שרלוק הולמס בארץ ישראל

בימים אלו יצא לאור ספרו של חוקר תולדות ארץ ישראל ראובן גפני "לעברת את שרלוק הולמס – פרשייה ספרותית אידיאולוגית מתקופת המנדט" (הוצאת יד בן צבי ,2022).

תקציר הספר:

"לעברת את שרלוק הולמס" הוא סיפור יצירתם הנפתל והמרתק של התרגומים הראשונים לעברית של סיפוריו הבלשיים של ארתור קונן דויל. הסאגה הספרותית, התרבותית, והאידיאולוגית הנפרשת בספר עוקבת אחר הדמויות העיקריות שהיו מעורבות במהלך, בהן מתרגמים ועורכים, עיתונאים ומבקרים, מחזאים ומדפיסים. אגב כך, נדונות בספר אחדות מן הסוגיות העקרוניות שבהן התלבט עולם התרבות העברי באותן שנים: כיצד יש ליצור ספרות עברית לאומית חדשה? מה יש לכלול בה ומה להותיר מחוצה לה? מהו מעמדה של הספרות המתורגמת? ומה בין ספרות ילדים לספרות מבוגרים בהקשר הלאומי?

היבוא התרבותי של דמות הבלש הנודע לארץ ישראל בתקופת המנדט מוצג בספר זה על רקע הקשרו התקופתי: התפיסה האידיאולוגית שנלוותה ליצירת התרגומים הראשונים, הפולמוס המפתיע שנלווה לא אחת להופעתם, ומגוון האופנים הכתובים והמומחזים שבהם נעשה שימוש פוליטי בדמותו של הולמס בתקופה זו. המעקב אחר היווצרותם והתקבלותם של התרגומים הראשונים חושף גם את יחסו המורכב של היישוב העברי לספרות ולתרבות האנגלית, בתקופה שבה היחסים בין היישוב העברי לשלטון הבריטי בארץ ישראל היו ממילא מתוחים ומורכבים.

להלן פרק מהספר על התרגום של הספר הנחשב לטוב ביותר של שרלוק הולמס בידי אוריאל הלפרין הצעיר, מי שיהפך למשורר ידוע בשם "יונתן רטוש".

המערכת

שרלוק הולמס בארץ ישראל פרק חמישי: אל לב הזרם היישובי, רטוש, בסקרוויל והוצאת 'אמנות' 

שרלוק הולמס הסב אל השולחן וסעד את לבו בפת שחרית; חוץ מן הלילות שבהם לא היה נותן שינה לעיניו, מקרה שלא היה יקר ביותר, היה נוהג לקום בשעה מאוחרת מאד. אני עמדתי לפני האח ובידי מקל. האורח שבקרנו בערב יום אתמול עזבהו אצלנו. המקל היה עבה, עשוי עץ משובח, וגולה בראשו. תחת הגולה היתה מוצמדת טבלת כסף, כאצבע רחבה, ועליה חקוק: 'לג'יימס מורטימר, חבר הקולג' הממלכתי לרפואה, מידידיו אשר ב.ח.צ. 1884'. זה היה מאותם המקלות שרופאי משפחה ותיקים נוהגים לשאתם – מקל מוצק, מעורר כבוד ומשרה רוח בטחון.

'ובכן, וטסון, מה אתה רואה בו במקל?'

מתוך 'כלבם של בני בסקרויל', פריט ‎12 ברשימת התרגומים, עמ' 4

הסיפורים הקצרים שתורגמו בראשית שנות העשרים בידי אסירי עכו וישראל הנדלזלץ – כמו גם תרגומו של קופ ל'חקירה בשָני' – לא משכו במיוחד את לב הציבור הארץ ישראלי, ואף לא זכו לתפוצה רחבה. גם ההתייחסויות הכתובות אליהם היו קצרות מאוד ולקוניות למדי. השלב הבא בפרשה, לעומת זאת, כבר היה שונה מאוד: החלטתה של הוצאת 'אמנות' הנודעת והמוערכת להדפיס תרגום משלה לרומן ההולמסי הנודע ביותר – 'כלבם של בני בסקרוויל' – לא זו בלבד שהייתה משמעותית בהרבה מבחינה ציבורית, כי אם גם גררה תגובות מפורטות – ולעיתים חריפות – הרבה יותר.

