המסע לארץ ישראל של עזריאל משקלוב: במלאת 250 שנה לעלייתו

אלי אליאך מנתח את מסע העלייה המאורגן הראשון של יהודי ליטאי לארץ ישראל, בסוף המאה ה-18, לפני מאתיים חמישים שנה, שהיה הסנונית הראשונה לעלייה הגדולה שהיא הבסיס של הקהילה הליטאית בישראל כיום, ומנסה לברר מה היו הסיבות הספציפיות לפרוייקט זה.

גילוי נאות: עזריאל משקלוב, העומד במרכז המאמר, הוא אבי אבותיו של עורך “יקום תרבות” אלי אשד.

גירסה מלאה של המאמר עם נספחים פורסמה ב-11/2021 באתר Academia.edu.   https://www.academia.edu/62253420/%D7%A8_%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C_%D7%9E%D7%A9%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%91_250_%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%9C%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%95_%D7%9C%D7%90_%D7%99

המערכת

ר’ ישראל משקלוב (להלן ר”י) נודע כאחד מתלמידי הגר”א, ומראשי עליית הפרושים “תלמידי הגר”א” בראשית המאה ה-19. מספר פעמים מציין ר”י בנוסח חתימתו פרטים אודות ייחוסו ובהם את סבו ר’ עזריאל משקלוב (להלן ר”ע), אודותיו הוא מציין שעלה לא”י: “ישראל בלא”א כמוהר”ר שמואל נר”ו בן האיש הירא אלהים המופלג המנוח מוהר”ר עזריאל זצ”ל משקלאוו יצ”ו שנסע לארץ הקדושה” [1].

המידע הידוע לנו כיום אודות ר’ עזריאל [2] עצמו הוא מינימלי ביותר, ורק מתוך תיאורי נכדו ר”י, המתארו כרב צדיק ומפורסם. אך מידע אודות עלייתו לא”י יש בידינו מעט יותר, וגם הוא בא מתיאורי נכדו ר”י בלבד.

וכך בא תיאורו עלייתו בלשונו של ר”י:

“קרוב לשנת התק”ל ליצירה, עשה רושם נמרץ בלבות אחינו האשכנזים אשר נהו אחר ה’ להסתופף בהיכלו ולחזות בנועמו. ויאמרו פה אחד להחזיר כבוד הישוב על מכונו ויתאספו זקני בני ישראל בקרית ווילנא יע”א היא עיר הגדולה לאלקים ויתייעצו איך להגיע למטרתם. ויאמרו לשלוח שם איזה משפחות מראשי העם ונכבדיו. והרב המפורסם הצדיק מו”ה עזריאל מק”ק שקלוב יע”א היה הראשון אשר התעורר לזה ויהי המצביא לכל העם ההוא, ויסע משם עם כל בני ביתו והתחיל לייסד ישוב של אשכנזים בעיה”ק. וכדי לבצע את מגמתו זה הוכרח לחזור לחו”ל אח”כ והצליח בעזרת ה’ מאד. אבל בעוה”ר אחרי סוף כל ההצלחות בחו”ל ובקושטאנטינא שבה למפח נפש כי נלקח ארון האלקים וימת בדרך מצוה בחזירתו לעיה”ק בק”ק איזמיר יע”א” [3].

ניתן לסכם את דברי ר”י בכמה נקודות:

1. מעט לפני שנת תק”ל (1770-1769) היתה התעוררות בקרב אשכנזים לרצות לעלות לגור בירושלים, על דרך הכתוב “לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו” (תהל’ כז, ד).
2. בעקבות כך התכנסו רבנים ומנהיגים מוילנה וסביבתה והחליטו שיש להעמיד מחדש את הקהילה האשכנזית בירושלים.
3. הם החליטו לשלוח לשם קבוצת משפחות נכבדות, כשבראשה עמד ר’ עזריאל משקלוב.
4. ר”ע ומשפחתו עלו לירושלים, בה החל לייסד מחדש את הקהילה האשכנזית.
5. לשם כך ר”ע נאלץ לצאת חזרה לחו”ל (כנראה לשם איסוף כספים ושתדלנות), שם הצליח במשימתו.
6. בדרך חזרתו לא”י נפטר ר”ע באיזמיר ולא חזר לירושלים.

כדי להבין עד כמה נקודות אלו העולות מדברי ר”י משקפות את התמונה המלאה, יש לקחת בחשבון שתיאור זה דומה בקוויו העיקריים לסיפור עלייתם של תלמידי הגר”א ובכללם ר”י עצמו, כ-40 שנה מאוחר יותר.

1. בשנים לקראת ובסביבות שנת תק”ע (1810) נוצרה התעוררות בקרב יהודים “מתנגדים” מליטא לעלות לשבת בא”י.
2. בעקבות כך הוחלט בוילנה בידי רבנים ו”רוזני וילנה” להקים קהילה אשכנזית עצמאית חדשה בא”י – המוכרת כ”כולל הפרושים”, בראשה יעמוד ר’ מנחם מנדל משקלוב, מתלמידי הגר”א (שכבר עלה בשנת תקס”ח, 1808).
3. לשם הקמת הקהילה הוחלט בשנת תקס”ט (1809) לשלוח קבוצת משפחות מייסדת בראשותו של ר’ סעדיה מתלמידי הגר”א, שתהווה גרעין מייסד לקהילה.
4. באותה עת עלה גם ר’ ישראל משקלוב עצמו.
5. ר”י נאלץ חודשים ספורים לאחר לאחר עלייתו לצאת חזרה לחו”ל כדי לפעול לגייס כספים ולהקים תשתית לביסוסה של הקהילה, ר”י נחל הצלחה רבה בשליחות זו.

