בעת פרסום סיפור זה שוהה בחלל האסטרונאוט הישראלי השני. כמובן יהודים עסקו בכתיבה ובסרטים בנושא המסע בחלל מזה שנים רבות.

האם גם בחלל יהיו מחלוקות הלכתיות?

התשובה היא חיובית ואייל גבע מדמיין מחלוקת אפשרית כזאת בין שני רבנים המתגוררים על ספינת חלל שעוזבת את כדור הארץ הנחרב ומתווכחים ביניהם האם בשר שפותח במעבדה הוא כשר או לא.

המערכת

יהודי בחלל. אתר חב”ד

המחלוקת במעבורת אל ירחו של צדק

דלתות המעלית נפתחו ויהודי זקן יצא, מגבעת שחורה רחבת שוליים על ראשו, וזקן אפור התחדד מסנטרו. מפני חולשתו ושיבושי כוח הכבידה הוא נתמך בשניים מתלמידיו, שנשאו אותו במורד מסדרון המתכת הצר. הם עשו את דרכם אל המכבסה המרכזית.

על אף שהיו אלה ימי סוף אלול, האוויר בקומות השירות נותר כבשאר ימי השנה – צונן ויבש. אך מרגע שנכנס בדלת המכבסה, אדי לחות באו בעינייו של היהודי הזקן. אדי קיטור עלו משסתומיהן של המכונות הגדולות והתפזרו לכל עבר. ובין המכונות הרוטטות מחזה שכמוהו לא היה מאז מגדל בבל – מאות נשים, שבלשונן עשרות שפות שונות, עובדות בפרך. עבודתן הייתה כיבוס המדים והסדינים של כלל עובדי הצוות של הספינה.

בירכתי אולם המתכת עבדו הכובסות היהודיות. הן לבשו כפפות גומי צהובות וראשן היה מכוסה במטפחות בד לבנות. מרגע שראו את הרב הישיש, הנשען על שניים מנעריו, פסקו מעבודת השטיפה והגיהוץ: זהו רבי חיים מנדל צבי, יושב ראש ועד הרבנים החוץ ארצי. אם עזב את ישיבתו וירד אלינו, זהו סימן רע לחברתנו, הרבנית גיטל.

“נשים צדקניות, היכן הוא הקלויז הנסתר של הרב פריצקי?” שואל אחד הנערים. הן מורות בעינהן אל דלת מחסן אחורי, המסתתרת מאחורי ערמות סמרטוטים שגובהה כגובהם של שני אנשים לפחות.

במחסן זה היו נדחקים מידי יום כשלושים לומדים יהודים, שהיו עומדים סביב עמודי גמרא בנויים ממקלות מטאטא. בעזרת נשותיהם הכובסות היו מתגנבים אל המחסן האפלולי, ולומדים תורה בין מדפי מתכת שעליהם חומרי ניקוי וחומצות מסוכנות. דבר המצאם שם היה סוד שמור, משום שלפי פקודות משמר החלל הכלל אנושי אסור לקיים פעילות דתית מחוץ לאזורים המורשים לכך.

הנערים שנשאו את רבי מנדל צבי אל תוך המחסן חשו כי נכנסו למקום שכל כולו ביזוי התורה. הם עצמם לא עלו לחללית כפליטים או עובדי שירות – הם היו תלמידי החכמים הטובים ביותר שעל פני כדור הארץ, ונבחרו במיוחד לישיבה של רבי חיים מנדל צבי על ירחו של צדק. על גבי המעבורת הייתה להם ישיבה זמנית, שהייתה ממוקמת בקומות העליונות. שם היו מורשים לשבת בנחת וללמוד את התורה הקדושה.

מרגע שחזו בחבורת הלומדים המפוקפקת, התחילו שני הנערים ללעוג להם: לומד אחד מזמר משניות נוסח אשכנז, ולומד שני נוסח ספרד, לומד שלישי אפילו לא יודע לקרוא את לשון הקודש, ורביעי מסביר לו בגמגום.

