50 שנה מלאו ליציאתו לאקרנים של סרט הילדים הישראלי “עזית של הצנחנים”, על פי ספרו של מוטה גור, על כלבה שמגינה על ביטחון ישראל. לציון המועד הנה סקירה על הספרים של הסדרה הידועה.
המערכת
50 שנה מלאו ליציאתו לאקרנים, ביוני 1972, של סרטו של בועז דוידזון “עזית של הצנחנים” על פי ספרו של האלוף מרדכי (מוטה) גור. אחד מסרטי הילדים המקוריים המצליחים ביותר בתולדות ישראל, בתקופה שעוד עשו כאן סרטים שיועדו במיוחד לילדים.
לציון המועד הנה סקירה על דמות הכלבה הספרותית ששימשה לו כבסיס, פרי יצירתו של האלוף ולימים רב-אלוף מוטה גור.
— “עזית הצליחה להשיג את אשר נבצר מאתנו כאנשי צבא. עזית ניצחה ללא כל יריה. באומץ לבה, בחוכמתה, ובמסירותה הכריחה עזית את המצרים לבטל את המלחמה. על כך יודה לה כל עם-ישראל וביחוד לוחמי צבא-הגנה-לישראל. היי ברוכה!” (מוטה גור, “עזית בארמונות קהיר”, 1971).
לסדרת הרפתקאות עזית הכלבה הצנחנית מאת האלוף, ולימים הרמטכ”ל מוטה גור, היתה גיבורה יוצאת-דופן שזכתה להצלחה עצומה, אם כי לא ברור למה היתה השפעה רבה יותר – לתכונותיה הסגוליות או לזהות מחברה. הסדרה המשיכה את סוגת “החיות האינטיליגנטיות” שהיתה פופולרית בספרות הילדים הישראלית, דוגמת “קופיקו”, “צ’יפופו”, “תוכידס”, כמו גם הכלב “נו נו נו” מאת דבורה עומר, שהוא הבולט מכולם בהקשר של “עזית”. כמו גם הסיפור “טייס משנה פנג” של מנחם תלמי, שאולי היה מוכר למוטה גור, פורסם בשנות החמישים ב”דבר לילדים”, והופיע מאוחר יותר בקובץ סיפורים שזכה בפרס למדן לספרות ילדים, והיה סיפור על כלב שמסייע לטייס במלחמת העצמאות.
אלא שבניגוד לרוב הגיבורים האלו, שהיו בהחלט חברותיים, ואף ידעו לדבר, עזית, אף שהיתה אינטליגנטית כמעט כמו בני האדם שסביבה, לא ידעה לדבר. לעומת זאת, היא ידעה לצנוח, ותרמה תרומה עצומה לביטחון מדינת ישראל.
מוטה גור, המזוהה יותר מכל עם כיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים והקריאה “הר הבית בידינו”, כתב כמה ספרים צבאיים למבוגרים על התנסויותיו הצבאיות, כמו: ירושלים של צנחנים (משרד הביטחון, 1968); הר הבית בידינו (משרד הביטחון, 1973); ופלוגה ד’ (משרד הביטחון, 1977). אלו הצליחו, כמו כל הספרים על מלחמת ששת הימים, אך את פירסומו כסופר הוא חב לסדרת סיפורי עזית הבדיוניים שכתב לילדים. הסיפורים נכתבו לאחר מלחמת ששת הימים, בתחילה בעת שהיה אלוף פיקוד צפון, ובהמשך כשכיהן כרמטכ”ל. הוא סיפר שכתב אותם כשהוא מתבסס על סיפורים שסיפר תחילה בעל פה לילדים במקלטים שונים ברמת הגולן ובמקומות אחרים. בהמשך הוא העלה אותם על הכתב בשעות הפנאי המועטות שהיו לו, תוך כדי נסיעה במכונית (עם נהג צבאי מן הסתם) או בעת טיסה במסוק (!) בסיורים מעל לאזור הפיקוד שלו. לרוב הסיפורים, לדבריו, היה בסיס מציאותי, והם נכתבו בין היתר כדי לקרב את הקוראים הצעירים אל בעיות הצבא. הסיפורים מבוססים בין היתר על ילדותו בירושלים. השכן מלמעלה, ד”ר חרובי, גידל כלבה בשם עזה, שאחת מהגורות שלה נקראה עזית. דוקטור חרובי הוכנס לסיפורים כמאלפה של עזית.
