקורת על פי אלכסנדר פופ

אלכסנדר פופ נולד בלונדון ב-1688 למשפחה קתולית אמידה. באותה שנה הודח המלך הקתולי מכסאו, ואנגליה שבה לחיק הדת האנגליקנית. הקתולים סולקו מכל עמדות ההשפעה שלהם, והאוניברסיטאות נסגרו בפני צעירים ממשפחות קתוליות. כך נשללה מאלכסנדר פופ הצעיר האפשרות לרכוש השכלה שתאפשר לו לפצוח בקריירה מכובדת, וליהנות מחסותו של פטרון עשיר שיתמוך כספית בו ובפעילותו האמנותית-ספרותית. 

אלכסנדר הצעיר לא נואש, “הקשיים הללו עודדו אותו לבנות את עתידו ואת מעמדו במו ידיו…”. הוא שקע בקריאה ורכישת ידע, ו”יצר קשרי רעות עם סופרים ומבקרים, הבטיח לעצמו עצמאות כלכלית לכל חייו בזכות הצלחתם המסחרית של תרגומיו ליצירות הומרוס…”. אך עיקר פרסומו באותו זמן בא לו משירתו המקורית, ש”הקנתה לו את מעמדו כמשורר החשוב ביותר של התקופה…”. האלגנטיות והבהירות של שירתו, החידוד והשנינה שאיפיינו אותה, והערצתו לקלסיקנים היווניים והרומיים שעקבותיהם ניכרו בכתיבתו, תאמו במדוייק את רוח התקופה – “שנות השיא והבשלות של הקלסיציזם האנגלי” – שהציבה מאפיינים אלה במרכזה.

הציטוטים האלה, מתוך “פתח הדבר” שכתב המתרגם צור ארליך, הם רק חלק מן המידע העשיר והנחוץ שנכלל שם. “פתח הדבר” מכיל לא רק מידע אישי על פופ (Pope, כמו “אפיפיור” באנגלית), אלא גם הסברים חשובים על המטען התרבותי והתפיסות הספרותיות שבאות לביטוי במסה שלו. המסה גדושה באיזכורים והרמזים למשוררים והוגים מהקלסיקה ועד המאה ה-17, ובציטוטים ש”המסה שואלת במישרין ובלי בושה” – כניסוחו של ארליך – “מיצירותיהם של משוררים-מסאים קלאסיים… ושל ממשיכיהם הניאו-קלאסיים מן המאה ה-17…”

אולם ארליך, בתבונה רבה, נמנע מלהכביד על הקוראים בהסברים מיהם ומהם המשוררים המוזכרים במסה – וטוב שכך. הרי גם אלכסנדר פופ עצמו, שכתב את המסה כשהיה בן 20–22, לא טרח להסביר יותר מדי, ולא התייחס ברצינות רבה מדי לעצמו. את מה שחשוב לו הוא מנסח במשפטיו השקולים והמחורזים – שההומור והשנינה שוכנים בהם בכפיפה אחת עם הביקורת, והקלילות הלשונית שלהם חשובה לא פחות בעיניו מנפנוף-אצבעו של מורה קפדני.

ה”מסה על הביקורת”, שהופיעה בדפוס ב-1711, נחלקת לשלושה חלקים: הראשון עוסק בשירה ובחוקיה, בטבע, ובקלאסיקנים. השני – בשירה ובמבקריה, והחלק האחרון – בביקורת ובמבקרים. המסה נפתחת במבקרים:

שִׁפּוּט הוּא כְּמוֹ שָׁעוֹן: הַהַכְרָעוֹת שׁוֹנוֹת

וְכָל אָדָם הוֹלֵךְ כְּדַעַת שְׁעוֹנוֹ.

וּכְפִי שֶׁאֵין לִקְרֹא גָּאוֹן לְכָל פַּיְטָן,

גַּם מְבַקְּרִים עִם טַעַם הֵם אָחוּז קָטָן. …

אֶל עֳמָקֶיךָ צְלֹל, אַךְ זְכֹר הֵיכָן נֶחְתָּם

תְּחוּמְךָ וּמַשִּׁיקִים הַטַּעַם וְהַסְּתָם.

עד מהרה עוברת המסה לדון בזיקה בין הטבע והשירה. בקלסיקה – קנה המידה ליופי נובע מהטבע. לכן:

רֵאשִׁית, הַקְשֵׁב לַטֶּבַע, וְדִינְךָ הַקֵּף   

בְּתֶקֶן שִׁפּוּטוֹ, שֶׁהוּא תָּמִיד תָּקֵף.