רב מנדל צבי הבחין ביהירותם של תלמידיו ומיד התרגז עליהם וציווה כי יסתלקו משם. לא רצה למשוך תשומת לב יתרה ולבטל לומדי תורה מתלמודם. התלמידים נעלבו שרבם מגלה יותר הערכה ללומדים שבארון הכביסה מאשר להם והסתלקו. רבי מנדל צבי צד בעינו את תלמידו לשעבר, הרב גדליה פריצקי, יושב על דלי וידיו משולבות על חזהו.

הרב גדליה פריצקי היה הרב והמורה הבכיר של בית המדרש שבמחסן הכביסה. תמיד היה יושב בפינת החדר כשהיה מאזין לצרותיהם של יהודים. יהודי אחד, בעל פאות לחיים מסולסלות, לבוש בסרבל כחול ובכיפה ברסלבית, סיפר בבכי על אשתו “מאז שהמעבורת יצאה להקפה סביב כוכב צדק יש הפרעות בכוח הכבידה. למי מאיתנו אין בחילה וסחרחורות באופן קבוע? ברוך השם אני מוצא את הכוח להחזיק משמרות כפולות בעבודה. אבל כשאני חוזר לתא שלנו אין בה שום תודה על הפרנסה שאני מביא. היא אפילו מתעמרת בי ואומרת שהיה עדיף לה להשאר בכדור הארץ ולמות בשיטפונות מאשר לטוס איתי לאירופה.”

“תחשוב מה אומרת לי אשתי הרבנית כשאני חוזר בלילה אל התא. אני רב, אני לא מביא איתי שום פרנסה”, ענה רבי פריצקי וצחק צחוק מתגלגל. היהודי חייך במבוכה והביט בפניו העגולות של הרב, בעל זקן אדמוני היה, ומאחורי משקפיו הסתתרו זוג עיניים כחולות שבדרך כלשהי נותרה בהן ארשת תמימותו של תינוק. הכל ידעו שבתו הקטנה חולה במחלה קשה ועלולה למות בכל רגע. מבעד אש יסוריו של הרב אפילו צחוקו המתגלגל נתפס בפני הקהל כסגולה לישועה.

“גדליה ידידי הותיק, שמחתי לשמוע שאתה, אשתך, ובתך שרדתם את הגלים שהטביעו יהודים כה רבים על פני הארץ”, אמר רבי מנדל צבי שהופיע לפתע, כגנב, בפינת הישיבה. הוא נשען על עמוד גמרא ממול לרב הישוב על הדלי, “גם שמחתי לשמוע שעלית על המעבורת הטסה לאירופה. יעזור מאוד לישוב היהודי שעל גבי ירחו של צדק שתלמיד חכמים שכמתוך יתגורר בו.”

“רבי מנדל צבי, כבוד הוא שבאת לבית מדרשנו הצנוע, הצטערתי לשמוע שמשפחתך נספתה כולה בעת שהיית בשליחות חוץ ארצית. תנחומיי.”

רבי מנדל צבי ממשיך בדבריו כאילו תלמידו לשעבר לא כלל לא פצה פה, “אולי תופתע לשמוע כי פרצה שערורייה בישיבתי אשר כאן על המעבורת. חילול שם מזעזע התרחש ממש מתחת לאפי, כשעשרה תלמידים החביאו במטלטליהם שרצים מטוגנים וחזיר מעושן.” רבי מנדל צבי משך באפו בחוזקה, כאילו עדיין מנסה להוציא מתוכו את הריחות האסורים שבאו בו בזמן החקירה, “האם יכול אתה לשער את התירוץ שהם סיפקו לי?”.

הרב פריצקי שתק.

“הם אמרו שתלמידי לשעבר, הרב גדליה פריצקי, הוא שהתיר להם אכילת השרצים והחזיר!”.  הרב מנדל צבי זרק את מילותיו כסטירות לחי לוהטות, “אני מתחנן – אמור שתלמידי שקרנים.”

