מי מחבקת את עצמה? / רוני גרוס
חָזַרְנוּ לְהִתְחַבֵּק.
פַּעַם הָיִינוּ רוֹאוֹת זוֹ אֶת זוֹ
כָּל יוֹם, כָּל הַזְּמַן.
בּוֹאִי לַיָּם, בּוֹאִי אֵלַי
לֶאֱכֹל – הָיִית מְכִינָה עוּגַת קָפֶה
עִם פֵּרוּרִים וְתַבְשִילֵי יְרָקוֹת פְּשוּטִים
וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹשֶבֶת עַל כִּסֵּא קָטָן בִּקְצֵה
הַמִּטְבָּח, שְנֵי בִּנְיָנִים בְּמוֹרַד הָרְחוֹב, שְנֵי
בִּנְיָנִים בְּמַעֲלֶה – אֲפִלּוּ לֹא הָיִינוּ צְרִיכוֹת
לוֹמַר בּוֹאִי, פָּשוּט הָיִינוּ מוֹפִיעוֹת זוֹ בְּדַלְתָּהּ שֶל זוֹ
עַד שֶחַיַּי הָיוּ לְחַיַּיִךְ
וְחַיַּיִךְ הָיוּ לְחַיַּי –
צַפְנוּ יַחַד עַל הַגַּלִּים בַּחוֹפִים הַדְּרוֹמִיִּים שֶל הָעִיר בְּסוֹף כָּל קַיִץ
כְּשֶהַמֵּדוּזוֹת כְּבָר נֶעֶלְמוּ וְהַתַּיָּרִים נֶעֶלְמוּ
וְגַם הַנְּעָרוֹת וְהַנְּעָרִים
וְרַק אֲנַחְנוּ נִשְאַרְנוּ –
וְאָז הִפְסַקְנוּ לְהִתְחַבֵּק
כִּי מִי מְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמָהּ?
אֲבָל עַכְשָו זֶה שוּב קוֹרֶה
וְהַמַּגָּע קַל וּמְרַפְרֵף, כִּמְעַט לֹא מֻרְגָּש
וַאֲנִי תּוֹהָה, הַאִם אַתְּ מְחַבֶּקֶת אוֹתִי כְּפִי שֶהָיִית מְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמֵךְ
אִלּוּ הָיִיתִי אַתְּ?
השיר שלפנינו מופיע במקור בכוכבית בספר השירים הראשון של הסופרת והמשוררת רוני גרוס (ילידת 1985), "מי מחבקת את עצמה?" (2021, הוצאת פרדס, עריכה אלי הירש, עמ' 33), והוא שנתן לספר את שמו. קדם לו ספר הפרוזה "עצם חשופה" (2019, אותה הוצאה).
גרוס היא לא הראשונה מקרב בנות ובני דורה שפוסחת על שני הסעיפים ומפרסמת הן פרוזה והן שירה, אבל אפשר כי היא אחת מאלו שיצירתן מעוררת מחדש את הפולמוס על ההבדל שבין שירה לפרוזה. כך למשל כותב עורך הספר, אלי (אליקו) הירש, בגבו: "את שיריה של רוני גרוס אפשר לקרוא כמו שקוראים פרוזה טובה – בנשימה אחת, מתוך שכחה עצמית ומעורבות גדולה" .
אבל לעומתו כך כותבת המשוררת והמתרגמת ד"ר שירה סתיו, בביקורת די נוקבת שהתפרסמה לאחרונה על הספר במוסף הארץ ספרים: "מה שיפה לפרוזה לא תמיד עובד בשירה. קל לזהות ב'מי מחבקת את עצמה?' את תוויהם הברורים של רגישות, אינטיליגנציה, ומבט חקרני. אלא שהבחירה לכתוב את החוויות בשירה ולא בפרוזה נוטלת מן הכותבת את היכולת להפגין את כישרונה החזק בהתבוננות שהויה ועתירת תובנה. המבנה הפרגמנטרי של ספר השירים, הנע בין תיאורים קטועים של רגעים קצרים, מטיל את מרבית המשקל על דיווח החוויה, וחלקה של התודעה נעשה חפוז ומקוצץ" (הארץ, ספרים, 8.4.2022, עמ' 76, "היינו הקוצים").
איזו קביעה מוזרה היא זו ש"חלקה של התודעה נעשה חפוז ומקוצץ". מישהו שׂם סטופר או מד עצר על קריאת השירים מצדה של המבקרת, שגרם לה לתחושת החיפזון הזו? הרי מה עוצר מבעדנו מלהשתהות עם השירים ולקרוא אותם לאט? מעבר לנושאי השירים, יחסי חברות בין נשים, מיניות, הריון, דיכאונות, ויחסים בין נשים לגברים, ראוי לשים לב כאן לנוסח שבו הם נכתבו, כי שירה קודם כל ולפני הכל היא הנוסח שבו השירים נכתבים. אכן, הנוסח השירי של רוני גרוס מזכיר לנו פרוזה, אבל זו לא בהכרח מגרעת אלא הזדמנות לבחון את הגבולות בין הז'אנרים השונים של הכתיבה, וגם את היתרונות שכל אחד מהם יכול לספק. למשל: מזמן לא קראתי ספר שירים שעושה שימוש כל כך נרחב בו"ו החיבור בין טורי שירה. מצד אחד זה באמת נותן לשירים תחושה של זרימה והקטלוגיות שלהם בולטת לעין, אך מצד שני זה יכול לדרוש מאיתנו, הקוראות והקוראים, לגלות קצת יותר אחריות בקריאה, ודווקא כן להשתהות ולא למהר. או במילותיה של גרוס כאן בשיר, לחזור ולהתחבק, או לתהות על עצם החיבוק ומשמעויותיו בין בני האדם, קרובים כרחוקים.
"וַאֲנִי תּוֹהָה, הַאִם אַתְּ מְחַבֶּקֶת אוֹתִי כְּפִי שֶהָיִית מְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמֵךְ". תודה, אילן, על העלאת השיר והפרשנות. אכן, כיום אין גבול מובהק בין פרוזה לשירה, ורוב המשוררים הגמישו את כתיבתם לתמהיל של פסוקי שיר ופסוקי פרוזה בכפיפה אחת. תודה ובהצלחה לרוני, ותודה ליקום תרבות.