ליצור ספרים, לברוא קוראים

את הוצאת 'אמנות' יסד ברוסיה בשלהי מלחמת העולם הראשונה התעשיין ואיש הספר הלל זלאטופולסקי, בעזרתם של בתו וחתנו, שושנה ויוסף פרסיץ. הקמת ההוצאה הושפעה מכינוס של קבוצת 'חובבי שפת עבר' אשר נערך במוסקבה באביב 1917, ואשר עם משתתפיו נמנו מורים, אנשי רוח, וסופרים עבריים, ובהם ח"נ ביאליק. בסיומו של הכינוס הוחלט, בין השאר:

לעשות את הלשון העברית לשפת החינוך, התרבות, והדיבור של העם העברי […] לעשות את יצירות התרבות העברית לקנין כל העם כולו […] לייסד הוצאות ספרים, עתונים, מאספים, ספרי לימוד ומכשירי בתי־ספר ולתמוך באלה הקיימים [1]. 

ואכן, זלאטופולסקי ובתו – שושנה פרסיץ – התגייסו עד מהרה למטרה זו, שלשמה נוסדה הוצאת 'אמנות', כפי שסיפרה פרסיץ עצמה לימים:

גדלתי באטמוספירה של ספרים. ספר היה דבר של קדושה בבית. ראיתי את הורי מטפחים ספרים. הסופרים היו בני בית אצלנו, ואני ראיתי אותם בסבלם ובבדידותם. הם כתבו ולא ידעו בשביל מי. ואז אמרתי: אני אוציא ספרים בשביל ילדים. אני אברא לסופרים אלה קוראים […] פחדתי שאם הילדים לא יקבלו בילדותם ספרים בעברית הם יאבדו לעולם לעברית. ואני רציתי גם שלא יתביישו בספריהם לעומת ספרי הילדים האחרים, הזרים. לכן אמרתי: אוציא להם אותם בצורה יפה [2].   

בראשית הדרך סבלה ההוצאה מפרוץ המהפכה הבולשביקית, שהביאה להחרמתו של בית הדפוס המשפחתי, ולפיכך עברה לפעול באודסה, ושנים אחדות אחר כך בהמבורג שבגרמניה. כל אותה העת שקדה פרסיץ על ייצובה של 'אמנות' כהוצאה עברית מובילה, הן ברמת הפקתם של הספרים הן באיכות העברית שבהם. לשם כך הסתייעה גם בחברה הקרוב, ח"נ ביאליק, שהשתתף אף הוא בעריכת חלק ניכר מן הפרסומים שהפיקה ההוצאה בראשית שנות העשרים [3]. אדם נוסף שהשפיע רבות על אופייה של ההוצאה ועל פרסומיה באותן שנים היה מי שמונה בידי פרסיץ לשמש העורך הראשי של 'אמנות' – אריה לייב סמיאטיצקי.

זמן מה לאחר השתקעות ההוצאה בהמבורג, הגיע סמיאטיצקי למשרדי ההוצאה מאודסה ובידו מזוודה שבתוכה כשישים כתבי יד של תרגומים עבריים לספרי ילדים נודעים. כך נוסדה סדרת ספרי הילדים המתורגמים הנודעת של ההוצאה. הספר הראשון שראה אור במסגרתה היה 'הלב' של דה־אמיצ'יס, בתרגומו של סמיאטיצקי עצמו. עד שנת 1925, שנת עלייתה של ההוצאה ארצה, כבר הופקו במסגרתה כ־40 ספרים מתורגמים נוספים לילדים ולנוער [4]. גם לאחר העלייה ארצה המשיכה ההוצאה להפיק ספרות מתורגמת, אך במקביל פעלה עוד ועוד גם בהפקת ספרות עברית מקורית – אף כי עלות ייזומה של זו הייתה גבוהה הרבה יותר [5].

