לציון מלאת 49 שנים למלחמת יום כיפור אנו מביאים אחת הכתבות המפורסמות ביותר שפורסמו על קרבות מלחמת יום הכיפורים.
כמעט בזמן אמיתי, מייד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כתב רנן שור הצעיר שני מאמרים על הקרב המפורסם ברמת הגולן. באדיבותו יקום תרבות מביאה לכם את המאמרים הללו שוב. את המאמר הראשון הבאנו בחלק א׳ של הרשימה, וכעת אנו מביאים את המאמר השני.
צמד כתבותיו של רנן שור, כתב “במחנה” בן ה-21, פורסמו לאחר תחקיר עומק בשטח מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, בליווי תצלומיו של טום היימן, ותוך כדי מלחמת התשה בחזית הסורית. הכתבה הראשונה, שפורסמה ב-12.12.73 תחת הכותרת “הקרב בו נבלמו הסורים”, זכתה להדים רבים. שבוע לאחר מכן הסכימו עורכי “במחנה” להצעתו של שור לקרוא לפרק השני “הקרב על עמק הבכא”, וכך נכנס הקרב להיסטוריה.
בהמשך כתב שור סידרת מאמרים נרחבת נוספת על הקרב על לב הרמה, “כוח צביקה”, על הקרב על גשר בנות יעקב, על הפריצה לסוריה, ועוד.
בסופו של דבר קובצו מאמריו בחוברות שנלמדו בבתי ספר, וכיום הוא מסריט על פיהם סרט תיעודי.
כבונוס נפרסם גם חלק שלישי, ובו נביא ראיון עם שור בכתב העת “מוניטין” שבו הוא מספר על הכתבות והשלכותיהן.
הקרב על עמק הבכא/ רנן שור 19.12.73
ריח אבק שריפה חריף פורץ אל רכסי חרמונית בשחר יום א’, היום השני למערכה. סגן אמי מנסה להילחם בעייפות, ב”רגעים מתים” אלה של “שעת הזאבים” – השעה המבדילה בין לילה לשחר. הוא מאזין לרשתות הקשר, מסיט את כפתור הברזל מכוח לכוח ומתרכז בבניית פסיפס להבנת המתרחש בגיזרת הקרב החטיבתית, מצליח לקלוט רק קטעי תמונות, קריאות וקולות, רמזים.
השמש מפלסת בחמקנות דרכיה בין מיתחמי הלילה וקרניה משפיעות תאורה אחידה על שדה הקטל של אתמול: צי פרוס של טנקים בוערים ורכב פגוע בתנוחות של אנדרטאות אפשריות – הפוכים, פגועים, שרופים, תקועים חסרי אונים בשדות מוקשים. אנשי-צוות רבים רצים בין האבוקות, צריחים ניתכים בלהבות אדומות וסגולות, משאיות תחמושת ונושאי גייסות מתפוצצים ומתפרקים לרסיסים, פטריות עשן לבן מתאבכות. “כמו בשדה המערכה של ‘חלף עם הרוח'”, מהרהר אמי, “אבל בגירסה מודרנית אלקטרונית”. זירת הקרב המסתמנת עד מהרה דרך כוונות ואפיסקופים בלבד – הפגזה סורית מדוייקת דוחקת את מפקדי הטנקים פנימה וסוגרת את המדפים הצה”ליים. בליל של עופרת שוטף ארצה. כוחות סוריים טריים מתקדמים בעמק בחסותה של האש העזה ופותחים במערכה נוספת, שניה, על “עמק הבכא”.
ביום השני למערכה מסתמנת כמו-תבנית לקרב הבלימה החטיבתי. פעם אחר פעם מנסים הסורים לפרוץ במטרה לפצל את כוחות ההגנה, לשטוף בתוואים מקבילים ולהתלכד עם הכוחות הסוריים הפועלים בעומק הגיזרה הדרומית. המאמצים הסוריים המרכזיים מתמקדים בגיזרה בת ארבעה-חמישה ק”מ בין גיבעת הבוסטר לרכסי חרמונית. הסורים חוזרים ומתנקזים אל “עמק הבכא” – שטח השמדה אידיאלי – ומנסים לתקוע טריז בוואדי שלרגלי חרמונית – “הבטן הרכה” של הגיזרה. הם מפצלים מאמצים אל הוואדי ובכיוון הציר לוואסט בסיועה של אש-ארטילריה סורית כבדה ומדוייקת. זו דוחקת מדי פעם את הכוחות החטיבתיים המצומצמים למדרון אחורי עם מדפים סגורים, תוך כדי פגיעות במפקדים ובטנקים והעלאת ענני עשן ואבק כתחליף לרימוני עשן רצופים. עם התקרבותם מתנהלת מלחמת טנק בטנק על כל שעל, קרבות בטווחים ממטר אחד עד אלפיים וחמש מאות. הפתרונות הטקטיים החטיבתיים מהירים, מקומיים, ומתמקדים בניצול גמיש של כוחות, בתיפעול הגנה ניידת ועירנית הנאבקת על כל הפסד מקומי אפשרי ומייצבת קו הגנה עורפי חדש. מלחמה הממצה תוך ימים ספורים פרקים נבחרים בתורת השריון: פריצה ושטיפה דרך שדות מוקשים ומערכי נ”ט, בלימה בלוחמת יום ולילה אינטנסיבית, התקפת-נגד והבקעה.
כך מתריע מסך קדמי של טנקים המעבים את המוצבים – כוח יאיר – על התקפה סורית מתקרבת ומנחית ארטילריה מעכבת בעומק המיתחמים הסוריים ועל תעלות הנ”ט. מדי פעם, כאשר מצליחים הסורים להבקיע את הדרך אל רכסי חרמונית בחסות הפגזה ארטילרית, הם נתקלים, שני ק”מ מתעלות הנ”ט, בגוף הלוחם העיקרי, המתמקם על רמפות מלאכותיות, על עמדות טבעיות וברכסים שולטים. כאן מרכזת החטיבה כוחות צפופים ויחד עם זאת פותחת אופציה להופעה במקום אחד בעוצמה מכרעת.
לעתים היא חושפת את אגפיה עקב מיעוט כוחות ושומרת במקביל על כוח עתודה תורני רענן, המוטל למערכה ברגעים קריטיים של כמעט-כתישה, בגלל טנקים פגועים ואבידות ובמקרים רבים – בגלל מיצוי אשפת התחמושת. “התאמצתי לחשוב ולהיערך תמיד שני צעדים קדימה”, אומר המח”ט. “והכנתי לפיכך פתרונות אלטרנטיביים כדי לא להיות מופתע. הכנסתי עצמי לתירגולת אישית קפדנית זו, מתוך חשש תמידי שכאשר אגיע לרגע של החלטה – אהיה עייף והשיקול הקריטי, המכריע, יפגם”.