בספר הראשון, “עזית הכלבה הצנחנית” (דפוס א’ בן-חור, 1969, עם איורים מאת נחום גוטמן), מובאות שש הרפתקאות שונות של כלבת הזאב המאולפת הכל-יכולה, הנאבקת נגד מחבלים ומסתננים, ומשתתפת בפעולות הצנחנים לאורך הגבול ומעבר לו. הסיפורים הם: הכלבה עזית צונחת; עזית שטה בצוללת; עזית פושטת בסיני; עזית והטנק; עזית בהרי מואב; ועזית בין שלגי החרמון. הספר זכה להצלחה גדולה מאוד, שמן הסתם הסטטוס של גור כמשחרר העיר ירושלים והכותל המערבי, עזר לה. לתופעה של אלוף פעיל בצה”ל ורמטכ”ל שמפרסם ספרים לילדים אין אח ורע. למיטב ידיעתי, הקצין הגבוה היחיד הנוסף שכתב ספר לילדים ולנוער היה רפאל איתן, אלא שספרו של איתן, “בונים פה נמל – מכתבים מסבא נודניק” (תמוז, 2004), אינו עוסק כלל בצבא אלא מתאר בניית נמל. הוא נכתב שנים אחרי שאיתן עזב את הצבא והוא מתכתב עם תפקידו של איתן בנמל אשדוד, שבו גם מצא את מותו באותה שנה. מיותר לציין שספרו של איתן לא זכה אף לקמצוץ מההצלחה של ספרי עזית של מוטה גור. שנתיים לאחר צאתו לאור, בשנת 1971, עובד הספר של גור לגרסה בעברית קלה בידי יגאל מולדובסקי, והוא יצא לאור בלוויית ציורים חדשים של אסף ברג במסגרת הסדרה גשר לנוער, סדרת ספרים מעובדים לעברית קלה של המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית.
הסיפורים גם הופיעו בגרסת ספר מוקלט, בתקליטים באותה תקופה, מוקראים על ידי יהורם גאון בקולו החם והסמכותי שהיה פופולארי מאוד.
חלק מהסיפורים אף נלמדו בבתי הספר בישראל כחלק מחוברות הקריאה של הכיתות הנמוכות. בנוסף, הספר המצליח אף תורגם לאנגלית.
אך לא הכול התפעלו מההצלחה. המבקר אוריאל אופק כתב בספרו “תנו להם ספרים” (ספרית פועלים, 1983, עמ’ 236) ש”הצלחתו הגדולה של הספר נבעה יותר מכוח הנושא ההירואי מאשר סגולותיו הספרותיות”.
גור התעלם מהביקורת, אך לעומת זאת לא התעלם מההצלחה, ופירסם ספר נוסף על עלילות עזית, מרחיק לכת לאין ערוך מהספר הקודם.
בספר “עזית בארמונות קהיר” (א. בן חור, 1971, עם איורים מאת שמואל כץ), נשלחת הכלבה האמיצה היישר אל ארמונו של נאצר בקהיר (בדומה לגיבור אחר, דנידין, הרואה ואינו נראה), על מנת להשיג את תוכניות הפיקוד המצרי, לא לפני ששמה מתורגם לערבית: עִזָה מלשון עוז. הענק המפואר שלצווארה מורכב מגבישים יקרי מציאות, הפועלים כקולט ומשדר של רשם-קול, וכל שיחה המתנהלת בארמון משודרת לישראל ונקלטת שם על-ידי אנשי הצבא. המצרים מבקשים מנאצר אות להחזיר “לעמנו את גאוותו שנגזלה מאתנו על-ידי הציונים במלחמת ששת הימים” ונאצר אכן מאשר את המתקפה על ישראל, אלא שהשידורים שמעבירה עזית משבשים את תוכניות המצרים ונאצר חוזר בו מכוונתו לצאת למלחמה בישראל.
הספרים זכו להצלחה כה גדולה, עד שסיפורה של עזית עובד בראשית שנות השבעים למחזמר בשם “עזית הכלבה הצנחנית בשלגי החרמון”, עם פזמונים שנכתבו בידי אותו אוריאל אופק הביקורתי ללחנים של נורית הירש.
עיבוד מפורסם אחר הוא הסרט בבימויו של בועז דוידזון, “עזית של הצנחנים” (1972), בהשתתפות שחקנים כמו יוסי פולק, גדעון זינגר, ומונה זילברשטיין, שכעת מלאו לו 50 שנה והוא הסיבה לרשימה זאת.
בסרט מובילה הכלבה פשיטה צבאית על מעוז מחבלים בירדן ומחלצת חייל שנפל בשבי המחבלים. את תפקיד הכלבה עזית גילמו בסרט, כמו בהצגה, שלושה כלבי רועה גרמניים, זכרים דווקא, שמבושיהם הוסתרו באמצעות כיסוי פרווה שנקשר עם גומיות סביב מותניהם. כך לא נחשפה העובדה שהכלבה המהוללת הייתה בכלל כלב. עם זאת, לא הייתה כאן אפליה מינית ספציפית כנגד כלבות שחקניות. למאמן הכלבים הידוע משה אנגלברג, שהיה זה שסיפק את הכלבים לשני הפרויקטים, פשוט לא היו כלבות נקבות שהיו מאולפות דיין לתפקיד.
הסרט זכה ב-1972 להצלחה גדולה והיה אחד מסרטי הקולנוע המצליחים עד אז בישראל, אבל הוא קיבל גם ביקורות קשות על היחס שהופגן בו כלפי הערבים, שהוצגו כמטופשים במיוחד, כחלק מהאווירה קומית בסרט. ראו למשל הביקורת של עורך דבר לילדים וכותב ההצגה על עזית אוריאל אופק למטה. זה היה אופן הצגה שלו התנגד גם היוצר מוטה גור.
