עטיפת חוברת לבתי הספר משנות השבעים שבה קובצו הכתבות של רנן שור.

לציון מלאת 49 שנים למלחמת יום כיפור הנה אחת הכתבות המפורסמות ביותר שפורסמו על קרבות מלחמת יום הכיפורים. כמעט בזמן אמיתי, מייד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כתב רנן שור הצעיר שני מאמרים על הקרב המפורסם ברמת הגולן.

באדיבותו יקום תרבות מביאה לכם את המאמרים הללו שוב, וברשימה זאת את חלק א’, המאמר הראשון.

צמד כתבותיו של רנן שור, כתב “במחנה” בן ה-21, פורסמו לאחר תחקיר עומק בשטח מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, בליווי תצלומיו של טום היימן, ותוך כדי מלחמת התשה בחזית הסורית. הכתבה הראשונה, שפורסמה ב-12.12.73 תחת הכותרת “הקרב בו נבלמו הסורים”, זכתה להדים רבים. שבוע לאחר מכן הסכימו עורכי “במחנה” להצעתו של שור לקרוא לפרק השני “הקרב על עמק הבכא”, וכך נכנס הקרב להיסטוריה.

בהמשך כתב שור סידרת מאמרים נרחבת נוספת על הקרב על לב הרמה, “כוח צביקה”, על הקרב על גשר בנות יעקב, על הפריצה לסוריה, ועוד.

בסופו של דבר קובצו מאמריו בחוברות שנלמדו בבתי ספר, וכיום רנן שור מסריט על פיהם סרט תיעודי.



עטיפות שלוש החוברות לבתי הספר שקיבצו את כתבותיו של רנן שור על מלחמת יום הכיפורים

יקום תרבות פירסמה גם את החלק השני, וכבונוס נפרסם גם חלק ג׳ ובו כתבה מכתב העת “מוניטין” שבה רנן שור מספר על הכתבות והשלכותיהן.

שער במחנה 12 דצמבר 1973
שער במחנה 12 דצמבר 1973, “ארכיון רנן שור”, באדיבות משרד הביטחון
עמוד פתיחה של המאמר ״הקרב בו נבלמו הסורים״ של רנן שור ב״במחנה״
עמוד פתיחה של המאמר ״הקרב בו נבלמו הסורים״ של רנן שור ב״במחנה״

