מחקר מדוקדק בדק לראשונה את כל הגירסאות השונות הקיימות על מי גילה את דרך בורמה, הדרך שהביאה לפריצת המצור על ירושלים, הצלתה והצלת אלפי הנצורים שבתוכה, ולמעשה להכרעה במלחמת העצמאות. מי שגילה את דרך בורמה ברגע הנכון, הבין את חשיבותה כדרך שבה יוכלו לעבור שיירות לירושלים, ודיווח על כך לרשויות, ביצע את אחת הפעולות המכריעות ביותר בתולדות מלחמת העצמאות. אבל מי זה היה? ישנן כמה גרסאות לגבי הגילוי.
לציון מלאת 74 שנים לגילוי המכריע הזה עינת חרמץ במחקר דקדקני בודקת את כל הגירסאות השונות והטוענים המרובים לגילוי דרך בורמה, וקובעת על סמך כל העדויות שישנו רק מגלה אמיתי אחד של דרך בורמה. מי שהיה ברגע הנכון במקום הנכון, בעל המומחיות להבין שמשם אפשר להעביר שיירות אספקה לירושלים, והביא בכך להצלתה. חרמץ פותרת סופית את התעלומה: מי צודק? מיהו המגלה האמיתי של דרך בורמה? מיהו האיש שבמהלך כמה שעות שינה את ההיסטוריה של ירושלים ושל מלחמת העצמאות.
הרשימה המובאת פה היא חלק מספר בשם "דרך בורמה – קורות חייו של משה (מוסה) אשד כפי שנכתבו על ידו ומחקר מדעי על האיש שגילה את דרך בורמה" (הוצאת המחברת 2022). עינת (נתי) חרמץ היא בתו של משה אשד.
גילוי נאות: משה אשד הוא דודו של אלי אשד עורך "יקום תרבות" (אח אביו).
המערכת
ב 14 למאי 1948, יום פקיעת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הכריז בן-גוריון על הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל. יום למחרת, יום שבת 15 במאי 1948, החלו צבאות מצרים, סוריה, עירק, לבנון, וירדן במלחמה נגד ישראל. אם נסתכל על מפת ארץ ישראל דאז, נמצא שישובים יהודיים וישובים פלשתינאים התקיימו בסמיכות זה לזה, ובערים מעורבות חיו זה עם זה (ראה נספח מפה מאי 1948). הפלשתינאים השתמשו בכל האמצעים להשתלט על הדרכים המובילות לערים ולישובים היהודיים, כדי לכתר אותם ולחסל אותם. כאשר כלי התחבורה היהודיים היו צריכים להגיע מיעד אחד למשנהו, הם נאלצו לחפש דרכים עוקפות על מנת לא להתעמת עם הפלשתינאים, משום שלא היה להם מספיק כוח כדי להילחם וזה היה הפתרון הפשוט יותר.
מצב הדרכים היה בעייתי ביותר. אם ניתן היה לעקוף ישוב עויין, הדבר נעשה. אך אם לא ניתן היה לעקוף ישוב שתושביו היו פורעים שעשויים לפגוע בעוברי הדרך, נאלצו היהודים למצוא דרכים אחרות על מנת להאבק. הפלשתינאים תקפו את כלי הרכב שנסעו בדרכי התחבורה הראשיות, בכל ארץ ישראל, על בסיס יומיומי, כחלק מאסטרטגיה לפגוע ביהודים, להחליש אותם, ולהפריע למהלך החיים התקין של התושב היהודי בארץ.
העיר החשובה ביותר בארץ ישראל, ליהודים ולפלשתינאים, הייתה ירושלים. בהסכם החלוקה נקבע כי ירושלים ובית לחם יהיו אזור בינלאומי (ענף היסטוריה מטה הכללי, 1959: 65). לאחר הסכם החלוקה, ייחסו שני הצדדים לריבונות בירושלים חשיבות גדולה ביותר, ולכן הניצחון בחזית ירושלים היה הדבר החשוב ביותר במלחמה לשני הצדדים, משום שכל צד ייעד את ירושלים כמקום מרכזי וחשוב בשלטונו (לוי , 13:1986).
ירושלים עצמה הייתה תלויה באופן טוטאלי בגוש דן, ואבטחת נתיב שיירות האספקה מתל אביב אליה היתה בבחינת לחיות או לחדול. הכוחות הפלשתינאים, מצדם, הבינו כי ניתוק התחבורה לירושלים הוא הדבר שיכול להכריע את המערכה על העיר (רבין, 19:1979). לכן ריכזו הפלשתינאים את עיקר מאמציהם לחסימת התנועה לירושלים (לוי, 125:1986).
כאן יש לחלק את ההתייחסות של הכוחות היהודים לבעיית התחבורה מירושלים לשפלה ומהשפלה לירושלים לשני חלקים:
חלק א: מתוכנית החלוקה ועד "מבצע נחשון". פרק הזמן שמ- 29 בנובמבר 1947 ועד 31 במרץ 1948. מדיניות ה"הגנה" היתה הגנה על הישובים היהודים הקיימים ועל השיירות שהובילו אליהם אספקה (מוריס, 139:2021). הכוחות היהודים הגנו על עוברי הדרכים בשיטת "הליווי הצמוד", התארגנו שיירות של אספקת מזון, מים, ציוד רפואי, וכלי נשק, באזור השפלה, ובתחילת כל שיירה ובסופה ליוו אותה אנשי ה"הגנה" שהחזיקו בכלי נשק שונים על מנת להדוף את התקפות עויינות.
חלק ב: מ"מבצע נחשון" ועד ההפוגה. פרק הזמן שמראשית אפריל 1948 ועד ל- 10 ביוני 1948. באותה עת הוחלט בדרגים הצבאים על שינוי האסטרטגיה, ולשם כך התוותה "תוכנית ד'". שיטת ההגנה הוחלפה בשיטת ההתקפה. שיטת "הליווי צמוד" לשיירות הוחלפה בהרחקת הכוחות הפלשתינאים מן הכביש, על ידי כיבוש בסיסיהם, החרבתם, ותפיסת קבע של התוואים השולטים לאורך הכביש ( לוי, 126:1986).