“תלמידיך לא שיקרו”, ענה הרב פריצקי, “ואם אינך מרוצה מפסיקתי אנא חזור מעלה, אל ישיבתך המפוארת, והבא לפני תלמידיך פסיקה נגדית. אין זה ראוי שרבנים יתווכחו מול הציבור.”

“אז אמת הדבר?” עיניו הצהבהבות של רבי צבי מנדל כמעט והתפקעו בחוריהן. “וודאי זוכר אתה שהסטת תלמידי חכמים לידי חטא היא אף גרועה מביצוע החטאים בעצמך.”

“תלמידיך הם שדפקו על דלתי בלילה. הם התייפחו שנערים בגיל ההתבגרות הם, ומרק אצות שלוש פעמים ביום אינו מספק את רעבונם. הם שמעו שאני מתיר לאכילה את הבשר הנמכר במזנון הספינה והתעניינו למקור ההיתר. לא חילקתי להם היתר מיוחד ולא חתרתי תחת הסמכות שלך”. הרב פריצקי לפתע פסק מדיבורו, אחז את חזהו, והתנשף ממושכות. אחרי שנרגע מעט חזר ודיבר, “מקור הבשר שעל גבי המעבורת אינו בשחיטה אלא גדל במעבדה. ‘יש מאין’, ועל כן פסיקתי היא שאינו אסור באכילה.”

“הס!” המורה הזקן הניף את אצבעו, “היית החכם שבתלמידיי, גדליה, אתה מבקש שאאמין שאינך יודע שפסיקתך סותרת את החלטת ועד הרבנים הבין כוכבי לשנת התשק”צ, שקבעה שכל בשר מלאכותי הוא טמא, ומתירה אך ורק אכילת בשר שמקורו בבהמה כשרה שנולדה כדרך הטבע ונשחטה כהלכה?”.

“דרך הטבע?”, התפלא הרב פריצקי, “דרך הטבע אינה קיימת עוד. חצי אחד מכדור הארץ טבע בשטפונות וחציו האחר התייבש תחת בצורת כבדה. אם עזבנו את כדור הארץ ואנחנו מחפשים לנו עולמות חדשים להתיישב בהם, אין שום היגיון להמשיך לפסוק את הלכתנו על פי דרך הטבע.”

“אם לא תעלה ותדבר מול תלמידי ותחזור בך מטעותך המרה, ארדוף אותך עד חורמה. אטיל עלייך חרם, אם יהיה בכך צורך. אתה חסר אמונה בקדוש ברוך הוא ובתורתו!”

“בבקשה צדיק, תלמיד גדול וקדוש, אל תאיים על רבנו, הוא רחמן וטוב מזג, אינו מחפש לו מחלוקות.” התערב היהודי בעל פאות הלחיים המסולסלות, שעד כה שתק משום שפחד שהרב מנדל צבי יתן בו עין ויהפוך אותו לגל של עצמות, “הרב וודאי יודע שבת חולה לו בבית, לרב פריצקי, אנא, אל תאיים עליו בחרם.”

“מכיר אני את רבכם טוב מכם. טיבו ברור לי”, הרב צבי מנדל צינן את דיברו וחידד את מילותיו, “אמונתו חלשה, והירהורי חטא תמידיים אינם מניחים לו להקדיש את חייו ללימוד בנחת וצנעה. הוא מתאווה לאהבת הציבור, ועל כן מחלק היתרים והקלות. ואיזו הזדמנות ניתנה לו! מרגע שבתו הקטנה חלתה במרה שחורה החל הציבור להאמין כי הוא סובל מייסורים, ועל כן יש חוכמה בפסיקותיו המטורפות. האמת היא שרבכם נהנה מבתו החולה כפי שחתול נהנה ללקק עצמו”.

“האמן לי שבכל רגע הייתי מוכן לוותר על מעמדי בתמורה לכך שדבורל’ה תחזור לאיתנה”, שאג הרב פריצקי ונעמד. הדלי עליו ישב נפל והתגלגל, “אתה אכזר! אינך מבין שעיתות אסון וחורבן הן זמן למידת הרחמים?”.

