פרק מרומן החושף פרשה קודרת מימי מלחמת ששת הימים, גירוש תושבי קלקיליה. הוספנו לפרק אחרית דבר של המחברת המספרת על המציאות מאחורי הבדיון.

המערכת

תקציר הספר : “אריה בקלקיליה” הוצאת “כתב” 2020.

בספרה החדש של דליה כהן-קנוהל נפרשת פרשה אפלה מההיסטוריה הישראלית, שנכרכת בסיפורה הטראגי של משפחה מקהילת יהודי טריקלה שביוון.

סופיה, שחקנית נטולת אמביציה, ממתינה לתפנית בחייה. לקראת גיוסו של בנה יחידה, החי עם אביו מאז ילדותו, היא נחושה לשכנע אותו להיפגש איתה. הקשר עימו נמנע ממנה שמונה שנים, מאז נטשה והותירה אותו המום בבית אביו. במקביל, מתרחשים מספר אירועים מסתוריים המפענחים אלה את אלה: אביה של סופיה, יליד יוון, נעלם מדירתו בפלורנטין, ומשאיר מכתב המלמד כי יצא לחפש את מי שהביא לחורבנו. האירוע הטראומטי קשור לאירועי מלחמת ששת הימים בעיירה קלקיליה, הסמוכה למושב בו התגורר. בזמן שסופיה מגיעה לאזור השרון לחפש מידע על אירועי המלחמה, מדווחים מבזקי החדשות על אריה שהצליח להשתחרר משביו בגן החיות של קלקיליה, ומטיל חיתתו על תושבי היישובים הסמוכים. מסעם של האב והבת, ובאופן סימבולי אף מסעו של האריה, נוגעים במה שמכונה בפי ההיסטוריונים “הכתם השחור של מלחמת ששת הימים” – גירושם של תושבי קלקיליה והביזה של העיר על ידי תושבי השרון. אט־אט חושפת סופיה את הקשר בין “הכתם השחור” להתפוררות משפחתה ולנתק בינה לבין בנה, והמסע הופך עבורה לנתיב לריפוי כאבי העבר.

ד”ר דליה כהן־קנוהל היא סופרת ומחזאית. בין השאר ראו אור יצירותיה: “המצורעים”; “הכניסיני תחת כנפך”; “אשכבה בקורפו”; “ציפור בעיר קדושה”. ספרה “מעבר מנדלבאום”, שראה אור ב־2016, זכה לשבחי הביקורת.

כריכת ספרה של דליה כהן-קנוהל “אריה בקלקיליה”

[בפרק זה מתאר אליהו את מסעו עם חברו ליאון לעיר הולדתם ביוון כדי למצוא את ארמוזה, שכנו מהמושב שסיבך אותו במלחמת ששת השנים בהשכנת עדר שנבזז, ולא בא לעזרתו כאשר הואשם בביזה. עמוד 152]

אי אפשר לחזור לאהובת נעורים בלי זר ורדים נאה. קנינו את הפרחים ונכנסנו למכבסה. צעירה נאה עבדה בדלפק הקבלה, ובעומק המכבסה עמדה אישה כבדת משקל וגיהצה במגהץ שאדיו עלו אל על ובחרו להעכיר את זגוגיות משקפיה. ליאון לחש לי בעברית “תסתכל על הצעירה הזאת בדלפק הקבלה, זאת היא! לא השתנתה -נשארה בת 18!”. לחשתי לו “השתגעת? זה לא יכול להיות!”. רעד קל היה בקולו של ליאון כששאל את הצעירה: “האם הגברת פני נמצאת?”. הצעירה קראה למגהצת, “אימא, מחפשים אותך.” המבוגרת הרימה ראשה, הוציאה משקפיה, וקינחה אותם בסינרה המוכתם, “כן? במה העניין?”. ליאון קפא ולא ידע מה יגיד. הוא התחיל לגמגם, התעשת ואמר: “רציתי לשאול האם אתם עושים ניקוי גם לשמיכות?” הצעירה אמרה “את זה גם אני יכולתי להגיד לך! בוודאי שאנחנו מנקים.” חברי צחק, “את צודקת. אחזור עם השמיכות שלי. הנה אני רוצה להעניק לכן פרחים!”