לכל אורך התקופה, מיום החלטת החלוקה ועד למועד ההפוגה והפסקת האש, תקופת זמן של כ- 7 חודשים, הדרך לירושלים – עיר הבירה של העם היהודי – הייתה חסומה בחלקה או ברובה על ידי הכוחות הפלשתינאים והלגיון הירדני. הכוחות היהודים בכלל, ובן-גוריון בפרט, סירבו לקבל עובדה זו, וניסו פעם אחר פעם לצאת למבצעים צבאיים שונים על מנת לפתוח את הדרך למעבר חופשי של תחבורה. בן-גוריון ראה בירושלים את המרכז חשוב ביותר לעם היהודי, והאמין שללא ירושלים אין לעם היהודי באמת מדינה. עבור בן-גוריון "דרך המלך", היא דרך שער-הגיא, הייתה הדרך החשובה ביותר, לכן פקד על כל החטיבות הצבאיות הקיימות, "פלמ"ח", "הגנה", "חטיבת הראל", "חטיבת גבעתי", "חטיבת אלכסנדרוני", "חטיבת יפתח", ולמעשה על כל כוחות הצבא היהודים האפשריים, להתאחד ולצאת למבצעים שונים על מנת לכבוש את הכפרים הפלשתינאים החוסמים את הדרך, לשחרר את לטרון, לנטרל את הלגיון הירדני, ובכך לפתוח את הדרך הראשית לירושלים. מבצעים שונים ומגוונים נערכו שוב ושוב על מנת לפרוץ את הדרך לירושלים בנקודת התורפה הקשה ביותר, היא אזור לטרון, אלא שכל המבצעים כשלו. בן-גוריון היה ראש ממשלה ריכוזי עם דרך אסטרטגית משלו, שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם תכניות והחלטות הדרגים הצבאיים. בן-גוריון פקד על הדרגים הצבאיים לבצע את תכניותיו גם כאשר הדרג הצבאי התנגד להחלטותיו, והוא התעקש להמשיך במבצעים לכיבוש לטרון והאזור. כך שאם במקומות אחרים (ראה פרק א) נמצאו דרכים עוקפות, הרעיון למצוא דרך עוקפת לירושלים לא עלה על הפרק למרות הכישלונות החוזרים ונשנים לכיבוש לטרון
היינו מצפים שההחלטה למציאת דרך עוקפת תבוא מהדרגים הצבאיים הגבוהים, מהממשלה ויועציה, ובעיקר מראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון אך הדבר לא נעשה. בן-גוריון המשיך להתעקש על קרבות ומבצעים צבאיים. "הולכי רגל" יהודיים נהגו לעקוף את בית ג'יז ובית סוסין בחשכת הלילה בנסותם להגיע מירושלים הנצורה לתל אביב (שווארץ, 172:1951).
הרעיון למצוא דרך עוקפת בא דווקא ממקום אחר. באזור לטרון ישב הלגיון הירדני על הרכס, ומנע מעבר כלי רכב יהודים בדרך הגישה הנוחה מאזור השפלה לירושלים "שער הגיא". חטיבות הראל וגבעתי תכננו וביצעו מבצעים שונים לכבוש את משטרת לטרון והאזור – "מבצעי מכבי", "מבצעי בן נון" – אשר נחלו כישלון. כשנסתכל במפה נמצא כי דרך שער הגיא נפתחה לכל אורכה בעקבות המבצעים הצבאיים השונים, אך לטרון נותרה נקודת החסימה העיקרית. חיילים שרצו לחזור לביתם לאחר ה-20 באפריל 1948, לא יכלו לחזור לאזור השפלה. אנשים שרצו להעביר ציוד נוסף לירושלים שהייתה במצור, ידעו שהדרך היחידה והבטוחה היא באמצעות מטוסים. אלא שחיל האוויר היהודי היה בתחילת דרכו, וכמות המטוסים הייתה קטנה ולא מספקת כדי להעביר אספקות שונות בדרך זו. המצב דירבן אנשים שונים לחשוב אחרת, לצאת מהקופסא, ולהיות יצירתיים. טפר רצה לבקר את אימו השכולה ולנחם אותה ולכן חיפש דרך חזרה. אנשים כמו חורב, "גברוש" רפפורט, ואליהו סלע ("רעננה"), רצו למצוא פתרון אלטרנטיבי כדי לקשר את השפלה עם ירושלים על מנת לספק מזון, תרופות, מים, ועוד לירושלים הנצורה ( יצחקי, 269:1982).
מכאן שהרבה אנשים רצו למצוא דרך שתעקוף את אזור לטרון, אך בתיזה זו מוגש מקור חדש, שעד כה לא נחקר. המקור הזה מלמד שכל המקורות שעליהם הסתמכו ההיסטוריונים בספריהם עד כה אינם ראשונים. רק קצין מודיעין אחד מגדוד 54 מ"חטיבת גבעתי", שליווה את שיירות האספקה לירושלים, הוא הראשון שגילה את "דרך בורמה" (אשד, 1994).
לאחר פטירתה של מאירה אשד, רעייתו, ובעת פינוי הדירה בה חיו מאירה ומשה אשד יחד למעלה מ-50 שנה, נמצאו באחד החדרים, במגירת שולחן כתיבה, בין שלל מסמכים 2 מחברות כתובות בכתב ידו של משה אשד, ועוד 41 עמודים מודפסים, כנראה על ידו. משה אשד תיאר בכתב ידו את השתלשלות חייו מעת לידתו ועד שנת 1976. להלן תיאור חלקים נכבדים מחייו של משה אשד אשר יאירו את מציאת "דרך בורמה" באור חדש, שלא היה ידוע עד כה, ויציגו את משה אשד כראשון שמצא את "דרך בורמה" ולא קיבל את המקום המגיע לו על במת ההיסטוריה.
משה אשד נולד למשפחת וסרמן בי"ח כסלו תרפ"ז 24.11.26 בתל אביב (אשד, 1994). למד בבית ספר יסודי "בילו", המשיך ב"תחכמוני", ותיכון ב"אליאנס". לקראת סוף 1941, בהיותו כבן 17, התקבל כחבר בארגון ה"הגנה" במחלקת הגדנ"ע, שם עסקו באימונים "בכלים קטנים" (אקדחים), בתרגילי ואימוני שדה, יצאו למסעות אימונים, ושימשו כמקשרים בין המפקדים ב"הגנה" ויחידות הבוגרים. בשנת 1943 הועבר מהגדנ"ע לחי"ש (חיל השדה של ה"הגנה"). אז יצאו כל יחידות החי"ש לקורס טוראים בפיקודו של יעקב פרולוב, שהיה מפקד החי"ש. אשד וחבריו המשיכו להתאמן באזורים שונים בארץ כמו "חוסמסה" בחולון ובגבעות מזרחית לבן שמן באקדחים, תת מקלע פיני, ובטופוגרפיה (אשד, 1994).
