ציור מאת אמן צ’כי של המהר”ל יוצר גולם .סוף המאה ה-19. ויקיפדיה

מאמר בעקבות מפגש שיחה מיום 8.5.2022

הקונפליקט הראשוני: בריאה “בצלם אלוהים”  

במסגרת הקוסמולוגיה התנכ”ית, שהיא בסיס התרבות היהודית והנוצרית, האל הכל יכול מבדל עצמו מכל דמות או יצור ומרחיק עצמו מכל תיאור פיזי. האמונה בו צריכה להיות מוחלטת, והידיעה על מהותו מוגבלת. הקביעה כי האדם נעשה “בצלם האלוהים-בדמותו”, וכי הוא, האדם, נעלה על חיות ובעלי חיים שנוצרו בבריאה, אינה מתיישבת עם התפיסה הזאת. יש בסיפור יצירת האדם מעפר, מבוץ, ועדיין בצלם האלוהים גם יחד סתירה מובנית.

יישוב הסתירה שבין אדם בשר ודם ובצלם האלוהים, נמצא בילקוט שמעוני שהוא לקט של פרשנויות התורה.

על פי ההסבר המופיע לסוגיית מהות האדם המורכבת, האל יצר אדם, וחילק את מהותו לשניים. למהות פיזית, והיא כשל בעל חי – הוא אוכל, הוא מתרבה, הוא מטיל גללים כבהמה, וסופו עפר – ולמהות רוחנית, “כדמות העליונים”, כלומר תכונות שנתנו לו את צלם האלוהים: “אמר הקב”ה: אם אני בורא אותו מן העליונים, הוא חי ואינו מת; ואם אני בורא אותו מן התחתונים, הוא מת ואינו חי. אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים; אם יחיה ימות, ואם ימות יחיה”.

הכשל בסכימה זו של בריאת אדם, המתוארת לעיל, היותו של האדם במהותו הפיזית בעל חי, ובנשמתו המוסרית ובתכונותיו בעל זיקה ליצורים העליונים, מתגלה כבר בתחילת סיפור בריאתו בגן עדן הארצי, אותו גן סימבולי המתואר בתנ”ך, אותו הועיד האלוהים לשימושו של אדם בחיר יציריו.

חיי אדם בגן עדן דומים לחיי בעל חי בספארי, דהיינו על אדם לממש רק את ביטויי ומשמעות “חייו התחתונים”, ולהגביל את מימוש צלם האל שבו. נאסר עליו להוציא אל הפועל את הכוח שנטע בו האל, נגזר עליו שלא להוציאו לפועל, שלא להביאו לכלל מימוש.

האל, שנתן לאדם את האפשרות להיות בצלמו במובן הרוחני, מגביל את אדם ממימוש צד זה במהותו. איסור הידע מונע מאדם את צלם האלוהים שניתן לו. על מנת שיוכל לממש את המתנה שהעניק לו האלוהים להיות בצלמו עליו לנגוס בתפוח עץ הדעת, בניגוד לצו מפורש של היוצר.

על פי הסיפור התנכ”י פירות עץ החיים ועץ הדעת אמורים להישאר בידי האל ומלאכיו, בדומה לאלים מיתולוגיים אחרים השומרים על חיי נצח ועל ידע, ומותירים לאדם לחיות ולהתקיים חיים שאורכם מוגבל וידיעתם מצומצמת. על כן הכעס שיצא מהאולימפוס כנגד פרומתיאוס שהעביר לאדם ידע (אש), והוא נידון על חטאו זה לעינוי מתמיד. פרומתיאוס המיתולוגי מילא את תפקיד הנחש התנכ”י, במובן מימוש הפוטנציאל של האדם.

אדם נוכח שבריאת העולם הראשונית אינה מושלמת, באשר קיים בה גם רוע, הטמון בתפוחי עץ הדעת הסימבולי.