ישבנו בבית קפה וליאון הטביע יגונו בכמה כוסות בירה. מדהים איך בן אדם יכול להונות את עצמו רק בשביל שביב זיכרון רחוק. אחר כך צעדנו שותקים ועברנו דרך המלון. התעקשתי שנלבש בגדים פשוטים, אפילו נראה מעט כקבצנים, כדי לא לגרום לארמוזה, גנב העדר המנוול, להימלט. הגענו לדלפק הקבלה. אמרתי שאנחנו מחפשים את האדון ארמוזה. בתו הרי סיפרה שהוא ימצא במלון הזה עד סוף החודש. בחוץ ירד גשם וברכת השחייה הייתה נטושה. פקידת הקבלה אמרה שהוא ירד לחדר הטיפולים. הופתעתי, איזה טיפולים הוא עובר כאן? אולי הוא במצב רפואי קשה. הפקידה הציעה גם לנו לעשות טיפול מלחים מיוחד לרגלים. הורדנו מעלינו את המעילים המהודרים.

בכניסה לחדר הטיפולים ישב מצחצח נעליים עיוור. ליאון התעקש באותו הרגע לצחצח את נעליו. העיוור הניח יד על נעליו ואמר: “עור פרה שרעתה בשדות פתוחים!”. ליאון רצה להתבדח: “נביא יקר, מה עוד אתה רואה, מה יהיה איתנו?”

“אגיד לכם במשפט, במקום המצאה של אהבה אין חשכה.” ליאון צהל, “תודה רבה לך!”, ושם לו כמה מטבעות שקרקשו בכלי. העיוור שאל אם אנחנו אורחים במלון. אמרנו שאנחנו מחפשים איש בשם ארמוזה. הוא הנהן, “אה. האיש הזר. כן, יש לו יד הדוקה על הכיס ועיניים כבויות!” שאלתי אותו: “איך אתה יודע בקשר לעיניים?”. העיוור צחק. “בשביל זה לא צריך לראות.”

נכנסו לחדר טיפולי הרגליים. במרכז החדר ישב איש עם קרחת בוהקת וכרס עירומה משתפלת, למותניו מגבת לבנה, רגליו נתונים במי מלח. עובדת המלון עיסתה את רגליו ביד מנוסה. שניהם הביטו בנו והקירח אמר לעובדת: “את רוצה שאבקש את האדונים לעזוב? חברים כאן אי אפשר לקבץ נדבות.”

ליאון עמד לידו, “ארמוזה?”

הקירח הביט בנו ואמר “מי?”

לרגע חשבתי שטעיתי. ליאון התכופף ואמר “הניחי לי לעזור לך לנקות את רגליו!”. הוא החל לעסות היטב את כפות הרגליים, ייבש אותם והניח אותם על מגבת. הבטתי בקרסולו וראיתי את כתם הלידה הגדול שהיה סימן ההיכר שלו.

 “ארמוזה, זה אני, אליהו רקאנטי מהמושב”, אמרתי לו.

“רקאנטי? מה אתה עושה פה? איזה צירוף מקרים. בואו שבו.”

אחר כך אמר לאישה שעבדה במקום: “תבקשי שיביאו לנו קפה. אורחים חשובים הגיעו.”

מה שלומך, ארמוזה?”, שאלתי, “חוזר כאן לילדות?”

הוא גמגם, “כן, אבל בעיקר אני מחפש מרפא. כפות הרגליים שלי בוערות ואין מרפא. אולי מרחצאות עיר הולדתנו ירפאו אותי. גם אתם באתם למרחצאות? בגיל שלנו מופיעות כל הבעיות!”

“לא באנו בשביל זה. באתי לדבר איתך על אותו סיפור של המלחמה. השותף שלך שגנב איתך את העדר עבר אירוע מוחי ואי אפשר לדבר איתו, אז הגעתי עד לכאן עם חברי לשאול אותך כמה שאלות.”