הקרב בו נבלמו הסורים/ רנן שור, במחנה, 12.12.73

“יום ג’ ה-9.10. מצבנו חמור. אנו על סף יאוש” רושם קצין המודיעין של חטיבה 7 הלוחמת בגיזרה הצפונית ברמת הגולן. “הסורים מנצלים את הוואדי לרגלי הר חרמונים ומחדירים בו כוחות. במקביל, הם חודרים בציר תל-ג’ית-אלרום, כדי להתחבר לכביש קונייטרה-מסעדה. רטס ואביגדור נאלצים לרדת למדרון אחורי עקב הפגזה ארטילרית כבדה והסורים מנצלים זאת לקידום כוחות, לתפישת רכסי חרמונית. טייגר, על ציר מרום-גולן – אחמדיה, מדווח על אזילת התחמושת. המצב קשה. כל הכוחות הפנויים באגפים מופנים אל איזור הפריצה. כולל העתודה. רטס נהרג. אביגדור מקבל פיקוד על האגף הצפוני, מתחבר עם שארית הכוחות של רטס, ומנסה לבצע התקפה נגדית ולתפוס חזרה את ראש הרכס. מפקדים בכוח שלו נפגעים ללא הפוגה. השליטה בכוח נעשית קשה מרגע לרגע. אך אביגדור ומפקדי המשנה מחזירים, תוך הפגנת דוגמה אישית ומנהיגות, את הטנקים שלנו שנסוגו ואיבדו כיוון. המגע נערך בטווחים של 150-50 מטר. אנו שולחים קדימה כל טנק בודד שמגיע, כולל שרמנים. כל טנק חיוני עתה במערכה. המלחמה קשה לשני הצדדים. אנו על סף יאוש. מצפים בכליון עיניים לאחד המפקדים שצריך להגיע ממרחקים, והוא מגיע. הוא מקבל תדריך מהמח”ט, יוצא עם אחד עשר טנקים רעננים לפיתחת הגיא ומשתלב במהירות בקרב. הוא פותח את האגף הדרומי של חרמונית, מבעיר עשרות טנקים סוריים ומכריע בכך את הקרב. האויב מושמד ומובס”.
בערבו של יום הקרבות המכריע והמייצב בשתי הגזרות ברמת הגולן, מגיע אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, לפגישה עם לוחמי הגיזרה הצפונית. הוא מעפיל עם מטה החטיבה לתל-ג’ית וצופה ב”גיא ההריגה”, “עמק הבכא”, “גיא בן-הינום” – שמות פנים-חטיבתיים ספונטניים לעמק חרוך אחד של התפוצצויות ועשן וצבעי הסוואה: שחור-צהוב-ירוק. הוא אינו משתמש במשקפת שדה. למעלה ממאתיים ועשרים טנקים סוריים, עשרות נושאי גייסות, משאיות תחמושת וכלי רכב אחרים פזורים על מישור מסולע; עשרות כלים על העמדות הישראליות: מיבנים ערוכים של גדודים ופלוגות, שעדיין בוערים בעשן לבן, חום ושחור, הפוכים, פגועים, מתפוצצים וניתכים לרסיסים. אחרים נטושים, מובסים.
אחוז-התרגשות מסתכל האלוף במפקדים המפוייחים, לוחץ את ידיהם ומחבק בלהט את י’, המח”ט. “הצלתם את עם ישראל!” הוא אומר. וממשיך כמו באותה נשימה: “מוכנים לעלות על הציר לדמשק?”
“קרב טווחי-הכידונים ברמת הגולן”, מקרבות השריון העזים והאינטנסיבים ביותר שהתנהלו אי-פעם על שעלי אדמה ספורים, נערך על פריצתו האפשרית של “הקו הירוק”. על ישובי הגליל ועמק הירדן, על עצם קיומה של מדינת ישראל. זהו קרב-מפתח במערכה על רמת-הגולן; בה התקדמו כאלף ומאה טנקי אוייב ביומיים הראשונים, מול מספר נחות בהרבה של טנקים ישראליים; שלוש דיוויזיות חי”ר ממונעות נעו מול כוחות זעומים של חי”ר בצד הישראלי; אלפי קני ארטילריה ריככו את הפריצה, מול עשרות קנים ישראליים. במאסות, בעיתוי מפתיע, בציוד מעולה ובלוחמת לילה משופרת הצליחו הסורים לשטוף קדימה בגיזרה הדרומית תוך ניצול תנאי השטח המישוריים, החסרים תילים שולטים, וחדרו עמוק, ביום השני למלחמה, בצירים בוטמיה – רמת מגשימים – אל-על; רפיד – גמלא; רפיד – חושניה – יהודיה; חושניה – ציר הנפט – נאפח. בשעות גורליות אחדות, במאות דקות קריטיות פרצו, הסתננו וקרבו הכוחות הסוריים כדי טווח ראיה קרוב אל גשרי הירדן ואל הכנרת. מפקד חטיבה בגיזרה הצפונית עמד על סף עריכת כוחותיו בשלוש מאות וששים מעלות וניהול קרב כיתור. שיבה ל”מעטים נגד רבים”. בחזרה ל”דוד וגוליית”.
ואז, במשך יום, לילה ובוקר, מפירות מחלקות ופלוגות טנקים ישראליות פצועות את אותו “מאזן אימה”. בקרבות מקומיים בין טנק לטנק הופכים שריונרים ספורים “ניצול הבקעה סורי” בגיזרה הדרומית למיגננה סורית מקומית בת שעות. הם נלחמים עד הפגז האחרון. מכשירי הקשר הפתוחים מעבירים את קולות הצוותים המכותרים, היורים ומבעירים ונפגעים, מרוקנים את אשפת התחמושת; עוזבים את הטנקים עם נשק אישי ומקלעונים ורצים מול מכונות יורקות אש. מוצבים מכותרים דורשים הפגזה ארטילרית ישראלית על האויב. במרחק מטרים ספורים מהבונקרים. חוליות טכניות מתקנות בקצב שיא טנקים פגועים, השבים למערכה עם צוותים חדשים. רופאים, חובשים וצוותי-הליקופטרים מחלצים פצועים תחת הפגזות. מפקדים בשטח נוקטים בלשון המעטה, כמעט סטרילית. בקולות שלווים הם מזהירים מהתקפות גדולות המתקרבות והולכות. כאשר הם מבינים כי העורף החטיבתי מתקשה לשלוח כוחות תיגבור, הם משהים דיווחים כדי לא להדאיג.
המצב נעשה קריטי משעה לשעה. מוצב החרמון נכבש והלחימה במסדרונותיו ובכוכיו תארך חמישה ימים. ארבעה ממעוזי הגיזרה הדרומית מכותרים. ביום א’, בשבע וחמש דקות בבוקר, חודרים טנקים סוריים לרמת-מגשימים ומוצב דרומי מותקף על-ידי מאה טנקים. טנקים ישראליים, המחלצים את מאות הפצועים וההרוגים, מתקשים לחזור לקו ומדללים את המערך הלוחם. חבורת פיקוד מדלגת אל מחנה צבאי בגבולות “הקו הירוק”. בשתים שלושים וחמש חודרים כוחות סוריים לנאפח ונבלמים על גדרותיה ובבסיס עצמו בפגזיו האחרונים של “כוח צביקה” – שאיננו אלא טנק בודד. בשלוש ושלושים אחר הצהריים מתקרבים חמישה טנקים סוריים אל נקודת שפך הירדן לכינרת (בטייחה – 4 ק”מ מהירדן), נעצרים במפתיע וממאנים להתקדם עד שמגיע כוח ישראלי בולם.
נשאלת השאלה, מה הניע את הסורים בדרום רמת הגולן להעצר בהיותם בקרבת הירדן ועל סף הנצחון. על כך יש שלוש תשובות אפשריות, המשלימות זו את זו: תדהמה מקומית מעומק ההבקעה, בעיות לוגיסטיות של דחיפת דלק ותחמושת או אולי יותר מכל – הבלימה הכמעט הרמטית של המיתקפה הסורית בגיזרה הצפונית. הסורים חששו, כנראה, להתקדם אל הירדן במשולש, שהיתר שלו יהא פרוץ לתקיעת טריז ישראלי ולפגיעות חוזרות ומצטברות באגפי הכוח שלהם, השוטף אותה עת בגיזרה הדרומית.
לו היה נפרץ, חלילה, קו ההגנה הצה”לי בגיזרה הצפונית מעריכים פרשנים, כי הסורים היו שוטפים אל גשרי הירדן עם למעלה משבע מאות טנקים ומאות רבות של קני ארטילריה. הדבר היה יוצר מציאות-בלהות: הפגזות מאסיביות על ישובים אזרחיים באצבע-הגליל, עמק הירדן וטבריה, קידום טילי ה”פרוג”, איגוף וכיתור שרידי השריון הישראלי ברמת הגולן והכחדתם. הם היו מקימים, כנראה, גשרי מעבר על הירדן ומנסים לצלוח אותו, תוך העירכות ארטילרית מול קו הגנה ישראלי חדש ברכסים השולטים על הירדן. לא קשה לשער איזו השפעה היתה לכך על ישובי הגליל ועל העמידה בחזיתות האחרות, הדרומית והמזרחית.

ביום חמישי, 11 באוקטובר, בשעה אחת-עשרה, מונפים מעל הצריחים דגלי-השריון החטיבתיים המסמנים “נוע”. זהו הביטוי השיגרתי של כל-ימות-השנה שמשמעותו תנועה קדימה. ביטוי אשר הוקדם עתה לתחיה לאחר שכמעט נשכח כליל בעת מלחמת-הבלימה. ממיגננה עיקשת ומאולתרת ב”בטן מתרוקנת” יוצאת החטיבה למיתקפה נועזת ומתוכננת. מבלימת האיום הממשי על הקו הירוק, אצבע-הגליל ומדינת-ישראל כולה, תעבור חטיבת-הפריצה לתקוע אצבע מאיימת דרך הקו הסגול לעבר סוריה ובירתה דמשק. אבל נחזור אל ההתחלה.

