ישי ויסמן בסיפור על מסע בזמן לשנות השמונים, מפגש עם כמה דמויות ידועות מאותו העידן, והירהורים על ההווה שלנו במאה ה-21: האם הוא טוב יותר? או פשוט שונה?

פורסם במקור בכתב העת “נכון” גליון מספר 8 באפריל 2022.

המערכת

סמל של מינהרת הזמן. ויקיפדיה.

“דוקטור, יש פה טעות, אני אומר לך. לא נולדתי בשנה הנכונה, מישהו כאן פישל בגדול, זה לא עניין של חודש או חודשיים, מדובר באיחור רציני. נולדתי עשרים שנה מאוחר מדי! היי מישהו מקשיב לי, דוקטור, דוקטור!”.

חושך, הפסקת חשמל, הרשת נפלה ופגישת הזום התנתקה לי. המטפל נעלם לי מהמסך. “קיבינימט, גם טיפול בשלט רחוק אי אפשר היום”, אמרתי לעצמי.

יצאתי מהדירה המצומקת שלי, קומה רביעית, בלי מעלית. והייתי בדיוק באותו מצב כמו שהייתי לפני רבע שעה – נטול ציפיות לעתיד, בדד בלי תקווה, עתיד או חלום.

הפסיכולוג לא הבין אותי. אני חי בתקופה שאין לי שום רגש ושום קשר אליה, מנותק לחלוטין, מרגיש כאילו אני ‘אי טי’, חייזר מפלנטה אחרת.

אני לא יכול לסבול את כל המסכים, את כל המיידיות, החיים הדיגיטאליים האלו נוראיים, עמוסים מדי, נמאסו עליי.

יצאתי החוצה. אלנבי היה חשוך, אבל לא כמו בלילה רגיל. יותר בצורה פלואידית, מרחפת כזאת. “חנוכה נר רביעי ואין פאקינג נר אחד לרפואה ברחוב. כולם נהיו גויים. אה..”, חשבתי לעצמי בעודי צועד ברחוב הקריר. הדלקתי סיגריה מחורבנת וההבזק של המצית האיר בי קצת נחמה.

צעדתי ברחוב אלנבי. הלכתי והרגשתי איך הרוח דוחפת אותי. דחיפות קטנות, נעימות כמעט. עשן סמיך טישטש לי את העיניים. בעדינות קפצתי מעל לשלולית שנקרתה בדרכי. הרגשתי איך הרגליים שלי מתרוממות באוויר, כמה סנטימטרים, לא יותר מזה – בעוד אור ירוק-צהוב מסנוור בוהק לכיווני.

שובל צבעוני של מכוניות עתיקות עבר בכביש, בשורה אחת נוסעים לכיוון צפון. זה היה המגוון העצום ביותר של רכבי אספנות שראיתי מעודי: קאדילק ירוקה, פורד, דודג’, ואפילו פולקסווגן חיפושית כחולה. אולי יש איזה יריד נוסטלגי למכוניות ישנות באזור הנמל, מי יודע.

הבר באלנבי 51 היה סגור, אז המשכתי לכיוון שינקין. נו טוב, סוף סוף הערב המזוין הזה מתחיל לקבל קצת אווירת חג אמיתית. היה לי חשק לבירה קרה.  

מחלון אחד הבתים שמעתי מוזיקה יוונית של פעם.

נשאר לי קצת כסף בארנק וג’וינט, אז כיוונתי את עצמי לרחוב שינקין. אולי נמצא שם איזה פאב טוב. הרחוב נראה רגיל, אבל האנשים לא. רובם היו לבושים מוזר. כמה גברים הלכו עם מכנסי עור, חלקם עם מכנסים הדוקים ממש, והבחורות עם כתפיות משונות, חולצות פסים, מכנסי מיני, והג’ינסים האלה, שיער נפוח, כאילו נתקעו בסרט FAME. על אחד הקירות היה פוסטר דהוי וקרוע בקצוות, עם תמונה של שמעון פרס עם שיער אפרפר ומראה יחסית צעיר, “הצביעו אמת למערך!”, נכתב שם. “מצחיק”, חשבתי, “מחנוכה הגענו לפורים”. הרחוב היה הומה אדם, שוקק חיים, כאילו העירו אותו במטה קסמים.

ניגשתי לבית קפה עם מראה וינטג’י בפינה. ליד הקופה עמדה זקנה מקומטת עם פיאה שחורה, כך היה נדמה לי. “בירה”, ביקשתי וזרקתי לה שטר של מאה שקלים, בתקווה לעודף מהיר. “חולרה יָסְנָא”, היא קיללה בפולנית וביקשה עוד מאתיים וגם אמרה לי שהשטר מזויף. “נפלת על הראש”, אמרתי לה והיא מלמלה לי משהו על אינפלציה שמשתוללת, בגלל שר אוצר דגנרט. אחרי זה היא קיללה את ממשלת בגין.