בשנת 1944 החלו לטפח את מקצוע הסיירות בפלמ"ח ובחי"ש, והקימו בכל פלוגה כיתת סיירים (אשד, 1994). אשד היה בין הסיירים הראשונים בפלוגה א' בחולון, שם השתלם במקצועות: טופוגרפיה, שרטוט מרשמים, רשמים פרספקטיביים, סיורי שטח, וקריאת מפות טופוגרפיות. לאחר מכן החלו הסיירים להכין "תיקי כפר" לכל הכפרים בסביבה. "תיק כפר" הכיל מרשמים פרספקטיביים, צילום הכניסות לכפר, סימון מקורות המים, בית המוכתר, מפת הכפר בקנה מידה של 1:5000, ועוד. תיקים אלו הוכנו לקראת העתיד, ובתחילת מלחמת העצמאות שימשו כמקור ידיעות. בשנים 1944 – 1945 סייר אשד עם האחרים בכל הכפרים מזרחית לתל אביב, עד לכפרים שממזרח לבן שמן כמו: שילטא, מידיה, ברפיליה, חרובה, ג'מזו, דניאל, בודרוס, דיר אבו סלמה (היום מצפה מודיעין), ואחרים. מצפון לתל אביב בכפרים כמו: שייח מוניס, ג'רישה (שבע תחנות), ואהלי הבדואים של אבו קישק קרוב להרצליה. בדרום מזרח סיירו בחולדה, חולדה הערבית, סיידו, דיר מוחיזין, עינבה, אל קובאב, ואל ביריה. הוא נעזר בהכרת השטח במבצעים בהם השתתף כמו "נחשון", "הראל", ובהמשך בגילוי "דרך בורמה" (אשד, 1994).
במחצית שנת 1945 יצא אשד לקורס מ"כים ארצי בחי"ש ללמוד את היסודות איך לפקד על כיתה ומחלקה, איך לאמן את חייליו לשימוש בנשק, ולהכיר את האזורים מבחינה טופוגרפית (אשד, 1994). עם הקמת תנועת המרי החלו אשד ואחרים להתאמן בפעולות נגד המשטרה והצבא הבריטי, כמו חיתוך גדרות ואימוני פריצה ליעד מבוצר, באימון במתקנים שמדמים את משטרת "הטיגרט" (אשד, 1994).
בסוף שנת 1946 תחילת 1947 שוב יצא אשד לקורס מ"כים–סיירים שהיה משותף לחי"ש ולפלמ"ח (אשד, 1994). בקורס סרקו החיילים את כל הכפרים הפלשתינאים, כל הגבעות והואדיות באזור, צילמו ופענחו צילומי אויר, מפות, וטופוגרפיה של מספר אזורים. אחד האזורים היה אזור חולדה, וכמו שעשו קודם לכן הכינו "תיק כפר" אשר כלל מידע על דרכי הגישה, מקורות המים, ומבנים חשובים בכל כפר וכפר. כתוצאה מפעילות זו הכיר אשד את כל השטח, כולל כל הכפרים מסביב לת"א ומזרחה לה, דבר שעזר לו מאוחר יותר בצורה משמעותית ביותר. בסוף ינואר 1948 נשלחה תגבורת של כ–250 אנשי חי"ש מתל אביב, כוח שהפך להיות גדוד 12 ואח"כ גדוד 54, לכיוון ירושלים, בפיקודו של אלדד אוארבוך שאמר לעולים לירושלים: "אנו יוצאים היום לגיוס מלא ואתם יוצאים להגן על ירושלים. כולנו נלחם ונעשה את המוטל עלינו, אל נחשוב כי בהיסטוריה יזכרו אותנו אישית, כפי שבתקופת מלחמת המכבים זכרו רק את המנהיגים כמו יהודה המכבי, מצווים להגן על ארצנו על המדינה שבדרך" (אשד, 1994).
מכוחות הגדוד נשלחו תיגבורות להגנה על שיירות כמו שיירת בן שמן, שיירות לנגב, שיירות לירושלים, להגנה על קו המים שהונח לישובים החדשים בנגב (אשד, 1994). אשד תיאר באופן כרונולוגי את "מבצע נחשון", ואחר כך את "מבצע הראל", בהם השתתף באופן פעיל. אשד תיאר את סיפורה של השיירה הגדולה ביותר, בת כ-300 משאיות מזון, שיצאה לירושלים לקראת פסח, בלילה שבין ה-19 וה-20 באפריל 1948. אנשי הגדוד החמישי של הפלמ"ח, "הראל", הועלו על המשאיות כאשר המחלקה של נחמיה רוטהולץ מהגדוד נשלחה על גבי 3 משוריינים כ"ליווי צמוד" לשיירה, ואשד כקמ"ן הגדוד התלווה אליהם. על מחלקת "הליווי הצמוד" היה ללוות את השיירה, ולחזור לאחר פריקת המזון בירושלים עם המשאיות לחולדה ורחובות. בשיירה הזו עלו דוד בן- גוריון, ועוד מספר אישים ממנהיגי הסוכנות ומינהלת העם. אשד היה במשוריין הראשון. כשהשיירה עברה ליד הכפר דיר איוב, כק"מ לפני שער הגיא (באב אל ואד), נפתחה עליה אש חזקה, ואשד וחייליו דאגו שהשיירה תמשיך קדימה למרות שנפגעו מספר משאיות. הקרב נמשך כל היום עד לחשיכה, ורק אז הצליחו להעלות את שארית השיירה, כאשר מספר משאיות ומשוריינים יצאו מכלל שימוש. מספר ההרוגים היה קרוב ל-20 ומספר הפצועים היה כ-80, והדרך נחסמה שוב ללא אפשרות להחזיר את המשאיות, ומחלקת "הליווי הצמוד" נאלצה להישאר בירושלים (אשד, 1994).