הדמיון הרב בין שתי העליות כפי שהן באות בדברי ר”י אינן מקריות. למעשה, ניתן להניח שהתיאור שלו את עליית סבו ר”ע נכתב בפנקס “כולל הפרושים” בצפת בכוונה תחילה לשם הדגשת הנקודות המקבילות לעלייתו שלו ושל חבורת תלמידי הגר”א. כלומר, יש לקחת בחשבון שתיאור עליית ר”ע נכתב מנקודת מבט השוואתית לעלייתו שלו ושל תלמידי הגר”א, כך שייתכן וישנם צדדים נוספים לעליית ר”ע שלא באו לידי ביטוי בדברי ר”י [4].

ואכן, א”ל פרומקין, על אף שהוא מסתמך על דברי ר”י, כולל בדבריו, בגירסה הנדפסת, פרטים שלא נזכרו בדברי ר”י, בעיקר אודות הרקע להתעוררות לעלייה ולהחלטת נכבדי וילנה להעמיד מחדש את הקהילה האשכנזית בירושלים:

“שועת אחינו האשכנזים גרי עיה”ק בימים האלה באה והגיע גם עד אחיהם אנשי גאולתם, בני רוסיא ופולין, ותעש שם רושם נמרץ בלבבם הטהור, ואספו אסיפה גדולה מגאוני וגדולי רוסיא, בעיר וילנא המעטירה. ושם גמרו פה אחד להחזיר כבוד ישוב האשכנזים בירושלים על מכונו, ויועצו להגיע למטרתם, ויאמרו לשלוח לירושלים איזה משפחות מראשי גדוליהם אשר יודעו על ידם איך ובמה לרפא מחץ מכתם. והתנדב לדבר ההוא הרב הצדיק המפורסם ר’ עזריאל משקלאב, זקנו של הגאון בעל פאת השלחן, ויהי הוא הראשון אשר התנדב להענין הקדוש הזה, ויהי המצביא לכל הבאים עמו, ויסע משם הוא בני ביתו, בשנת תקל”ב, והחל ליסד את הישוב של האשכנזים. ואחרי בחנו וידעו כל המעצורים והמפריעים, חזר עוד לחוץ לארץ כדי לבצע את הענין הזה, ולהשיב שולחיו דבר. והצליח מאד בכל אשר פנה, והשתדל אצל גבירי קושטא האצילים השועים אשר עניני אה”ק מסורים אל לבם. וכן אחר כך בבואו בארצות רוסיא ופולין, הצליח דרכו לפניו. אך סוף סוף, היתה כל הצלחתו למפח נפש, כי נלקח ארון האלקים וימת בדרך מצוה בק”ק אזמיר, בחזירתו לבוא לעיה”ק” [5].

ההבדל הבולט ביותר בתיאורו של פרומקין בהשוואה לדברי ר”י, הוא הרקע לסיפור העלייה, רקע שאינו מקבל ביטוי בדברי ר”י. לדבריו, באותה עת התגוררו יהודים אשכנזים בירושלים שסבלו, הם זעקו לעזרה מאחיהם האשכנזים שבחו”ל [6]. בעקבות כך התכנסו רבני רוסיה בוילנה, שם הוחלט לשלוח קבוצת נכבדים שיעלו לירושלים כדי להיות לעזר לייצובה ולחידוש עצמאותה של הקהילה האשכנזית שם.

פרט נוסף הנמצא בדברי פרומקין הוא אזכור התאריך תקל”ב (1772) כשנת עלייתו של ר”ע, פרט זה נזכר בידי ר”י במקום אחר [7]. פרט זה אינו עומד בסתירה לתאריך של שנת תק”ל (1770) הנזכר בדברי ר”י, שכן תק”ל הוא תאריך הכינוס בוילנה בעוד תקל”ב הוא תאריך עלייתו של ר”ע בפועל [8].

ממסמכים רבים הנמצאים כיום בידינו, שחלקם כפי הנראה עמדו גם לעיניו של פרומקין, אנו יודעים רבות אודות הרקע ההיסטורי לסיפור עלייה זה.

מאז מנוסתם של חבורת ר’ יהודה החסיד מירושלים במרחשון שנת תפ”א (1720), לאחר צבירת חובות עתק לערביי העיר, לא יכלו אשכנזים לחיות בירושלים בגלוי כאשכנזים, שכן הנושים הערבים דרשו את כספם בחזרה מידי כל אשכנזי באשר הוא. בעקבות כך, האשכנזים, אלו מהם שהמשיכו להתגורר בירושלים, לא החזיקו עוד במוסדות משלהם אלא השתמשו במוסדות הספרדים בירושלים והתלבשו כספרדים [9]. כפי שנכתב באגרת פקידי ירושלים בקושטא:

“היתכן שחכמי האשכנזים יוכלו לדור בירושלים ת”ו זולתי סמך כוללות הספרדים וכמה הוצאות מתרבים לספרדים בעבורם צאו וראו היש להם בית המדרש קבוע ללמוד בו, או איזה בית הכנסת להתפלל בו, או איזה תלמוד תורה לבניהם, או אחוזת קרקע לבית הקברות, אלא לימודם בישיבות הספרדים ותפלתם בבהכ”נ של הספרדים ובניהם לומדים בת”ת של הספרדים וקבורתם בבית החיים של הספרדים” [10].

את כספי ה”חלוקה” אותם אספו שליחי הספרדים בקהילות אשכנז, קיבלו אשכנזי ירושלים מידי הספרדים. דבר זה גרם עם השנים לתרעומת בקרב חבורת האשכנזים יושבי ירושלים, שטענו שאינם מקבלים את מלוא התרומות המיועדות להם, וניסו לשנות זאת באמצעות שליחת שליחים מטעמם לקהילות אשכנז.

בנקודת הזמן הרלוונטית לענייננו, מנהיגה ורבה של קבוצת האשכנזים בירושלים, שמנתה אז מעל 50 נפשות [11], היה ר’ נסים חיים ירוחם וילנה, שאביו היה מחבורת ר’ יהודה החסיד שנאלצו לברוח מירושלים, ומחבר ספר “מאורות נתן” [12].