האל הכול יכול הוא שנטע את הרוע בעולם. הרוע הוא כוח (פוטנציה) למימוש. הרוע קיים כשלעצמו כגלם, כרעיון רדום, כאופציה למימוש בידי אדם, בפרי על העץ. הוא יכול להישאר בצורתו הגולמית כך לנצח, אלא אם הוא נרכש ומאומץ על ידי אדם, בניגוד לאיסור לעשות כן. 

את ידיעת הרוע, שכבר קיים בעולם, ניסה האל למנוע, באזהרה שנתן להימנע מפרי וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

אלא שכאמור, מעת יצירת אדם והטבעת צלם האלוהים בו, היה זה רק עניין של זמן עד שיממש את יכולתו הקוגניטיבית ויגלה גם את הרע. הנחש היה רק שליח לדבר מעשה, והאישה הייתה רק היצר המפתה לעבור על האיסור האלוהי לממש את הידע הקיים.

הרוע יצא מגלמו אל הפועל מרגע שהופר האיסור האלוהי. לאדם לא היתה ברירה אלא לעבור על האיסור לדעת טוב ורע, זה היה ייעודו מלכתחילה, מרגע יצירתו. התפוח התמים למראה הוא סמל לאצירת הידע שנאסר על אדם לממשו.

הפילוסוף הפרובוקטיבי פרידריך ניטשה היטיב לבטא את הרעיון על פיו האל עצמו הוא מהות הרוע: “בלשון תיאולוגית –הקשיבו היטב כי ממעט אני לדבר כתיאולוג – הנחש לרגלי עץ הדעת היה אלוהים בכבודו ובעצמו, שהשתרע לו לאחר עמל יומו לנוח מן המאמץ של היותו אלוהים.. הכל יצא מתחת ידו יפה מדי…השטן אינו אלא בטלותו של אלוהים בכל יום שביעי” (“הנה האיש”, פרידריך ניטשה בתרגום ד”ר ישראל אלדד).

התפוח הוא טבעת הפלאים או כדור הבדולח בסיפור הארוך אותו מספרת האנושות לעצמה.

אייזיק ניוטון, המדען הבריטי הדגול, היה נוצרי מאמין, והתעניין גם באלכימיה ובתיאולוגיה. הוא שזר את אגדת התפוח מגן עדן לאגדה על התפוח שנפל על ראשו והביא לניסוח עקרון הכבידה.

הגולם

הגולם הוא הדמות המוכרת כבריאת יצור דמוי אדם בתרבות או בפולקלור היהודי. הגולם הוא מעשה חיקוי למעשה האל הראשוני – בריאה של יצור מעפר, כאדם הראשון – והסוד להנפשתו והפעלתו לקוח מתורת הסוד היהודית.

הפרשנות המקובלת היא שהגולם הוא דימוי למכלול השאיפה ביהדות לחקות את מעשה הבריאה, הדחף לבריאה. והוא כמובן גם אגדת עם ששורשיה הזינו תרבות שלמה מאוחרת בפולקלור סיפורי העם, בספרות, בתיאטרון, בקולנוע, ואף השפיעו על זרמים בחסידות היהודית לראות בגולם דמות היסטורית שהתקיימה במציאות. 

את שורשי הדחף לבריאה אפשר לזהות באי הנחת הטמון בסיפור הבריאה האלוהי של אדם מעפר, כפי שהסברתי למעלה, ומנגד את אי הנחת של האל מיצירתו, שאפשר לזהות בתרבות המונותיאיסטית בסיפור הגירוש מגן העדן.

בריאת האדם הראשונית בתרבות היודו-נוצרית, ואף בתרבויות האליליות הקדומות, היא מעשה יצירה בידי אלים בני אלמוות, שייעדו אותו להיות יצור תבוני החי על פני הארץ חיים בעלי משך מוגדר, ומעמד נחות בהיררכיה בה קיימים יצורים נוספים מעליו – מלאכים, אלים, טיטנים, ואפילו מלכים בני אדם שנכונו להם חיי נצח. תיאורים בכתב מוכרים מספר בראשית היהודי, התיאוגניה ההלנית (הסיודוס), וסיפורי גילגמש האשורי הקדומים יותר בהם האדם, אנכידו, נועד להילחם ברודנות גילגמש בן האלים.  