גרסת משה אשד
אשד וחייליו נתקעו בירושלים, וחיכו כל יום להוראה לפרוץ מערבה (אשד, 1994). 300 המשאיות שהו בירושלים בחסר מעש, כאשר בשפלה היו צריכים משאיות להובלה. נעשו מספר ניסיונות להורדת המשאיות אך ללא הצלחה, וכל ניסיון שנעשה היה כרוך בבזבוז דלק שהיה בצמצום. לפחות פעמיים יצאו אשד וחייליו עם המשוריינים והמשאיות הריקות על מנת לנסוע מערבה. ב-12 למאי נכבש "בית מחסיר" והמשלטים שמסביבו, משלט 16, 17 ו–21, ואז נשלחה המחלקה להחליף את הכוח שישב במשלט 21. הם ירדו בכביש המוביל לשער הגיא עד למשאבות התחתונות, משם עלו בשביל עיזים עליה תלולה עד למשלט 21, והחליפו את מחלקת הפלמ"ח (אשד, 1994).
בשבת, יום לאחר הכרזת הקמת המדינה, קיבלו אשד ומחלקתו פקודה להתחפר במשלט 21, המסולע באדמת טרשים, מכיוון שצבאות ערב פלשו לארץ. במרחב באב אל ואד נערכה התארגנות מחודשת, וחלק מכוחות הגדוד החמישי עלו לירושלים למבצעים בעיר ולכיוון העיר העתיקה. אביהו עמיאל מונה כמפקד למרחב באב אל ואד, ומשה אשד התמנה כקצין המודיעין של המרחב. הם ישבו במשאבות התחתונות מעל שער הגיא, ופיקדו על הכוחות אשר ישבו במשלטים במרחב. במסגרת תפקידו ביקר אשד בכל מערך המשלטים, מצפון ומדרום לכביש. קרוב לסוף חודש מאי הגיעו אליו ידיעות על חטיבה חדשה שהתארגנה במערב, בשם חטיבה 7, וניהלה קרבות על לטרון ועל הכפרים באזור. בהיותו במטה במשאבות שמע על שלושה בחורים שקיבלו חופשה, והחליטו ללכת בדרך לא דרך מערבה. אחד מהם היה קצין סיירים בשם אריה טפר. למחרת שמע שהחטיבה החדשה כבשה את הכפרים בית ג'יז ובית סוסין, וראה שהם נמצאים במרחק לא רב משער הגיא. אשד עלה למשלט 21 שחלש על השטח מערבה, וצפה על המרחבים ועל האפשרות להגיע מערבה. אשד שוחח עם מפקד המרחב, וקיבל הסכמה לעזוב את המרחב, ולחזור לגדודו גדוד 54 (אשד, 1994).
אשד נסע לקרית ענבים, למפקדת הפלמ"ח, וקיבל שם אישור ואת הסיסמה "הפורצים" (אשד, 1994). הוא ירד חזרה למשאבות, ושם הצטרפו אליו שלושה אנשים: שמואל ללקין, שהיה מ"מ ב"חטיבת הראל" וקיבל אישור חופשה, קצין קשר מחטיבת "אלכסנדרוני", שעלה עם אשד בשיירה ונתקע, וטורקלטאוב, שבא מטעם אכ"א לערוך רישום של החיילים באזור, סיים את הרישום היה צריך להעביר את הרשימות למטכ"ל (אשד, 1994).
אשד נפרד ממפקד המרחב לאחר שקבע את מסלול ההליכה של החוליה (אשד, 1994). הארבעה יצאו לדרך עם רדת החשכה, עברו את המחסום הצבאי של כוחות היהודים לפני שער הגיא, והמשיכו עד לשער הגיא, שם פנו דרומה בדרך לכיוון הר טוב. השטח כולו היה שקט. לאחר כק"מ פנו בשביל מערבה (היום הואדי לפני מסילת ציון). הם הלכו בואדי, ולאחר כ-2 ק"מ בשביל מערבה, החלו לטפס על שביל עיזים לכיוון "בית סוסין", שנכבש באותו יום על ידי חטיבה שבע. כשהגיעו קרוב לפסגה שמעו את הקריאה "ששון" ואשד ענה מיד "הפורצים מירושלים". הם התקרבו כמה עשרות מטרים, וגילו את אנשי גדוד 52, בראשם הקמ"ן שושו (יהושע ארבל) והסיירים והמ"מ יהודה סגס, שהיו עם אשד עוד קודם לכן בתחילת "מבצע נחשון". אנשי גדוד 52 היו לבושים במדים וקסדות, אבל אשד וחבורתו היו חשופים, ולכן זוהו מייד והשמחה היתה גדולה. "שושו" סיפר שהם הרגישו בחבורה כשטיפסו על הרכס, אבל החליטו לתת להם להתקדם על מנת לחסל אותם מקרוב. ברגע האחרון החליט "שושו" לומר את המילה "ששון", שהיתה הסיסמה, כאשר התשובה היתה צריכה להיות "שמחה", אבל כששמעו את המילה "הפורצים" הבינו שמדובר ביהודים. אשד הסביר במספר מילים על האזור ממנו הגיעו, וכל צד המשיך בדרכו. הגדוד כולו היה בדרכו לתקוף את משלטי דיר–איוב, כפר ממערב לשער הגיא, כחלק מהתקפה נוספת על לטרון. אשד וחבורתו המשיכו בדרכם דרך בית ג'יז, עברו את הכביש של דיר מוחיזין (היום הישוב בקוע), והמשיכו דרך חולדה הערבית לקיבוץ חולדה, ואז לעקרון ולתל אביב (אשד, 1994).
לאור האמור לעיל נמצא שמשה אשד, שהיה קצין מודיעין וסייר מקצועי והכיר את האזור היטב, ידע ממקור ראשון שחטיבה שבע כבשה את בית ג'יז ובית סוסין, בדק את השטח מבחינה מקצועית, ומצא שקיימת אפשרות לעקוף את אזור לטרון. אשד, שהיה סייר מומחה, הבין שבעצם שינוי מערך הכוחות לאחר שנכבשו הכפרים הפלשתינאים בית סוסין ובית ג'יז, נוצרה אפשרות חדשה שלא הייתה קיימת קודם לכן, למצוא דרך שתחבר בין ירושלים לשפלה, ולא תעבור בישובים פלשתינאים או בלטרון.