באייר תקכ”ח (1768) שלחו ראשי הקהילה הקטנה ובראשם ר’ נסים חיים ירוחם וילנה, את ר’ חיים אהרן [13] לקהילות אשכנז, כדי לשכנעם להפנות את כל כספי האשכנזים אליהם [14].

בתחילה, הצליח חיים אהרון הצלחה גדולה במטרת שליחותו [15], כשבכמה וכמה מקהילות אשכנז הוחלט שלא להמשיך עוד לתת כספים לספרדים אלא לתת לאשכנזים בלבד. אך בעקבות מחאות הספרדים נגד טענותיו של חיים אהרון, קיבלו ר’ יחזקאל לנדא ה”נודע ביהודה” בשנת תקל”א (1771) [16] ור’ שאול מאמשטרדם [17] את טענותיהם, וקבעו שיש להחזיר את המצב לקדמותו. כשטענתם המרכזית של שלוחי הספרדים היתה שהם אינם מקפחים את האשכנזים, אלא אף מאפשרים להם השתתפות מלאה בפעילותן של מוסדות הקהילה, כשהם מקצצים מכספי התמיכה רק את כספי המסים שעל הקהילה לשלם לשלטונות [18].

זהו לכאורה הרקע מאחורי הכינוס שנערך בוילנה למען קהילה אשכנזית בירושלים. עם זאת, מכל הנאמר עד כה לא ברור האם ישנו קשר ישיר בין שליחותו של חיים אהרון לבין ההתעוררות לקיומו של הכינוס בוילנה. כלומר, האם רבי חיים אהרון עצמו הגיע במהלך שליחותו עד לוילנה.

בידינו עדויות רבות מקהילות אשכנז במערב אירופה משליחותו של רבי חיים אהרון, מהשנים תקכ”ט-תקל”א (1769-1771), אך אין בידינו אף עדות מקהילות מרכז ומזרח אירופה, שיעידו על כך שרבי חיים אהרון המשיך מזרחה לכיוון קהילות פולין וליטא. מה שמעורר את השאלה האם אכן עבר בשליחותו בין קהילות מזרח אירופה, וליטא ווילנה בכללן.

והנה, מצירוף כל העדויות מקהילות אשכנז השונות במערב אירופה, עולה התמונה הבאה:

בראשית שנת תקכ”ט (סוף 1768) [19] עבר רבי חיים אהרון בקהילות אמשטרדם (הולנד), מץ (צרפת), ופרנקפורט דמיין (הסן, גרמניה), אותן שיכנע לתת לידיו את כספי א”י, תוך החלטה להעביר מכאן ואילך את כספי א”י רק לשליחים אשכנזים. בשלב זה השהה רבי חיים אהרון את מסעו בקרב קהילות אשכנז, ובטרם המשיך את דרכו בין קהילות אשכנז, שלח את הכספים שבידיו לירושלים, כשהוא ממתין לקבלת קבלות מירושלים על הכספים כדי שיוכל להציגן בפני הקהילות הבאות כדי להגדיל את האמינות בשליחותו בעיניהן.

בידינו מסמך על כך שבכ”א אייר תקכ”ט (28 למאי 1769) נכתבה קבלה בירושלים לתרומתם של קהילת פרנקפורט [20], אז נכתבו ככל הנראה קבלות לתרומותיהן של קהילות נוספות, כמו אמשטרדם ומץ, בהן כבר עבר. קבלות אלו נשלחו בחזרה לרבי חיים אהרון.

רק בפורים, י”ד אדר תק”ל (11 למרץ 1770), לאחר שכבר הגיעו הקבלות לידיו המשיך במסעו והגיע לקהילת פיורדא, להם הציג את רשימת התרומות של הקהילות בהן כבר עבר ואת הקבלות על כספים אלו שנשלחו אליו בחזרה מירושלים. מפיורדא המשיך לקהילות רבות אחרות באשכנז.

תמונה זו מציפה את השאלה, היכן היה מעל כשנה, בין מסעו בחודשים הראשונים של שנת תקכ”ט במערב אירופה ועד לאדר תק”ל, אז המשיך במסעו בין קהילות מערב אירופה?

מהקבלה שנכתבה בירושלים עבור קהילת פרנקפורט עולה, שרבי חיים אהרון עצמו לא חזר בינתיים לירושלים, אלא שלח את הכספים לשם בידי שליח אחר. עם זאת אין בידינו אף איזכור להמשך מסעו בתקופה זו של כשנה. אם כך, היכן שהה בזמן זה?

להערכתי, איזכור הכינוס בוילנה בידי ר”י, מוביל למסקנה שסביר יהיה לשער שבתקופה זו המשיך רבי חיים אהרון מזרחה לקהילות פולין וליטא [21], וזו הסיבה לכך שאין אף אזכור להימצאו אז במערב אירופה.

ייתכן שניתן אף להצביע על נקודת זמן ברורה יותר, זו העולה לכאורה מדברי ר”י משקלוב הנזכרים, המספר שההתעוררות בענין ירושלים והכינוס בוילנה היו: “קרוב לשנת התק”ל ליצירה”. מה שמתאים עם ההנחה הסבירה שהכינוס נערך לקראת סוף שנת תקכ”ט, בתוך טווח הזמנים הרלוונטי.

כלומר, ניתן לשער שבקיץ תקכ”ט (1769) הגיע רבי חיים אהרון לליטא לעורר אודות קשיי האשכנזים בירושלים, בעקבות כך נערך כינוס בוילנה, בו הוחלט על שליחת קבוצת משפחות של חשובים ונכבדים שתחזק ותעמיד את קהילת האשכנזים בירושלים על תילה. וזה ההסבר ל”חור השחור” בין שני חלקי מסעו בין קהילות אשכנז במערב אירופה.

