כזכור, יום הספר של “יקום תרבות” מתקיים בקפה “חותם” ברמת השרון ב-28 ביוני, משעה 16:00. באירוע תתקיים מכירת ספרים באופן ישיר מסופרים ומשוררים שהוציאו לאור ספרים במהדורה קטנה, ומעוניינים להיחשף בפני הקהל. אחת מן היוצרים המשתתפים באירוע היא המשוררת והאמנית ריקי דסקל. לפניכם ריאיון עומק שערכה עמה תלמה פרויד
מאת תלמה פרויד
“כמות שהוא “ ( עם עובד ,2016) ספר שירים שישי למשוררת-שחקנית-מורה לתלמידי משחק-קריינית הרמת שרונית ריקי דסקל, יצא לאחרונה, ומי שיקרא בו ויחווה שמץ מן הכאב שבו נכתב,
לא יטעה אם יאמר:ניכר שהאישה הזו עברה תקופה קשה מאוד בשנים האחרונות. ואכן, היא ליוותה דמויות משמעותיות בחייה בימיהן האחרונים, חוותה מוות של קרובים ואהובים, נעצבה, דאגה. אבל כמין פיצוי ואיזון היא מתחדשת כל הזמן: יש לה ספר חדש – ‘כְּמוֹת שהוא’ שמו, בהוצאת עם עובד; היא עובדת על מופע חדש, פעילה בתחום ההנגשה של מופעי תרבות לעיוורים ובעלי מוגבלויות שהספרייה לעיוורים מובילה בו (הקהל שומע הסברים על המתרחש בסרט או על הבמה, באוזניות, בקולו של המנגיש המתווך בזמן אמת בינם לבין ההתרחשות) וגם חובקת נכדים חדשים. היא אֵם פעילה מאוד לארבעה בנים, נשואה ליוסי דסקל. דסקל כמו דסקל: יודעת לשורר לא רק יגון ונהי, אלא גם להפציע בשיר אירוני או הומוריסטי, ממזרי או אירוטי. עולמה השירי בהחלט אינו צר כעולם נמלה.
תלמה: קראת לספר ‘כמות שהוא’ ואני מזהה את המילה ‘מוֹת’ בשם, שלא לדבר על השירים שרבים מהם עוסקים בו. מאשרת?
ריקי: “בהחלט, וממש מתפלאת שאנשים לא שמים לב לזה שהמוות נחבא שם. לי זה ברור. יש בתל אביב בניין ועליו שלט לא מנוקד: ‘אמות’. איך את קוראת את זה?”
תלמה: ‘אַמּוֹת’.
ריקי: “את רואה, אני קוראת ‘אֲמוּת’. זה קופץ לי לעיניים מהרבה מילים, פעלים… תראי את השיר שעל גב הספר. הוא מסתיים ב”אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ אָהוּב שֶׁלִּי/שלמות זוֹ לׁא אוֹפְּצְיָה”, המילה ‘שלמות’ אינה מנוקדת, בכוונה. אפשר לקרוא כך, אפשר אחרת. את המילה ‘חמותי’ פירקתי ל: ח-מותי. המילה ‘תם’ היא גם ‘מת’ בהיפוך אותיות. ואכן, עם המוות משהו תם ונשלם.
“הנוכחות של מר מוות בספר הזה, בולטת, מפני שהוא מוקדש לשתי חברות קרובות שאהבתי מאוד והיו משמעותיות מאוד בחיי: רוני פיין, שהייתה מורה בביה”ס החקלאי בפרדס חנה, בת למשפחת פרדסנים שורשית, ממקימי היישוב. אישה חכמה, ישרה וצנועה. והשנייה: ציפי מֵל, מנהלת תיכון ‘היובל’ בהרצליה, שנפטרה לפני כחצי שנה. חברת נפש, אישיות בלתי רגילה. הייתה בינינו חברות מאוד עמוקה.
“על כריכת הספר יש ציור של צביקה פלד, חבר, בעלה של חברתי מילדות, הציירת רבקה פלד, שמת בחטף בגיל לא מבוגר מאוד. השירים על ציפי לא ממש מפורשים בספר, יש קצת יותר פילטרים. ציפי עברה לפני שנים אסון נורא כשאיבדה את בנה, ויש התייחסות לכך, אבל מפולטרת. ציפי מאוד אהובה ואני מתגעגעת אליה מאוד…”.