העובדת מרחה משחה על רגליו. הוא שתק וגופו קפא.

“נו?” אמרתי.

“רקאנטי, עד מתי תתעסק בסיפור המלחמה ההיא? קרה מה שקרה, את העבר אי אפשר להשיב.”

ליאון הרים קולו: “איזה משפט ריק ומגעיל אתה אומר, ארמוזה?”.

אחרית דבר: על הרומן אריה בקלקיליה והרקע ההיסטורי מאחוריו

גיבורי הרומן הם יוצאי העיר טריקלה ביוון וחווים את המלחמה של 1967, שמתרחשת מעבר לפרדס שלהם בשרון. חלקם שואלים עצמם שאלות שמהדהדות מוטיבים שונים מהתרבות וההגות היוונית הקדומה: מהי גזירת גורל? האם יכולה משפחה להימלט מגזירת גורל שלופתת אותה?

העלילה מגוללת את סיפורה של סופיה, שחקנית נטולת אמביציה, שממתינה לתפנית בחייה. לקראת גיוסו של בנה יחידה, החי עם אביו מאז ילדותו, היא נחושה לשכנע אותו להיפגש איתה. הקשר עימו נמנע ממנה שמונה שנים, מאז נטשה והותירה אותו המום בבית אביו. במקביל, מתרחשים מספר אירועים מסתוריים המפענחים אלה את אלה: אביה של סופיה, יליד יוון, נעלם מדירתו בפלורנטין, ומשאיר מכתב המלמד כי יצא לחפש את מי שהביא לחורבנו. האירוע הטראומתי קשור לאירועי מלחמת ששת הימים בעיירה קלקיליה הסמוכה למושב בו התגורר. בזמן הגעתה של סופיה לאזור השרון לחפש מידע על אירועי המלחמה, מדווחים מבזקי החדשות על אריה שהצליח להשתחרר משביו בגן החיות של קלקיליה, ומטיל חיתתו על תושבי היישובים הסמוכים. מסעם של האב והבת, ובאופן סימבולי אף מסעו של האריה, נוגעים במה שמכונה בפי ההיסטוריונים “הכתם השחור של מלחמת ששת הימים” – גירושם של תושבי קלקיליה והביזה של העיר על ידי תושבי השרון. אט־אט חושפת סופיה את הקשר בין “הכתם השחור” להתפוררות משפחתה ולנתק בינה לבין בנה, והמסע הופך עבורה לנתיב לריפוי כאבי העבר.

הדמות המרכזית שחיה את מלחמת ששת הימים הוא אביה של הגיבורה סופיה. הוא מחפש בשנות התשעים תשובות לשאלה מי הסגיר את העובדה שבזמן המלחמה היה עדר כבשים שנבזז אצלו בדיר? הרי העדר לא היה שלו. חבר המושב ארמוזה ביקש אותו לשמור על העדר מספר ימים, עד שימכור אותו לקצב מהעיר. אליהו בטוח שמציאת התשובה, והעימות עם ארמוזה לאחר כ-30 שנים, תביא מנוח לליבו הדואב בשל האסון שגרם התיש המיוחם של העדר: הרג בנו אבשלום, שנכנס לדיר להשתעשע מעט עם התיש המטורף. התשובה אותה מחפש האב היא תהליך אדיפאלי בחלקו. בדומה לאדיפוס הוא בטוח שחשיפת האיש שהסגירו אז למשטרה תביא להסרת הקללה מעל המשפחה.

אליהו רואה במלחמת ששת הימים את תחילת הקללה, שתרשום שרשרת של אסונות במשפחה, שהראשון בהם הוא מותו הטראגי של בנו בן העשר.

בהיותו יליד יוון ואיש התרבות היוונית שעלה לארץ עם קום המדינה, הוא רואה את המסע ביוון בחיפוש אחר האיש כמסע לעומק המיתולוגיה היוונית. ליאון חברו, שמלווה אותו במסע, הוא בן דמותו של אודיסאוס, שאף פוגש באתונה שלוש סירנות ששירתן מטריפה עליו את דעתו. לאון/אודיסאוס ואליהו שבים לעיר הולדתם טריקלה, ולאון, בדומה לאודיסאוס ששב לאשתו לאחר חמש עשרה שנים, מבקש תחילה לפגוש את אהובת נעוריו. רק שבניגוד למיתוס של אודיסאוס, אליהו ברומן מסיים את הרפתקאותיו לא באופן אירוני אלא קומי.