נקודה לבירור בענין זה, היא מה היתה עמדתם של “רוזני וילנה” ביחס לפסקו של ר’ יחזקאל לנדא ה”נודע ביהודה”, שקבע שיש להמשיך את המצב הקיים של שליטת הספרדים על כספי התרומות מקהילות אשכנז. אין בידינו מידע ברור בענין זה, אם כי מתיאורו של ר”י משקלוב משתמע שעמדתם העקרונית היתה להגיע למצב של קהילה אשכנזית עצמאית בירושלים, קהילה העומדת בזכות עצמה, שלא כעמדתו של רבי יחזקאל לנדא [22]. עם זאת, לא ברור אם עמדה זו השתנתה בעקבות פסקו ומעמדו של לנדא, ואמנם אין בידינו מידע על פעולות נוספות שעשו בענין לאחר עלייתו של ר”ע משקלוב.

יצויין, שמתיאורו של ר”י משקלוב, וגם מהתיאור המורחב של פרומקין, עולה שר”ע משקלוב השתדל אצל פקידי א”י בקושטא, מה שמלמד שניסה לשקם את הקהילה האשכנזית בירושלים תוך כדי שיתוף פעולה עם ההנהגה הספרדית [23].

מלבד הפרטים המעטים על עליית ר’ עזריאל משקלוב עצמו, אין בידינו פרטים על עולים נוספים שעלו עמו באותה עת. ר’ ישראל משקלוב מציין שנשלחו לעלות לירושלים “משפחות מראשי העם ונכבדיו”. מי שנכלל בהגדרה זו היה כפי הנראה אחד ממנהיגי ופרנסי וילנה [24], הנגיד ר’ חיים [25].

ר’ חיים, שנולד לאחר פטירת אביו ר’ חיים, על-שמו נקרא, היה חתנו של אחד מדייני וילנה – ר’ שבתי שו”ב [26].

בתחילה, עלה ר’ חיים אף הוא ככל הנראה לירושלים [27], אך לאחר כשלון חידוש עצמאותה של הקהילה האשכנזית בירושלים [28], עבר לטבריה, שם היה מראשי הקהילה האשכנזית הקטנה, ומראשי חבורת “אנשי וילנה” שם בפרט [29]. אנו מוצאים אותו חתום בטבריה בשנת תקל”ח (1778) על אגרת מטעם ראשי הקהילות בטבריה לשליחותו של ר’ רפאל ישעיה אזולאי בנו של החיד”א לחו”ל, כ”חיים אשכנז מווילנא” [30].

בסביבות שנת תקמ”ב (1782) חזר ר’ חיים לירושלים, שם נפטר לאחר מספר שנים בז’ ניסן תקמ”ו (1786) ונקבר בהר הזיתים [31].

שני בניו, ר’ שמואל לנדא [32] ור’ אליעזר [33], עמדו בראש גבאי א”י בוילנה באותה עת. אצלם קובצו כספי הנדבות למען יושבי א”י ונשלחו על-ידם לטבריה לידי אביהם ר’ חיים [34].

האמנם עלה ר’ שבתי ב”ר אלחנן חפץ מוילנה לא”י?

פרומקין, מציין את ר’ חיים ב”ר חיים שבתיל’ס כמי שעלה עם ר’ עזריאל משקלוב בשנת תקל”ב (1772)[35]. על-פי הצעתו של מורגנשטרן[36], עם ר”ח שבתיל’ס עלה גם חותנו, על שמו כונה, הדיין ר’ שבתי שו”ב ב”ר אלחנן חפץ. לדבריו, עלה עם ר’ שבתי גם בן שלו בשם ר’ אלחנן.

על-פי הצעתו, ר’ שבתי חפץ הוא זה הנזכר בדברי ר’ מנחם מנדל מויטעפסק כאחד מראשי ה’מתנגדים’ שנלחמו נגדו ונגד חסידיו בהגיעו לא”י: “והחדשים מקרוב באו ממדינת וואלין פאדלי’ אוקריינא, הגם כי הוצאנו ממון רב עליהם, בראותם אותנו בדלות ושפלות ואין להם עוד עזר מאתנו, נתחברו אלו לאלו לצער אותנו, ובפרט הרב מוה”ר שבתי מווילנא”[37].

כמו כן, לפי הצעתו, זה החתום על אגרת השליחות עם רבני טבריה בשנת תקמ”ד (1784) בשם “אלחנן ווילנר”, הינו בנו של ר’ שבתי שעלה לדבריו אף הוא עמו[38].

הצעה זו, על פניה, הינה יפה וחושפת מספר דמויות שלא היו מזוהות עד כה. אך כפי שאראה בהמשך, הצעה זו שגויה. למעשה, ר’ שבתי כלל לא עלה לא”י, שכן הוא נפטר בוילנה שנים לפני עליית חתנו ר’ חיים שבתיל’ס, ואילו בנו ר’ אלחנן, כפי הנראה – מעולם לא נולד.

ר’ שבתי ב”ר אלחנן חפץ היה דיין בוילנה ושו”ב[39] ומצאצאי ר’ משה רבקש ה”באר הגולה”. מצאתי חתימתו בפנקס המדינה של ליטא[6] – “שבתי במוהר”ר אלחנן חפץ” בתאריך ז’ אב תפ”ז (1727), הוא גם חתום על כמה פסקי דין מסביבות תקופה זו[7].

האיזכור המאוחר ביותר שמצאתי לר”ש בהיותו בין החיים הוא בפנקס השיעבודים של וילנה משנת תק”ב (1742), כ-30 שנה לפני עליית חתנו ר”ח לא”י, שם הוא נזכר לכאורה: “וע”פ מכירה של הרב מ’ שבתי ג”כ למוהר”א הנ”ל החלק שלו ומסך שלשה ר”ט באוה”ב י”א אלול תק”ב“[40].