*
כצליל “גונג” מדרבן לקרב התגוששות, מבהירים ערפילי יום שלישי ביממה הרביעית לבלימה את עוצמת המערכה, המתרגשת הפעם על “עמק הבכא”. מסך עופרת סמיך ניתך על הכוחות החטיבתיים הזעומים בעמדות הגיזרה, מטוסי קרב סוריים מגיחים תדירות ופורקים עשרות פצצות, דיווחים מדאיגים מקפיצים את נגמש הפיקוד: יאיר מבחין בשבעה מסוקים סוריים הטסים בגובה הקרקע, בחסות הערפל, לכיוון בוקעתא – ארבעה מצליחים לתמרן ולהנחית כוחות. רס”ן איתן ק. מאתר במישקפת שדרות של טנקים ונגמשים סוריים, השועטים באבק מחאן ארנאבה ומצפון לדרום. המח”ט אינו ממהר להסיק, כי זאת מיתקפה סורית צפויה בפיתחת קוניטרה, ואמנם סרן צביקה רק מדווח ממוצב בגיזרת הבוסטר על התקרבות כארבעים טנקים ומבקש סיוע ארטילרי מהיר. ארבע סוללות חטיבתיות מנחיתות באינטנסיביות אלפי פגזים, מבעירות עשרות טנקים ושרידיהם נפוצים ונבלעים בעמודי אבק ומתרחקים.
ההפגזה הסורית מתעצמת בסביבות שמונה בבוקר. רס”ן איתן ק. וסגן אפרים מצדדים קניהם אל שדרות הטנקים הצולחות את תעלות הנ”ט, משמידים עשרות אך נסוגים עם התגברות ההפגזה למידרון אחורי. הם חוזרים ומתמקמים בעמדותיהם המקוריות בדקות קטועות של רוגע, מתקנים לסירוגין את האש. לפתע נוחתים במשך עשר דקות אלפי פגזים ומאות מטחי קטיושות רועשים על העמדה וחותמים את מפקדי הטנקים תחת למדפים. בשטח של שלוש מאות וששים מעלות מסביב לטנקים חופרים רסיסי העופרת מהמורות, אחדים פוגעים ונוקבים בטנקים. שני מטוסי “סוחוי” זורקים פצצות וחותכים בפלדת הטנק של סגן אפרים, דרך האפיסקופים ונחשולי האבק מתקשה איתן לזהות טנקי אוייב. האובך המוחלט טובע בו תחושת מום מכאיבה.
“האם אתה מבחין מה הולך?” חושש לגורל הגיזרה. הוא מתקשר ליוס שעל הרמפה המרכזית.
“שלילי”, אומר יוס בדאגה. “איני רואה דבר. מדפי סגורים. עיני קשורות”.
יום קודם לכן, בבוקר יום שני, עובר פיקוד הצפון להתקפת נגד משולבת של אוגדות לנר ופלד הסוחפת הצלחה חלקית. כוחות שריון פורצים ונבלמים בשני מיגנני נ”ט סוריים. דיוויזיית שריון סורית נפרסת לקרב המכריע על הגיזרה הדרומית “בכיס” צפוף באיזור חושנייה – צומת דרכים, מחנה צבאי, רכסי הרים החולשים על ציר כודנא כנתיב לוגיסטי הכרחי ודרך נסיגה אפשרית.
עם ערב מסיקים הסורים כי מירב כוחו של צה”ל מרוכז בגיזרה הדרומית של רמת הגולן ומטילים לפיכך את יהבם על הצפונית. בבוקר יום שלישי מתנהלת הדיוויזיה השביעית הסורית הרעננה בציר סעסע-אחמדיה ושוטפת, בסיוע ארטילריה מדוייקת, אל “עמק הבכא” מול חטיבה פצועה אחת על קו הרכס. “לא היתה זו התקפת התאבדות סורית באותו בוקר גורלי”, אמר קצין בכיר, “אלא פריצה מתוכננת היטב ב’בטן הרכה’ של רמת הגולן”.
*
בעמדתו שמול הכוח הסורי התוקף, מחליט איתן להסיר ולסלק מעל עיניו את הרטיה המלאכותית. הוא חוזר ומתמקם בעמדה החשופה, פותח את מדפו ומזדקף נוכח הפגזים הנוחתים במרחק ארבעים ושלושים מטר מצריחו. כאשר הוא מצליח לבסוף להחדיר מבט דרך האבק והעשן – חושכות עיניו. במרחק שלוש מאות מטרים ממנו שועטים במישור בשאננות מדאיגה כעשרה טנקים סוריים חתומי מדפים ועליהם דגלים אדומים. שלושה מהם פונים אל עבר עמדתו. איתן עוצר את נשימתו.
“שלושה טנקים מסתערים עלינו”, הוא מתקשר לסגן אפרים, משתדל לשמור על גוון קול “של תרגיל”.
“בסדר”, עונה אפרים ללא התרגשות, “נדפוק אותם”.
הטנקים מתנקזים אל העמק הפרובלמטי. איתן מדווח למח”ט, חוזר ועולה על רשת הקשר של יוס – מאזין לקולו הפוקד על ירי בטווחים של מאה מטר. אפרים מצדד אל הטנקים, יורה ואינו פוגע, בוחן ללא מישקפת את הטווח והזווית, מוסר לתותחן תיקון קל.
“אין פגזים”, קופא לחלקיק-שניה הטען-קשר שלמה לוי, אחר הוא ממלמל כמוכה הלם: “אין לנו פגזים”.
הטנקים הסוריים מפלסים נתיב בוואדי, במרחק מאה וחמישים מטר. אפרים מדווח לאיתן.
“נתק מגע. מלא בטנק”, פוסק איתן אינסטינקטיבית. אחד-עשר טנקים אישיים שנפגעו החליף בארבעת ימי המערכה והמשיך.
“אין לי הרבה דלק, ננסה לעשות רברס ולצאת מהעסק”, משיב אפרים, ממהר להתקשר ברשת הגדודית, מדווח, “שניים סוריים ‘יושבים’ עלי”, מזהה את מיקומו בשטח.
“אפרים”, מתלהב שלמה לוי, “מצאתי פגז”.
“תקע אותו”, פוסק אפרים.
“הוא לא נכנס”, רועד קולו של הטען-קשר “הוא עקום”.
שני טנקים סוריים מזהים את הטנק של אפרים, מצדדים את קניהם מעלה אל העמדה. “אני המטרה שלהם”, מבהיר לעצמו אפרים, חסר אונים. הוא פוקד על הנהג לבצע “רברס היסטרי” ובתודעתו מתערפלים “מיני היסטוריה אישית” – וקולו של שלמה לוי.
“תקעתי אותו”, נזעק הטען-קשר הצנום, “תקעתי אותו עם חולץ תרמילים. אפשר לעבוד”.
אפרים מסתובב אחורה, מפעיל “כמטורף” את מקלע הנ”מ הבלתי תקין, “לדפוק סתמית בראש כפטיש של יום העצמאות”, מכוון בו-זמנית את התותחן אל צמד המטרות סגורות המדפים ושואג: “תירה”.
אין תגובה.
“אש”, הוא מרצין.