הדמויות מהמיתולוגיה אוחזות באליהו ואינן מרפות. הוא לא יכול להשתחרר מכך, ואט אט נראה כי הדרך היחידה של אליהו להתמודד עם מות בנו הילד במלחמה היא דרך מסע מיתי. ובתוך כל המסע הזה, מלחמת ששת הימים הופכת למלחמת טרויה, בשל עוצמת השפעתה המיתית.

הרומן מתבסס על עדויות של תושבי השרון, ועל מחקרים היסטוריים בנושא גירושם של כ- 15,000 תושבי קלקיליה בזמן הקרבות בעיירה בשנת 1967. התושבים גורשו לגבעות ליד שכם, ובזמן שנעדרו מבתיהם, נכנסו תושבי יישובים רבים בשרון אל תוך הבתים כדי לבזוז אותם. לאחר מכן החל תהליך מחיקה שיטתי של בתי העיירה על ידי מטוסי חיל האוויר. רק בשלב בו התלוננו האמריקנים והאירופאים על הגירוש, השיב צה”ל את הפליטים, ודאג לבנות מחדש את העיירה בהשקעה של מליונים. כל המהלכים האלה נתנו אור ירוק להיווצרות “עידן הזהב” של היחסים בין קלקיליה ותושבי השרון עד הסכם אוסלו. עד היום לא קבעו ועדות החקירה מי היה זה שנתן את ההוראה לגרש אלפי אנשים להרים, ומדוע לא נעצרה הביזה.

דליה כהן קנוהל. לקסיקון הסופרים

קיראו גם

יורם בלומנקרץ – אריה בקלקיליה והכתם של ששת הימים

דף הבית של דליה כהן קנוהל

דליה כהן קנוהל בלקסיקון הסופרים

2 תגובות

  1. אבי רז כותב לי :

    במהדורת “יקום תרבות” שהתפרסמה היום כלולה סקירה של הספר “אריה בקלקיליה” מאת דליה קנוהל. לפי הסקירה, בספר נכתב כי במהלך מלחמת יוני 1967 גורשו תושבי קלקיליה מן העיירה; ועדות החקירה לא קבעו עד היום מי נתן את ההוראה לגרש את התושבים להרים ולעצור את הביזה; וכי היסטוריונים מכנים את הפרשה “הכתם השחור של מלחמת ששת הימים.”

    כאחד ההיסטוריונים שעסקו בפרשת קלקיליה אני מבקש להעיר:

    1. לא היו ועדות חקירה שעסקו בפרשה; אף לא אחת.

    2. פשע הגירוש וההרס בקלקיליה לא היה אירוע בודד מסוג זה, אלא אחד משורה של פשעי מלחמה ישראליים ביוני 1967. החמורים שבהם היו ההרס של שלושת הכפרים באזור לטרון וגירוש 14,000 תושביהם. בשונה מקלקיליה, כפרים אלה לא שוקמו ותושביהם לא הורשו לשוב אל כפריהם ההרוסים. על אדמות אחד מהם הוקמה התנחלות.

    3.מעולם לא נתקלתי בביטוי “הכתם השחור של מלחמת ששת הימים” בכתביהם של היסטוריונים הדנים במלחמת 1967 שהתייחסו לפרשיית קלקיליה, מה גם שהיו במלחמה זו כתמים שחורים חמורים בהרבה.

    דיון מפורט בפרשיית קלקיליה ובשאר מעשי ההרס והגירוש מופיע בפרק 4 של ספרי The Bride and the Dowry: Israel, Jordan, and the Palestinians in the Aftermath of the June 1967 War (ייל יוניברסיטי פרס, 2012).

    כול טוב,

    אבי רז

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 + 16 =