לכן אשד הוא הראשון שמצא את "דרך בורמה", ממש באותו היום בו הייתה הדרך לראשונה פנויה למעבר רצוף ללא שליטה כלשהיא בדרך של הכוחות הפלשתינאים או הלגיון הירדני.
הגירסאות השונות
מצאנו שיש בידינו 7 גרסאות עיקריות למציאת "דרך בורמה":
- גרסת בן דונקלמן
- גרסת אריה עמית טפר
- גרסת עמוס חורב
- גרסת גבריאל "גברוש" רפפורט
- גרסת אליהו סלע "רעננה"
- גרסת שלמה שמיר- חטיבה שבע
- גרסת משה אשד
השאלה המרכזית העומדת ביסודה של הרשימה היא:
מי הוא הראשון שגילה את "דרך בורמה", בזמן המוקדם ביותר, ומה היא הגירסה הנכונה מבחינת תאריך והתאמה לתנאי השטח, וגילוי האפשרות שהדרך הזו תהפוך להיות דרך עוקפת לטרון.
השוואת התאריכים של הגרסאות
מקריאה, בדיקה, תחקור, והכרת הגרסאות ניתן לצמצם ל- 3 גרסאות עיקריות.
גרסת בן דונקלמן
על פי סגן אלוף דונקלמן הדרך נמצאה כבר בלילה שבין ה-19 ל-20 במאי 1948 על ידי כוח שהוא אירגן בראשות עמוס חורב, יוספלה טבנקין, ובני מרשק.
אלא שחלקים מהדרך באותו תאריך היו בשליטה של הלגיון הירדני, כך שהדרך לא הייתה פתוחה למעבר, ולאחר מכן תוגברו כוחות הפלשתינאים שהיו באזור, והדרך נחסמה לחלוטין.
בנוסף לכך, בני מרשק, אליהו סלע, ו"רעננה", כתבו בספר הפלמ"ח ש"שיירת היתום", שהייתה שיירה של משוריין אחד, הייתה הראשונה אשר סטתה מן הדרך הסלולה והשתמשה בשביל הפונה לבית-סוסין, שבמרוצת הימים הפך לחלק של "דרך בורמה", ובלילה עברה שם שיירה בת 35 מכוניות. הייתה זו השיירה האחרונה שהגיעה לירושלים וחזרה לשפלה לפני שהוגבר המצור והעיר נותקה כליל (גלעד ומגד, 509:1955).
משום כך הסקנו שגרסת דונקלמן איננה רלוונטית למציאת "דרך בורמה", למרות שהמשוריין היתום הצליח לעבור. לאחר מכן המעבר נחסם, והעיר ירושלים נותקה לחלוטין מהשפלה, כך שלא הייתה אפשרות להעביר לירושלים הנצורה אספקה.
גרסת אריה טפר
לגבי תיארוך גירסת אריה טפר הדעות חלוקות.
תלמי תיארך את גירסת הבחור מגדוד הפלמ"ח שחנה בשער-הגיא לכמה ימים לאחר 25 במאי 1948, לאחר כישלונות ההתקפות של חיילי אחת החטיבות, שהיו רובם עולים חדשים, לכבוש את לטרון. כך שהתאריך יותר מתאים לימים שבסוף מאי 1948, לאחר "מבצע בן נון ב", בו ידוע שהגדודים של חיל הרגלים היו מורכבים מעולים חדשים שלא היו מאומנים (תלמי, 78-80:1953).
גירסת יצחקי ולוי תיארכה את גרסת טפר אל ליל 22/21 במאי 1948.
טפר סיפר שהם התחילו לחצות את כביש הרטוב של שער הגיא, ולפתע הופיע הירח בכל הדרו מבין העננים (יצחקי, 94: 1998).
מכאן אנו מסיקים שהתאריך היה אמצע חודש, ואכן כשבדקנו את התאריך 21 במאי 1948 הוא מקביל לתאריך העברי י"ב אייר תש"ח שבו היה ירח מלא.
כמו כן טפר סיפר שהכוחות הפלשתינאים הבחינו בהם ופתחו עליהם באש, ושהוא וחבריו הסתתרו מאחורי סלע. מכאן הסקנו שהדרך הייתה עדיין בשליטת הלגיון הירדני או הכוחות הפלשתינאים. טפר תאר את הדרך בה עבר עם חבריו, ואכן טפר מצא דרך עוקפת, אך הגילוי שלו אינו רלוונטי לשאלת המחקר, משום שבתאריך בו טפר מצא את הדרך לא הייתה כל אפשרות להעביר אספקה לירושלים הנצורה, משום שהיתה עדיין בחלקה בשליטה של הכוחות הפלשתינאים.
גרסת אריה חורב וגרסת גבריאל רפפורט
גרסת עמוס חורב, וגרסת גבריאל רפפורט "גברוש", מתארות למעשה את אותו סיפור מבחינת הזמנים והמהלכים שהובילו לגילוי שלהם את "דרך בורמה". זאת משום שעמוס חורב וגבריאל רפפורט היו יחדיו בכל המהלכים, כאשר כל אחד סיפר את סיפור הגילוי שלו, אך למעשה שתי הגרסאות הן גרסה אחת משתי נקודות מבט של השותפים לה.
גרסת אליהו סלע "רעננה"
הגירסה הזו מתחלקת לשני חלקים.
החלק הראשון הוא שבו אליהו סלע "רעננה" פגש את חורב ו"גברוש" בלילה של 29/ 30 במאי, כאשר חורב ו"גברוש" הגיעו מחולדה ל"דרך האיילות", ואליהו סלע, "רעננה", ואברהם חן, הגיעו מירושלים סמוך לעיינות סוסין.
משום כך הסקנו שהגרסה הראשונה של אליהו סלע חוברת לגירסאות חורב ו"גברוש", כי שלושתם מצאו את הדרך באותו לילה, ונפגשו באמצע הדרך כאשר כל אחד הגיע מכוון מנוגד.