קולו הרם של הרב פריצקי הטיל דממה על בית המדרש הקטן והחריש את זימרת הלומדים. כולם הפנו ראשיהם לפינת החדר והבחינו ברבם האהוב גוער בגדול רבני הדור.

רבי מנדל צבי הצמיד את שפתיו וקימץ את מצחו חרוש הקמטים, מרוצה היה שבכוחו להביא את תלמידו לשעבר לידי צעקות. הוא הסתובב אל הציבור וסיפר להם את מעשה ההיתר לאכילת נבלות וטרפות שנתן הפרא הנבוב לתלמידיו, “אם תמשיכו לקבל עליכם את הרב פריצקי כרבכם, אאלץ לספר למפקד הספינה על הלימוד האסור שבארון הכביסה. חיילים יגיעו לפה וכולכם תיכלאו.”

היהודים התקהלו סביב הרב פריצקי ושאלו בפה אחד מדוע מתעקש על פסיקתו גם כשרב גדול וחכם ממנו יוצא נגדו? אכן אין זה ראוי שבני תורה יראו לעיני כל כשהם קונים מאכלות אסורים.

“צאו מפה,” נהם הרב פריצקי ונדמה שזקנו האדמוני מאדים אפילו עוד יותר, “חילול השם הוא שתחזו ברבנים בשעת כעסם.”

היהודים הסתלקו להם דרך המדרגות הלוליניות שבפתחי החירום שברצפת המחסן. הם התפזרו בין מסדרונות השירות הדחוקים שבבטן הספינה. בינם לבין עצמם הצטערו שהיו צריכים ללכת. שבע שנים אורכת הטיסה מכדור הארץ לאירופה, היו שמחים להפיג את השעמום בעזרת ויכוח רבני לוהט.

תשוקת המחלוקת הכניסה ברבי מנדל צבי הזקן כוחות חדשים, ומרגע שנותרו שני הרבנים לבדם הוא פסע קדימה ואחורנית במהירות ודיבר בחריפות “אתה גרוע מכל הצוררים שלאורך הדורות ניסו לשמד ולהשמיד אותנו. מבקש אתה להשתמש בתירוצים מלומדים על מנת למוסס את התורה מבפנים, כגשם חומצי המממיס את רקמות הגוף. איזו שמחה וודאי חשת כשדחפת את תלמידי הצעירים לבצע עבירות.”

“אתה זה שדוחף את תלמידיך לידי עבירות. בשיחות המוסר החטטניות שלך ובקפדנות המרושעת שלך”, הרב פריצקי מניח את אצבעותיו על רקותיו, כאילו מנסה למנוע מהן להתפוצץ מרוב כעס.

“אשתי, ילדי, וכל נכדיי טבעו בים הגדול, ובכל זאת לא איבדתי מאמונתי ולא טענתי שמותר לשנות את ההלכה. אם הקדוש ברוך הוא מטביע את הארץ במבול – משפטו משפט צדק”. הרב הזקן השתעל כאילו נגמר החמצן שעל גבי ספינת החלל והוא המשיך, כאילו דיבר בנשימותיו האחרונות, “אם לא תודה בטעותך ארדוף אותך כל ימי חיי.”

“לעולם לא אודה שטעיתי. אתה שקרן בתחפושת של רב. לא שמירת מצוות חשובה לך אלא שימור כבודך שלך”. הרב פריצקי הניף את ידו הימנית ודפק בעוצמה על קיר המתכת, “אתה משתף פעולה עם השלטון האוסר עלינו את לימוד התורה בזמן שתלמידיך לומדים גמרא בחדר מצופה עץ, עם חלונות גדולים המשקיפים אל החלל החיצון. בכסף התרומות שמימן את תפארת ישיבתך, היית יכול למלט עוד לפחות אלף משפחות יהודיות ממוות נורא.”

רבי מנדל צבי ניסה לענות אבל השתנק וכשל לאחור. הוא נפל באלכסון מפני שכוח הכבידה שינה לפתע את כיוונו. הרב פריצקי ניגש לעזור אבל רבי מנדל צבי סימן לו שישאר במקומו.