בהיותה הוצאה בעלת מטרות חינוכיות ואידיאולוגיות מובהקות – שנתפסה כקשורה בטבורה לעשייה התרבותית הלאומית – הקפידה 'אמנות' לצרף לכל ספר מתורגם 'לוח מילים שאינן שגורות בלשון, או שאין פירושן מדויק בפי הבריות, או שמחודשות לצורך השעה ובאו כהצעה'. בחלק מן הספרים הופיעה רשימה זו ולצידה פירושן של המילים בחמש שפות – רוסית, פולנית, גרמנית, צרפתית ואנגלית. במקרים אחרים, בייחוד לאחר המעבר לארץ ישראל, הופיע רק פירושן העברי של המילים החדשות, בלי תרגום ללשונות אחרות [6]. כך גם ב'כלבם של בני בסקרוויל', הרומן הנודע ביותר של קונן דויל על אודות שרלוק הולמס, שיצא בהוצאת 'אמנות' בתל אביב בשנת 1929 [7].

סיפורו של 'כלב נייד'

כיום אין לדעת מה היו השיקולים שהביאו להכללתו של הרומן הבלשי הנודע בסדרת הספרים המתורגמים אשר הפיקה 'אמנות' בשנות העשרים, ואשר במסגרתה תורגמו בין השאר הספרים 'פוזמק העור' (ג'יימס קופר Cooper); 'הנער ויליאם' (תומס ריד Reid); 'ספר היער' (רודיארד קיפלינג Kipling); ו'בית ספר לרובינזונים' (ז'ול ורן Verne) [8]. מרבית הספרים האחרים שנכללו בסדרה נחשבו ליצירות קלאסיות מובהקות, ונכתבו בידי אחדים מסופרי הנוער המוערכים ביותר בעולם כולו. קונן דויל, לעומת זאת, לא הוכר עד לאותה העת כאחד הסופרים הקלאסיים העולמיים, ויצירותיו על הולמס אף לא נועדו כלל לנוער – לפחות לא בעת כתיבתם הראשונית. מכל מקום, עם ההחלטה על הפקת הספר בשפה העברית, היה על סמיאטיצקי למצוא מתרגם מתאים למלאכה. בחירתו הייתה מפתיעה מעט – ולו בשל העובדה שהמתרגם שנמצא, אוריאל הלפרין, היה באותה העת כבן 20 בלבד.

הלפרין – ששינה בהמשך את שם משפחתו ל'שלח', ומוכר בעיקר בשם העט שבחר לעצמו בשנת 1937, יונתן רטוש – תרגם לעברית כבר בהיותו בכיתה השמינית בגימנסיה הירושלמית את סיפורו של ז'ול ורן, 'עשרים אלף מיל מתחת למים'. תרגומו זה הופיע אף הוא בהוצאת 'אמנות', אולי גם בשל קשרי הידידות שבין שושנה פרסיץ ובין אביו, המחנך והמתרגם יחיאל הלפרין [9]. התגובות על תרגומו הראשון של הנער הצעיר היו ככל הנראה טובות דיין שסמיאטיצקי יטיל עליו משימה נוספת בעלת פוטנציאל שיווקי: תרגום הספר 'כלבם של בני בסקרוויל' לראשונה לשפה העברית. אומנם, אביו של הלפרין העדיף שבנו ילמד לימודים אקדמיים, וביקש לשלבו בבית הספר לעריכת דין של ממשלת המנדט. ואולם ניסיון זה – כמו גם ניסיונו לשולחו ללימודים אקדמיים בפריז – הסתיים עד מהרה, והוא המשיך לעסוק בתרגום, על פי רוב בעבור 'אמנות' [10]. כך, ערב נסיעתו הראשונה לצרפת בשנת 1929, סיים את תרגום סיפורו של קונן דויל, שראה אור באותה השנה כספר בן כ־250 עמודים.