“אני לא מזהה אותו”, מצמצם איתן התותחן אישוניו. “האבק הזה מטמטם!”
“אז תירה באוויר”, פוקד אפרים, “לחץ על ההדק”.
“תראו, תראו איך הוא מדבר בשקט”, הוא שומע את הרהורי עמיתיו ברשת הגדודית ושב לשובבותו.
“חבר’ה, זה בין כה לא יעזור”. ואחר לוחש בחצי קול: “לעזאזל”. הפגז מחטיא.
שני הבהקים סוריים נשלחים אל הטנק, שני פגזים לשני צדדיו. אפרים נחלץ מעט אחורה בדריכות שיא. סגן מאיר מאתר מהרמפה המרכזית את זירת המאבק וחודר אל מערכת הקשר. “אפרים, כאן כוח-משנה טייגר. נתק מגע. אני לוקח אותם”. שני טנקים סוריים נדלקים, לוחכים זה את זה בלהבותיהם.
יוס מבחין באותה עת באגפו בעשרות טנקים, המצמצמים מרחק אל הוואדי. הוא מבעיר אחדים מהם, אך הטנקים הנותרים אינם מתרשמים: הם חולפים בצידי הטנקים הפגועים וזוחלים קדימה תוך דבקות במטרה, והמטרה רחוקה מאתיים מטר, והאשפה מיותמת והשמש מסנוורת והאבק מסמא וטנקים ישראליים נפגעים.
“המפקד”, משדר יוסי למח”ט, מתוודע בצריחו ובמכשיר הקשר למצבו העגום של הכוח, “אני זקוק לסיוע. הם מתקדמים ופורצים בעקשנות מאה מטר מאתנו. לכל טנק נותרו בממוצע חמישה פגזים. אחדים ממש חייבים למלא מחדש”.
“החזק מעמד”, שוקל המח”ט תשובה, “אני כבר מתגבר אותך. החזק מעמד”.
*
ביום ב’ בשמונה בערב יורד סא”ל יוסי מכבש המטוס בלוד: שלושה ימים קודם לכן בילה ירח דבש בהרי ההימלאיה. הרמקול קורא בשמו ובריצה “שגעונית” למודיעין הנמל והוא מאתר את נהגו. הוא יוצא בחופזה אל המטכ”ל ומקבל תידרוך על התחזית הקודרת בשתי החזיתות. הוא משוחח עם ראש מחלקת המיבצעים במטכ”ל, עם אלוף פיקוד הצפון וראש מטה הפיקוד, עובר על מפות עדכניות של ריכוזי כוחות הדדיים ברמת הגולן ויוצא ברכבו לאוגדת אלוף איתן. בשעת לילה מאוחרת הוא דן עם רפול על שיבוצו במערכה, יוצא לרמה לארגן טנקים וצוותים ומתקבל עם שחר בקריאות אהדה ע”י לוחמים מגדודו לשעבר. הוא מכנס בהתרגשות את הצוותים בסככה קרובה, מתדרך אותם ללא מפות וחיצים בנאום קצר, ספונטני.
בדאגה סוקר אותה שעה המח”ט את מצבת כוחותיו ומיקומם: אביגדור, עם 6 טנקים מפלוגת סגן אמי, מתפקד כעתודה לעת חירום; יאיר מצמצם כוחותיו בקו המעוזים ויוצא לפקודתו עם ששה טנקים אל זירת הקרב; כוח רטס מפטרל בציר מסעדה – בוקעתא ומחלץ אחדים מנפגעיו ממארב בזוקות לילי, סגן אלי מוסר על השמדת עשרה טנקים סוריים באגף הדרומי של חרמונית וסרן מאיר (טייגר) מבעיר מטרות מתל ג’ית ומדווח על היותו “קצר” בתחמושת. הארטילריה החטיבתית דרוכה לפעילות אינטנסיבית אך קרבות הטנק-בטנק בטווחי-אפס מסכלים את הפעלתה. חיל האוויר אינו יכול לסייע עתה.
המח”ט מחליט להטיל למערכה את שבעת הטנקים של אביגדור, מדווח לאלוף איתן.
“אני סומך עליך”, רוגע קולו של רפול, “נהל קרב שקול, שקט. אל תדאג, אנחנו נדפוק אותם”.
אביגדור יוצא לדרך בראש הכוח, מבקש מאמי למהר אחריו. הוא דוהר קדימה במהירות מסחררת, עוקף שיירות תחמושת ואספקה החוסמות את הדרכים ומעמיד פער של למעלה מחמש-מאות מטר בינו לאמי, שואף להקדים ולהגיע כדי למקם מיידית את אמי בפריסה רחבה ומתאימה בשטח. בדרכו הוא מאזין ברשת החטיבתית לאיתן המדווח על נסיגת-מה – 150 מטר אחורה תוך ירי והשמדת טנקים. חשוף בצריח, מוביל אביגדור את הכוח קדימה, מתוך וודאות שהעמדות על הרמפות תפושות, שהמפולת האפשרית רחוקה.
אולם, בהתקרבו לשטח התופת הוא מבחין, לרוב תדהמתו, בצנטוריונים הנסוגים לאחור מהרמפות. המחזה צורב, הולם – באחת עשרה שנות שירותו לא ראה סימן “לשיפור לאחור” צה”לי. המישור המסולע, המשופע בערוצים, טרסות, וקפלי-קרקע – שרוי עתה בסבך ענני אבק ועשן, המקשים עליו לאבחן את תוואי הנסיגה. הוא מנסה לשדר, להמחיש את המצב העגום ברשת החטיבתית, אך זו עמוסה בקריאות לעזרה ולחילוץ. יוס פורס בקשר את עוצמת המיתקפה הסורית ודחיקות כוחותיו – רק שלושה טנקים עודם מצויידים בפגזים והסורים מטפסים על העמדות במאסות טנקים. לוחמים נפגעים. קו ההגנה מידלדל מדי דקות. אם ישטפו עתה הסורים ויעברו את קו העמדות, מהרהר אביגדור טרוף-חששות, נאבד את השליטה האסטרטגית בשטח, ובמישור תכריע הכמות הסורית את האיכות בקרב כתישה פנים-אל-פנים.
“חבר’ה, המצב קשה והמלחמה עוד לפנינו”, מרצין יוסי בבסיס עורפי ברמה, סוקר את לוחמיו – צוותים מקוריים ומשולבים של שריונרים שלחמו בעור שיניהם מעטים ברבים, ו”חטפו”, רעבים עתה לתידרוך מינימלי. “אנו יוצאים ברגעים אלה ממש להצטרף לחטיבה 7 הלוחמת עתה בגיזרה הצפונית”, הוא בוחר את מילותיו, “ותוספת הטנקים שלנו יכולה להיות קריטית. המלחמה לא תהיה קצרה. נצטרך להכניס להם לתקופה ארוכה שתתן לנו נשימה ארוכה, שתעניק לנו אפשרות להתאושש ולהרתיע. חבר’ה זקוקים לנו. אנו עושים היסטוריה. בהצלחה”. בהתלהבות מטפסים הלוחמים על הטנקים, מתמקמים בתאיהם. ריח התחמושת הדחוסה הטריה, חריף “נורא” ומעודד. יוסי חובש את קובע הפלדה, מזדקף בצריח, נוטל בחוזקה את מכשיר קשר-החוץ ומתפרץ אל רשת משותפת לשני מח”טים במילים ספורות: “כאן התעמלות הבוקר! הגעתי. אני באיזור!” הוא חש רפיון של התפרקות רגעית ונדרך בצריח, “תחנות יוסי, כאן יוסי. נוע, נוע סוף!”.