על סמך דמותה של הכלבה המפורסמת נוצר אפילו משחק קופסה עלילתי בהוצאת “הגל החדש”. במשחק היו כמה אתרים מסדרת הספרים שבהם עזית הייתה צריכה לצנוח, למשל הרי מואב מהסיפור “עזית בהרי מואב”. במשחק כל שחקן בוחר אזור לשחק בו, ובאותו אזור עליו לפתור משימות שונות שבהן נתקל על הלוח לאורך המשחק. הראשון שמסיים את האזור שלו הוא המנצח.
גור כתב על עזית שני ספרים נוספים. הראשון הוא “עזית במדבר יהודה” (ידיעות אחרונות, 1973, עם איורים של שמואל כץ), גרסה מורחבת של הסיפור “הכלבה עזית צונחת” מהספר הראשון, שנועד לקוראים צעירים עוד יותר מאלו שלהם יועדו שני הספרים הקודמים. בספר מסופר על שני ילדים היוצאים לטייל במדבר יהודה ודרכם אנו מתוודעים לחי ולצומח באזור. הילדים הולכים לאיבוד והצנחנים יוצאים בעקבותיהם, אבל כמובן רק הכלבה עזית יכולה לאתר אותם.
גם ספר זה נהפך להצגה.
הספר השני הוא “עזית באנטבה” (ידיעות אחרונות, 1995, גם הוא עם איורים של שמואל כץ), שכתב היד שלו נמצא בין ניירותיו של גור לאחר התאבדותו בירייה במאי 1995 כשגילה כי הוא סובל מסרטן סופני. הספר יצא לאור לאחר מותו.
גור מופיע בספר בתפקיד הרמטכ”ל (אם כי מסופר עליו בגוף שלישי), ובספר אנו פוגשים דמויות צבאיות מוכרות נוספות: קותי ראש אג”ם, סגן הרמטכ”ל, שלמה גזית ראש המודיעין, מתן וילנאי, אורי שגיא, מופז, סנה הרופא הראשי במפקדת הצנחנים, דן שומרון, ועוד רבים וטובים. בין החטופים השונים נמצא גם ד”ר חרובי, מאלפה הנאמן של עזית שפגשנו בספרים הקודמים. בספר זה מסתברת, אחת ולתמיד, אחריותו הראשית של גור למבצע אנטבה, מבצע שאנשים רבים כל-כך זקפו לזכותם… והכלבה הנועזת עוזרת ליוני נתניהו במאבק נגד המחבלים באנטבה שבאוגנדה.
על עזית כתב גם הסופר אתגר קרת. בסיפור שלו, מפקדה של עזית הוא עוז יעוז (לפרטים נוספים ראו הפרק האיש מר.נ.ר. 9), ומעליה תלוי איום של משפט, מאחר שעיתונאי זר צילם אותה בסתר בעת שהשתינה על שבוי ערבי!
עזית, או בעצם בתה שזכתה לאותו שם, חזרה בגדול שנים רבות לאחר מות יוצרה באמצעות רמי גור, בנו של מוטה גור, שפירסם ב-2013 את הספר “עזית והחטופים בלבנון” (שוקן, 2013, איורים מורן ברק), שבו עזית משתתפת במבצע לחילוץ חיילים ישראלים שנחטפו ללבנון בידי החיזבאללה, אירגון שנוסד יותר מעשור לאחר הופעת ספרי עזית הראשונים. לצבא יש בעיות מודיעין חמורות והוא מחפש דרך להגיע אל השבויים. מפקד הסיירת, שחב את חייו לאחד החטופים שהוא חברו הטוב, מוביל את אנשי המטכ”ל לאמץ פתרונות חדשים, ולשם כך הוא מאתר את הגורה שהמליטה עזית ז”ל (שנפטרה בעת ההמלטה!), ושהוסתרה מהצבא כדי שלא ישתמשו בה כמו שהשתמשו באמה. למרות הכול הכלבה מובאת לבסוף לצבא, זוכה לאימון המותאם למיטב הפתרונות הטכנולוגיים של שנות האלפיים, ועל קולרה מוטבע ציוד טכני ממוזער משוכלל ביותר. אמנם פעולותיה מגובות מרחוק בידי לוחמים, אך עזית עצמה נאלצת לבצע את החילוץ. הספר מתייחס בבירור לתקופה שלאחר יציאת צה”ל מלבנון, ופרטי העלילה מזכירים את חטיפת החיילים אודי גולדווסר ואלדד רגב.
האם יהיו ספרים נוספים על עזית? ואולי אפילו משחקי מחשב, סיפורי קומיקס, ומעבר לכך? לא מן הנמנע. בעידן שבו מדברים על הגדלת האינטליגנציה והיכולות של בעלי חיים
באמצעים מלאכותיים, ייתכן מאוד שנשמע ממנה עוד רבות בערוצי מדיה שונים.
כבונוס הנה סיפור בצילומים על פי הסרט, שהופיע בהמשכים בשבועון “הארץ שלנו”: