ד”ר רוז’ה פלנצבוים גַּבֶּר על ספר השירה של ריקי דסקל “שפת הנהר” שבו היא רואה קפיצה אל שורשי נפשה של המשוררת.

המערכת

כריכת ספרה של ריקי דסקל ״שפת הנהר״

דברים על  “שפת הנהר“, ספר שירים חדש של ריקי דסקל (הוצאת עם עובד, 2021) בערב השקת הספר ב”חדרים”, חיפה 20/3/22.

הקריאה בספרה של ריקי מותירה רשמים עמוקים, שמלווים ומהדהדים הרבה אחרי שסוגרים את הספר. השירים מלאים, בשלים, אמיצים במבטם החשוף פנימה וחוצה. ריקי ביססה במהלך השנים מעמד כמשוררת בעלת כוח נפשי ורוחני, ואין ספק שספרה החדש “שפת הנהר” מוסיף נדבך חשוב למבנה האיתן של שירתה. קולה השירי צלול וייחודי, והיא מצליחה לגעת בקורא באופן שהוא אישי ואוניברסלי בו זמנית.

לקראת המפגש היום ניסיתי לזקק מתוך העושר הבאמת רב של הכתיבה את מה שלי נראה העיקר. זאת משימה יומרנית כמובן, וראוי להודות שאין פה עיקר אחד. השירים מאפשרים ומזמינים הרבה מאד נקודות מבט וכיוונים פרשניים. להרגשתי, זה חלק מסוד קסמם. הכתיבה אינה רוויה, ולפיכך משאירה מרחב אסוציאטיבי וקונוטטיבי גדול. ובכל זאת, לתחושתי, יש משהו שמונח ביסוד הכתיבה. יש איזו מהות שעוברת כחוט השני בין השירים ובתוכם.

ריקי צונחת בקובץ הזה אל שורש הוויתה. אני רוצה להשתהות רגע על המילים האלה מתוך השיר “סוגר בשקט את הדלת” (עמ’ 18): “ילד מביט בהוריו ישנים / וליבו צונח כל הדרך / אל שורש היותו”…

הדלת הממשית נסגרת, אבל באותו רגע נפתחות דלתות אל הממשות. מהלך זה, שיש בו כמיהה אל הראשית, ואולי אפילו אל מה שקדם לראשית, התחיל כמובן בספרים הקודמים, אבל כאן להרגשתי הוא מגיע לשיאו.

אז מה קדם לראשית? כלום. אבל כפי שכותבת ריקי באיזו איכות מדיטטיבית, עיקשת כמעט, “כלום זה משהו זה משהו זה משהו / שנשאר”. ועוד היא כותבת “המרחק קצר כל כך/בין הכל ללא כלום”.

השירים מציירים עבורנו מפה די ברורה של הכלום הזה שהוא הכל, של הראשית:

לב ומעין

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֶת הַצְּלִיל

וְשֶׁלֹּא בִּרְצוֹנִי שׁוֹבֵר  הַצְּלִיל 

הַזֶּה אֶת

 לִבִּי

זוֹ עֲרוּגָה שֶׁמַּיִם הֱצִיפוּהָ

זֶה הַמַּעְיָן

זֶה עֹמֶק הַטּוּרְקִיז

שֶׁמְּפַכֶּה בִּי

וּבוֹכֶה

המשוררת הנפלאה גבריאלה אלישע ז”ל, חברתה של ריקי, שלהרגשתי רוחה שורה על שפת הנהר הזה, והעדרה המציאותי והמכאיב נוכח בו, כתבה: “בספר החלומות של אלהים בדף מם, מופיע צליל של מים”. נדמה שהצליל של ריקי פגש את הצליל של גבריאלה, ולשתיהן היתה מעין התגלות, מעין תובנה עמוקה אינטלקטואלית ורגשית, על ראשית הדברים ועל השפה בה מדברים נהרות. זוהי השפה שבטרם היות המילים, הביטוי המזוקק, הבראשיתי.

ריקי אמרה פעם בראיון: “בכוחה של השירה להעניק את תחושת המעוף הנפלאה ביותר שניתן להשיג בצינוק המילים וביניהן”. המילים הן צינוק אם כן.

המשוררים, אמני המילה הכתובה, שבים וחוזרים להכרה בכך שהמילים מהוות חוצץ, ופוערות מרחק בין הדברים לבין המסמנים השפתיים שלהם. כך למשל כותב יצחק לאור “איזה כלוב / היא השפה”. אז צינוק או כלוב, ובכל זאת משהו עמוק מתאפשר שם. תחושת מעוף. לא פחות. הקול הפסיכולוגי יגיד שהיכולת להכיר בעובדת היותך כלוא, ולא חשוב כרגע כלוא בתוך מה, ובעיקר היכולת לתת מילים לחוויה הזאת, כן שוב אותן מילים חלקיות וכולאות, היא אבן דרך משמעותית במסלול לחופש מהכלא. ואולי זוהי תחושת המעוף, זוהי האיכות המרפאת של המילה. או במילותיו של לאור: “מילה היא התחבושת / היא הפצע /. מילה היא / המלח”.