*
בבוקר יום הכיפורים, מעריך סא”ל יאיר את יום הצום כיממה אפשרית של קרב עמדות, ארטילריה ומטוסים. בצהריים הוא יוצא לסיור בין חייליו, הפרוסים בכוחות קטנים ובכוננות “לוהטת” בגיזרה הצפונית של חזית רמת הגולן. אך ברכת “גמר חתימה טובה” המתוכננת הופכת עד מהרה ללוחמה פסיכולוגית בתופעה מפתיעה – הצום. לתדהמתו מקדשים חייליו, החילוניים בכל ימות השנה, את יום הכיפורים. בכל מחלקה משרת, מסתבר, לפחות חייל דתי או שומר-מסורת אחד ועמיתיו מזדהים עם אמונתו באדיקות. אחרים, בהקרבה פחותה, מעדיפים “למתן את הפיגורה” ב”טיל קרקע-צום”, ו”לקחת מרחק ממנות הקרב”.
“צפוי לנו יום לחימה קשה”, משנן יאיר בדאגה לחייליו. “איש צוות שיפעל בחושים קהים, ירודים, מתוך חולשה גופנית יסכן לא רק את צוות הטנק אלא יפחית מהכושר המחלקתי והפלוגתי”. הלוחמים החילוניים נוטלים את המימיות, הכל מעבירים את הציוד האישי לטנקים, חוזרים ובודקים את הכלים, אך אינם מתרגשים. בנובמבר אשתקד ובינואר השנה התמודדו עם השריון והארטילריה של הסורים בשני ימי קרב והתנסו בהדלקת טנקים סוריים, העלאה בדרגות, ביקורי קצינים בכירים ושיפור תנאי החיים היומיומיים.
בשעה שתיים סוקר יאיר את קו-האופק אחרי ירידת ה”מיגים” וה”סוחויים”, ועם “יציאות” הארטילירה הסורית ותוצאותיה. המראה שניגלה לעיניו היה שחור – “מאסות סיניות”, “ים גואה”, ארבה של טנקים וארטילריה. הוא ממהר, בטנק המפקד אל גבעת הבוסטר (תל א-מחפי), נקודת תצפית השולטת צפונית לקונייטרה. מבחין ממעל ב”סוחוי” סורי המבצע גלגולי נצחון.
“אני חושב שזה מתחיל”, הוא משדר למח”ט, “וזה רציני”.
שלושה מאמצים סוריים מרכזיים הוא מאתר על סף תעלות הנ”ט: באיזור קונייטרה, מול חרמונית (תל א-שיחה) ובכיוון ג’ובתא אל חשב. הוא פוקד על כוחותיו לטפס במהירות אל הרמפות (עמדות הטנקים) ולעצור את הטנקים הסוריים בטווחים של 2000-2500 מטר. “רוצה טנקי גישור בתוך הכוונות”. כלוחם-הנדסה לשעבר וכשריונר מנוסה הוא חושש מפריסתם של טנקי-הגישור על תעלות הנ”ט, שהועמקו והורחבו שבועות אחדים לפני המלחמה. ברור היה לו, שעם התפרסות טנקי-הגישור צפויה שטיפת מאסות פנימה.
“השמד ככל יכולתך”, פוקד סגן אברהם קיימו על מ”מים בגיזרת ג’ובתא אל חשב. “בכל המהירות. לצדד אפילו ביד”. סרן צביקה רק אוסר על מפקדי הטנקים לפתוח באש מטווח גדול בגזירת הבוסטר. כאשר מתקרבים הסורים לטווח 2500 מטר הוא מאשר לזאב, התותחן הפלוגתי המצטיין, לשלח פגז בטנק גישור נחשוני. הפלוגה ממתינה, מדוממת את נשימתה. פגז ראשון – ימני מעט. תיקון מהיר ולהבה בפגז שני. “שמפניה אחת לטובתך”, מתפרץ צביקה, “משתולל משמחה”. הוא מעריך כי לפניו יום קרב נוסף או נסיון-מחטף סורי. על פי נסיון-העבר הוא משרטט מעין תסריט בדוק לימים אלה: הפגזה ארטילרית מטווחת היטב, קרב שריון בשריון של עמדות תוך דילוגים, והבערת כחמישה עשר טנקי אויב, “פיחות” באש הסורית ונסיגת כוחות האויב. הצוות המבעיר מקבל בקבוק שמפניה מתסיסה בטכס חגיגי. עתה, מול שדרת הטנקים הממשיכה בעקשנות קדימה, הוא מצפה לארגזים אחדים של שמפניה. “אש”, הוא שואג. 
תחת “כוורת” של פצצות ממטוסי קרב סוריים והפגזה ארטילרית סורית עזה, מבעירים לוחמי הגדוד, המשתייך לחטיבת “ברק” הסדירה הלוחמת אותה שעה בדרום הרמה, כחמישים עד שבעים טנקים. רעם ההתפוצצויות חודר לאזניים מבעד לקובעי-השריון הזקורים בצריח, ענני אבק מקשים על הראות, התותחנות הסורית חופרת בורות סמוך לעמדות הטנקים הישראליים, ריח התחמושת הטריה נעלם – האבק והשריפה נישאים בשטח ובאוויר. יאיר מנחית, אותה עת, אש תותחי 155 ו-160 מ”מ באיזור תעלות הנ”ט ופגזי “הוביצר” 155 מ”מ על סוללות ארטילריות וריכוזי שריון בחאן ארנבה ואום בוטנה. בלימת המיתקפה הראשונית מעניקה לחטיבה שלוש מפקד החטיבה. “רשום תחושה”, אמר מח”ק לחגי, ייטרה ובקו הרכסים – המוקדים האיסטרטגיים המועדים לתקיפה.

בעיתויה, לא הפתיעה מלחמת יום הכיפורים את מפקד החטיבה. “רשום תחושה”, אמר מחייך לחגי, קצין האג”ם החטיבתי, יומיים לפני ראש השנה, “מלחמה כוללת תפרוץ בשתי החזיתות – המצרית והסורית – ביום כיפור, תוסיף – בשלושה עשר באוקטובר נהיה בדמשק”. בעקבות החלטה של המטכ”ל והגיס, המתגבשת עם הידיעות המודיעיניות על תיגבור המערכים הסוריים בגבול הישראלי, בימים שקדמו להתלקחות המלחמה, נתבקש המח”ט להעלות גדוד צנטוריונים לרמת הגולן. הטלפון מפתיע את המג”ד אביגדור, העוסק בשיפוץ ביתו. בטלפונים, ביקורי בית ומברקים נקראים חיילי הגדוד לזירת פעילותם העתידה, זמן קצר בלבד לאחר שסיימו תרגיל מפרך. הם מגיעים באוטובוסים, טרמפים, רכב צבאי ומטוסים, ומתייצבים בחניון גדודי במרכז הרמה. בעשרת הימים הקרובים יערוך אביגדור סיורים יומיומיים עם קציניו בגיזרה, יעדכן את המפות, יתרגל את לוחמיו בטנקים החדשים שיצאו ממחסני החירום, יקפיד על זיוודם המלא. כאשר יבהיר לו המח”ט ביום-כיפור באחת עשרה בבוקר כי “מלחמה כוללת” עומדת לפרוץ בשש יוריד המג”ד הוראות חד-משמעיות לצוות המ”פים: פריסת כוחות תחת רשתות בצומת קרוב, כוננות נ”מ, ישיבה דרוכה עם ציוד לחימה מלא בתוך הטנקים. סגן אמי, מ”פ “חומוס”, מעריך אותה שעה כי אזעקת-שוא היא. “שוב מתמרנים את המתח הגדודי”, הוא אומר לסגנו, עמי. עמי נוקט עמדה פסימית. “אמי”, הוא מרצין, “הורידו את המיסמכים וג’יפי המינהלה למטה. אנו נשארים כאן נטו. לדעתי זה מתחיל להריח רציני”. בערב יום כיפור עולה לרמה מטה החטיבה ועם עלות השחר מעפילים כוחות נוספים – גדוד צנטוריונים של חיים על שרשראות ופלוגות חרמ”ש. הגדוד נערך לקראת הצהריים בחניון ושתי פלוגות – הסיירת החטיבתית ופלוגת חרמ”ש שסיימה טירונות – מגיעות בסביבות עשר. דקות אחדות לפני שתיים עשרה פוקד אביגדור המג”ד, להיכנס לטנקים ולהסיר את רשתות ההסוואה. הרופא הגדודי, סגן ד”ר אלכס, מנסה לגייס נגמ”שי-פינוי, ותשובתו השלילית של הרופא החטיבתי אינה מעודדת. אחד מחובשיו, שמואל שאש, שוקל שוב אם לקחת את מצלמת ה”אולימפוס-פן” ולבסוף מחליט לקחתה. אמי חוזר ומהרהר בסוגיה שבה התחבט עשרות פעמים בלילות של תרגילים גדודיים וחטיבתיים. עד עתה לא השתתף בתקריות, כיצד ייראה ויישמע מפקד תחת אש? האם יצליח לשמור על קור-רוחו עם ההרוג הראשון בפלוגה ועם נפילת חברים? האם ישלוט בעצמו או יכנס לפניקה? על מי יחשוב – על אשתו מאי, על הוריו חברי מושב מגשימים? כאשר העלה בעבר שאלות טורדות אלה החל לגבש בתת-הכרתו דפוסי התנהגות, אך עתה נדמה לו כי התפורר הכל. השקט המתוח מצמיא והוא נוטל את המימיה ולוגם. באחת ושלושים עדיין שקט. הוא מתקשר לאביגדור ושואל: “המפקד?” המג”ד יורד לכוונתו. נוכח הרשת הפתוחה הוא ממתן את תשובתו. “השאר אחד בכל טנק ואחד נוסף בכוננות נ”מ”. הוא יורד מהטנק ומבקש לעמוד על הלך הרוחות בין חייליו. “המפקד”, משיב לשאלותיו אחד ממפקדי הטנקים הוותיקים, “שמעתי שהורידו את האזרחים מן הרמה. אם נכון הדבר, הרי זו הוכחה שהמצב עומד על סף התפוצצות”. נערץ ואהוד על חייליו, הוא מוצא עצמו עתה מחייך, זורק מילות עידוד ומאזין דאוג למכשיר הקשר, קשוב לקריאתו האפשרית של המח”ט. ברבע לשתיים ימהר אל לשכת המח”ט, בה יתכנסו המג”דים ויעלו ניחושים. בחמישה לשתיים יורדים מטוסי קרב סוריים על המחנה, קוטעים את הניחושים ומצמידים אחדים מהמפקדים לקרקע. אלה הם רגעים “מביישים” כהגדרת אביגדור. “אתה שוכב על הקרקע ללא כל יכולת תגובה. ללא טנק. אתה גם לא יכול להתחיל ולסמן מנהיגות. אתה פשוט חסר אונים”. המחנה כמו קופא לשניה ארוכה. “קדימה לנגמ”שים”, חותך המח”ט בשאגה, וקצין האג”ם וחבורת הפיקוד יוצאים בחופזה לדרך. המג”דים ממהרים לצאת לחניונים הגדודיים, ותוך כדי כך הם עוקפים בחריקת צמיגים עשרות כלי רכב הנתקעים בפקק תנועה בתוך המחנה. חיים מתעכב משום שהג’יפ שלו אינו פועל. בתוך כל המהומה דוחפים אותו קציני חימוש והאפסנאות, ולבסוף הוא מצליח להתניע את הרכב ומצטרף לחניון הגדודי בסינדיאנה. נגמשי החפ”ק יוצאים לגיבעת פיקוד על הגזרה הצפונית.