בקוסמולוגיה ההינדית, ובעקבותיה הפרסית, לאדם הראשון, מנו (ואחר כך בהתאמה זרתוסטרא), ניתנו מלכתחילה יכולות להיות מחוקק ואף ליצור בני אדם. מנו, שנברא מאלוהות השמש, שונה לחלוטין מאדם הראשון בתרבות המונותאיסטית, שחייו מוכתמים בכתם החטא הראשון, ורגש האשם שלו ממשיך ללוות את ההיסטוריה האנושית כנטל.  

הגולם כרעיון קדום במסורת היהודית

במהלך הדורות חילחלה בין המאמינים באלוהים האמונה בדבר היותו אל יחיד, מופשט, נטול צורה או תואר. זה היה תהליך היסטורי ארוך של הפשטה, שנתקל לאורך הסיפור התנכ”י בהתנגדות, הנובעת מחוסר היכולת המנטלית לקבל אל או ישות אחרת שאינה בעלת צורה ותואר. התיאור אף סותר את הדימויים הפלסטיים של האל בחלק מהמקורות התנכ”יים, ביחוד אלה הנבואיים המיסטיים. 

המונח “גולם” מופיע בתהלים, קל”ט: “לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ:  גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ (ולא) וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם”. המונח כאן משמש לציין חומר גולמי, ראשוני, חסר צורה או קווי מתאר. מה שצורתו טרם התגבשה, שפל בתחילתו, וראוי בהיווצרו להירשם כיצירת האל, לקבל משמעות. בפילוסופיה האריסטוטלית הכוח של הזרע, החי והצומח והאורגני שצריך לצאת לפועל, ואצל האדם  הנפשתו  (Anima, psyche).

בתלמוד, במסכת סנהדרין ל”ח ב’, שבה מופיעה המילה גולם כשלב היצירה בו עורם היוצר את העפר ומכייר אותו לכלל דמות, אדם ראשון היה “גולם” גדל מידות, אך בשל חטאו הצר אלוהים את יכולתו להיות בצלמו, ואף גימד את מידותיו: “מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו”. אם כך, מכיוון שהאלוהים עצמו כבר חזר בו ממעשה יצירה והמעיט את סגולותיו של יציר כפיו, עולה על הדעת הרשות לחקות את היצירה הזו, שניטל ממנה ייחודה.

דהיינו חכמי ישראל הראשונים לא ראו במעשה יצירת חיים נחותים, “גולם”, חיקוי הבריאה הראשונית, אלא מימוש רק החלק הנחות שבה.

בסיפור אגדה אחר מתוך התלמוד אנו למדים על בריאת בעל חי למאכל חכמים, שיצירתו הינה כיצירת גולם. במסכת סנהדרין (דף סה, ע”ב) מסופר על רב חנינא ורב אושעיא שהיו יושבים בכל ערב שבת והיו עוסקים בספר יצירה, והיו בוראים להם ”עגל משולש”, ואכלו אותו.

הגולם בפולקלור  

עטיפת ספר אגדות מודרניות של חיים בלוך על הגולם של העיר חלם בפולין. גרמניה בשנות העשרים של המאה הקודמת.

 בימי הביניים הופיעו בכמה מסיפורי המעשיות צדיקים יוצרי גלמים. הצדיקים נסמכים במלאכת הגולם בעיקר על “ספר יצירה”.