הוא נתמך במרפקיו החלושים והשעין עצמו כנגד הקיר. על מנת להתאושש, חזר בראשו על התורה הקדושה. הוא דיבר בלחש “הגמרא מספרת על רבן גמליאל שעלה לספינה והביא עימו אוכל לימי ההפלגה. אבל עיכוב התרחש בהפלגה והאוכל שהביא איתו נגמר לפני שהגיעו אל היעד. למרבה המזל, רבי יהושע היה על אותה הספינה והביא מספיק אוכל, אפילו כדי לחלוק עם רבן גמליאל”.

רבי מנדל צבי נעמד, החזיר לראשו את המגבעת שנפלה, והמשיך “רבן גמליאל שאל את רבי יהושע איך ידע מראש להביא מספיק אוכל גם למקרה של עיכוב הספינה. רבי יהושע ענה ‘כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים, ואמרתי: שמא יעלה ויתעה’.”

בשעת לילה מאוחרת חזר הרב פריצקי אל התא של משפחתו. אשתו, הרבנית גיטל פריצקי, כבר שכבה על המיטה הצרה. רגליה כאבו מהימים הארוכים בהם עבדה במכבסה.

גדליה התיישב על המיטה וחלץ את נעליו, “איני יודע מה שמעת אבל הצדק עימי.”

“איזו טעות זאת הייתה להתחתן עם רב”, אמרה גיטל, ומיששה את השלפוחיות שעלו בכף ידה, “יש יותר כבוד בבעל קבצן מאשר בבעל רב. קבצן לפחות לא היה מנסה להאכיל אותי בדיבורים על צדק.”

“למה אמא כועסת?” שאלה דבורל’ה, בתם הקטנה. היא שכבה על הרצפה בין שתי שמיכות פוך על יד קיר האלומיניום החם. היא רעדה מקור ופניה היו כה חיוורים עד שאפילו נמשיה איבדו כל צבע.

גדליה כיבה את אור הניאון והתיישב על הרצפה, ליד בתו, “אמא לא שמחה שאני מנהל מחלוקות לשם שמיים.”

פס אור נכנס מחריץ הדלת, דבורל’ה הביטה באביה יושב בחושך, לא ידעה אם ער או ישן הוא, “כשהיינו על הארץ, והיו באים עננים כבדים להטיל גשם נורא, הייתי מתפללת לאבינו שבשמיים שישמור עלינו. אבל עכשיו, כשאין לנו שמיים להתפלל אליהם, למה שתנהל מחלוקת לשמם?”

“שאלה טובה. אכן, שאלה טובה.” גדליה ליטף את שערה האדמוני של בתו, “את צריכה לישון” הוא אמר. נחירותיה של גיטל עלו ממנה כאות הסכמה.

“אבא, מה יקרה אם אמות על הספינה? אפשר יהיה לקבור אותי כהלכה?”

“אל תדברי ככה”, הוא אמר וליטף את השער של בתו, “את תתחזקי ותבריאי ותנחתי באירופה. מספרים שכוח הכבידה שם כה נמוך עד שתוכלי לקפוץ גבוה גבוה ולנחות לי על הראש.”

דבורל’ה צחקה מהתמונה שאביה צייר בדמיונה. “ספר לי על רבי עקיבא”, ביקשה.

הרב פריצקי חייך, וחזר וסיפר לבתו את אותו סיפור שסיפר לה עשרות פעמים, על רבי עקיבא שהלך ללמוד בישיבה רחוקה. באמצע הסיפור ראה שדבורל’ה כבר נרדמה, אבל הוא המשיך וסיפר את הסיפור עד סופו. לאחר מכן ישב בחושך, הקשיב ושמע את נחירותיה של אישתו ואת רחש המנועים המשיטים את הספינה לתוך החלל האין סופי, הריק. גדליה הוריד את משקפיו ומחה את הדמעות שנקוו בשתי עיניו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 − 7 =