אילן ברקוביץ’ על שיר של המשורר שגיא שדור, העוסק במה שתושבי הערים הגדולות חווים כל הזמן, הרס, בנייה, ורעש בלתי פוסקים.
המערכת
תמ”א 38 / שגיא שדור
הָעֲגוּרָנִים מַשְקִיפִים מִלְמַעְלָה עַל הָעִיר
כְּמוֹ
עֲגוּרִים
הַצָּדִים
צְפַרְדְּעִים
בְּקַרְקָעִית
הָאֲגַם.
–
שִלְדֵי אֵין
בִּנְיָנִים דָּבָר
עֲרֻמִּים מִלְּבַד
מַזְכִּירִים חֲתִיכוֹת
כִּי מִתַּחַת מַתֶּכֶת
לְכָל הָרַהַב וְצַנֶּרֶת
בִּיּוּב.
–
אוּלַי עוֹד יִהְיֶה יָפֶה כָּאן:
גּוֹרְדֵי שְחָקִים יַקִּיפוּ מִכָּל עֵבֶר,
יְלָדִים יִצְחֲקוּ בְּגַנֵּי הַמִּשְׂחָקִים,
וְרַכֶּבֶת קַלָּה כְּאַיָּלָה
תִּשָּׂאֵנִי לְאָן שֶהַלֵּב יַחְפֹּץ.
–
וְהָעִיר תִּהְיֶה לִי בַּיִת,
וּכְבָר לֹא אֶפְחָד.
השיר “תמ”א 38” מופיע בספר שיריו החדש של המשורר שגיא שדור (יליד 1994, תל אביב), “עולם חדש משוגע” (2022, הוצאת קתרזיס, עריכה נעה שבתאי, עמ’ 76). אני בוחר לפרסמו כאן השבוע משום שנגזר גורלי, וגורלה של משפחתי, לחיות בשנים האחרונות, החל משנת 2016, באזור מוכה תמ”א 38. אף אחד לא חושב על הנזק המצטבר שנגרם לתושבים החיים בסביבה כזאת, הרעשים הבלתי פוסקים, האבק, בעיות החנייה הזמניות-קבועות, והשנים שעוברות בקושי אורבני בלתי נסבל. בשבוע זה נהרס הבניין שלידינו וכל הבניין שבו אנו מתגוררים רעד. שוגי, כלבתנו החמודה, לא ידעה את נפשה וכל סדר היום שלה השתבש, וכך גם סדר היום שלנו. הדירה התמלאה אבק.
הטון הסרקסטי המלווה את שירו של שגיא שדור, שמבחינה גרפית גם מבקש לחקות את מראה העגורנים בערים הגדולות, הזכיר לי שיר מוקדם יותר בכמה שנים מאת המשורר גלעד מאירי (יליד 1965, ירושלים), “לחרוג בארץ באנו”, שהופיע בספרו “זעזועים בג’לי” (2006, הוצאת כרמל): “אלוהי חריגות הבנייה שמע / פנייה // אנו החתומים / בבלוקים / בדירות / בשיכונים / פונים אליך בזאת / שתכשיר תב”עתנו / וחריגותינו ייענו על ידיך // אלוהי חריגות הבנייה שמע / רגע // בצר לנו / פרצנו חלון ודלת / סגרנו מרפסת / חרגנו חצי מטר / שירווח מעוננו / אלוהי חריגות הבנייה שמע / יא אללה // שטינקרים היתרים היטלים פקחים חדרים מחוזקים רשיונות אגרות קנסות // אלוהי חריגות הבנייה שמע / את לחצנו”. שירו של מאירי נוסך על הדברים נופך פסאודו-ציוני וחושף את האשליה החלוצית של העידן הקפיטליסטי. חריגות הבנייה שהוא מתאר סביב העיר ירושלים מזכירות לי את חריגות הבנייה הניראות לעין-כל סביב העיר בני ברק למשל.
איזה מרחק יש בין שני שירי הבנייה הללו של שדור ומאירי, שגם ביניהם יש מרחק דורי, לבין שירו של המשורר ע’ הלל (1990-1926, קיבוץ משמר העמק – תל אביב), “בית בפרוזה”, שפורסם בספר שיריו הראשון, “ארץ הצהריים” (1950, ספרית פועלים). בשירו הארוך של הלל, שהיה גם אדריכל נוף, יש קריאות הלל על אודות הבנייה החלוצית בארץ אך אולי גם אזהרה מפני העתיד לבוא: “בונים כאן בית! / הידד לוירטואוז הגמגומים! / הידד לעוג-עלגי-הארץ! // הבוז לספסרי המגרשים! / הבוז לכל מושחי-בדבש את לשונם! / אני שונא את המליצות כשנאת היער את הקיטנים! // ושבח אני את הבניין הקם, ואת שריריו החזקים!” (ציטוט הקטע מתוך השיר מתוך מהדורת “כל השירים” של ע’ הלל, 2012, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, עמ’ 17).
