אלי שי מנתח את הספר האחרון שאותו פירסם הסופר העברי החשוב אברהם ב.יהושע המקדש השלישי (הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2022), שעוסק בין דברים אחרים בהזיות על הקמת בית מקדש חדש.

ד”ר אלי שי כתב את עבודת התיזה שלו בספרות עברית ‘רב-מימדיות בדמותו של הגיבור הגבולי במר מאני וברומאנים של יהושע’, במסגרת מלגת קרייטמן באונ’ באר שבע.

המערכת

תקציר הספר:

יהושע מסתתר משועשע מאחורי הקלעים של הנובלה הדיאלוגית הזאת, ונוטש אותנו לנפשנו עם הדמויות, אך לא לפני שרקח עלילה מפולפלת של נְכלים רבניים סבוכים, בפאריז ובתל־אביב, עלילה שהוא מושך בחוטיה הצבעוניים ושודד למענה לפאריז חומרים מן הנובלה האיטלקית שלו, ‘הבת היחידה’, כדי להעמיד אותם לבסוף, כעבור שנים רבות, על ראשם בתל־אביב.
 
שלוש הדמויות שבחזית הסיפור הן אסתר אזולאי, אשה יהודייה עמוקת־אמונה שגדלה בפאריז וגוירה בלי־צורך, אשר אביה הנערץ הוא יהודי אלג’ירי, אך יש לה “גֶנים קתוליים” מצד אמה הצרפתייה שהתייהדה; הרב הש”סניק ניסים שושני, אשר במשרדו ברבנות בתל־אביב תלויה גם תמונת הרב קוק לצד זו של עובדיה יוסף, והוא מסוגל לעתים למחשבות פרועות; ומזכירו, החוזר־בתשובה האשכנזי יחיאל ברקוביץ, שהרב בחר בו על מנת שיפתיע אותו באופן שספרדי לא יעז, מזכיר המשלים הכנסה כמוהל לתינוקות של מהגרים סודנים בדרום־העיר, המבקשים להבטיח עתיד לילדיהם. 

במפגש ביניהם מספרת אסתר לרב את סיפורה העצוב והכואב – סיפור אהבתה לדוד משיח, שמזימתו של רב פריזאי, ותסבוכת הלכתית שיצר, הפכו אותו לטראגי. כעת היא מבקשת לנקום ולתקן.

כריכת ״המקדש השלישי״ של א.ב.יהושע

קריאה בנובלה הדיאלוגית האחרונה של יהושע, “המקדש השלישי”, מבעד לערפילית עדשות מלוחה של ההצטערות על לכתו, מעלה מחדש את המינעד הייחודי המוכר של אקורד הסיום. בשלט, המזפזף את עצמו, עוד מרצדות בשידורים החוזרים התמונות מתוך הסרט התיעודי “הפרק האחרון” – במרחקים שבין בולי העולל המעורטל, בעל המבע הפיקחי, לאיש המבוגר המקליד באצבעות פשוטות, שהורגלו למקשי המתכת של מכונת כתיבה ישנה. זו לבטח אינה פסגת יצירתו מבחינת רוחב היריעה והמורכבות, והרשימה הקצרה שלהלן, הנכתבת בשבוע שלאחר השבעה, בריצודי הכתבות לזיכרו, גם אינה סקירת ביקורת רגילה, רק נגיעה אישית אחרונה במקלדת המוכרת של סופר אהוד.

במישור האחד יהושע הצליח תמיד לזקק את השיקוי המתוק-מריר של נרקוזת הקיום הטרוף הישראלי-יהודי. הנה הוא פרוש כאן במחזה האבסורד, המורכב מקורי העכביש הסמיכים של פרשת נכלולים רבנית – במרחקים שבין ק”ק ת”א לפאריס. קבלו איפוא את הרב הש”סניק פרוע המחשבות נסים שושני, המיסב אל מכתבייתו הכבודה לעייפה מתחת לדיוקנאות הרב קוק ועובדיה יוסף. קבלו את מזכירו האשכנזי עתיר ההתרוצצויות, זה החוזר בתשובה יחיאל ברקוביץ, העושה השלמת הכנסה מחיתוך עורלות עוללים סודנים בדרום-ת”א. ועזר כנגדם הנה תעלה ותבוא הגיורת המוטעית על לא עוול בכפה, מרת אסתר אזולאי, עמוקת האמונה, המסוכסכת בנפשה ובפרשת עגינותה הנפשית הסתומה המדומיינת, ובסבך אהבתה הנכזבה לסוחר השטיחים הפרסי, אחד דוד משיח. כדרכו בקודש יהושע מקדיח את קדרת העלילה בכפולת פרשיות, המורכבת ממאבקי כוח רבניים ומעלילת התעסקות אפלה, המשלבת דבר זימה ונבלה של רב פריסאי שחמד את אסתר המרהיבה, והרחיקה במזיד מבחיר ליבה.