אביגדור ממהר ועולה מן הכביש על המישטח, מנסה שוב להזעיק בקשר את המח”ט והמג”דים – אך ללא הצלחה. הוא נע איפוא למרכז הרמפות, עוקף סוללת אבני בזלת מעכבת ונתקל להפתעתו בטי-55 חתום-מדפים, שלושים-ארבעים מטר לימינו. אביגדור קופא כלא מאמין, כמוכה פטה מורגנה – טנקים סוריים על העמדות שלנו? התשובה רטורית.
הטנק הסורי עדיין אינו מבחין בו בהמולת האבק מסמא העיניים, אינו חושף סימני צידוד והגבהה מאיימים, שועט קדימה, חורץ גורלו. אביגדור עוצר את הטנק שלו, מצדד את הצריח לעבר טנק-האויב ולואט בקשר-הפנים אל התותחן דוד כליון: “תירה עליו. מהר”. הפגז פוגע במרכז הטנק ומבעיר אותו בלהבות. מחרוזת קצובה של התפוצצויות מהדהדת, אנשי-הצוות מזנקים החוצה אחוזי תזזית. אביגדור נרגע מעט, מתכונן ונערך לדווח למח”ט על ההפתעה המדאיגה. אולם כאשר הוא נוטל את פומית-הקשר מצטמצמים אישוניו – שלושה טנקים סוריים נוסעים מערבה, מאחורי הטנק הבוער כאילו “דופקים ראשם בקיר מתקרב”. שניים נושאים דגל אדום על האנטנות, עדיין אינם מבחינים בו. לפיכך הוא מתדרך את התותחן לירי מהיר “חיצוני” – טנק אחר טנק ללא אימות תוצאות הירי, “פשוט לעצור אותם”. דוד יורה ומבעיר טנק אחד. אולם כאשר הוא מתחיל לצדד אל הטנק השני, מבחין בו הטנק הסורי ללא פתיחת מדף ומכוון אליו. אביגדור רואה את קנה-התותח הסורי המצודד ומוגבה אליו בצריח המפוייח בהדרגה מאיימת, מקפיאה. “לחץ, לחץ”, זונח הוא את הוראות הקשר של ה”תורה”, וה”ספרות”, אותן הנחיל לאלפי תותחנים כמפקד בבית-הספר לשריון. האבק אופף את המטרה הנעה ודוד מתרכז בכוונת, מאמץ עיניו בדריכות-שיא. הטנק הסורי זוקר מולו במהירות את הקנה ואביגדור מקרב אינסטינקטיבית את הצידוד אל התותח, כאשר ההגבהה עדיין ממוקמת בגובה הטנק הקודם.
“לחץ, לחץ”, הוא שואג, סחוט כוחות.
דוד לוחץ בלי לזהות מטרה והטנק הסורי נבקע, בוער. יובל הטען-קשר דוחק עוד פגז והקנה מאתר טנק נוסף וקובע בו פגז והארבעה נושמים אבק, עשן, חום ואבק שריפה. מרגישים כטייסים השבים מגיחת יירוט: ארבעה טנקים בדקה וחצי של קרב התגוששות.
*
מעמדתו באגף הדרומי של הגזרה סוקר רס”ן (מיל’) יונה את שדה המערכה במישקפת ומאתר שני טנקי אויב הנעים מולו במישור. הארטילריה הסורית ממסכת באבק את איזור הירי, צולפת מטרים ספורים בצידיו. הוא מאבד את הטנקים, מזדקר שוב בעקשנות בצריח ומאתר אותם שנית במרחק 250 מטרים ממנו, המצטמצמים ומאיימים במהירות. הוא מכוון את התותחן ונותן פקודת אש, מבחין בשני טנקים בוערים. תוך כדי כך הוא מגלה להפתעתו כי גלגל-מתח שמאלי קרס ארצה.
הוא מעריך את מצבו: הארטילריה מתעצמת ומתגברת סביבותיו, טנק סמוך נפגע מרסיסים וזעקת מפקדו מהדהדת במוחו, מעכבת את החלטתו. יונה פוקד על הנהג לנסות ולבצע תפנית זהירה אחורה, אולם הנהג מספיק רק להניח רגלו על דוושת הדלק. פגז סורי כותש ומנפץ את מגן התותח ורסיסים חדים פוגעים ונוקבים במצחו של יונה, חודרים ללסת. הלסת מתעוותת, חוסמת את מעבר האוויר לקנה הנשימה.
יונה מתמוטט בצריח. פניו שטופות דם, עיניו קרועות לרווחה, נשימתו חשופה, גופו מקרטע, הכרתו אובדת. במעומעם הוא חש “שמדברים סביבו”, מנסה להתמודד בכאביו ולהתרומם – ונופל מטה. צוות הטנק קורא בקשר לאביגדור, מייצב את גופו. תוך דקותיים מתייצב טנק פינוי ושני הצוותים מעבירים אותו, תחת מטרות ההפגזה, במישנה זהירות אל סיפונו של הטנק המחלץ. מפקדו מחיש את הגופה הדוממת מאתיים מטר אחורה, אל נגמ”ש הרופא הגדודי, נגמ”ש ששימש כ”טרמפ” ליונה אל עמדות הכוח ביום השני לקרבות. צוות הטנק והחובש שמואל מניחים אותו על אלונקה ויונה מנסה לומר משהו, אך מחרחר. בפנים לבנות, בנשימה מקוטעת, הוא פולט בסתמיות “אני נחנק”, ונשנק. טראכיאוטומיה – חיתוך בקנה הנשימה להזרמת חמצן לסימפונות – מאבחן ד”ר אלכס, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, את הפעולה הדחופה ההכרחית להצלת חיי יונה.
בזירת הניתוח מתנשאים ענני אבק, השמש מסנוורת, פגזים נוחתים ארבעים ושלושים ועשרים מטר מהנגמ”ש ורסיסים חודרים בדפנותיו. אלכס פועל במהירות, פוקד על החובש שמואל שאש לחלץ מהנגמ”ש אלונקה ולהניח אותה ליד הדופן. הנגמ”ש משמש כמחסה למקום הנחת האלונקה. בעבר עשה אלכס ניתוח דומה בגוויה, בחדר ניתוחים מסודר. “ואז”, הוא מחייך, “אתה לא ממהר. האיש אינו נושם ואתה מבצע פעולה טכנית מקצוענית ללא מעורבות נפשית מינימלית”. עתה עצר את נשימתו.
הוא מוציא מתרמילו הקבוע את מערכת כלי הניתוח. אינו רוחץ את ידיו ואף אינו לובש כפפות. כל שניה קריטית. מוטב להסתכן בזיהום מסוים ובלבד להציל את החיים. גופו של יונה דומם, חירחוריו פסקו. אלכס נוטל סכין חדה (קנולה) ומאתר בעדינות ובמהירות את עור הסחוס בין החוליות. הוא אינו מתרגש אך מזיע – השמש קופחת ממעל. אפו נסתם מעוצמת האבק, אזניו סופגות רעשי “יציאות” הארטילריה ורעמי תוצאותיה בשטח. הוא חותך בין שרירים עורקיים, נזהר שלא לפגוע בכלי הדם. פצועים נוספים מובהלים אל הנגמ”ש, טנקים ישראליים בוערים מסביב. החובש מסתכל מהופנט בידיו של אלכס – איתנות, בוטחות. הוא חותך סדק צר ומחדיר בזריזות צינורית מעוגלת לקנה הנשימה. ממתין חלקיק שניה לתוצאות. האוויר נשאב ומתנקז פנימה והפצוע משמיע שריקה חדה. ריאותיו מתנפחות פתע כבלון אדיר ממדים. “ואז”, אמר אחר זמן הרופא, “אז נשמנו אנו”. פחות משתי דקות ארך הניתוח. נגמ”ש אחר נוטל עתה את יונה ומעבירו לבי”ח-שדה בצומת קרוב ומשם לבית-החולים בצפת. ד”ר אלכס מבחין רק עתה בפגזים הניתכים שלושים מטר ממנו, בשריקות “יציאות” הארטילריה, וחוזר לנגמ”ש. מחזק בדרך את קסדתו, רועד דקה ארוכה.
*
“טנקים שלהם מטפסים ועולים על העמדות שלנו”, מדווח אביגדור בטון סטרילי, “כל הטנקים שלנו”, הוא מוסיף, “אינם בעמדות”.
“אני יורה ויורה ויורה”, הוא מזהה את גווני קולו הצרוד של אמי, הפרוס במישור לימינו, “והם בוערים אבל הם מתקרבים. זה הולך להיות קרב בטווחים של שלוף”.
“חבר’ה”, מתפרצת זעקתו הנצורה, “אל תתנו להם להפוך את הגיזרה ל’דרייב אין'”.
והטנקים הסוריים, בוערים, מתקדמים וכובשים שעל אחר שעל, שדרות מתמשכות מתנקזות אל הוואדי.
“המצב חמור”, פותח אביגדור שדר למח”ט ומתדרך את התותחן להשחלת פגז בטנק סורי, המעפיל בזיגזגים מן הוואדי. עשרות טנקיסטים סוריים מתרוצצים בבהלה בין הטנקים הישראליים לסוריים, מנסים להצתוות בטנקים המטפסים או לרדת אל המישור. אביגדור אינו פנוי לזנב בהם במקלע המפקד, הוא אורב ממרחק מאתים מטר בדריכות-שיא לכל טנק העלול להעפיל מהוואדי אל שפת המישור.
“כוחותי רחוקים כשלוש מאות מטר מהעמדות”, הוא לואט למח”ט, מקפיד על הבהרת התמונה בנגמ”ש הפיקוד. “אנו חייבים לבצע מאמץ עילאי, כל מאמץ, להביא כל טנק אפשרי לגיזרה. עלינו לחמש במהירות האפשרית את הטנקים שנותרו עם חמישה פגזים”.
“אתה מפקד הגיזרה”, חודר המח”ט לכוונתו, מחזק את כוחו של אביגדור בשטח, “ואני מעביר את כל הכוחות לרשת שלך ואביגדור- שמור על עצמך!”
המילים האחרונות מחמשות את אביגדור בעידוד, בתחושת מרץ חזק, אנושי. “זה ממלא אותך”, הסביר אחרי הקרב, “הייתי מרוגש”.
“הם לא יעברו אותי, המח”ט”, משיב אביגדור, בן בכור למשפחה תימנית ותיקה, מתרווח בצריח, “אני פנתר שחור. הם לא יעברו אותי!” הוא משמיד ששה טנקים המזנקים אחד אחרי השני מהוואדי.
שני ק”מ מקו הבלימה הארעי החדש, חמישה ק”מ מנקודת התיחמוש, שומע יוס את הוראת אביגדור ופוקד על סגן אלי לחזור אל הקו, “שיראו שיש כלים”. אלי מתקדם אל העמדות עם פגז בודד בלועו, מתקשר למח”ט ומקשה: “היכן אתה רוצה אותי?”
“האם אתה באמת ללא תחמושת?” חוקר המח”ט.
סגן אלי אינו משיב. הוא מבחין בכוח אביגדור הבולם, עולה על הרשת ומאזין לפקודותיו הנוסכות ומזרימות בטחון ומקצוענות “כמו בתרגיל”. הוא רץ “במהירות הטנק” למרום גולן, דוחס “חצי בטן”, מתייצב באגף הדרומי של הכוח ומדווח לאביגדור בהתרגשות: “חזרתי”.
*
בענני אבק מתאכבים מתגושש קומץ טנקים בטנקים סוריים המטפסים בדבקות-במטרה אל העמדות הישראליות ומתדפקים עליהן. ספורים, כחמישה עשר, נאבקים הטנקים הצה”ליים במרחקים של 250-500 מטר מעמדותיהם המקוריות, החולשות על העמק כשטח השמדה אידיאלי, מנהלים קרב במישור מסולע, משופע ב”שטחים מתים” בין כוחות המישנה. להבות ועשן מהטנקים הסוריים והישראליים הבוערים, אבק התנועה ו”טפטופי הארטילריה” והשמש המסנוורת, מקהים את עירנות חיבוקי המוות ההדדיים, מכבידים על מלחמת הטנק הבודד בשלוש מאות וששים מעלות של פטריות עשן ואבק ומטרות אוייב.
הקרב מתפתח בקילומטר זעום של פריסה בשטחי העיבוד של מושב אלרום. הכל “קצר”. חום הלהבות חובט בפנים, הרעש הולם דרך קובעי הפלדה, מדליק ומשכך עייפות של חוסר שינה בן 72 שעות. ריח אבק השריפה מנשב כרוח עצמאית לכל דבר, שטחי העיבוד החקלאיים נחרשים מחדש בשרשאות הטנקים.
אביגדור מנצל הפוגה רגעית בוואדי, מנסה להשתלט על הכוח הישראלי ולייצב אותו בקו הגנה ברור ונייד, אך כל טנק טרוד בבעיותיו. לפתע הוא מבחין בשדרה מסודרת של אחד עשר טנקים ישראלים השועטת על הכביש.
הטנק המוביל מבהיר – כוח רטס כמפקד הגיזרה. מחליט אביגדור למקם את הכוח הטרי, המצוייד ב”בטן מלאה”, בעמדות המישוריות החולשות על פתיחת הוואדי ולתגבר בכוחו שלו את האגף הדרומי של חרמונית.
“אני שומר עתה על הוואדי”, הוא פונה ברשת החטיבתית ומתדרך את רטס, המתקרב על הכביש. “אני נע דרומה לגבש את הכוח. מוכן לקחת את גיזרת הוואדי. מוסכם?” רטס מאשר, מוביל בראש הכוח אל הוואדי, כאשר אביגדור מתקדם בין הלהבות אל האגף הדרומי. רטס מתמקם במישור החולש על טנקים מעפילים אפשריים בוואדי, אך שני טנקים סוריים מפתיעים אותו בפעולת טיפוס משולבת. פגז ישיר מבעיר את טנק ד’ 300 מטר מהוואדי. רס”ן אבנר ל. המתפרס בצמידות לו, מחלץ מהטנק הבוער שני אנשי צוות. רטס ונהגו קבורים בין הלהבות. הוא חוזר ומטפס על הטנק שלו, מסתכל דרך מקרה על מיקומו של הכוח ונדהם – כוח רטס וטנקים נוספים נעים כחמש מאות מטר אחורה. הוא חש שנוטשים אותו, שהכוח בסכנה, שהלוחם אינו מאמין בכוח, אחרי שלוש יממות של בלימה. הוא נסוג בקו זיגזגי אל העמדות הדרומיות, אל קו הנסיגה, ומנופף דגליו קדימה.
*
נחשון פורץ טנק בודד מטה מטר קדימה. הכוח מתעקש וממתין באותו קו נסיגה מאחור. סג”מ עמיר, בן ה-21, איש כוח רטס מכניס להילוך קדמי ונע לבדו אל הוואדי, בודק את מלאי התחמושת וחולשה כללית חודרת את איבריו – אשפתו מרוקנת. פגז אחרון נעדר. שניה ארוכה מתקדמת עינו על מקלע המפקד. הוא מתנפל עליו וסוחט אותו “בכל כוחותיו” בכיוון הוואדי, נסוג מעט אחורה, עדיין חלוץ בין עמיתיו לכוח, עולה על רשת אביגדור, מתנצל בקוד צרוד, בהססנות.
“אין לי תחמושת”, הוא מודיע, “מה עלי לעשות?”
אביגדור מופתע ומעודד ממהלכו של המט”ק הצעיר, שוקל תגובה זהירה. טנקים אינם עולים עתה מהוואדי, הוא מהרהר. אם יורה לו לסגת אחורה יצטרפו אליו ויחקו אותו כל הטנקים הנוספים וקו הבלימה הדליל, הפרוץ כבר עתה, יחלש, יינקה ממחצית כוחו. אביגדור מזדקר בצריח, מנופף בידיו לעמיר בשיפעת האבק, משלב תנועת דגל שריון קדימה, מניף ידו בביטול מרומז לעבר הוואדי כאומר: “לא חשוב, סע קדימה! שיראו אותך!” אחר מצביע על יחסי הגומלין בין הטנקים והוואדי בלשון: “מדוע הם אינם מתקדמים?”
עמיר אינו משיב. הוא פוקד על הנהג לבצע חיקוי מפקד בעקבות אביגדור והשניים יוצאים, בשיירה דלה אך נחושה בהחלטתה הבלתי אפשרית, לחסימתו ההרמטית של “גיא ההריגה” החטיבתי, הבטן הרכה, הפוצעת.
אחרי עשרות מטרים הם עוצרים. מעמדתו החולשת על הוואדי מתאר אביגדור, בזוית ראיה שאינה מקיפה את כל הגיזרה, עשרות אחדות של טנקים הזוחלים, מפתרסים ועומדים לטפס על מיתלול 30 המטר של הרמפות. “ההכרעה בקרב על הגולן”, הוא מעריך, מתנהלת ברגעים אלה. הכוח שיתפוס עתה, ברגעים אלה ממש, את העמדות – שלוש מאות מטר של מישור מהכוח הישראלי, מאתיים מטר של מישור ומיתלול לכוח הסורי – יכריע את גורל הקרב בגיזרה הצפונית. האחריות הכבדה חותכת בשלוותו. ברצף מחשבותיו מצתוות חלום בלהות שלא יצליח במשימתו, שייכשל בכיבוש העמדות בקרב. רצף בלתי נלאה של אסוציאציות מתעל אותו למוראות הכשלון – נסיגה חטיבתית חפוזה, בלתי מבוקרת, מאות פצועים ואין מחלץ, טנקים בוערים, מתפוצצים, גוויות שרועות בשטח. אותו רצף מעלה במקביל סידרה של תכסיסים פסיכולוגיים לשיכנוע אותו רוב דומם. פורץ קדימה, הוא משכנע עצמו שבקולו הוא מסוגל להציל את המצב, במזיגת גוונים רגישה, מדוייקת, של פקודה גורלית. בשקט חד-משמעי ורך, מרחיק פאניקה אפשרית וחורץ תפנית, הוא נוטל את מכשיר קשר-החוץ, אוחז בו בחוזקה.
המח”ט מנסה להטיל כל טנק אפשרי לזירת הקרב, יאיר מגייס ששה, חולף בדרכו על פני שיירות “הדרגים”, נע בתוככי כפר עין חוור הנטוש, עולה על שדות העיבוד של אלרום ומבחין בכנפיו של מטוס פנטום מרוסק על הקרקע, עיניו מגששות בהמולת האבק והעשן. הוא מבעיר טנק סורי בטווח שלוש מאות מטר וטנק סורי אוגף אותו וכמעט משחיל פגז חודר שריון מתחת למדפי הנהג. יאיר נפגע בידיו מרסיסים ותחושת חוסר האונים הולמת בו. ידית ההיגוי של הטנק נסדקת, והוא ניצב בשטח כאנדרטה חיה מול כל תותחן סורי. טנקים סוריים מתקדמים אליו מרחק מאה מטר, והוא מוצא מיפלט במכשיר הקשר ומנסה לקרוא “לכל העולם”. אחר דקות הוא מאתר מצריחו את קצין המיבצעים הגדודי. הוא מטפס על הטנק שלו, רץ עמו לאגף הדרומי, מגרה את הטנקים הסוריים לטפס על העמדות ואז – כמו בתסריט בדוק – מזהה קנה אלכסוני מזדקר, גחון מיתמר ורק אז בסבלנות חותך פקודת אש ומשמיד טנק אחרי טנק. בתודעתו שבים וצפים סיפורי אביו על הנסיונות הנוספים לחיסול מכת הארבה בדגניה: המתיישבים הקיפו את הענן הצהוב בחביות עגולות מרוחות במישחה דביקה, אך לשווא. הגזם ניתר מעל החבית וממנה לצמרת העץ. אז תפרו מעילי-בד לבנים, וקשרו אותם בחוטים לגזעי העצים, והמתינו לתוצאות. דומים למתים בתכריכיהם ניצבו העצים דוממים בדגניה, מנבאי רע. הוא נוטל את מכשיר הקשר, מתחיל להנחות ארטילריה.
“תחנות ‘שוטר’ כאן ‘שוטר'”, פונה אביגדור אל הכוח המרוחק כק”מ מחרמונית. “עולה עלינו עכשיו כוח סורי גדול. המגמה שלנו תהיה לתפוש את העמדות בחזית הקרובה ואז אנו נשלוט עליו מלמעלה למטה”. הוא מקפיד על הערכת-מצב אמינה, שקולה, היגוי חד וברור, גוון קול מינימלי. “נועו!”, הוא מחזק מעט את עוצמת קולו, “תיפשו עמדות והשמידו אותם!”
טנקים ספורים בלבד נעים קדימה, ואחר עוצרים. הסורים מתקדמים כמאה מטרים, מקיפים את הכוח משלושה עברים. “המח”ט”, מתפרץ קולו של אביגדור לרשת, שקט. “אני חושב שזהו זה”.
“נסה עוד להחזיק מעמד”, שוקע קולו של המח”ט. הוא יודע כי אביגדור דובר בלשון המעטה ומתקשר לרפול: “זהו, רפול. אנחנו נגמרים. זה הסוף”.
רפול משתתק, מחוויר. תבוסת “7” חורצת את גורל הקרב על כל רמת הגולן ונגמ”ש הפיקוד שלו יושב 7 ק”מ מאיזור הקרב – דקות של שטיפה סורית. הוא מסתכל בעוזריו – קצין המודיעין וקצין הקשר – סוקר את פנים הזחלם בחיפוש אחר נשק נוסף ואומר בחצי-קול: “חבר’ה, אנחנו נשארים אתם עד הסוף, בסדר? אנחנו לא חוצים את הירדן מערבה, הא?”
מאמץ סורי שני שוטף בעמק, במטרה לפרוץ אל הציר חאן-ארנאבה-ואסט. כוח סרן מאיר (“טייגר”) מדליק מעמדותיו בתל-ג’ית עשרות כלים, נוצר אחר שעות את אישו. הטנקים הסוריים מתקדמים אל התל והכביש, מסכנים את אגפו של כוח אביגדור, הנאבק באיזור הרמפות. “המח”ט”, הוא פונה ככוח עתודה עצמאי ישירות, “אני קצר בתחמושת, נותרתי עם שני פגזים בלבד לקנה”.
“אני מבקש שתעמוד עוד עשר דקות”, הוא מאזין לקולו של המח”ט, “יבואו להחליף אותך!”. המח”ט מדרבן את כוחותיו האחרונים ומטיל למערכה כוח מאולתר של חמישה טנקים בפיקוד קצין מהחטיבה, סרן אבינועם וכוח התגבורת של יוסי – 13 טנקים רעננים המתקרבים אל גיבעת החפ”ק. בין המוצב הסמוך לבוסטר לכביש הראשי מתפתחת מיתקפה סורית עזה. המח”ט מקדם את קבלת הפנים: “הבעיה – הכביש והרכס. טייגר ללא תחמושת עומד להישבר”.
“אל תחשוש לתת לי את המשימה היותר רצינית”, מציע יוסי. “הפסדתי כבר יומיים. אני חייב להשלים את החסר, לכסות”.
אביגדור עולה על הרשת החטיבתית, מעריך כי הכוח המעורב אינו מאזין ברשת הגדודית. “תחנות ‘שוטר’, כאן ‘שוטר'”, הוא מזהה עצמו. “כל מי ששומע אותי, כל מי ששומע אותי, להתחיל לנוע קדימה על מנת לתפוש את העמדות. סוף”.
“המפקד”, עולה מתוך הדממה המביכה קולו הצרוד של סגן אמי, “אני שומע אותך. מציע שאלך ואסמן להם עם הדגלים”.
“לך”, קוטע אביגדור, מבחין בדאגה בטנקים הסוריים המתקדמים בפריסה רחבה אל הרמפות, מצמצמים מרחק בעקשנות. מזדקף בצריחו סוקר אביגדור את גוש הטנקים החטיבתי. אמי ואיתן נעים מטנק לטנק, חוזרים ומתווים את כיוון התנועה, ודגליהם מתנופפים כמעט בודדים, מבויישים.
“עצור”, פוסק אביגדור מאוכזב, “אל תתקדם”.
“גם אני אלך עמו”, חודר קול בלתי מוכר לשיחה. ריק מתחמושת נחלץ סג”מ עמיר לעזרה.
לפתע נאלמת שפת הדגלים. עשרות טנקים סוריים מטפסים לאורך קו הרכס, מנצלים חצי דקה של תדהמה וחורשים בשרשראותיהם את שדות אלרום. הכוח החטיבתי נרתע, נסוג אחורה, יורה ומבעיר מטרות. אביגדור מדווח למח”ט.
“אני רוצה ברד”, חותך המח”ט, אל קצין הסיוע החטיבתי, מנסה להרוויח דקות.
אלפי פגזי 155 מ”מ מונחתים ומאות פגזי קטיושות מבעירים כשבעה טנקי אויב על הרמפות, מעכבים לדקות של התאוששות את התקדמות המיתקפה הסורית.
סרן אבינועם מתקדם ומתפרס עם שלושה טנקים באגף הדרומי של חרמונית. שני צנטוריונים בוערים באגפו הימני, אחד נפגע במיגבהת התותח. טען-קשר מתפרץ מבוהל מטנק בוער נוסף, במרחק שלוש מאות מטר מאבינועם, ומתחמק בצידי טנקים סוריים בוערים. האבק עומד. אבינועם מבעיר חמישה טנקים סוריים בפגז ראשון, זה אחר זה, מטווחים של מאה וחמישים ומאה מטר.
“המח”ט”, נוטל אביגדור את מכשיר הקשר כשהוא מזהה עשרות טנקים נעים מולו, “המצב אינו נורא. אנו כבר עומדים להשתלט”… ונאלם.
לפתע, הוא מבחין בטנק סורי הנעצר מאה מטר מולו ומכוון אליו תותח בגובה הצריח. הכל מוכן, הוא מהרהר, עליו רק ללחוץ. הוא מטולטל לשניות אחדות בזכרונות: שדרת פאטונים בדרך לאל-עריש. טנק בוער. האש אוחזת בבגדיו. הוא נחלץ מהצריח וקופץ, מתגלגל על החול כשמיכה, “האש ניצחה אותי”. הוא אומר למג”ד, ושוכב בבית חולים בסדינים לבנים.
הוא מתעשת. “טנק”, הוא זועק לתותחן דוד, “תירה עליו מייד”.
“באיזה טווח”, מקשה דוד, אחרי 72 שעות רצופות של לחימה אדומות עיניו. הוא אינו מזהה דבר בזרימת העשן מול הכוונת.
“לא משנה”, הוא חותך, “לחץ לחץ!”