*

ביציאה החפוזה מן המחנה פוקד אביגדור מתוך הג’יפ: “לקפל רשתות, להניע מנועים ולהתכונן לתנועה”. שאיפתו היא להתרחק במהירות מהצומת המועד לטיווח רצוף בשעות הקרובות. במערכת הקשר נשמעת פקודתו הרוגעת של המח”ט: “העבר פלוגה קרובה לצומת ואסט”, והמג”ד, אביגדור שולח את “פלוגת חומוס” של אמי. הוא פוקד על אמי לנסוע בכל המהירות ו”ליצור מגע עם האויב”. אמי עדיין אינו מעכל את עובדת פרוץ הקרבות – למ”פ הצעיר, 22, זהו הקרב הראשון, והוא מקשה בקשר: “המפקד, האם לנוע על הכביש או על דרך מקבילה?” הנסיעה על הכביש מהירה אמנם, אך בימי רגיעה היא אסורה, משום שהיא מעוותת את תשתית כבישי האספלט. לפיכך מתודרך השריון לנוע על דרכי עפר או על מובילי טנקים. “נוע, נוע סוף”. מתחמק אביגדור מתשובה. אמי מתעקש, שואל פעם נוספת, וממתין לתשובה תוך נסיעה על הכביש. אביגדור חותך קצרות: “נוע מהר. סוף”. חבורת הפיקוד החטיבתית מתארגנת עתה בשלושה נגמשים – מח”ט, סמח”ט ומפקד-סיוע-חטיבתי – ומנסה לאתר את המאמצים הסוריים העיקריים בגיזרה. בקשר מועברת פקודה ראשונה מאל”מ בן-שוהם מפקד חטיבת “ברק” הנלחמת בגיזרה הדרומית: גדוד חיים ינוע דרומה ומזרחה מסינדיאנה, כוח יוס יחסום בגיזרת מרום גולן, אביגדור יתרכז בצומת ואסט. יוס מדרבן אותה שעה פלוגת חרמ”ש נוספת לעליה לגולן. יאיר מדווח על תנועות השריון הסורי על תעלות הנ”ט ובלימת נסיונות-החדירה הסוריים. קצין המודיעין מדווח על מאמץ סורי בגיזרת ג’ו-בתא אל חשב. רטס מתקרב לצומת נאפח עם כוח טנקים לעיבוי המערך החטיבתי, והחפ”ק נע לואסט כדי ליצור עמו קשר. אביגודר מקצר טווח לעבר נייטרה והבוסטר. יוס משתרך לפלוגת אמי ומקבל פקודה לתפוש את איזור חרמונית. בשעה ארבע, דרך כבישים עמוסים בשיירות אספקה ותחמושת, עולה יוס עם פלוגת אמי על הרמפות (עמדות טנקים מלאכותיות) בגיזרת חרמונית. אמי מזדקף בצריח, מתבונן דקה ארוכה במשקפת-השדה, ומנמיך את קומתו וחששותיו. עד עתה אינו מבחין בתנועת אויב. “שפר קדימה”, הוא קורא לנהג. ואז, לאחר נסיעה של מטרים ספורים נוספים – הוא עוצר לפתע את נשימתו. טנק סורי מתקדם מולו בטווח 1500 מטר. הוא מדווח בהתרגשות ליוס וזה פוקד להתפרס “בזהירות” על רמפות ומצוקים נוספים באזור ולפתוח באש. דורון גלברט, תותחן בפלוגתו של אמי שיבעיר למעלה מעשרים ושבעה טנקים במהלך הקרבות – כמו ממתין לאותה הודעה. “הנה-הנה-הנה”, הוא צועק בהתלהבות ומבעיר את הטנק הפלוגתי הראשון. אמי אינו מתלהב. הוא חושש למפקדי הטנקים והמחלקות הזקורים בצריחים. “להיכנס לכלובים”, הוא משתמש באימרה האהוב עליו. אחר הוא מוסיף בהנמכת-קול, “אני לא רוצה גיבורים”. אחר הצהריים מטפס גדוד אביגדור – חסר פלוגת אמי – על עמדה בגיבעת הבוסטר, החולשת על השטח שבין קוניטרה וחרמונית. אלפי פגזים בדקה ניתכים על הרכס. זוהי אש סורית מדוייקת, ש”יציאותיה”, רסיסיה, בורותיה ופגיעותיה מתקרבות ברעש מחריש אזניים. ענני אבק ועשן מתאבכים. מפקדי טנקים נפצעים ברסיסים, טנקים פגועים מפונים לחוליות חימוש עורפיות. אביגדור ומ”פים מזעיקים מדי דקות את זחלם הפינוי של הרופא הגדודי, סגן ד”ר אלכס וצוות חובשיו. הללו מגיחים בכלי פתוח עד העמדות הקדמיות, מחלצים ידידים – פצועים, הרוגים. אביגדור שב ומנסה לתמרן את כוחותיו בין המדרון האחורי של צלע ההר והעמדות ברכס. ההפגזה נמשכת, הנפגעים רבים והכוחות מתדלדלים והולכים, וחוסר האונים מדכדך. עד ערב יושב הכוח בטנקים כאשר מדפיו סגורים, נהגים משפרים לעתים את המיקום לפקודות המ”פים והאוזן הופכת את “יציאות” הארטילריה לשוליות, מתרכזת במכשירי הקשר הפתוחים – בין דממה מתוחה לקריאות החילוץ. דרומית לקונייטרה נתקלים אותה עת שלושה טנקים מפלוגת טייגר בשני טנקי-אויב ומבעירים אותם בפגזים ראשונים, בצידוד חפוז. סגן אורי נע צפונית לקונייטרה, מזדקף בצריח ומכריז בגאווה: “השמדתי טנק, חבר’ה. השמדתי טנק סורי”. אך לתדהמתו לא נשקפים אליו מצריחי הטנקים חיוכי עידוד ו”חזק ואמץ”. מתוך נסיון ימי הקרבות הקודמים למד להעריך, כי ביום קרב מבעיר כוח גדודי כעשרה טנקים, כך שהישגו יכול היה להחשב ללא ספק כמרשים. הוא עובר ליד נגמש המח”ט וחוזר על הודעתו, הפעם במישנה שקט. המח”ט מרים ראשו, להאזין, מסמן באצבעותיו וי אך פניו דאוגות, כבושות במפות. “אז”, מספר אורי, “התחלתי לתפוש באמת מה קורה. השחלתי את הרגליים פנימה והשתתקתי”.

