מיכל בלומנפלד-שגיא בסיפור עתידני מנסה לדמיין כיצד יראו מערכות היחסים של כולנו ופגישות ודייטיינג בעתיד הלא כל כך רחוק.
הופיע בדפוס בכתב העת “נכון” גליון מספר 8
סבא, ספר לי שוב איך הכרת את סבתא?
טוב נכדי, זה היה בעיירה הקסומה JDATE שעל שפת נהר הקום, שבחבל פרובנס הציורי.
עיירה וירטואלית נכון?
לא נכדי, עיירה אמיתית.
ואיך בדיוק נפגשתם?
הגעתי למסיבה כפרית שנערכה במקום, במסבאה קטנה וציורית. אני עדיין יכול לראות בעיני רוחי את השלט של הכניסה למקום, מהבהב, אחת מאותיותיו חסרה, נדמה לי שקראו לה גוגל.
וואוו סבא, מה, ממש היית במסיבה אמיתית?
כן, נכדי, מסיבה אמיתית. לא כמו היום, כשאתה וחבריך מתאמים מסיבה וירטואלית ורוקדים כל אחד בחלל שלו. אנשים הגיעו ונפגשו, חיפשו אהבה, ולא רק אהבה, כל מיני דברים היה אפשר למצוא בגוגל, זה היה אתר תיירותי מאוד פופולרי, הגיעו אליו אנשים מכל העולם, והיו בו אלפי מבקרים אמיתיים, כל יום.
אמיתיים סבא, אתה בטוח?
כן, נכדי.
אז איך בין כל האנשים האלה ראית את סבתא?
אה, מיד זיהיתי אותה לפי הצעיף האדום והשמלה הורודה, שאמרה שתלבש.
איך ידעת מה תלבש סבא? היה לך הקוד לארון הוירטואלי שלה?
לא. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל לפני שפגשתי את סבתא, כבר ידעתי עליה המון דברים. למשל שהיא אוהבת אוכל איטלקי/ קובני/אינדיאני, ושחיות המחמד העדיפות עליה הן כלב ודג.
הגיע באמת הזמן, שהיא תחליף את הדג רובוט הדפוק שלה בדגם קצת יותר מתקדם. הדגם שלה ענתיקה, רק שוחה במעגלים ומוציא בועות.
אתה לא יכול להבין זאת נכדי היקר, אבל בזמננו היו דברים אמיתיים בחיים. אנשים היו מכירים ונפגשים, בצורה טבעית וספונטנית.
כן, סבא, ספר לי עוד על התקופה המוזרה הזאת.
ובכן, זה מוזר, אבל מיד שראיתי את הבחורה עם השמלה הורודה והצעיף האדום-
תסלח לי סבא, אבל זו התאמת צבעים מזעזעת.
אני מסכים. ובכן מיד כשראיתי אותה, אני לא יודע איך בדיוק, אבל הרגשתי שאני מכיר אותה שנים. כלומר, ידעתי עליה המון דברים: במה היא עוסקת, היכן גדלה, שהפגישה הראשונה האידיאלית בעיניה היא טיול לאורך נהר הקום, ושהתחביב שלה זה שיחות אינטלקטואליות מעמיקות עם חברים, שמתכנסים יחד ומדברים לעומק על נושא מסוים. בשפה של אז, כינו את זה פייסבוק.
וואוו סבא, החיים שלכם היו מוזרים. מוזר פשוט להיות באיזה מקום ולפגוש אנשים, אני לא יודע איך אפשר פשוט להתחיל לדבר עם מישהו. אני פוגש רק אנשים שהוזמנו לחדר הוירטואלי שלי.
כן נכדי, אז היו זמנים אחרים, טבעיים ופשוטים יותר. אני מנסה ללכת עם הזמן, להיות פתוח, לא להיות מהזקנים האלה שאומרים “היום זה לא מה שהיה פעם”, אבל כואב לי שכשנכדך ישאל אותך יום אחד – סבא, איך פגשת את סבתא? לא תוכל לספר לו על ערב רומנטי, טבעי וקסום, בעיירה הציורית JDATE, שעל נהר הקום.
טוב, אני הולך לישון נכדי, ואני מכבה את המחשב שלי. כדאי שתכבה גם את המחשב שלך, כי כבר מאוחר. נקבע בשמונה ושלושים לארוחת בוקר? אל תאחר, אתה יודע שאני אוהב לאכול איתך און ליין.
טוב סבא, לילה טוב.
חלומות פז נכדי, אולי ניפגש בחלום בענן.
איזה מצחיק אתה סבא, אתה יודע שאתה יכול להדפיס אותי בכל רגע שתרצה במדפסת התלת מימד שלך, בכל צורה שתבחר.
אני יודע, נכדי האהוב. אני יודע.
צפו גם:
בערב ההקראה של כתב העת “נכון” שבו מקריאה מיכל בלומנפלד -שגיא את “נוסטלגיה”