אותה דקה שומע סג”מ עופר, מלוחמי פלוגת אמי במכשיר הקשר שאבי, מ”מ בפלוגה נפגע. אבי הוא המפקד האחרון שנותר מהפלוגה הזאת, הוא מהרהר, עלי לחלוץ אותו “בכל מחיר”. הוא מתקשר לטען-קשר ופוקד: “אני מרים דגל. סע אחרי!” הוא מניף דגל ומבחין כי טנק אחר נוסע בעקבותיו, גופה שכובה על סיפונו.
“איתן”, הוא קורא נרגש בקשר לסמג”ד, “‘שוטר’ הלך, נהרג”. קטיעת דיבורו של אביגדור במהלך הקרב עם הטנק הסורי, קולות הפגזים והדממה בקשר מאמתים את החששות.
אביגדור שב ובודק אם דוד השמיד את הטנק הסורי, מאזין בקשר-החוץ לדיווח על מותו שלו ואינו מספיק להכחיש – טנק סורי נוסף מטפס אל פיתחת הוואדי ואביגדור ממהר להבעירו.
אחר דקות של אלם נשמע קולו השליו: “תחנות ‘שוטר’, כאן ‘שוטר’, אני עדיין בסדר”.
“הורדת לי אבן מהלב”, משיב איתן אינסטינקטיבית ומתרווח מעט בצריח המפוייח, “הכנסת אותנו למתח”.
*
הסורים שבים ופורצים אל הרכס. האגף הדרומי של הכוח נפרץ. הטנקים הסוריים עוברים את קו ההגנה המקביל לתל גית, כוח מישנה סורי מטפס על התל. “טייגר” מדווח על טנקים מולו ומאחוריו, נותר ללא כל פגז, טוען את כיס ימין והסרבל ברימונים. סרן אבינועם מבעיר שניים מחמשת הטנקים המתקרבים לכוח טייגר. יוסי נע “כאבי המטורפים” אל הבוסטר. טייגר מודיע בקשר “אנו נסוגים” ואבינועם מחפה עליו. גל חום שוטף את אבינועם. טנק לשמאלו נדלק, ההדף והסינוור משהים את פעולתו. מפקד הטנק מזנק מהצריח הבוער, רץ אל תא הנהג, מבחין ב”עיסה”, סוגר את המדף ומקיא, הטען-קשר מטפס על טנק אבינועם זב דם, עמוס רסיסים וכוויות. אם יפרצו הסורים עתה בחלק הדרומי של הגזירה, הם יאגפו את כוח אביגדור, יכתרו אותו וישטפו אל הגשרים. “הם הולכים וכותשים אותנו”, זועק אבינועם, יורה מסונוור מהתפוצצות הפגזים. טנקים סוריים אחדים מתקדמים בגיזרת אביגדור ואינם נבלמים, עשרות פצועים והרוגים לכוח. החלטתו של המח”ט נחושה “לא לזוז אחורה שעל אחד”. הוא משהה את דיווחיו למפקד האוגדה, רפול.
יוסי עולה על גיבעת הבוסטר, מצליח לאחוז באוכף שלוש מאות מטר טרם הגיע הכוח הסורי. כאן הוא פותח בקרב מגע בטווחים של 200-300 מטר ומשמיד כשלושים טנקים סוריים. הסורים מאיטים את קצב ההתקדמות ושולחים כוח מצפון לכביש, כדי לאגף את הכוח של יוסי על מדרון הבוסטר מדרום. ארבעה טנקים סורים מתקדמים כשלוש מאות מטר אל שביל עפר המוביל לעמדות הבוסטר. “הזהר, מימינך!” קורא אל יוסי סגנו, שמוליק.
יוסי מנסה להפנות את הקנה לעבר הטנק הסורי המכונן אליו, ופגז חודר-שריון נפיץ פוגע בצריח הטנק שלו. “נפצעתי קל”, הוא מדווח למח”ט, ממשיך בנשימה חטופה לסגנו: “תפוש פיקוד!”
הוא יורד לעמדת המתנה ובודק עצמו: משקפיו התרסקו, פגיעות רסיסים סביב עינו הימנית. “לעזאזל”, הוא מסנן, “לא נותנים לי להילחם”.
*
“תחנות “שוטר” כאן “שוטר”, שימו לב”, חוכך אביגדור מילותיו בגיזרה הצפונית של חרמונית. כל דקה של המתנה משמעותה התקדמות נוספת של שריון סורי, פגיעות במפקדים ובטנקים, כשלון המערכה. “אם הסורים מסוגלים לעלות לעמדות באומץ כזה, האם אנחנו, יהודים, איננו מסוגלים להדוף אותם? זו בדיחה עצובה. האם הם יותר אמיצים מאיתנו? חבר’ה, זה לא ייתכן! אנחנו נדפוק אותם! חבר’ה, אני מבקש שתתחילו לנוע!”
הקול הבטוח, המעודד, עובר במכשירי הקשר כמיברק, כקורא תגר. באמונה, ללא דגלים, נע הכוח פרוס ברווחה קדימה כמכבש רב-עוצמה, מטאטא בחיפוי הדדי את הטנקים הסוריים שעל העמדות. הירי חפוז, מחדיר פגז בודד בכל טנק, אינו משתהה לאמת את הפגיעה. עשרות טנקים סוריים בוערים, אחדים מנסים לסגת.
“הנצחון בידנו”, מתרגש אביגדור בקשר, מקפץ על מושבו, “הם נסוגים ומושמדים”.
“אתה גדול”, מתפרץ המח”ט, מזהה מגיבעת החפ”ק פטריות רבות חדשות, המתאבכות בשדה המערכה. “אתה גיבור ישראל! כולכם גיבורים. אני אוהב אותך! שמור על עצמך”.
בתנופת תנועה מתקדמים הכוחות אל הרמפות בין טנקים סוריים מתפוצצים, שבים וחוזים בשדה הקטל של “עמק הבכא”, הופכים את העמק העכור, את האיום הסורי על רמת הגולן, למיטווח חביונות, למאכולת אש, לבית קברות לטנקים, לפתח-תקווה.
“רבותי”, חודר קולו של מפקד האוגדה אל מכשירי הקשר. “אתם הצלתם את עם ישראל”. רפול אינו נוצר את רגשותיו: “אתם הצלתם את עם ישראל“.
אמר לי אדם שהשתתף במלחמה, ודווקא בחזית הדרום, שהמאמרים האלו חשובים מאוד, כי בארץ נוטים לדבר בעיקר על חזית הדרום, אבל, לטענתו, בפועל החזית הקריטית היתה הצפונית דווקא. בדרום היה את כל סיני, אז המצרים היו כובשים את חצי סיני, לא היה קורה כלום. בצפון הסורים היו צריכים להתקדם כמה עשרות ק״מ והם היו כבר בתוך האזור המיושב בצפיפות של ישראל. דווח גם על 5 טנקים סוריים שהגיעו קרוב לצפון הכינרת אבל משום מה לא המשיכו.