*
לעת ערב חודר רחש שריוני-האויב אל המישור הסלעי לרגלי רכס חרמונית. קולות שרשראות טנקים הנאבקים באדמת הבזלת ובטרסות הקטנות. הם מגיחים ממקום בלתי מזוהה, מרוחק וקרוב, מאיים. אמי מסתכל טרוד במישקפת ואינו מאתר את מקורות הרעש. הוא שולף ממקומם את הפנס והמפות ומנסה להתאים אזימוט משוער למרחק ולאתרי הרעש המתקרב, מעדכן אישית לכל מפקדי הטנקים, מקפיד על כוננות-שיא. ממרחק אלף וחמש מאות מטר הוא מבחין בנצנצים (אורות צד לבנים) ובזרקורי תאורה סוריים, שדרות שדרות שוטפות. הוא מדווח ליוס והלה מבקש את אישור המח”ט לפתיחה באש. עשרות רבות של אורות מתקרבים כדי שבע מאות מטר מהעמדות. רחש השרשראות נמשך וצלליות הטנקים מתבלטות על רקע החשכה. אמי חש חוסר אונים, ממתין לאישור, דרוך ורפוי חליפות. הסורים מתקרבים והוא חייב “לדפוק אותם”, אך פקודה אין. יוס פוקד על הכוחות הזעומים להתפרס ברמפות ועל המצוקים בתילים קרובים. כ-700 מטר מפרידים עתה בין כל מחלקה לחברתה. הסורים מתקרבים כדי שש מאות מטר. אמי כבר מכוון את דורון אל מטרה. האישור ניתן. כוח של פלוגה מצומצמת נערך לבלימה ניידת מול כחמישים עד ששים טנקי-אויב, מצויידים באמצעים מעולים ללוחמת-לילה. “אני רוצה מטרה אחת שתדלוק”, מתדרך יוס, מחליף תדר לרשת החטיבתית ודורש פגזי תאורה, עובר לרשת הגדודית ושואג לאמי בבאס מתחדד ומרוגש: “אש”.
ארבע מטרות מבעיר הכוח במכת האש הפותחת, אך להפתעתו הסורים אינם נסוגים. התאורה המסייעת בוהקת לפתע, מאירה בפגזיה את המישור הרחב, ממחישה מדי רגע את עוצמת הסכנה. מכל עבריו ומבואותיו חולפים טנקים בצידי לפידים בוערים. צלליות ואורות ממשיכים לזרום בעוצמה מתפרסת ומתפשטת קדימה. בדבקות במטרה, בעקשנות מבשרת-רעות.
הסורים מצטיידים בלילה בנשק נוסף תוך כדי פריצתם אל מעבר ל”קו הסגול”. בחסות החשכה ובסיוע ציוד אינפרא-אדום רוסי מעולה הם מצליחים לפרוס גשרים על תעלות הנ”ט גם בגיזרה הצפונית ולהזרים על פניהם עשרות אחדות של טנקים ויחידות “ציידי טנקים”. טנקים רבים נתקעים בשדות המוקשים הישראליים שתוגברו ימים ספורים לפני המלחמה. עמיתיהם, הנעים אחריהם, נשארים כתוצאה מכך בנתיבי-פריצה דלילים יותר, אך אף על פי כן הם ממשיכים בשדרה זהירה. פגזי תאורה של הארטילריה החטיבתית מתפוצצים מדי דקות, מאירים את השטח, כוח יוס ואמי מבעירים “כמו מטורפים”. טנקים סוריים נדלקים, אך יתרם מתקדמים, גלים גלים שוטפים הסורים פנימה ב”לילה הארוך ביותר” – המכריע בלילות קרבות הבלימה בגיזרה.
יוס בוחן את מצבו. הסורים מרכזים במקביל שני מאמצים: כוח עיקרי מנסה לפרוץ בגיא הסמוך לחרמונית, מאמץ מישני מתנהל בכיוון ציר הכביש המוביל לצומת ואסט. מולם מפוזרות שלוש מחלקות: על צוק דרומי החולש על הדרך לואסט, אך פרוץ בחזיתו למיתקפה סורית מהמישור, על רמפות במרכז ועל שטח עמדות גבוה מעט וצפוני, לרגלי ההר. השטח כמעט בלתי אפשרי להגנה בקרב של טווחים קצרים. הוא משופע ב”שטחים מתים” רבים ובוואדי תלול בין הרמפות לצוק הצפוני. מהעמדות הקיימות אי-אפשר לאתר פריצת טנקים סוריים בתוך הואדי ויש צורך בהיערכות מהירה חדשה של כוחות ההגנה הזעומים. “השמדת הטנקים הסוריים עד טווח של מאתיים מטר”, משנן יוס תוך סקירת כוחותיו – “הכרחית, ויטאלית”.
אך התמונה חוזרת ומאיימת – טנקים סוריים מתקדמים, נדלקים ואחרים ממשיכים בצל הלפידים ובאורם. הכוח הצה”לי יורה מכל הכלים. פגזי תאורה מבהיקים מאירים שוב ושוב את השטח, משאית תחמושת בוערת ומתפוצצת. צוותי טנקים סוריים נמלטים תוך כדי זעקות פצועים ושרופים. טנקים בוערים מאתים וחמישים מטר מהעמדות, מפיגים בלהבותיהם את צינת הלילה ומחממים את הזיעה הקרה, המצטברת. אולם טנקים סוריים אחרים מצליחים לחדור בואדי, באותו טרז טבעי שבין מחלקת בועז על הרמפות למחלקת אבי על הצוק. אבי מתקשה לצדד מעמדתו ולהנמיך את הקנים בזווית החדה, הדרושה להבערת הטנקים בוואדי. מצד שני, אם יתקדם מעט אל ראש הצוק, יתנוסס כמטרה נוחה לטנקים המתקרבים עתה “אחד אחד ובאין רואה” אל הוואדי. טנקים אחדים נראים פורצים את קו הבלימה ומטפסים מהוואדי למישור האוגף את הכוח. פגזים חפוזים, המשולחים אליהם, אינם משיגים את מטרתם. המצב על סף יאוש. יוס פוקד על אבי ובועז לצדד אחדים מקני הטנקים מאה ושמונים מעלות אחורה. כוח – שמונה טנקים – נערך למלחמה בחזיתו, באגפו ובעורפו. 
“זקוק לעזרה, המפקד”, מתקשר יוס בבהילות למח”ט.