כמו יתר ספרי הילדים והנוער שהודפסו במסגרת ההוצאה – ובניגוד לכמה מן התרגומים הקודמים שנסקרו עד כה – ספר זה סודר באופן נאה במיוחד ובאותיות ברורות ומאירות עיניים, והטקסט כולו נוקד בבהירות. כמקובל, בסיומו של הספר הופיעה רשימה שכללה מילים וביטויים (22 במספר) שסמיאטיצקי סבר שלא כל הקוראים יכירו אותם או יקבלו את השימוש בהם. חלקם היו אומנם מילים ומונחים מוכרים יחסית – דוגמת מכלאה, נַיָּד, או קַלָּע – ואילו אחרים היו מוכרים הרבה פחות, וייתכן שאף חודשו לטובת תרגום זה עצמו: טוֹרְף ('דלק עשוי מִיוֵן ביצות מיֻבָּש בצורת לבֵנים'); ססגוני ('מגֻוָּן, בעל צבעים רבים ושונים'); וכך גם שָׂרָך ('מין שיח מחֻסר פרחים') – שהיה המונח היחיד שזכה גם לתרגום לארבע לשונות נוספות.

האם השקפתו האידיאולוגית של רטוש – שכעבור שנים אחדות עתיד היה להצטרף לזמן מה לתנועה הרוויזיוניסטית ולהפוך לאחד מדובריה הרהוטים ביותר – השפיעה על הבחירה בו למתרגם הרומן על הולמס, שרבים מאלו שעסקו בו ובתרגומיו היו אף הם שותפים לה? קשה להניח. ואולם, אין ספק כי בעת הכנת התרגום כבר היה הוא עצמו מזוהה למדי עם השקפותיו של ז'בוטינסקי, ולפיכך אין להוציא מכלל אפשרות שגם בחירותיו הספרותיות הושפעו מהעדפותיו של מנהיג התנועה [11]. 

תחת שבט הביקורת הלאומית

הפקת 'כלבם של בני בסקרוויל' בעברית במסגרת הוצאת 'אמנות' הייתה משמעותית הרבה יותר מהפקתם של התרגומים המוקדמים יותר שנסקרו עד כה. זאת הן בשל היקפו של הרומן, הן בשל היותו אחד הפרקים הנודעים והאהובים ביותר בסדרה כולה, הן בשל העובדה ש'אמנות' נחשבה בעיני רבים – במידה לא מבוטלת של צדק – מעין זרוע אידיאולוגית וביצועית של המוסדות הלאומיים, ואחד הגופים הבולטים ביותר המעורבים בהפקת ספרות עברית לאומית לבני הנעורים [12]. לאור זאת, אין להתפלא כי פרסומו של ספר זה, בניגוד לקודמיו, גרר תגובות מפורטות וכבדות משקל – חלקן, לפחות, שליליות למדי.

אחד הראשונים שהביעו דעתם באריכות בעניין תרגומו לעברית של הרומן היה הסופר והמבקר שמעון הלקין. תחת הכינוי 'בן הא הא' פרסם הלקין את רשימתו הארוכה בכתב העת 'מאזנים' – כלי ביטוי בולט של קבוצת הסופרים העברים הוותיקים בארץ ישראל [13]. את מרבית רשימתו הקדיש הלקין לסקירת הסוגה הבלשית באשר היא, תוך שהוא תוקף אותה באריכות ובמילים חריפות למדי:

סיפור בלשות, שאינו [!] נכנס בגדר ספרות, כידוע, והטעמים לזלזול בספרים מעין זה אף הם ידועים: חוסר כח ביצירת מעשים ומאורעות ונפשות פועלות, שיש בהם משום הוכחה מציאותית, זכר לחיי אדם כפי שהם; הצטמצמות יבשה בספור־מעשה, שכל בניינו טכניקה חיצונית, שלוב מקרים במעין עוקמן גיאומטרי ופירוק העוקמן בשיטה גיאומטרית שוב; השמוש בבני אדם לא בתור חומר להסתכלות והבנה נפשיות, כי אם בתור חוליות נחוצות בשלשלת המקרים […] ועל כל אלה – אותה הקלת ראש בדבר שבכתב, שבמשך כל זמן הקריאה בו הקורא יודע ומרגיש, שעצם ההנאה היא במה שיבוא להלן, ולא בעמוד זה, שהעינים בולעות אותו ברגע הנוכחי […] בקריאה כזו אדם לא נהנה, אלא כמעט מרגיש את עצמו נעלב [14].