המשוררים הקלסיים, היוונים, הבינו זאת, ולכן שירתם וכללי המשקל והחריזה שלהם, הם אמות המידה הראויות למשורר. אפילו וירגיליוס, מבכירי המשוררים הרומיים, הבין זאת, לדעת פופ. בראשית דרכו סמך וירגיליוס על עצמו ועל חידושיו הרעננים.

אַךְ כְּשֶׁבָּחַן פְּרָטִים גִּלָּה כִּי מִשֶּׁכְּבָר

הַטֶּבַע וְהוֹמֵרוֹס הֵם אוֹתוֹ דָּבָר,

פופ מזהיר מפני קלישאות ואופנות בשירה, ומפני חריזה אוטומטית שבה “בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ ‘כַּנְפֵי רוּחוֹת אָבִיב’, תָּבוֹא שׁוּרָה עוֹקֶבֶת עַל ‘שַׁלְוָה סָבִיב'”.  הוא גם מדגיש את כוח הצמצום:

מִלִּים הֵן כְּמוֹ עָלִים: כְּשֶׁהֵם גְּדֵלִים בְּשֶׁפַע

צוֹמְחִים פָּחוֹת פֵּרוֹת. אוֹ אֲמָרִים – אוֹ שֶׁפֶר.

ובאותה נשימה מזכיר למבקרים שבביקורת שירה ואמנות בכלל – נדרשת מתינות, אנושיות, והערכה לְמה שיש, ולא רק חיפוש אחר החסר והכושל:

לִיצִירָה בְּלִי פְּגָם אֶל יְצַפֶּה אָדָם,

כִּי לֹא תִּהְיֶה כָּזֹאת, וְאֵין, וְלָהָדָ”ם.

בנקודה זו כדאי לשים לב לשימוש המתוחכם של ארליך בראשי-תיבות שהפכו למילה בעברית, שמשמשת אותו כאן לשם החרוז והמשקל, אך בעיקר משום שהביטוי מתאים בדיוק למסר של פופ. דוגמאות דומות, של שימוש במטבעות לשון עבריות טיפוסיות בטקסט אנגלי קלסי, מפוזרות לאורך היצירה. יש עוד מאפיינים ייחודיים לתרגום של ארליך, כמו ה”חוצפה” לשבש מילים לצורך המשקל, בהנחה שהקורא לא רק יבין  – אלא גם ייהנה מהשנינה: למשל בקטע הדן באיכויות של שירה עשירה, משכלת, ובוגרת:

מִתְפַּעֲלִים תְּחִלָּה, דַּרְכֵּנוּ אָז תּוֹבִיל 

לָאַלְפִּים הַתְּלוּלִים: רָקִיעַ לָנוּ שְׁבִיל, …

הָעַיִן תִּתְעַלֵּף מִכֹּבֶד הַמִּפְעָל:

כָּל אַלְפְּ צוֹפֵן עוֹד רֶכֶס וְחוֹפֵן עוֹד אַלְפְּ.

או השימוש במילים עבריות מהמקורות, שיוצר אמירה עברית-טבעית תוך הרקת הכלי האנגלי הקלסי לשפתנו רבת הרבדים:

קְחוּ לְמָשָׁל אֶת אֵלֶּה שֶׁיַּבִּיטוּ רַק

אֶל זִיו פְּנֵי הַשְּׁנִינָה, אֶל זֹהַר הַבָּרָק.

הֵם יִגְמְרוּ הַלֵּל וִיזַמְּרוּ נִרְצָה

עַל יְצִירָה נוֹצֶצֶת בְּמִשְׁקָל נוֹצָה.

ולסיום, למבקרי הספרים, הנה “עצת הזהב” של אלכסנדר פופ:

            רַחוּם כְּלַפֵּי פְּגָמִים, קַנַּאי רַק לָעִקָּר,

עִם לֵב גָּלוּי וְחַם וְרֹאשׁ צָלוּל וְקַר. …

            הֱוֵי עָנָו בָּאוֹר אַךְ לֹא עֵנָב דַּק-עוֹר,

שַׁבֵּחַ בְּשִׂמְחָה אַךְ אַל תַּחְשֹׁשׁ לִגְעֹר,

מֵחֶנֶף הִנָּזֵר וּמֵעֶלְבּוֹן גַּם כֵּן,

וְקַח הֶתֵּר לִטְעוֹת – וְאֹמֶץ לְתַקֵּן.

קראו גם

אלכסנדר פופ – מסה על השירה הפסטורלית (מאנגלית אביעד שטיר), דחק – כתב עת לספרות טובה, כרך ח’, 2017.

אלכסנדר פופ בויקיפדיה