*

המח”ט מעדכן את מפת פריסת כוחותיו: כוח יאיר הודף התקפות חי”ר וטנקים לאורך כל מוצבי הגיזרה, אביגדור בולם באיזור הבוסטר, כוחות פלוגתיים ומחלקתיים עוסקים אותה שעה בחסימת צמתים ואורבים לכוחות סוריים אפשריים. הוא מחליט להטיל למערכה את הכוח הטרי שהתייצב עתה בפיקודו של סא”ל רטס. רטס יוצא במהירות לדרך. תנופת המיתקפה הסורית מואצת, עשרות טנקים מתנקזים אל הוואדי, עשרות לפידים דולקים הופכים לתפאורה שולית מול נורות זעירות, אורות צד הזוחלים כארבה קדימה. “כמו לבה”, מהרהר יוס, “הם נשפכים קדימה כמו לבה”. “אל תבזבזו תחמושת”, קורא אמי בקשר. לפתע חש ב”בטן המתרוקנת” והתוודע למצב הפלוגתי. “אני רוצה שתירו רק כאשר אתם מזהים בבירור צללית, הבהק או תאורת לילה של אויב”. ארבעה טנקים נוספים מבעיר הכוח בחזיתו, מנסה לאתר טנקים בעורפו, אך אינו שומע רחש שרשראות. פתיחת זרקור עתה כמוה כהתאבדות. השקט בעורף מתוח. הטנקים המתקדמים בחזית מתגברים את החששות ל”סמטוכה”. רחש טנקים אחדים נשמע מהעורף. הפלוגה נערכת בדריכות-שיא ומצדדת קנים. יוס מברר תחילה עם המח”ט ואינו מצטער – כוח רטס מעבה את המערך הפלוגתי בטנקים ספורים, ולרגעים דומה כי המערך אכן מתחזק. הכוח פותח באש עזה מכל הקנים, אך מחלקתו של סג”מ אבי על הצוק הצפוני נתקעת באפלה במהמורות והופכת לסטאטית. הסורים זורמים בעקשנות בעמק ובוואדי ומתחסלים באש טנק יחיד הצופה על הוואדי. סמל בשארי, מהמט”קים הוותיקים בגדוד, מדליק תוך חצי שעה אחד עשר טנקי אויב מעפילים. ברמפה המרכזית מתקשה הכוח לצדד בזווית חדה אל הסורים המטפסים ומתמרנים אל העמדות. הכוח עומד לפני נסיגה. אחד הטנקים פורץ מהוואדי, וכאשר מצדד בשארי אל המטרה הבאה, אוגף אותו הסורי משמאלו ומבעיר אותו ממרחק חמישים מטר. המערך הפלוגתי מתערער. טנקים סוריים נוספים נדלקים, אחרים עולים על העמדות. יוס נפגע בכתפו מרסיסים ועינו נחבטת בדופן הנגמ”ש. אמי רואה את הטנק הבוער של צוות בשארי ואינו יכול לחלצו. הוא רץ בין העמדות, מציב טנקים בודדים בעמדות מרוחקות החולשות על חלק מהוואדי. תוך כדי כך הוא מבחין במישקפת בצללית נמוכה בין הטנקים. הוא מתבונן פעם נוספת – טי-55. הוא מדווח לצוות “כדי לא להקפיצו”, פוקד על הנהג להתקדם ב”חצי שקט”, שלושים מטר קדימה, ומכוון אותו. ממרחק עשרים מטר הוא מאתר באפלה צללית נוספת, חמישה מטר לשמאלו של הטנק. מדפיהם מוגפים. הוא אינו חושב על דבר. צוות בשארי בטנק הבוער מערפל את חושיו. אך הוא משתדל להתרכז בסכנה המאיימת. מחליט למתן את קולו בקריאתו לנהג הטנק, לשמעון. “עצור”, הוא ממתן את קולו, שמעון מקפיד על עצירה שקטה, מינימלית. “הסתכל קדימה”, פוקד אמי על דורון התותחן. דורון מבחין ונרתע לשניה, “שקט”, לואט אמי וסימנים ראשונים לצרידות ניכרים בקולו,” כוון עליהם”. “המפקד”, מזדעק דורון. “הטנק הקרוב מכסה לי את כל הפריטלסקופ. את כל הכוונת”. “הירגע”, חותך אמי, “שים פגז בקנה. כל אחד הולך. עכשיו – אתה יורה על הראשון, מצדד בשיא המהירות ימינה ומרביץ בשני. יש?” שני הטנקים לוחכים בלהבותיהם זה את זה. “אתה מותק. איש”, שואג אמי, מאבד את קור רוחו המתוכנן, מרעיף נשיקות בתותחן דרך מכשיר הקשר. “ואתה יודע מה? תקע ליתר בטחון עוד אחד בכל אחד. שיהיה”. מגבעת הבוסטר מבחין אביגדור במלחמה הנואשת בין טנק לטנק. הוא עותר במח”ט לסייע ליוס, והמח”ט מאשר. אביגדור פורס כוחות על הבוסטר, בין הבוסטר לחרמונית, ויורד אל ציר קוניטרה-מסעדה. יוס, הפצוע ממשיך לנהל את הקרב, מסכים להתפנות רק עם בואו של אביגדור, המייצב עתה קו הגנה מתוגבר. הנגמש מתפנה אחורה והרופא מזריק לו מורפיום. “למה אתה עושה את זה”, זועק יוס בכאבו, אחרי שעצם את עינו השמאלית הפגועה פחות. “הדף שטף אותי”, הוא נזכר, “חשתי בחילה מטומטמת, אווילית. הרגשתי עיוור לגמרי”. תוך עשרים וארבע שעות יפקד על יחידתו, חרף הפצרות הרופאים, עם איספלנית על פניו וקשיי ראייה. “אני מספיק מבוגר ואחראי כדי לצאת”. התעקש ויצא. למחרת בלילה, כאשר תסתמן בגיזרה הפסקה לדקות ספורות של הפגזה ארטילרית, הוא מזדקר מלוא קומתו בצריח. “כוכב נופל”, הוא מתרגש ומדווח לידיד, שהצטרף לנגמש. “יוס, מה אתה מבקש?” “שני דברים”, הוא משיב במהירות, כמו חקק אותם בתודעתו, “שתיגמר המלחמה ושיוולד לי בן”. שתי בנות היו ליוס. הבכורה נולדה במלחמת ששת הימים. במלחמת יום כיפור ילדה אשתו בשלישית, בת.

*

הכוח פועל עתה בפיקודו של אביגדור. מעמדתו הוא נדהם לאתר על הרמפות, בלב הכוחות החטיבתיים, טנק חשוד. חרד לפגיעה בטנק ישראלי הוא מתקרב מטרים אחדים, עד שהוא מבחין בצללית נמוכה. טנק סובייטי. “לפקודה שלי”, פונה עתה אביגדור בקול מתון אל מפקד הטנק לשמאלו. “אתה מפעיל את הזרקור”. אחרי-כן מתדרך את התותחן דוד כליון אל המטרה. דוד מנסה להניח “צלב על” ולמקם את המטרה על הכוונת, אך האור החלש אינו מבהיר את המטרה המעורפלת הקרובה. ידו האחת נשלחת ברעדה אל ריאוסטט, מתאמצת לחזק את האור. “לעזאזל”, הוא צועק מול בגידת הריאוסטט, מצמצם אישוניו בדריכות. “הפעל”, חותך אביגדור בקשר לטנק שלשמאלו. אור זרקור לוהט נזרק בשיפעה קדימה. טי-55. “אש”, הוא צועק, וסוגר את המדף. “מטרה, מטרה”, חוגג כליון, גדעון התותחן טוען שוב, יובל הנהג נוסע אחורה ומחסן את הטנק מהדף מאיים אפשרי. מרים את המדף. האבוקה המתלקחת מאתרת, ארבעים מטר לימינו, טנק סורי נוסף המתמרן עתה בנסיונות חילוץ עצמי. אולם הוא אינו מספיק. אביגדור משאיר את המלאכה לטנק קרוב, מתדרך אותו “להרביץ מהמותן”. התפוצצות אדירה נוספת מטווח קרוב, והמוראל היחידתי מיתמר מעלה. אביגדור החלטי בדעתו לבער את הטנקים הסוריים ברכסי חרמונית. הוא פוקד לדומם מנועים ולהמתין. הכוחות נעצרים, מאזינים בדריכות שיא לרחש טנקים סוריים אפשריים. רשת הקשר משתתקת, הלוחמים נוטים לנמנם אחרי שתים-עשרה שעות של לחימה רצופה. הנהגים סופגים את חום הרדיאטור, התותחנים אינם רואים דבר. ריח אבק שריפה ממלא את תאיהם של הטענים-קשרים, מפקדי טנקים נרדמים זקופים בצריחים. אביגדור חש בהכרח להגביה שוב את המוראל. “חבר’ה”, חודר קולו אל מכשירי הקשר הפתוחים, “אני רוצה לילה של לפידים, אני רוצה שישו ושמחו. בואו נדפוק אותם”. ואמנם, הרוגע המפחיד אינו נמשך יותר מדקות אחדות. טנקים סוריים נוספים מטפסים אל העמדות. התותחנים שבים אל מערכות “צלב-על”, מפקדי הטנקים מטפסים בצריח במישנה-החלטה, הנהגים נדרכים לניצול מירבי של אמצעי האינפרא-אדום. הרגל שלוחה עירנית על הדוושה. עשרות טנקים סוריים בוערים בעמק ועל הרכסים, לאור התבערות, לאור הירח המלא, שבים ומתמרנים עשרות טנקים סוריים נוספים מכל העמדות. אביגדור מספיק לקרוא בקשר “להשהות אותם, חבר’ה, להשהות אותם” – כאשר הוא מרים את המשקפת ומוריד אותה בבהלה. אור חזק שוטף את פניו. צללית נמוכה, בעלת עוצמת תאורה מרשימה, מפחידה, מצודדת אליו תותח ממרחק מאתיים מטר. “כעת הוא צריך רק ללחוץ”, מהרהר, הלום לשניה ארוכה, אביגדור, “רק ללחוץ”. “מאתיים אחורה”, הוא שואג אינסטינקטיבית והנהג יובל משתף פעולה. בחריקת שרשראות חדה נע הטנק כקפיץ דרוך ומתורגל אל המדרון האחורי ונמלט מאימת התאורה הסורית.