ריקי, שהתמודדה בנוסף לאסונות שהוזכרו גם עם פרידה מאימה שנפטרה לאחרונה בגיל 100 ומחמותה האהובה, אמו של יוסי, בעלה, נושאת את כאביה אל תוך השירים, אבל לא עוצרת. מלמדת תלמידי משחק הגשת טקסט על במה, מקריינת בספרייה לעיוורים, כותבת, מנחה, עובדת על מופע חדש שבו תקרא משיריה ותלוּוה בנגינה ובזמר על ידי נגה אשד, זמרת מופלאה, מובילת שירה במפעל לשימור הזמר העברי של ימי טרום המדינה ‘זמרשת’. בימוי המופע: מלכה מרין. שם זמני: תיאטרון פואטי. השראה ומסגרת: ספרה של לאה גולדברג ‘מכתבים מנסיעה מדומה’.
דסקל, בת לניצולי שואה שזכר מוראותיה חלחל לרבים משיריה, והיא מזדהה עם גולדברג בעניין היחס הדו-ערכי לאירופה.
ריקי: “לאה גולדברג, בברלין של שנות ה-30 חשה במה שעומד להתרחש. המגורים באירופה בתקופה שבה יוסי שימש נספח צבאי בשוויץ, חידדו אצלי את התובנה והתחושה שהתשתית האנטישמית מאוד חזקה ומובנית באירופה. אז מחד, יש בי רצון להיות חלק מאירופה ומתרבותה, ליהנות ממה שיש לה להציע, מאידך גיסא, אי אפשר להתעלם מכך שהכנסייה, למשל, היא המייצג האולטימטיבי של האנטישמיות. ילד שרואה מגיל אפס, איש נוטף דם, מסמרים בידיו, זר קוצים על ראשו ואומרים לו: את זה, היהודי עשה, מה הוא ירגיש כלפי היהודי בהמשך? השהייה באירופה גרמה לי לרצות לחזק את הזהות שלי ולדבוק בה, לבנות אותה על ערכים מוסריים, הומניים”.
“לפני שהבנתי מהו סמל/ כאבו לי הפרחים הנובלים באגרטל/ ובטרם נכרתה המילה ‘ברית’ על לשוני/ ידעתי שהמורה חיה מסגירה משהו/ כשאמרה לולב ושפתותיה נסוגו מילימטר לכל צד/ ועוד טרם נשאתי שם אלוהַי לשווא/ ידעתי בוודאות שיש סוף/ לשְׂעִפַּי לעובֵר בחושַי/ ובכל זאת בַּכּל אראה/ אות וְאֵרוֹס וניצוץ אֱלוֹהַּ ממעל”. (מתוך השיר: המילה ‘ברית’).
שיר ממזרי בעליל שהארוס מבצבץ ממנו, אך גם טנטוס, מוות. צירוף קלאסי. המורה חיה, חָיָה ובועטת בשיר. על שום מה זכתה?
ריקי צוחקת: “הייתה איזושהי חוויה, פתאום צף זיכרון, או רגש מסוים, או משהו פיזי. אני מבינה אותו כשיר אַרס פואטי, ובו התייחסות לשפה, לחושניות שיש בה. החיים מנצחים. האֶרוֹס, העניין החושי והחושני, קיים בכל דבר שאני רואה ושיש לי קשר איתו. מילה היא משהו חושני להפליא. שיר ממזרי, את אומרת? כן, אולי לא רק ארס פואטי, אלא גם קצת ערס פואטי…”.
תלמה : ישנם כיום כל כך הרבה כותבי שירה, יש אומרים: רבים מדי, מה את, כמשוררת ותיקה ומוערכת, אומרת על התופעה?
ריקי :“כן, יש פריחה של השירה העברית. לא יודעת אם בקרב הקוראים, אך בקרב הכותבים…”, היא מתבדחת. “זה מעולה, זה נהדר. מראה על השכלה, על חינוך, צורך לבטא עצמך. יש למעשה, פריחה אמנותית בכל התחומים. יש פריחה של התיאטרון, אולמות הקונצרטים מפוצצים. בתל אביב, אין ערב ללא שפע של אפשרויות להעביר זמן בעל תוכן. כמובן שיש גרפומנים ויש משוררים מעולים, יש ציירים טובים ויש שלא. יש פואטרי סלאם, יש סדנאות כתיבה רבות – גם בהן אינני מזלזלת. אני רואה את הרעב לשירה אצל תלמידיי. השירה מדברת אליהם, מחלחלת לתוכם. אין מרגֵש כמו שירה טובה. שירה היא האמ-אמא של הכתיבה הספרותית, כתיבה של הנפש”.
ראו גם:
הבלדה על מלכה באב”ד מאת ריקי דסקל
אמנות גדולה -סצנות מטאפיזיות בריאליזם של ורמיר ב״כמות שהוא״ הספר החדש של ריקי דסקל.
היסוד הארספואטי המחדיר לעצוב הריאליסטי את היסוד האסתטי התודעתי הופך את הדיוקן למטאפיזי.