הוכחה ברורה לכך שנפטר ר”ש לפני עליית חתנו ר”ח שבתיל’ס בתקל”ב (1772), עולה מן העובדה שהוא נפטר כפי הנראה עוד לפני שנת תקכ”ז (1767). שכן בא’ דר”ח טבת תקכ”ח (1778) חתם בנו ר’ אליהו בין דייני וילנה כך: “אלי’ בהרב מוהר”ר שבתי זלה”ה“[41].

ר”ש גם אינו מופיע במפקד האוכלוסין של וילנה בשנת 1765 (תקכ”ה), גם לא בנו המוצע ר’ אלחנן. למעשה, אין הוכחה שם ממש לקיומו בכלל של בן לר”ש בשם “אלחנן “(42]. העלמותו של ר”ש מן הרשימות והפנקסים של וילנה משנת תק”ב (1742) ואילך, מצביעה על כך שסביר יהיה להניח שנפטר זמן לא רב לאחר מכן, עשרות שנים לכאורה לפני עליית חתנו ר”ח.

נמצא, כי ר’ שבתי ב”ר אלחנן חפץ נפטר בוילנה ולא עלה לא”י בשנת תקל”ב (1772), אז כבר לא היה בין החיים, לכאורה כבר משך שנים רבות קודם לכן.

היה לר”ש בן, ר’ אליהו, שהיה אף הוא דיין בווילנא[43]. בן זה היה אחד הדיינים בנושא המחלוקת המפורסמת נגד רבה של ווילנא[44]. לר’ אליהו זה היה בן בשם ר’ שבתי שו”ב[45], שנקרא על שם סבו[46]. דווקא נכד זה ייתכן ועלה מאוחר יותר לא”י, אולי במסגרת עליית הפרושים (47].

לאחר כל זאת, מי הוא איפוא “ר’ שבתי מווילנא” שלחם נגד רמ”מ מויטעפסק? עד כה לא מצאתי זיהוי משכנע לדמות זו.

לגבי ר’ “אלחנן ווילנר”, החתום בין רבני טבריה בשנת תקמ”ד (1784), אמנם אין בידי הוכחות ברורות לכך, אך ייתכן ומדובר בר’ חנן מוילנה, שעלה בעת עליית חבורת ר’ מנחם מנדל מפרמישליאן בסוף שנת תקכ”ד (1764), יחד עם ר’ אורי שפירא מוילנה[48).

העתק חתימת ר’ אליהו ב”ר שבתי חפץ בפנקס חברת תלמוד-תורה בוילנה

---

מראי מקום

[1] בחתימתו של ר”י על הקדמתו לביאור הגר”א על שו”ע או”ח שנדפס בתקס”ג (1803), הוא חותם בנוסח: “ישראל בלא”א כמוהר”ר שמואל נר”ו בן האיש הירא אלהים המופלג המנוח מוהר”ר עזריאל זצ”ל משקלאוו יצ”ו שנסע לארץ הקדושה”. ר”י גם הדפיס בקאפוסט בתקס”ז (1807) את ספר הסמ”ג עם הערות רי”ה מקראקא, גם שם הוא חותם בנוסח דומה “ישראל בלא”א כמוהר”ר שמואל ני’ בן האיש הירא אלקים המופלג המנוח מוה’ עזריאל זצ”ל משקלאוו שנסע לארץ הקדושה” (קטלוג יודאיקה ירושלים, חורף תש”ס, מוצג מס’ 14).

מעניין לציין שבאגרת כולל הפרושים מתק”ע (1810) נזכר ר”י עם ייחוסו בניסוח דומה: “נכד האיש הירא אלוקים המפורסים המנוח מוהר”ר עזריאל זצללה”ה, שנסע לארץ הקדושה בימים קדמונים”. מאז עלייתו, היה חותם ר”י בנוסח “עפר ארץ ישראל” (הקד’ תקלין חדתין והקד’ פאת השלחן) ללא איזכור סבו ר”ע שעלה לא”י.

[2] הקדמת ר”י לספרו פאת השלחן (צפת, תקצ”ו). ר’ משה ברכה היה בן אחיו של ר’ מנחם מנדל רבה של מדינת רוסיה (שם).

[3] א’ מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, עמ’ 164, מתוך העתקת כת”י של פרומקין מתוך “פנקס צפת” של כולל הפרושים, אותו כתב ר”י. בסוף קטע זה מופיע בסוגריים בכתב ידו של פרומקין: “לשון כתיבות נכדו הגאון הרב בעל פאת השלחן”, ניסוח דומה לזה נמצא גם בקטע הנדפס (יובא להלן), אך מורגנשטרן מבחין אל נכון בין התיאור המעובד שנמצא אצל פרומקין בדפוס לבין התיאור בכתב-ידו של פרומקין, תיאור שסביר להניח שהוא העתקה מילה במילה מדברי ר”י.

[4] האם הגר”א היה קשור לכינוס בוילנה ולשליחת קבוצת המשפחות לירושלים? להבנתי, התשובה היא לא. המקור היחיד לכל סיפור עלייה זו הוא ר”י, והוא אינו מציין קשר שכזה, קשר שאילו היה קיים, כתלמידו של הגר”א היה ר”י וודאי מזכיר זאת.

בהקשר זה אציין, שלהערכתי נסיון עלייתו של הגר”א לא”י היה כפי הנראה כשנתיים קודם לכן, בקיץ תקכ”ז (1767), בראשית שנת תקכ”ח כבר היה חזרה בוילנה (א’ אליאך, ‘מתי ניסה הגר”א לעלות לארץ-ישראל?’, בתוך: הגאון מוילנה – אנתולוגיה, ת”א 2020, עמ’ 59-52).

[5] א”ל פרומקין, תוח”י, ג, עמ’ 72, ע”פ זכרונותיו של ר’ ישראל משקלוב “האמת מארץ תצמח” (ראה מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, עמ’ 167-163).