*
הסורים שבים ומטפסים בוואדי, אינם מרפים. “אמי, הם חודרים”, מזדעק סג”מ אבי, התקוע עם טנק נוסף בבורות שעל המצוק הצפוני, לרגלי הרכס. “הם חותכים ביני לבין בועז!” רחש טנקים חוזר ומאיים בוואדי, וחרדה אוחזת באמי. “הקרב הזה לא יגמר”, הוא מהרהר, “הלילה הזה לא יגמר”. בתודעתו חוזרות ומהבהבות הלהבות הלוחכות את טנק בשארי, ועשרות רבות של טנקים סוריים אצים קדימה. דוהרים כעדר שוורים פראי, עיקש, המסתער בזירה לעבר טוריאדור בודד, באדום. הלוחם מחזיק בכל כוחו בפיסת הבד האדומה. היא שסועה, מרוטה, משופעת בדם שוורים טבוחים אך עמיתיהם מאיימים עתה לפרוץ ולדרוס אותו. הוא משליך בהם את חיציו, פוגע, מפיל רבים אך אחרים פורצים שוב ושוב בטורים מן המיכלאות וקרניהם בוהקות ואשפתו מרוקנת וסג”מ אבי קורא לעזרה.
לבסוף הוא מתעשת. פוקד לדומם מנועים. שולח את עמי, סגנו, אל המצוק לנסות ולסייע למחלקת אבי להיחלץ מהמהמורות. עמי נע בשקט, בזהירות, ללא אורות, אוגף את הכוח הצה”לי הזעום, מקיף את ראש הוואדי ומטפס לעמדותיו של אבי. מסתייע לתאורה באבוקות של טנקים סוריים בוערים. 
בדרכו הוא מבחין, במרחק ארבעים מטר, בטנק סורי המטפס ומתמרן בתוך הוואדי. עמי מדומם מנוע, מצדד תותח בסבלנות, מנמיך מעט, מבעיר את הסורי בפגז ראשון, עולה על העמדות תחת הפגזה ארטילרית סורית, הצולפת בין היתר על הסורים עצמם. הוא מאתר את שני הטנקים השקועים ללא מוצא אפשרי בבורות, מוריד בזריזות כבלים, קושר את הטנק הראשון אליו ומחזק. אחר מוריד את אנשי הצוות, למעט אחד למקרה של התקרבות כוחות חי”ר, בודק שוב את נקודות החיבור. “היכון לתנועה. נוע, נוע”, הוא פוקד על נהגו. הטנק נחלץ בכבדות מהבור, “סוף”. אחר, הוא מעלה את הטנק השני וממקם את שניהם בעמדות חדשות תוך תצפית עדכנית על ההתרחשויות הדרמטיות בוואדי.
אמי פוקד אותו זמן על מחלקת סג”מ עופר, הנמצאת בעמדות הדרומיות החולשות על הציר לואסט, לסגת כמאתיים מטר לייצוב קו הגנה חדש, כאשר קולטת אוזנו קולות של טנקים סוריים בודדים הנוסעים מזרחה. בחוסר-אמון הוא צופה במשקפת לעבר מקור הרעש, והמראה מסמן בזוית פיו חיוך יגע – שלושה טנקים סוריים מזדחלים בחזרה אל העמק. שלושה שרידים מהנחשול הסורי, שפרץ באומץ מערבה והתנפץ על העמדות שבראש הרכס הנמוך. 
אמי עוקב אחרי שלושת הטנקים הסוריים הנסוגים, אחר הוא מוריד את המשקפת ונערך למאבק בשינה.

הכתבה השניה בסדרה.

קיראו ראיון עם רנן שור על הכתבות והשפעתן

הקרב על עמק הבכא עמוד 19
קטע מהרשימה של רנן שור על הקרב על עמק הבכא בעיתון “במחנה”. “ארכיון רנן שור”, באדיבות משרד הביטחון

תגובה אחת

  1. אני הייתי שם- באותה שעה עם היחידה ששכבה מארבים- ונמלטנו לבונקר סמוך לבניין הבסיס שנקרא “בית ספר” או “בית הדמים”. חבל שאי אפשר לצרף תמונות שצילמתי.
    דקות ספורות לפני ההפגזה האדירה של הסורים עמדנו למסדר עם קומנדקרים ונשק קל כולל מרגמה 52מ”מ כדי לצאת למארבים לאורך הרמה— צהל לא אמר לנו – למרות שאותו מרואן חתנו של נאצר- הודיע שתפרוץ מלחמה- צהל לא אמר לנו לעוף מישם ושמארבים לא עושים עם קומנדקרים ונשק קל כשיש התרעת מלחמה—

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × ארבע =