אומנם, אף הלקין הודה שקוראים רבים נמשכים אחר ספרות מעין זו, ומצא לה לפיכך תפקיד חינוכי מסוים ומוגבל, למרות חסרונותיה האסתטיים והערכיים:

ספרות כזו לעולם יהיו קוראיה מרובים, ומתוכם יצאו גם המועטים, היודעים להתענג על היש היפה המחמם את הלב […] ובספרות העברית על אחת כמה וכמה ספורי־בדים, ולו גם מגרים ומרגיזים בלי להשביע, כשל קונן־דויל, הם צורך־השעה, אם אמנם יש ברצוננו להרגיל את הקורא הצעיר בספר עברי טוב. בהדרגה – מן התבן אל הבר או יותר נכון – מן התבלין אל הלחם. טוב איפוא שהכניסה 'אמנות' גם את ספור הבלשות לתוך רשימת ספריה, ויזכר לטוב המתרגם על תרגומו היפה מאד, ואפילו אם יש בו נטיה למליציות פה ושם [15].

הינה כי כן, לנוכח מגרעותיה וסכנותיה של הספרות הבלשית, ההצדקה היחידה שאפשר למצוא לעצם ההחלטה לתרגם את הספר ולהפיצו במסגרת 'אמנות', לדידו של הלקין, היא הסיכוי שבאמצעות הקריאה בספר זה יעברו כמה מן הקוראים בהמשך לקריאת ספרות עברית שונה, איכותית יותר.

אולי בשל דבריו הדו־משמעיים של הלקין, כחודשיים לאחר מכן התפרסמה מעל אותה הבמה – מאזניים – רשימת ביקורת נוספת על אותו הספר עצמו, שאף היא הוקדשה בעיקר לדיון בעצם ההצדקה שבקריאת ספרות בלשית, תהא אשר תהא. מחבר הסקירה, הסופר יעקב פיכמן, פתח אותה בווידוי אישי, ולפיו הגם שלא נהג לקרוא את סיפוריו של קונן דויל בילדותו, משעה שנחשף אליהם – עמד גם על ייחודם ואיכותם:

קראתי חוברת ועוד חוברת. קשה היה להפסיק. זאת היתה באמת קריאה 'משכרת'. היה בה משכחת הילדות, ממשיכה בלתי־פוסקת זו, שיש תמיד באינטריגה סיפורית בנויה בחכמה – בהבנת נפש הקורא יותר מהבנת הנפשות הפועלות בספור…[16] 

ואולם, הגם שפיכמן מודה ש'אין כאן כונה להכניס את ספרי קונן־דויל לסוגה של 'ספרות גרועה", הוא ממהר בכל זאת להזהיר את קוראיו באופן חד־משמעי:

ברם. היזהרו מפני קריאת אותם הספרים בגיל אחר [שאינו ילדות – ר"ג]! מה שהיה יוצק 'בימים ההם' על השורות האלה קסמי־חן, היה צמאוננו לכבוש את העולם, להדהים אותו בגבורתנו. שרלוק הולמס הנערץ היה מופת וכל מה שעשה, כל דיבור שהוציא, כל תנועה קלה שלו עוררו התפעלות בלב הקורא הקטן. ההערצה – אם היא הושגה – הרי כל השאר מיותר.