במישור שני זה הסופר המכור למשחק טריפת כל הזהויות, במרחקים שבין המזכיר האשכנזי המפתיע, לרב הספרדי פרוע המחשבה, למתגיירת המוקשה, הבלתי פתורה הלכתית ולעגונה הנצחית בעיניי רוחה, בעלת הגנים הקתוליים, שהתגלגלה לכאן כבבואת המשך לבלילת הזהויות של “הבת היחידה”. יש דבר מה ילדותי והזוי בדרך שבה נטרפת מרקחת העלילה, אך דווקא בשל כך מושגת שוב הנגיעה במציאות המשונה בעליל של ההתקיימות הלא יציבה תדיר, הישראלית-יהודית. חינו של יהושע ביכולת להשתחררות ממחנאות אתנית-אידיאולוגית תפורה מראש ומסודרת, ובהעזה לגעת במה שניתן לכנות בישראלית מדוברת – הבלבלה הבלתי מבוררת של הוויית החיים.

במישור שני הוא מצליח להיחלץ תמיד מן המדים הגזורים של חליפות זהויות מוגדרות, ולעבור בזריזות לקיום יחסים הדוקים עם תמצית האנושיות הגולמית של הדמויות. איזו מורשת עלומה מודחקת של הומניזם עתיק, פרי תור הזהב הספרדי, איפשרה ליהושע להנשים את גיבוריו בט’ קבין אנושיות סמיכה: החל ברב שושני, המכור לקפסולת הקפה של המכונה במשרדו (הממזרה המטלטלת שהתחזקה לאחרונה והיא מזריקה לו את התודעה ומסעירה אותו קשות בשעות המשרד המתאחרות); המשך בגיורת המיסתורית המעציבה, בעלת התיק ההלכתי הבלתי פתור, המצריכה התעמקות ממושכת בהווייתה המיוחדת “מאחר שאני חשה את האלוקות נוכחת עמוק בתוכי” (עמוד 24).

הנה כי כן, “דווקא מהזיות מתחילות השערוריות הכי מסוכנות…גם להוזה וגם לנהזה” (עמוד 29), פוסקת אסתר אשת המיסתורין, עם סיפור החיים המשונה בעליל, המניעה את גלגלי הנובלה. ואז, אחרי שרקח את הזיית העלילה והטעין לתוכה את תרכיז האנושיות פורטה, עובר א.ב להמריא על כנפי החזון, וגם בו יש תמיד אותה תערובת מוכרת של תנופת דמיונות ושל הומניזם שכמעט עבר מן העולם, ודבר מה ילדותי כמו היה הסופר פעוט הממציא לו אגדות אינפנטיליות לשבות את שרעפיהם של פרופסוריות לספרות. כי הנה אשת התעלומות שלו, הבלתי זהותית בתכלית, מוקשת הפסיקות ההלכתיות, איזו דמות אנימה שצצה מתוך פסיכולוגיית מעמקים יונגיאנית, נהזית לו לגמרי בשרעפיה הנלכדים בנבכי החזון על המקדש השלישי שהעניק לנובלה הדיאלוגית את כותרה, “מתרקם בנפשי גם חזון רחב… משאלה נועזת… כלל אנושית” (עמוד 43). גיבורת סיפרו האחרון של יהושע מבקשת “לבנות מקדש שלישי בלי להרוס את המסגד ואת הכנסיה” (57).  זה המקדש שיוקם מחוץ לעיר העתיקה – לא צמוד לכותל הנושן השומם – בנקודה בין יד אבשלום לגיא-בן-הינום, “כדי שלא יאיים על אף מקדש אחר”.

היא עוד תקים אותו בעיניי רוחה בנובלת המשך אחרת, נטול טקסים וקורבנות “של חיות תמימות נשחטות באכזריות”, אבל טעון מזמורים והימנונים ש”יעוררו את המתים שלנו להקים את עצמם לתחייה” (58). והנה יכול באמת להיות שאת תוכנית המקדש השלישי הזה רקם א.ב בכתיבתו ומכוח החזון האופייני, האנושי כל-כך, ההומניסטי והאוניברסלי באמת של יצירתו – אף זכה מתוך כך בעצמו לסוג של תחיית מתים מסויימת הצמודה הישר לפטירתו. האנושיות המוכרת, משיבת הנפש, שלו עודה זורמת פה בין השורות כמעין מים חיים, מפכה באיפיוני הדמויות ובתזכורות הטלפוניות שמריצה לרב מוריה זוגתו בעניין הפירות ‘המשיחיים’ – הענבים והתותים, האגסים והתפוחים – שעליו להביא לביתו מהחנות של החב”דניק הצמוד לרבנות. כאילו היה הירקן השכונתי שריד לגן העדן ולצרור הנשמה הנחבא בין ענפי עץ החיים. ואכן בחשכה העמוקה של הוראות הבימוי באחרית היצירה, “אז נראית בקצה, בעומק”, בהאפלת בימת התודעה של חוויית הקריאה, “חנות הירקות הזוהרת” כנציגות אפשרית של המקדש.

אברהם ב. יהושע .מכון גנזים

קראו עוד

קיראו עוד של ועל אברהם ב. יהושע ב”יקום תרבות”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים + שש =