[6] פרומקין מספר על כך עוד קודם לכן (שם, עמ’ 70-69).

[7] “אז קמתי אני עפר ארץ ישראל, בהמנוח המפורסם מו”ה שמואל ז”ל, בהצדיק המפורסם מו”ה עזריאל ז”ל. שגם בשנת תקל”ב נסע לירושלם והתחיל ליסד שם ישוב האשכנזים, ונסע לחו”ל והצליח שם בקושטא, ומת בדרך מצוה בק”ק אזמיר בחזירתו” (א”ל פרומקין, תוח”י, ג, עמ’ 141-140). קטע זה הוא כפי הנראה המקור של פרומקין לתאריך זה. גירסה זו קיימת גם בהעתק כתב ידו של פרומקין (הספרייה הלאומית, 24= Ms. Heb. 32).

[8] בקטע לאחר מכן (שם, עמ’ 72) כשמזכיר פרומקין את ר’ חיים שבתיל’ס שעלה לדבריו עם ר”ע הוא כותב זאת כך: “עם הרב ר’ עזריאל הנ”ל התלוה בשנת התק”ל“, כך גם בהעתק כתב ידו של פרומקין הנ”ל. לעומת זאת, באותו העתק בכתב ידו של פרומקין הוא דווקא משמיט את המילים “בשנת תקל”ב” שנדפסו בתיאור עליית ר”ע.

[9] ר’ משה ירושלמי, בשנת תקכ”ט (1769) (א’ יערי, מסעות א”י, עמ’ 448).

[10] אגרת פקידי ירושלים בקושטא (א’ יערי, שלוחי א”י, עמ’ 533).

[11] אגרת לקהילת מץ משנת תקכ”ח (1768), אצל לונץ, ירושלים ב, עמ’ 156.

[12] א’ יערי, שלוחי א”י, עמ’ 340-337.

[13] בחזרתו משליחותו חזר לטבריה, שם נפטר בכ”ג ניסן תקל”ג (ע”פ מצבתו שם).

[14] א’ יערי, שלוחי א”י, עמ’ 531-530.

י’ גולדהבר (משולחנו של יחיאל גולדהבר, מטות מסעי תשע”ה, עמ’ ב, ושם הע’ 4) סבור שרח”א יצא לשתי שליחויות שונות: לא בתקכ”ח (1768) כדעתו של יערי (שלוחי א”י, עמ’ 530) אלא בתקכ”ו (1766) ובתקכ”ט (1769). ד”ב ברילינג ציין שליחות אחת שיצאה בתקכ”ו (‘על שלוחי א”י בגרמניה במאה הי”ח’, בתוך: סורא ד, תשכ”ד, עמ’ 251), אם כי מדברי ברילינג נראה שלא היה מודע לאגרת השליחות של שנת תקכ”ח וגם לא עמד על הפער המשמעותי בין תקכ”ו לבין האיזכור הראשון ממסעו של רח”א רק מספר שנים לאחר מכן – בתקכ”ט.

לגבי תקכ”ו, גולדהבר מסיק שרח”א יצא לשליחותו לא בתקכ”ח כדברי יערי, אלא בתקכ”ו, זאת על סמך איזכור חתימת ר’ ירוחם וילנה על אגרת משנת תקכ”ו בפנקס קהילת הייצפלד (עמ’ 272) שהוצגה בפני דייני פיורדא. אך לא סביר בעיני שאם אכן יצא רח”א בחוף תקכ”ו אחרי פ’ ויצא (תאריך חתימת ר”י וילנה) שהספיק לעשות מסע בקרב קהילות אשכנז ואף להספיק לחזור לירושלים ולצאת שוב בר”ח אייר תקכ”ח (תאריך כתיבת אגרת שליחותו מירושלים לקהילת מץ). מה גם שאין תיעוד לשליחות שכזו שלו באף אחד מפנקסי קהילות אשכנז, בניגוד בולט לשליחות אליה יצא בתקכ”ח, לה יש אזכורים רבים. סביר איפוא להניח שרח”א היה אמור לצאת בתקכ”ו אך שליחות זו יצאה אל הפועל רק בתקכ”ח. זאת לכאורה הסיבה מדוע בשליחות של תקכ”ח מציג רח”א את האגרת שנכתבה בתקכ”ו, שכן זו הפעם הראשונה שמנהיגי הקהילות נחשפו אליה. אגרת זו מדברת על יחס הספרדים לאשכנזים, נושא שבאגרת תקכ”ח לקהילת מץ אינו נזכר.

לגבי תקכ”ט, צודק יערי שסביר יותר שהשליחות יצאה לפעול בתקכ”ח ולא בתקכ”ט, שכן האגרת לקהילת מץ היא משנת תקכ”ח.

[15] א’ יערי, שלוחי א”י, עמ’ 532-531.

[16] פנקס קהילת הייצפלד, עמ’ 308. ר’ א’ יערי, שלוחי א”י, עמ’ 532. ור’ פנקס פקוא”מ כת”י, כרך 8 ,דף 99 ע”א.

[17] מ’ בניהו, קונטרס על חלוקת כספי א”י מארצות אשכנז, סורא, א [תשי”ד], עמ’ 125.

[18] פרשייה זו סופרה בתמצות עשרות שנים מאוחר יותר בידי רצ”ה לעהרן לר’ משה סופר אב”ד פרשבורג ה”חתם סופר” (ריבלין וריבלין, אגרות הפקוא”מ, א, תקפ”ו-תקפ”ז, עמ’ 265; אגרות הפקוא”מ כת”י, כרך 8 ,דף 99 ע”א).