רק בחלקה האחרון של רשימתו התמקד פיכמן ברומן המתורגם שזה עתה ראה אור. הוא סקר גם את תפקידו של ז'בוטינסקי בהפצת הסוגה הבלשית וסיפוריו של קונן דויל, כינה אותו 'עסקן ולא מחנך', והדגיש שספרותו הבלשית של קונן דויל רחוקה מאוד מרמת סיפוריו של ז'ול ורן, למשל [17]. כך, אף שגם פיכמן נכון היה לקבל את עצם הצורך בהפצתה של ספרות זו בעברית, הרי האכסניה המרשימה שזכתה לה – הוצאת 'אמנות' – נראתה לו מוגזמת (ההדגשות שלי):

ז'בוטינסקי חלם על ספרות ממין זה לבני־הנעורים. משאת נפשו היתה ליצור ספרות גרועה בשפע, ובלבד שנעורר רעבון גדול ומתמיד לקריאה בנוער. 'שרלוק הולמס' היה צריך לתפוס מקום ראשון ב'ספרות גרועה' זו, שהיא המקימה קוראים מן הנוער והיא משמשת מעבר לספר הטוב. ברם זוהי השקפתו של עסקן – לא של מחנך.

הספר 'כלבם של בני בסקרויל' אינו בשום פנים 'ספר גרוע', ובדיעבד, אולי טוב שניתן לנו בעברית. אבל לא היינו רוצים שירבו בספרים כאלה. לא היינו רוצים, שהוצאת 'אמנות' תטפל בהם. ספרים כאלה אינם עומדים בניגוד גמור לספר המחנך, אבל ודאי שהם עומדים מחוצה לו. אם אין להתנגד להופעתם, הנה אין לתת להם סנקציה שלנו [18]. 

הינה כי כן, חדירתו הראשונית של הולמס לזרם המרכזי של הספרות הארץ ישראלית – ולו באמצעות הכללתו ברשימת פרסומיה של הוצאת 'אמנות' – הייתה משמעותית יותר מכל שנעשה עד אז בהקשר זה, חרף העובדה שארבע שנים לפני כן כבר פורסם בהוצאת 'הספר' תרגום מלא של הרומן 'חקירה בשָני', ביוזמת ז'בוטינסקי ושותפיו. ממילא, זו גררה אחריה שורה של תגובות, גם מדמויות בולטות יחסית בעולם הספרות והתרבות העברית, ומעל במותיו המרכזיות.

****

שלא כחלק מסיפורי שרלוק הולמס האחרים, אשר תורגמו לראשונה בתקופת המנדט – ואשר זכו עד שנות החמישים לתרגומים נוספים – תרגומו של הלפרין־רטוש ל'כלבם של בני בסקרוויל' נותר במשך ארבעים וחמש שנים (!) התרגום היחידי של רומן מתח זה – אולי הנודע והאהוב מכל ספרי הסדרה, שהרקע ליצירתו, אווירתו האפלה ועוצרת הנשימה, ואופן התיאור של נופיו הייחודיים והעגומים, זכו לאורך השנים לפרשנויות רבות [19]. זאת ככל הנראה בשל איכותו הגבוהה של התרגום הראשון, בשל התקבלותו הראשונית החיובית, ובשל הדפסתו החוזרת בהוצאת 'אמנות' בשנת תשי"ד.

ואכן, גם כשזכה הספר לתרגום עברי מחודש מאת יאיר בורלא – אם גם מקוצר מעט לטובת בני הנוער של דור המדינה – היו שלא אבו לזנוח את תרגומו הראשון והאהוב של הלפרין:

המתרגם יאיר בורלא חייב היה לגשת למלאכתו בחרדה רבה, לא רק מפני שקונן דויל הוא קונן דויל, אלא גם מפני שהמתרגם הראשון לעברית, אוריאל הלפרין, הוא יונתן רטוש. אין שום חובה להעמיד תרגום מול תרגום – לא רק מפני שאין זה הוגן להשוות מתרגם, ואפילו מתרגם טוב, עם המשורר הדגול יונתן רטוש, אמן הלשון העברית … המשורר והמתרגם שהלשון העברית נענית לו יותר מאשר לאחרים [20].