אפשר להבין את העיסוק בספר יצירה כמאגיה יהודית קדומה, כישוף בדרך של צירופי אותיות בשפה הקדושה, המעניקים מקצת מכוח היצירה האלוהי לצדיקים. עוד במאות הראשונות היה העיסוק בצירופים על פי ספר יצירה מקובל כמופיע בתלמוד הבבלי. חוקרי התרבות העממית מצטטים סיפור שרווח ביהדות פולין על פיו הרב בן המאה השש-עשרה אליהו בעל שם מחלם היה יוצרו של גולם המזכיר בתכונותיו ויכולתו המנטלית המוגבלת את הגולם המפורסם של המהר”ל מפראג. איזכורו של גולם בחצרו של הרב אליהו מחלם מופיע בהתכתבות של המלומד הגרמני כריסטופר ארנולד כבר בשנת 1674, ומלמד על העניין שיצר מחוץ לציבור היהודי.

מסורות קדומות מספרות גם על גולם ששימש מעין ”שומר ראש” לרבי שמואל החסיד. ובמאות ה־16 וה־17 נוצרו גם הסיפורים על הגולם של אליהו בעל שם מחלם, שפחדו נפל עליו, ונאלץ להרסו במחיקת האות אל”ף ממצחו. סיפורי הגולם התגלגלו לבסוף אף לידי האחים גרים, שפירסמו אותם בגרמנית.

אך פרסומו של הגולם בא בעיקר בשל הייחוס למהר”ל שהתגורר במרכז פראג, שם עד היום קיים האלטנוישול, בית הכנסת בו התפלל (ראו עוד על סיפור הגולם של רבי אליהו מחלם והתפתחות סיפורי מעשיות הגולם אצל ד”ר אלי אשד באתר יקום תרבות). 

אפשר לומר כי העיר פראג המודרנית היא מקור משיכה בזכות שתי אגדות על טרנספורמציה של מהויות. האחת היא הגולם שיצר בה המהר”ל מבוץ מגדת נהר הוואלטבה אותו לש לכדי גולם, והשנייה היא אודות סמסא, אזרח העיר, ההופך לשרץ נורא בן לילה, בסיפור “הגלגול” (מטמורפוזה) מאת פראנץ קפקא.

הגולם כחלק מהספרות הגותית

במאה השש עשרה קיים הקיסר רודולף השני חצר “רנסנסית”, שבה קיבץ את מיטב המוחות באירופה. גם הרבי מפראג, המהר”ל, הוזמן אל חצרו. אפשר לראות באגדת הגולם מפראג תוצר תקופתי המשלב אלכימיה וכימיה, אסטרולוגיה ואסטרונומיה, קבלה ומדע חדש, שנוצר במקום בו החלפת דעות ואווירת המסתורין והקסם השתלבו היטב ואיפשרו את הולדת אגדת הגולם הפראגי.

אגדת הגולם הופצה בכתב בגרסאותיה השונות לקהל הצמא בתקופת פריחתה של סוגת הסיפור הגותי בשלהי המאה השמונה-עשרה ובמאה התשע-עשרה. באותה עת נכתבו יצירות שמרכיביהם כוללים ערפדים, מלאכי שטן, ומכשפים. סיפור הגולם השתלב בסוגה.

יצירה מפורסמת מאותה עת  היא המחזה “פאוסט” מאת גתה, הכוללת את סצנת המכשפות על הר ברוקן. זהו מחזה הכולל מרכיבים מסיפורי העם, המגוללים מעשי כשפים והמצאות, ואודות האלכימאי ד”ר פאוסט מסוף המאה השש עשרה.

מקורות אגדת הגולם מפראג ומקורות אגדת פאוסט הגרמני הם בני אותה עת, שורשיהם בדמויות ההיסטוריות ד”ר פאוסט והמהר”ל, ושתיהן הפכו לנרטיבים פולקלוריים מכוננים בתרבות המערבית. על פאוסט במחזהו של גתה, ויצירת חיים שלא בידי הבורא ברשימה הבאה.

כרזה לסרט גרמני על הגולם משנת 1920. ויקיפדיה

קיראו גם:

אלי אשד על יוצרי הגולם השונים לאורך הדורות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתים עשרה + חמש =