הגירסה השנייה, שנכתבה על ידי אליהו סלע ובני מרשק בספר הפלמ"ח, מתארת שהשניים ידעו מתוך ניסיונות בלתי שלמים שאפשר לעבור את הדרך לא רק באווירון, אלא ברגל תוך הימנעות מפגישה עם הפלשתינאים. הם ציינו שבימי יוני ניתן לשלושה בחורים שהיו צריכים לקבל חופש לצאת מירושלים לשפלה והם הגיעו לתל אביב. באחת ההתקפות על לטרון תקפו אנשי "החטיבה החדשה" את הכפרים בית ג'ז ובית סוסין וכבשו אותם, דבר אשר איפשר לקדם את הביצוע של דרך עצמאית. באחד מימי יוני הראשונים יצאו מרשק ו"רעננה" לחפש דרך, אולם חזרו לאחר שהג'יפ לא הצליח לפלס דרך בין הגבעות. לאחר יומיים שוב יצאו, ולאחר נסיעה של שעות רבות הגיעו לבית סוסין הכבושה בידי "החטיבה החדשה", ומשם לחולדה (גלעד ומגד, 511-510:1955).
בנוסף לכך, בלוח הפעולות של פתיחת דרך "בורמה" שנכתב על ידי אליהו סלע "רעננה" התאריכים המופיעים הם תאריכים מאוחרים יותר כדלקמן:
תוכנית – א. כיבוש לטרון ב. פתיחת דרך אלטרנטיבית לירושלים.
ביצוע –
2.6.48 לאחר ניתוק מוחלט וממושך בין גוש קריית ענבים לשפלה, נשלח מ"פ מ"הפורצים" לשפלה, להזעיק תגבורת לכוחות ה"סחוטים" מקרבות רצופים במשך חודשיים וחצי, והביא ברגל – במחסה הלילה – פלוגה מוגברת של אנשי גח"ל (150 איש), שאומנה במחנה הקלט של פלמ"ח 10 ימים בלבד. הלוחמים עמוסים, נוסף לציודם הרגיל גם פגזים של "3.
5.6.48 שלושה חברים מ"הראל" חצו ועברו ברגל את אזור הגבעות מבאב אל ואד לחולדה.
5.6.48 בית ג'יז ובית סוסין נכבשו ע"י כוחות ה"חטיבה החדשה".
6.6.48 חוליה מ"הראל", בפיקודו של קצין המבצעים החטיבתי, הבקיעה לה דרך בג'יפ באיזור ההררי שבין שער-הגיא וחולדה, כשפלוגה אחת הבטיחה את המעבר ע"י כיבוש המשלטים סביב, הצופים פני לטרון. בעקבות מעבר החוליה נקבע "נתיב הג'יפים".
8.6.48 יחידת הג'יפים של "הראל" העבירה לילה-לילה מאז פתיחת "נתיב הג'יפים" מזון וציוד להרי ירושלים ולעיר הנצורה. יהודים מירושלים, ממושבות הדרום, ומתל אביב יצאו בלילות ל"נתיב הג'יפים", שנקרא "דרך בורמה", לעזור בהעברת האספקה והציוד בדרך החתחתים (גלעד ומגד, 508:1955).
לגבי הגרסה השנייה של "רעננה" הסקנו שמבחינת התאריכים היא מאוחרת יותר.
צפו בגירסת אליהו סלע "רעננה" בסרט תיעודי של רן אדליסט:
גרסת שלמה שמיר
לגבי גרסת שלמה שמיר טענו שהיא תואמת את גרסת חורב, "גברוש", ו"רעננה", והיא למעשה גרסת המשך לגרסתם. חטיבה שבע היא זו שכבשה את בית ג'יז ובית סוסין, אך היא לא זו שמצאה שקיימת כאן אפשרות לעבור מירושלים לתל אביב בדרך עוקפת. לחטיבה שבע בהחלט מגיעה ההכרה שהם אלו שהרחיבו את הדרך והתאימו אותה למעבר למשאיות אספקה, אך זה היה בשלב מאוחר יותר. שמיר כתב שהיו קיימות כמה דרכי בורמה, וכל אחד ודרך בורמה שלו. יש המתכוונים לדרך היוצאת מדיר-מוחיזין ממערב לנחשון, חוצה את בית ג'יז, את בית סוסין, ואת כביש בית שמש – שער הגיא (באב אל-ואד), ומגיעה עד בית מחסיר. דרך אחרת היא הקטע שנפרץ בפועל, 200 מטר אורכו, שלא היה קיים קודם, ואשר פריצתו אפשרה את יצירת הקשר בין אזור בית סוסין לבאב אל-ואד. ויש שבשבילם "דרך בורמה" הוא קטע הדרך המתמשך מבית סוסין לפינה הצפונית של אותו ואדי, שבו ניתן היה לעבור בלילה ברגל (או בכמה ג'יפים בימים הראשונים), ובו בעיקר עברו הסבלים בימים שלפני פריצת הדרך. שמיר כתב שאם זכות הראשונים מגיעה לאלה שעברו ראשונים ברגל את קטע מבאב אל-ואד לחולדה, הרי אלה הם אנשי "הראל", שעברו במסלול הזה ברגל וגם בג'יפים. אך זו לא הייתה דרך שהתאימה להעברת האספקה הדרושה לירושלים בסדר גודל של אלפי טונות. העובדה שקבעה את גורל ירושלים ואת גורל המערכה כולה היתה פריצת דרך של ממש, דרך שאפשר לנוע בה במכוניות, ולהוביל בה כמות בלתי מוגבלת של אספקה. אי לכך זכות הראשונים על פריצת הדרך שייכת כולה ולבלעדית לחטיבה 7 (שמיר, 450:1994)
שמיר כתב שבראש התובעים "זכויות" על הדרך היה "הפלמ"ח". שבוע ימים אחרי פריצת הדרך שלח אליו חיים בן–אשר, קצין התרבות של החטיבה, מכתב בנידון, בו הוא פנה למפקד חטיבה 7 וציין שבעיתונות היומית ("על המשמר" מיום 14.6 ו"הבוקר" מיום 15.6) התפרסמו תיאורים ורשימות של כתב צבאי על הדרך החדשה לירושלים. מהתיאורים הללו נבע ש"הפלמ"ח" הוא אשר תכנן, לחם, ופתח את הדרך החדשה לירושלים. שמיר כתב שיש לתקן את העיוות כי הייתה כאן התעלמות מהישגי "חטיבה 7" אשר נתנה קורבנות יקרים ורבים למען הדרך לירושלים, ולכן יש לתקן את הידיעות המסולפות (שמיר, 451-449:1994).
