ספר העיון "בנות העיר הגדולה: סקס רומנטיקה ופמיניזם" (הוצאת פרדס עיון תרבות, תשפ״א 2021, 235 עמודים), שכתבה ד"ר מיקי כץ עוסק בתפר שבין ספרות למגדר. הספר דן בנשים פנויות החיות בערים גדולות כגון לונדון, תל אביב, וריאד, ורוצה לומר שלמרות הבדלי התרבות והשוני בין נשים צעירות בערים שונות יש ביניהן הרבה מהמשותף. כדי לדון בתופעה מגייס הספר יצירות העוסקות בנושא, ומניח אותן על שולחן הניתוחים. לדוגמה "יומנה של בריג'יט ג'ונס", שרבים מאיתנו מכירים מהסרט המצליח, או סדרת הטלויזיה "סקס והעיר הגדולה".
הכותבת כותבת מתוך הזדהות עם נשים אלו, וכמו שהיא מציינת היא אוהבת אותן. כמוה גם אני חשה הזדהות גדולה עם הנשים המדוברות, ובעברי בסוף שנות ה-80 תחילת ה -90 הייתי גם אני אחת מהן. כלומר רווקה תל אביבית מצויה.
בכותבי על הספר לא אתן לו ציונים ולא אייעץ לכם לחטוף אותו בשתי ידיים ממדף הספרים או לחילופין להרפות ולהתעלם ממנו. אעדיף לספר לכם על המחשבות שהוא עורר בי, הוויכוחים שהיו לי אתו בזמן הקריאה, והדיון שהוא יצר בתוך מוחי.
בעיני "בנות העיר הגדולה" אינו רק על בנות, אלא גם על בני העיר הגדולה. על תופעת ה"מחר נאכל עוד אבוקדו…", או, כדברי בועז שרעבי בשיר "אצלי הכול בסדר" (מילים שמרית אור), "היום כבר לא מתים מאהבה". כלומר, גם אם חוויתי פרידה מבן זוג או מאדם אחר שהייתה לי מערכת יחסים רומנטית אתו, זה לא סוף העולם. אבֶל קצר או קצרצר בהחלט יספיק. שהרי העיר הגדולה בה אני גר או גרה פקוקה ברווקות או רווקים, שהאחד יותר מהשני יכולים להתאים לי ככפפה ליד. אני רק צריך או צריכה להמשיך ליזום, להמשיך להכיר, ואז ללא כל קושי מכמות תצא איכות. כלומר אם אכיר גברים רבים סביר להניח שאחוז כלשהו מתוכם גם יתאים לי ואני אתאים לו, אמונה בסטטיסטיקה פשוטה. האם זו צורת חשיבה רק של בנות העיר הגדולה? בהחלט לא. היא נכונה גם לגבי תפיסת העולם הגברית. ההיצע הגדול המאפיין ערים גדולות, בניגוד לפריפריה ששם רוב האוכלוסיה נשואה, מאפשר לי, כעת ויאפשר לי בעתיד, לא להתחייב לאף אחד או אחת ולהמשיך להתלבט בין האופציות השונות.
ד"ר מיקי כץ החוקרת מציפה את נושא הפמיניזם בהקשר לנשים אלו ושואלת – האם הן פמיניסטיות? היא אומרת שהמצאת הגלולה, ולאחר מכן האפשרות לקבל מרשם לגלולות נגד הריון אצל כל רופא לכל דורשת, גם לבחורה רווקה, היה בגדר מהפכה. פער הדורות מזכיר לי סיפור על בעלת משרד שכמתנת חג קנתה לכל עובדיה סט מצעים. כל פקידי המשרד היו אנשים נשואים ולפיכך קיבלו סט זוגי, ורק עובדת אחת, שלעת עתה חיה כרווקה, קיבלה סט עם סדין וציפה ליחיד. אותה עובדת לא נשארה חייבת, ניגשה עם המצעים למעסיקתה, פתחה את האריזה, וזרקה לה אותם בפרצוף. אם תשאלו אותי – צודקת ב 100%. האם העובדה שטרם נישאה מחייבת אותה להתנזר? האם הסקס הוא בגדר מותרות לנשואים בלבד?
הספר מציג את סיפור דרכן של מספר דמויות נשיות לזוגיות בלתי מתפשרת. לדוגמה: קיטי בעלת בלוג הצילום "החיים הלא מושלמים שלי" שהצליחה לגרום לגבר מצליח להתאהב בה, ולא סתם להתאהב אלא עד כלות. אני שואלת: האם צריך לגנות אישה שלא מממשת זוגיות? האם סביר לטעון שנשים שאינן משיגות זוגיות הן נשים המפרידות מין מרגש, וסקס כזה אינו פתרון? אין לי תשובה חד משמעית. אבל אולי במקרה כזה טיפול שיחתי יוכל לעזור. החוכמה של קיטי היא לדחות גברים לא רק על פי יחסם אליה אלא גם כי הם מתייחסים לא יפה לנשים אחרות למרות שאליה הם מאוד נחמדים. למשל, אותו חבר ילדות שבז לזוגתו, ומעיד שהתחתן לא מאהבה. "אם התחתנת למען כסף, קשרים או מעמד", תענה לו קיטי, הבעיה היא אתך ולא עם אשתך.
נושא נוסף שמעורר מחשבה הוא השאלה: האם אישה פמיניסטית צריכה להיות בהכרח פעילה חברתית? האם הפמיניזם שלי יבוא לידי ביטוי בהכרח בכך שאלחם למען נשים אחרות? או שאני יכולה להיות פמיניסטית בנעלי בית? כלומר אישה המכלכלת עצמה, הדורשת שוויון מבן זוגה, ומחנכת את בנותיה שמותר לחלום לגובה, ואת בניה שנשים שוות להם. עד כמה שהבנתי ממיקי כץ נשים שהובילו את הפמיניזם לדורותיו החל מאלו שנאבקו על הזכות להצביע והזכות ללמוד, ועד הפמיניסטיות הפעילות כיום, שדורשות ומצפות מכל אישה ואישה המגדירה עצמה כפמיניסטית לא רק להיות פמיניסטית בדלת אמותיה ולהתהדר בנוצות לא לה, אלא להוקיר תודה לפמיניסטיות שקדמו לה, להבין שהזכויות להן זכינו בחברה המערבית כנשים אינן מובנות מאליהן, ויש להמשיך באופן אקטיבי במאבק, חברתי, ופוליטי. לדוגמה, נושא השיוויון בשכר.
אז כפי שהבטחתי, לא אומרת קיראו ולא אומרת לא. פשוט סיפרתי מה יש בין דפיו של הספר.