“בגין מת מזמן”, אמרתי לה והיא אמרה לי שאני “הוזה”.

ויתרתי על הבירה והדלקתי את הג’וינט שלי, להירגע, פוזל לשולחן שמימיני.  “אגואיסט, סוציומאט, ככה מעשן חשיש ולא מתחלק”, אמר אחד מהם.

הם היו שניים. הראשון היה מתולתל, לבוש גלבייה לבנה וזקנו אפור, מזכיר במראה שלו נביא מהתנ”ך. הוא נראה באמצע שנות החמישים לחייו.

השני היה עם שיער שחור-אפרפר דמוי קסדה, צעיר מחברו בעשור ועם עיניים נוגות כמו של כלבלב. הם נראו לי מוכרים קצת, אך לא זכרתי מאיפה.

על שולחנם ניצבו כוסות קפה ריקות עם משקה “זיפ” לידם.

שלושה מטרים מהם, על סולם עמד בחור גבוה, צעיר, עם שיער נפוח כמו אלביס פרסלי, וסייד את הקיר של בית הקפה. מי עובד בצביעה באמצע הלילה? הוא סלסל לעצמו שיר חצי-מוכר. “בואנה מה איתי? לא תביא שחטה?”, הוא זרק לי.

העברתי את האצבע מאחד לשני. “נעים מאוד”, אמרתי, “ישי זיסמן ואתם?”. השלושה הציגו את עצמם. הקסדה לא דיבר, רק הגיש לי כרטיס ביקור מקושקש, היה רשום עליו “דוד אבידן, משורר”.

“דן בן אמוץ”, אמר הגלביה בשעמום מוחלט, ופנה לשתי נערות מצחקקות חמושות בווקמנים שעברו לידנו “תבואו אליי אחר כך”, הוא אמר, “סימטה מעלה הים, מעל לנמל יפו. תבואו בנות”.

“אתה לא רואה שהם לא שומעות אותך!”, אמר לו הצבעי, “בטח הם שומעות צביקה פיק”.

בעודו מסייד אמר שקוראים לו זוהר, ושהוא עובד על קסטה ראשונה, שיש לו כמה שירים ממש חזקים שם. “כנראה נקלעתי למסיבת התחפושות הכי טובה ביקום, או שאשכרה עפתי לשנה שבאמת הייתי צריך להיות בה עכשיו”, חשבתי לעצמי. “תקשיבו אני ממש שמח לפגוש אתכם”, אמרתי, אבל זה לא עניין אותם.

הם רק רצו את הג’וינט. דן בן אמוץ אמר לזוהר ארגוב שיפסיק לשיר כי זה עושה לו חור בראש, ושצביקה פיק הוא כבר לא יהיה. אמרתי לו שהוא עוד יראה שזוהר יהיה יותר גדול ממנו וגם מאבידן, שניסה לקשקש טיוטה ל”כתם שעל הקיר 2″, על מפית המסעדה.

אבידן סיים לי את הג’וינט ונראה כאילו כל רגע הוא עומד להירדם.

רציתי כל כך לדבר איתם, לשאול אותם המון שאלות, וגם להסביר להם באיזו תקופה נפלאה הם חיים. שנות השמונים! תקופה שלשפה יש ערך, שספרים נמכרים עדיין בכמויות, שמוזיקה עוד קונים בחנויות! אבל דמות עם עם משקפיים מרובעים עצומים, לבושה בבגדים צהובים בוהקים קראה לי. “זיסמן! זיסמן! השיחה התנתקה! חיפשתי אותך”.

זה היה המטפל שלי.

“שמע”, הוא אמר, “בדקתי את זה. אתה צודק, אתה לא הוזה. יש אחוז או שניים באוכלוסייה, שמרגישים חוסר התאמה לתקופה. זה בדיוק כמו שיש אחוז מסוים שמרגיש חוסר התאמה מגדרית. ככל הנראה 2%-3% מהאנשים מרגישים שהם נולדו מאוחר מדי, או מוקדם מדי. במקרים מסוימים ממש קשים, בן אדם יכול להרגיש שהוא נולד במאה שנה איחור. קוראים לזה TPD (Time Personal Disorder)”.

שתקתי.

“אני מציע שניגש לקליניקה שלי לדבר על זה, אני חושב שאני יכול לעזור לך”, הוא אמר וסימן לי לבוא אחריו. צעדנו בפאתי הרחוב.

“תגיד”, הוא שאל אותי בעודנו הולכים, “מה אתה אומר על זה ששחקן קולנוע נבחר להיות נשיא בארצות הברית? רונלד רייגן, שמעת עליו? היה שחקן במערבונים סוג ז’. מי יודע איפה זה יגמר”.

“כן כן”, הנהנתי עם הראש והלכתי אחריו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה + אחד =