ספק אם רטוש עצמו ראה דווקא בפרק זה בעברו הספרותי הישג יוצא דופן. ואכן, גם בארכיונו האישי אין כנראה כל איזכור הנוגע לו: לא למלאכת התרגום עצמה, לא לנסיבות שהביאו לעיסוקו בה, ולא לתגובות שזכה להן לאחר הופעת הספר לראשונה.

ועכשיו, וטסון יקירי, יכולים אנו להסיח דעתנו לערב אחד מן העבודה הקשה אשר עבדנו זה שבועות אחדים ולהקדיש זמן מועט לשעשועים. הערב שמור לי תא בבית האופירה. יציגו את 'ההוגנוטים'. השמעת את דרזקס. ובכן האוכל לבקש מאתך להיות נכון לקבוע עימדי מקץ מחצית השעה? את ארוחת הערב נאכל בדרך במסעדה של מרציני. 

מתוך 'כלבם של בני בסקרויל', פריט ‎12 ברשימת התרגומים, עמ' 253

---

[1] אופק, תרגומים מעשה אמנות, עמ' 31.

[2] ש' שבא, 'הפטרונית של ספרות הילדים', דבר, 15/11/1964, עמ' 12.

[3] אופק, תרגומים מעשה אמנות, עמ' 33–34.

[4] שם, עמ' 35.

[5] אופק, ספרות הילדים העברית, עמ' 386–387.

[6] מ' רגב, 'ספרי ילדים מתורגמים בראי התחדשותה של הלשון העברית', מאזנים (תשרי תשנ"ז), עמ' 32–33.

[7] ראו פריט ‎12 ברשימת התרגומים, עמ' 254–255.

[8] בהקשר זה יש להצטער על כי ארכיונה של ההוצאה לא נשמר במסודר באחד הארכיונים המוכרים, ונראה שחלקים ממנו פזורים בכמה מקומות ושמורים בידי גורמים פרטיים וציבוריים גם יחד.

[9] פורת, שלח ועט בידו, עמ' 30. יחיאל היילפרין (1880–1942) היה בעצמו סופר ומחנך עברי ואף עסק בייסוד גני ילדים עבריים – תחילה בגולה ולאחר מכן בארץ ישראל. לצורך כך עסק רבות בכתיבה עברית לילדים צעירים, ובהקשר זה שיתף פעולה גם עם כמה ממפעליה של הוצאת 'אמנות' (אופק, לקסיקון, עמ' 208; הנ"ל, ספרות הילדים העברית, עמ' 337–343).

[10] פורת, שלח ועט בידו, עמ' 30–31.

[11] על גיבושה ההדרגתי של השקפתו האידיאולוגית של רטוש ראו: שם, עמ' 32–36.

[12] שביט, התפתחות המו"לות העברית, עמ' 249.

[13] בן הא הא, 'כלבם של בני בסקרויל', מאזנים, יח (י"א בתמוז תרפ"ט), עמ' 15.

[14] שם.

[15] שם.

[16] י' פיכמן, 'קונן דויל: ליובל השבעים', מאזנים, כה (ט"ו באלול תרפ"ט), עמ' 12–13.

[17] יש לציין עם זאת, שבעיני רבים נחשבה גם ספרותו של ז'ול ורן בשלב זה – אולי גם בשל הפופולריות הרבה שבה זכתה – לספרות נמוכה למדי. לפיכך, קביעתו של פיכמן חושפת מדרג ספרותי המשקף אולי, ככלות הכול, בעיקר את טעמו האישי. 

[18] פיכמן, שם, עמ' 13.

[19] ראו פריט ‎12 ברשימת התרגומים.

[20] מ' בראלי, 'גדול הבלשים', דבר, 17/3/1975, עמ' 9.

קיראו עוד על שרלוק הולמס ב"יקום תרבות"

אמיר חרש – שרלוק הולמס מתחת זכוכית המגדלת

אלי אשד – שרלוק הולמס ופרשת התרופה להארכת החיים

קיראו עוד על יונתן רטוש ב"יקום תרבות"

קיראו את גירסת הקומיקס בעברית של "כלבם של בני באסקרויל " כפי שהופיעה בשבועון "הארץ שלנו "