[19] אגרת שליחותו של רח”א שנכתבה עבור קהילת מץ בצרפת, נכתבה בירושלים בר”ח אייר תקכ”ח (18 לאפריל 1768), סביר איפוא להניח שרח”א יצא לדרכו זמן קצר לאחר מכן. ואילו הקבלה לתרומת קהילת פפד”מ נכתבה בכ”א אייר תקכ”ט (28 למאי 1769). נמצא, שסביר להניח שרח”א עבר בקהילות אלו בסביבות ראשית שנת תקכ”ט, כך ישנו מספיק זמן כדי שיוכל לשלוח את הכספים שבידיו לא”י לירושלים עד לאייר באותה שנה, אז כתבו בירושלים את הקבלות עבור כספים אלו.

[20] אוסף ליהמן, GNB (סרט מס’ 72966 .(י”ש גפנר, אור כי טוב, מהדו’ תשנ”ט, עמ’ כז; משולחנו של יחיאל גולדהבר, מטות מסעי תשע”ה, עמ’ ג.

[21] יש לציין, שכשמאריך ר”י לנדא בענין שליחותו של רח”א והתנגדותו לפעולותיו (פנקס הייצפלד, עמ’ 308), הוא אינו מציין שרח”א הגיע אליו לפראג. יש בכך כדי להצביע על כך שרח”א אכן לא הגיע לפראג אשר במרכז אירופה.

[22] אם כי, ייתכן שזה משקף יותר את מטרת עליית תלמידי הגר”א אותה מקביל ר”י לעליית סבו ר”ע, כשהחליטו על הקמת קהילה עצמאית וכולל חדש – “כולל הפרושים”, כאמור.

[23] א’ מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, עמ’ 165, הע’ 79.

[24] כבר בפנקס חברת ת”ת דווילנא (דף 17) הוא מצויין בתק”ט כ”הרבני המנהיג” (אז הזמין כתיבת ס”ת). הוא חתום עם רבני וילנה על אגרת תמיכה במקבץ נדבות קראי מוילנה בתקט”ו (1755).

[25] פרומקין, תוח”י, ג, עמ’ 72, ובהרחבה אצל מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, עמ’ 173-168.

בניו ר’ שמואל לנדא ור’ אליעזר נותרו בוילנה והיו מהנגידים הממונים על כספי א”י. ביולי 2019 נמצאה בחפירות ארכיאולוגיות של ביהכנ”ס הגדול של וילנה כתובת הקדשה שלהם לזכר הוריהם שעלו לא”י, הכתובת ותוכנה נזכרים אצל מגיד (עיר וילנא, שם).

[26] מורגנשטרן (מיסטיקה ומשיחיות, עמ’ 172-171), סבור שר’ שבתי עלה אף הוא באותה עת ועמד בהמשך בראש חבורת ה”מתנגדים” בטבריה לרמ”מ מויטעפסק. מורגנשטרן אף הציע כי בנו לכאורה של ר”ש – ר’ אלחנן – עלה אף הוא עמהם והיה מראשי הקהילה בטבריה. אך ראה בנספח ב’ (עמ’ 12-11) שר”ש כלל לא עלה, שכן נפטר שנים רבות קודם לכן, וכי אין הוכחה כלל שהיה לו לר”ש בן בשם ר’ אלחנן.

[27] לא ברור באיזו שנה עלה ר”ח. פרומקין מציין שעלה עם ר”ע משקלוב בשנת תק”ל (1770) – “עם הרב ר’ עזריאל הנ”ל התלוה בשנת התק”ל” (תוח”י, ג, עמ’ 72), ומציין שכך גם כותב ה”נ מגיד בקריה נאמנה. דברי מגיד: “ועלה לארץ ישראל, כנראה בשנת תק”ל” (ק”נ, עמ’ 180). עם זאת, בגירסת הדפוס בקטע קודם מציין פרומקין שר”ע עלה רק בשנת תקל”ב (1772), כנראה על סמך דברי ר”י משקלוב בהמשך (תוח”י, ג, עמ’ 141-140). א’ ריבלין מעיר (שם, עמ’ 72, הע’ 2), על סמך איזכור שנת תקל”ב בעליית ר”ע, שיש לתקן בתיאור עליית ר”ח את שנת העלייה לתקל”ב.

[28] ייתכן שגורם נוסף לכישלון היה הרעב הכבד ששרר בירושלים בשנת תקל”ב (1772) שגבה מאות קורבנות מיהודי העיר (א”ל פרומקין, תוח”י, ג, עמ’ 94).

[29] ארחיב על חייו ופעולתו של ר”ח בטבריה במאמר נוסף אותו אני מקווה לפרסם בקרוב.

[30] אוסף מורגנשטרן, הספרייה הלאומית, P330 (3).

[31] אשתו שרה, בת ר’ שבתי שו”ב חפץ הנזכר, נפטרה בירושלים בד’ אדר תקמ”ב (1782) ונקברה אף היא בהר הזיתים, שם קבריהם עד היום.

א”ל בריסק (חלקת מחוקק, ב, שורה כא, מצבות לט-מ) מציין שתי מצבות ללא פרטים רבים, של “האשה הכבודה מרת שרה נ”ב כה”ר חיים אשכנזי” ושל “הח’ המעולה כה”ר חיים אשכנזי” (המצבות קיימות גם היום). פרומקין מודע לפטירתו בירושלים אבל לא למגוריו בטבריה (תוח”י, ג, עמ’ 72).

[32] נפטר בתקע”ח (קלויזנר, קורות בית העלמין הישן בוילנה, עמ’ 63). ר”ש היה חתנו של ר’ חיים מברודי. שניים מבניו הם ר’ אליעזר לנדא מהורודנה מחבר “דמשק אליעזר” על ביאור הגר”א על שולחן-ערוך אורח-חיים, בן נוסף הוא ר’ יצחק אליהו לנדא המגיד מוילנה.

[33] נפטר בי”ח אד”ב תקס”ה (1805). על מצבתו נזכרת עליית אביו לא”י: “הוא דמשק אליעזר בן איש חיים אשר הלך לפני ה’ בארצות החיי’ בארעא קדישא דישראל” (פין, קריה נאמנה, עמ’ 219).