אני חוזרת להליכה בין המילים ולהיקסמות מהצליל. זה אולי המקום לאזכר את הנוכחות של המוסיקה בשירתה של ריקי בכלל ובקובץ הזה בפרט:

אֲנִי חוֹף

הַמּוּסִיקָה מְלַחֶכֶת אֶת

קְצוֹת הַכֶּתֶם שֶׁבִּפְנִים

נִקְרָא לוֹ נֶפֶשׁ

וגם: “נגמרו המילים / אך / צליל מתפשט בנביעה של חלב ורעל / ממלא חלל מושלם…” הצליל ממלא, מפלח, מרפא, ואפילו בורא.

המוסיקה מצליחה היכן שהמילים כושלות. אני מצטטת מתוך מאמרו המפורסם של ביאליק “גילוי וכיסוי בלשון” (1917): “הנגינה, הבכייה, והשחוק מתחילים ממקום שהמילים כלות”. בשירי הקובץ יש המון מוזיקה. כינורות וקשתות, צ’לנית יפה, נגנים ומנצח, טרומבונים רועמים, זמר רך, פסנתרן שקלידיו נעים אך קולו לא נשמע, צליל וסולם, תווים, תזמורת, סימפוניה, ומוטט. המוסיקה נוכחת מאד בשירים גם ברמת התוכן, כנושא וכעולם דימויים, וגם במישור הפואטי, במובן זה שהדופק המוסיקלי פועם בהם, באופן שבו המילים ארוגות.

אז ריקי מובילה אותנו אל הראשית, אל אזורי הבריאה. באמצעות אלוזיות מקראיות היא מדברת על נס הבריאה, ועל צלילים צלולים של מבע, ועל מוסיקה. ועולה התחושה שוודאי מוכרת לכם, שאלהים נכח כשבאך הלחין. אני מצטטת מתוך “רחש הפריחה הסגולה” (עמ’ 61):

זוֹ הַמּוּסִיקָה שֶׁבּוֹחֶשֶׁת בִּי עֵין סְעָרָה  קוֹדַחַת בִּי וּבָּאךְ  צְלִילִים

אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁהִיא כָּלְאָה כְּמֵי תְּהוֹם

אֲנִי בּוֹכָה.

אני חוזרת לשרטוט מפת הכלום שהוא הכל. החוויה הבראשיתית עשויה מצלילים, מצבעים (עומק הטורקיז), מדמעות, וממים. וראוי להזכיר אולי שהסביבה הרחמית היא סביבה מימית. עולם פרה-וורבלי. אבל אני חושבת שמתאפשרת פה אולי עוד רמה אחת של נגיעה במהות הכי מזוקקת.

חידת זן מפורסמת שואלת: כשמוחאים שתי כפות ידיים נשמע קול, מהו קול היד האחת? אחרי שנים של חשיבה, או ליתר דיוק שנות מדיטציה שמטרתן דווקא להשתחרר מהחשיבה המוכרת, נתן התלמיד תשובה למורה הזן. התלמיד הושיט יד. זה הכל. דרור בורשטיין כותב על כך ש”כשהתלמיד מושיט יד אחת הוא בעצם מציג את התשובה המוחלטת. הוא מציג לעיני המורה את הכוח היוצר האינסופי, את הגדול מכל גדול, הפועל ממש עכשיו בכף ידו, בקצות אצבעותיו, מצמיח את ציפורניו, מאפשר לו לנגן בחליל או לבנות כסא”. ויש רגעים כאלה, כששירה היא במיטבה, שמתאפשר לנו לשמוע את קול היד האחת, להיות בתוך הדבר, בשיא פשטותו שהוא שיא מורכבותו.

ריקי מעניקה לנו מצנח, שמאפשר לרדת ברכות מטלטלת, אוקסימורונית במהותה, לא רק אל תוך הוויתה ושורשיה, אלא גם אל תוך עצמנו, אל עבר שורש היותנו. זו אולי אחת המתנות היפות שאפשר לקבל ממפגש עם יצירת אמנות, וזאת מתנה שהספר היפה הזה מעניק בכל קריאה בו.

ריקי דסקל עם הספר “שפת הנהר”. אתר “בית היוצר”

קיראו גם

ארבעה שירים מאת ריקי דסקל

כמות שהיא – ראיון עם ריקי דסקל

2 תגובות

  1. כמה טוב לקרוא את שיריה של דסקל, וכמה טוב לקרוא על שירתה.
    קראתי את הרשימה בהנאה ספרותית — צדוק

  2. מאמר יפה ורגיש בהתבוננותו בשיריה היפים של המשוררת ריקי דסקל ובמוטיבים חשובים הצליל והמים אכן הספר הוא מתנה אמיתית

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 + שש =