מכאן היסקנו שגרסת שמיר היא גרסת הביצוע של הכשרת הדרך מבחינה הנדסית, כך שהתוואי שנמצא יהפוך להיות דרך עוקפת שתאפשר מעבר רצוף של שיירות אספקת מזון, מים, ציוד רפואי, ותחמושת, לירושלים הנצורה, אך חטיבה שבע לא גילתה את "דרך בורמה". חטיבה שבע גרמה לכך שתעלה אפשרות למצוא דרך עוקפת, משום שכבשה את בית ג'יז ובית סוסין, אך לא מצאה אותה בפועל. רק לאחר מכן הכשירה והתאימה את הדרך למעבר שיירות אספקה לירושלים הנצורה.
רק ב-28 במאי 1948 הושלם כיבושם של שני הכפרים בית ג'יז ובית סוסין, ורק אז הדרך נפתחה למעבר בטוח של הכוחות היהודים. משה אשד הוא שהבחין שנוצר רצף טריטוריאלי של הכוחות היהודים, ולכן היה זה הזמן המתאים לנסות וללכת בדרך בטוחה שעקפה את לטרון וחיברה בין ירושלים והשפלה (אשד, 1994). אשד התמנה לקצין מודיעין של המרחב, והמפקדה ישבה במשאבות התחתונות מעל שער הגיא. כששמע שחטיבה 7 כבשה את הכפרים בית ג'יז ובית סוסין ראה שהם נמצאים במרחק לא רב מאזור שער-הגיא.
אשד מספר שהיו שתי חוליות שעשו את הדרך ברגל (אלבוים, מקור ראשון 19.5.2006). בחוליה הראשונה היו אנשי הגדוד השישי של חטיבת "הראל" – אריה טפר, יאיר מונדלק, ושלמה בן-שלום, שיצאו משער הגיא והגיעו לחולדה. הם עשו זאת לפני שחטיבה 7 כבשה בית ג'יז ובית סוסין ולכן עברו בדרך שלא ניתן היה לנסוע בה בג'יפים. אשד היה בחוליה השנייה, שעשתה את הדרך לאחר כיבוש בית סוסין ב- 28 במאי. אשד ראה שהשטח בין שער הגיא לבין בית-סוסין פנוי מישובים פלשתינאים וביקש אישור לרדת כדי לחבור ליחידה שלו. הצטרפו אליו עוד שלושה חבר'ה והם יצאו בלילה שבין ה- 28 במאי ל-29 במאי 1948. הם נסעו עד שער הגיא, שם ירדו דרומה לעבר הר-טוב, נכנסו בשביל הפונה מערבה, ובדרך נתקלו בגדוד 52 של "גבעתי", שהיה בדרכו לתקוף את דיר איוב במסגרת "מבצע בן נון ב'" (אלבוים, מקור ראשון, 2006).
יצחקי מוסיף שגדוד 52 של חטיבת "גבעתי" ביצע סיור באזור באותו לילה, וזה תואם את תאריך המפגש של אשד עם אנשי גדוד 52 ובראשם הקמ"ן שושו (אשד, 1994). אשד כתב כי הפגישה עם גדוד 52 הייתה שמחה, הם החליפו מספר מלים על האיזור שממנו הם הגיעו, והגדוד כולו היה בדרכו לתקוף את משלטי דיר איוב, כפר הנמצא מערבה משער-הגיא, כחלק מהתקפה נוספת על לטרון. גדוד 52 תקף את משלטי דיור איוב ללא הצלחה, ונסוג לשער-הגיא, שם שהה עם חטיבת הראל למשך שבוע כעזרה. אשד ומלוויו המשיכו דרך בית ג'יז, עברו את הכביש של דיר מוחיזין, והמשיכו דרך חולדה הערבית לקיבוץ חולדה (אשד, 1994).
משה אשד, בהיותו סייר ומומחה לג'יפים, ידע שאפשר לשפר את הדרך שבה ירדו, ולהפוך אותה לדרך נסיעה טובה שתהווה תחליף לדרך המלך הראשית לירושלים, ודרכה ניתן יהיה להעביר מזון ציוד רפואי ואספקה לירושלים הנצורה.
מיכה נצר, לוחם תש"ח מגדוד 52, סיפר שב-27 במאי 1948 הגיעו שלושה מחטיבת הראל לחטיבת גבעתי, כאשר הוא והגדוד שלו היו בחולדה. יום אחרי, כשהיה גדוד 52 בדרכו לכבוש את אל קובאב, פגש אותם אשד על הרכס. ולכן התאריך של אשד הוא המתאים ביותר. גם ההיסטוריון יצחקי כותב שגדוד 52 יצא לדרך בתאריך שכתב אשד, ולכן בהצלבת התאריכים אשד הוא שמצא את הדרך בזמן המתאים להפכה לדרך עוקפת בטוחה.
לאור האמור לעיל הגענו למסקנות הבאות: גרסתו של בן דונקלמן היא אירוע שהתקיים באופן זמני. נוצרה אפשרות מעבר, אשר נחסמה מיד לאחר מכן; גרסתו של אריה עמית טפר גם היא אירוע שהתקיים, ואכן טפר וחבריו הגיעו מירושלים לחולדה "בדרך לא דרך", אך הדרך לא היתה פתוחה למעבר חופשי; גרסאותיהם של עמוס חורב, של גבריאל "גברוש" רפפורט, ושל אליהו סלע "רעננה", הן למעשה גירסא אחת שמורכבת מנקודת מבט של שלושה אשר בהחלט מצאו חלק מ"דרך בורמה", היות וחורב "גברוש" ו"רעננה" נפגשו באמצע הדרך כאשר כל אחד הגיע מכוון אחר, אך לא היו הראשונים; גירסתו של שלמה שמיר היא למעשה המשך לגירסאות הקודמות, והיא עוסקת בהכשרת הדרך למעבר כלי רכב ומשאיות; גירסתו של משה אשד – הגירסה שאינה ידועה כלל להיסטוריונים – המתארת את הדרך מירושלים לחולדה ללא הפרעות של הכוחות הפלשתינאים או הלגיון הירדני, היא הראשונה והמתאימה מבחינת תאריך ואפשרות ביצוע.