[34] א’ מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, עמ’ 356-355; י’ ברנאי, אגרות חסידים מא”י, עמ’ 81.

[35] א”ל פרומקין, תוח”י, ג, עמ’ 72.

36] א’ מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, עמ’ 172-171.

[37] י’ ברנאי, אגרות חסידים מא”י, עמ’ 84. הגירסה לפי כת”י, ר’ אצל מורגנשטרן, שם, עמ’ 172, הערה 99.

[38] בעקבות מורגנשטרן כתב כך גם א’ סורסקי, יסוד המעלה, ב, עמ’ שסד.

[39] שוחט ובודק. כך הוא מצוין באיזכורו כחותנו של ר”ח שבתיל’ס בכתבי היד של פרומקין לספרו תוח”י.

[40] 131 ע”א.

[41] ש”י פין, קריה נאמנה, עמ’ 113.

[42] ר ע”א.

[43) פנקס חברת ת”ת בוילנה, 19 ע”ב. יש לשים לב לכך שר”א אינו מציין את שם אביו עם הסיומת “הכ”מ” (“הריני כפרת משכבו”) כנדרש לפי ההלכה בשנת הפטירה בעת איזכור שם האב, מכאן שנפטר כפי הנראה לפני שנת תקכ”ז (1767).

[44] ישנו אמנם איזכור אחד לשם שכזה אצל ד”ט אפרתי (תולדות אנשי שם, עמ’ 39), הכותב כך: “ואחיהו הגביר המפורסם הרה”ג מו”ה אלי’ פעסעלעס, שהיה חתן הרב הגדול מו”ה אלחנן, בהרב ר’ שבתי חפץ ז”ל”. אך אני משער שזו טעות של היפוך השמות הבן עם האב. שכן אין בנמצא אזכור לדמות בשם זה ובתואר שכזה באף מקום אחר. מה גם שאשתו המוכרת של ר”א פעסעלעס, שאף נפטרה אחריו (הוא בתקל”א והיא בתקל”ה), היתה חיה ב”ר יוסף בלוך (י’ קלויזנר, קורות בית העלמין הישן בוילנה, עמ’ 78), כך שאולי מדובר באשה אליה היה ר”א נשוי עוד לפניה, בצעירותו לכאורה. אפשרות שכזו יכולה להסתדר מבחינת הגילים אם נניח שמדובר בבתו של ר’ שבתי אך פחות סביר אם מדובר בנכדה (בת בנו) של ר”ש. לא מצאתי לעת עתה מקור נוסף להיותו של ר”א פעסעלעס חתן במשפחתו של ר’ שבתי חפץ, לא שלו ולא של בנו.

[45] נפטר ה’ אלול תק”נ (ש”י פין, קריה נאמנה, עמ’ 180; מגיד, עיר ווילנא, עמ’ 92; 103).

העליתי אפשרות בעבר, לפיה ייתכן שהאזכור שבפנקס הקהילה בהאג של עלייתו של אחד בשם “ר’ אליהו מווילנא” בתקל”ח (1778), אותו מורגנשטרן מזהה עם הגר”א (שם, עמ’ 270), אולי אינו אלא ר’ אליהו ב”ר שבתי, שייתכן וניסה לעלות להצטרף אל גיסו ר’ חיים שבתיל’ס בא”י (א’ אליאך, ‘מתי ניסה הגר”א לעלות לארץ-ישראל?’, בתוך: הגאון מוילנה – אנתולוגיה, ת”א 2020, עמ’ 53). אך השערה זו כפי הנראה אינה אפשרית, מכיוון שר”א נזכר בפנקס השיעבודים של וילנה בזמן קרוב לכך, בחודשים טבת וניסן של שנת תקל”ח (239 ע”ב).

[46] חתימתו נמצאת על כמה מסמכים בענין זה מהשנים תקמ”ב, תקמ”ה ותקמ”ו (י’ קלויזנר, וילנא בתקופת הגאון, עמ’ 89, 121 ו-151).

[47] נזכר בס’ חכמת אדם, הל’ שחיטה, כלל ג, יא.

[48] ה”נ מגיד, עיר וילנא, עמ’ 77. ייתכן שיש לזהותו עם הנזכר במפקד העיר וילנה משנת 1795 (רשומה מס’ 751). אם זיהוי זה נכון, ע”פ גילו המצויין שם, נולד ר”ש בסביבות שנת תקי”ט (1759). מה שמחזק את מסקנתי שהסבא ר’ שבתי, על-שמו לאחר מותו נקרא נכדו, נפטר שנים קודם לעליית חתנו ר”ח ולא עלה הוא עצמו לא”י.

[49] ה”נ מגיד, עיר ווילנא, שם. מגיד מציין אודותיו שעלה לא”י ונפטר בצפת. ר”ש ככל הנראה עדיין היה שו”ב בוילנה בשנת תקנ”ח (1798) (שם, עמ’ 103), כך שאם אכן עלה לא”י, ייתכן והיה זה במסגרת עליית הפרושים תלמידי הגר”א, בסביבות שנת תק”ע (1810).

[50] א’ יערי, מסעות א”י, עמ’ 395-394.

קראו עוד בנושא

• אברהם יערי, שלוחי ארץ-ישראל, י-ם תשי”א, עמ’ 534-530.
• דב בער ברילינג, “על שלוחי א”י בגרמניה במאה הי”ח”, בתוך: סורא ד, תשכ”ד, עמ’ 275-250.
• אריה מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, י-ם תשנ”ט, עמ’ 174-163.
• יחיאל גולדהבר, משולחנו של יחיאל גולדהבר, “התחדשות הקהל האשכנזי ע”י רבי אברהם גרשון ובניו”, סדרת מאמרים, תשע”ה.

קיראו גם פרק מספרו החדש של ד”ר אריה מורגנשטרן בנושא.