לפיכך, רק הגירסה שלא הייתה ידועה עד כה, של אשד, גירסה שלא הופיעה מעולם בספרי ההיסטוריה, היא הגירסה הנכונה. גירסה זו היא המדויקת ביותר למציאת דרך עוקפת שנקראה "דרך בורמה" והיוותה תחליף לדרך שער-הגיא, שטווחה באופן בלתי פוסק על ידי הכוחות הפלשתינאים והלגיון הירדני. התאריך הראשון שבו נפתחה הדרך למעבר חופשי של שהכוחות היהודים היה בלילה של ה- 28/29 במאי 1948, הלילה שאשד וחבריו צעדו בו מירושלים לחולדה בדרך עוקפת לטרון.
משה אשד, שהכיר את השטח בצורה הטובה ביותר משנות פעילותו הצבאית קודם לכן, ורק הוא, שהיה קצין מודיעין וסייר מומחה, ידע באיזו דרך יש ללכת, איזה נתיב יש לבחור כדי לעבור בזמן קצר, ללא התעכבויות מיותרות, וללא מכשולים, מהמשאבות התחתונות של בית מאיר, לחולדה באזור השפלה בואך תל אביב. אשד הלך ברגל לכל אורך הדרך מראשיתה עד סופה כאשר הדרך הייתה לראשונה פתוחה למעבר רציף (אשד, 1994).
מסקנות אלו עומדות בניגוד לחשיבה שהייתה מקובלת בסוגיה מי היו הראשונים שנעו ברגל וברכב בנתיב החדש (יצחקי, 269:1982). הגרסה המקובלת עד כה ולפיה טפר וחבריו היו הראשונים שמצאו את הדרך, או ב-21 במאי 1948 או ב-27 במאי 1948, איננה נכונה משום שהדרך הייתה חסומה בחלקה. הגרסאות האחרות, הן מאוחרות יותר מבחינת התאריך, ומספרות את אותו סיפור, אך אינן חד משמעיות. עמוס חורב וגבריאל רפפורט שהגיעו בג'יפ מאזור חולדה ל"דרך האיילות" ונתקלו בג'יפ נוסף שהגיע מזרח והיו בו אליהו סלע ואברהם חן. אליהו סלע שהגיע בג'יפ סמוך לעיינות סוסין ונתקל בחורב ו"גברוש" שלא הצליחו לרדת מזרחה (יצחקי, 269-271:1982). יחד עם זאת קיימת גרסה נוספת של אליהו סלע עם תאריכים מאוחרים יותר.
מחקר זה התבסס על מקור אותנטי, מחברות בכתב ידו של משה אשד, לעומת גירסאות אחרות שהובאו על ידי מקורות מיד שניה, מקורות שעברו עיבודים, סיפורי חיים שנכתבו על ידי סופרים. יחד עם זאת קיימות מגבלות במחקר זה, משום שלא ניתן לראיין את האנשים מאותה עת, שרובם נפטרו, או מבוגרים מאוד. יתכן שישנם מקורות נוספים שלא עמדו לרשות המחקר, אך המקור האותנטי מציג מידע פורץ דרך. בנוסף לכך המקור האותנטי צופן בחובו מידע נוסף לגבי המשך מלחמת העצמאות, פעילותו הצבאית של משה אשד בפרטי, ופעילותה רחבת ההיקף של "חטיבת גבעתי" בכלל, תחומים שיחקרו בהמשך.
צפו במשה אשד מספר על חייו ועל גילוי דרך בורמה
טקס הנחת השלט לזכרו של משה אשד ב"דרך בורמה"
קיראו גם
פורצי הדרך: מנחם תלמי על גילוי דרך בורמה
"דבר מבקיעי הדרך" שיר מאת נתן אלתרמן על גילוי דרך בורמה
איש הפלמ"ח: סיפור מאת יהודה סלוא על גילוי דרך בורמה
יוסקה מאיור מגלה את דרך בורמה :סיפור קומיקס
גילוי דרך בורמה: הגירסה הוליוודית
הסיום של סיפור הקומיקס "דרך בורמה" מאת מרדכי אלון, "דבר לילדים " יוני 1967
גילוי נאות :אני אחיינו של משה אשד.
ובתוספת למחקר אציין את העובדה הזאת :הגירסאות של חורב "גברוש" ורעננה " על שני הג'יפים שיצאו באותו לילה מנקודוןת שונות ונפגשו זה עם זה בדרך בורמה ובכך גילו את את עצם קיומה של הדרך מתארות צירוף מקרים שהוא בגדר לא יאמן.
איך שהוא לפי הגרסאות האלו בשני מקומות שונים בשני צדדים שונים של הדרך באותו רגע ממש אנשים שונים פתאום העלו על דעתם את מה שלא עלה לכאורה בדעתו של אף אחד קודם לכן שבנקודה זאת וזאת אפשר יהיה למצוא דרך עוקפת לירושלים.
מה הסבירות של צירוף מקרים כזה ?
נמוכה מאוד.
לדעתי כמעט אפסית.
לעומת זאת הסבירות עולה בצורה דרמטית אם ניזכר שעל פי גרסת משה אשד לאחר שהיגיע לחולדה בלילה הקודם הוא מיהר להודיע למפקדיו ולרשויות בשני הצדדים על כך שישנה דרך עוקפת אוייבים .ולאחר מכן מיהר לביתו .
כלומר כל האנשים האלו "חורב "רעננה " ו"גברוש " כבר ידעו שיש דרך עוקפת כאשר יצאו בג'יפים יום לאחר מכן משום שקיבלו דיווח על כך.
היציאה של כולם לאותו איזור בו זמנית לא הייתה מקריות ממוזלת ומדהימה כלל וכלל כפי שטענו לימים.
נחמיה תנא בפייסבוק:
הסיפור מרתק, ורק מוכיח עד כמה חשובה הייתה השפעתם של יחידים, בעלי יזמה ודבקות במשימה, על גורל המלחמה. אגב, יש בפוסט בלבול לגבי החטיבות : הפלמ"ח לא היה חטיבה, אלא גוף שהתגבשו בו באותה תקופה שלוש חטיבות : הראל, שלחמה באזור ירושלים, יפתח שלחמה באזור הצפון, ואחר כך גם במרכז (לטרון, שילטא וכד') ומאוחר יותר בדרום (חוליקאת, והנגב), וחטיבת הנגב.בפייסבוק
דוד סאלם שלם בפייסבוק:
חשוב לציין ולהדגיש מי בנו את הדרך זה היו עולים מכורדיסטאן שההיסטוריה כמעט ולא מציינת את זה