נורה מקור ויקיפדיה jacbo hnri 6
נורה

אחרי שהקיפה את כיכר השעון, הבחורה רצה לעבר ההצטלבות בין רחוב יפת לרחוב החלפנים ביפו. “איפה זה? איפה? אני לא מוצאת!”, היא צעקה לאוויר הפתוח, שליווה אותה, אבל לא היה שום מענה.

היא הייתה לבושה בשמלה קלה, מעוטרת ציורי כוכבים, שיערה השחור גלש כמעט עד לרגליה, ועיניה סרקו בחשדנות כל אדם שעבר מולה. היא הזיעה, גופה רעד, אבל זה לא גרם לה לעצור את הריצה. להפך, היא רק הגבירה את הקצב.

מלאכת החיפוש היא מסובכת מאוד, כך אומרים.

“שניים גולף”, אמר האיש עם תספורת הטומהוק למוכר בקיוסק, “בהקפה תרשום”.

“לא רושם לך כלום כפרה, חביבי, למדתי אותך כבר.. מזומן או כלום”, ענה לו סלים דוובשה, המוכר הוותיק, שריריו היו ארוזים בגופיה שחורה וצמודה.

הקונה עיקם את אפו, “נו טוב, אתם האנשים הפשוטים לא מבינים כלום באמנות, חודש הבא חלוקת תמלוגים, אני אשלם את כל החובות”, סינן לעצמו, הוציא שטר מקומט של חמישים שקלים, ונתן לסלים.

המוכר הביא לו קופסה אחת, ומהשנייה הוציא חלק מהסיגריות ושם בכוס פלסטיק קטנה, למכירה ביחידות.

“קח’אטיב, חרטטן אתה, לא ראית את המחיר! זה שלושים שקל לחפיסה!”, סלים הניף את ידיו הגדולות, “סע, סע מפה”.

הקונה לקח את הקופסה וחצי גולף שלו וצעד במהירות לדירת המרתף הקטנה, שהמתינה לו בסמטה. הוא הזיז את שער הברזל של הבניין, ירד במדרגות השבורות, המצהיבות, נכנס מבעד לדלת העץ הרופפת, והתיישב מכווץ בסטודיו הקטן, שהיה גם ביתו מזה שנים ארוכות.

הפזמונאי והמלחין דודי צוף בהה בחלל הריק. לצידו היו פרוסים כלי הנגינה שלו: קלידים ישנים, גיטרה קלאסית, וגם שני מסכי מחשב פתוחים עם תוכנות עריכה.

במרכז החדר היה תלוי, כמו כוכב בודד, אלבום זהב. אות הוקרה על כתיבת והלחנת השיר “אהבה מושכת”, אחד הלהיטים הבולטים מאלבומם היחיד של להקת הבנים “אריות האש”.

“אף אחד לא מתעניין בכותב פופ מזדקן”, מלמל לעצמו, והמשיך להחליף שירים באפליקציה, מסנן מדי פעם קללה עסיסית, וחוזר למחברת.

הוא שרבט כמה מילים בג’יבריש וניסה לנגן, אבל כלום לא יצא.

הצלצולים בטלפון הקווי התחזקו, אבל דודי לא שמע, הוא היה שקוע בעולם הדמיוני שלו, בחלומות שלו על רגעי התהילה הרחוקים.

“תענה כבר!”, צעק הקול הדמיוני.

דודי הרים את עצמו, על פניו היה איפור כבד (הרגל שהתקשה להיגמל ממנו), לראשו הייתה תספורת טומהוק, שנראתה בעיקר מגוחכת לגילו המאוחר.

הוא ענה לטלפון.

“איפה הכסף דודי?”, הקול שאל, “יהיה יהיה מה אתה דואג, כתבתי כמה דברים ממש טובים עכשיו, זה רק עניין של זמן עד שאני אחזור לעצמי, מה אתה דואג?”, ענה דודי.

“זו הפעם השלישית שאני מצלצל אליך השבוע ועכשיו תקשיב לי טוב! שיחקת עם אבא שלי מספיק שנים, ניצלת את זה שהוא זקן ואדם טוב. מה אני דואג? חתיכת חרא שמן, בטלן, זה הדירה שלנו ולא שילמת חודשיים, אני לא יודע למה הוא ריחם על אפס כמוך ומחזיק אותך במחיר המצחיק הזה, אבל אנחנו צריכים את הכסף, ואני לא מתכוון לשלם את החשבונות של אבא שלי בבית אבות, במקום הדירה המחורבנת הזו!”.

הקו התנתק.

דודי התקפל כמו צב בתוך שריון, נשען על כרסו. הוא כבר היה רגיל להשפלות, אבל החודשים האחרונים הפכו למייאשים עבורו. אף אחד כבר לא התעניין בשירים שלו.

הוא תפס את הראש והבין שאין לו באמת מאיפה לגרד אפילו שקל נוסף. זה כבר זמן ארוך מדי שהוא לא מצליח לייצר כלום, התעשייה אכזרית, הטלפון שלו דומם, ואף אחד לא עונה. המפיקים המוזיקליים והזמרים מתעלמים ממנו שנים, הוא נחשב בשבילם דינוזאור, רלוונטי כמו פרש על סוס בעולם של פצצות חכמות ומכוניות אוטומטיות.

הכיור היה מלא בכוסות צהובות וצלחות מלוכלכות, עם שאריות מזון יבש. להקת זבובים התעופפה מעליו, מנסה לצוד שאריות סוכר. הוא ניגש לשם ושטף כוס בעצלנות. לתוכה מזג את הכוסות האחרונות של איזה משקה חריף שאיתר בבית. לאחר מכן הדליק סיגריית גולף, ועוד אחת, והתחיל לעשן במרתף. מפריח טבעות עשן לאוויר המועט שהיה מספיק אמיץ להגיע לדירת המרתף.

במגירה שמתחת לטלוויזיה המתינו לו שאריות ג’וינטים וקונדומים מאובקים, ושארית הירושה מאביו, שלושת אלפים שקלים במזומן בתוך מעטפה. בדיוק מספיק בשביל לשרוד עוד חודש וחצי שכירות, וזהו, בהנחה שהוא יכול להעביר את הזמן הזה על לחם יבש, מים, ומרגרינה.

הלך עליו.

בזמן שמירר על מר גורלו, עשן כחול התחיל לעלות ממרכז החדר במרתף. ככה סתם, בין השטיח למרצפות הצהובות. לא רחוק מערימת בקבוקי האלכוהול הריקים. העשן היה סמיך והתגבר בקצב איטי ומתמיד, כאילו מתכוון לחצות את עולמו הקורס של דודי לשניים.

בתור אדם שמעולם לא היה בעל תושייה או אומץ, שנותן לחיים לתת לו סטירות, הכותב קפא במקומו.

הוא הביט מהופנט בפלא שנגלה לעיניו.

הדירה הייתה כולה אפופה בעשן המוזר הזה. הצבע הכחול לא היה מחניק כלל וכלל, להפך, היה לו ריח נעים, כמו סבון בבית מלון.

הוא התפזר בדירה בצורה טבעית, ודודי הרגיש איך הנימים של גופו מתמלאים בדם, והטעם בלשונו משתנה. משהו קורה לו.

משהו שלא הרגיש מעולם, הוא נשם את האוויר החדש הזה והרגיש כאילו ידיו מאבדות משקל.

דמות יצאה מתוך הכחול הזה, כמו הולוגרמה מרחפת, עולה לתקרה ומתחלקת בכל הדירה. העיניים מעל האסלה, הגוף במקלחון, הפה בסלון, הידיים והרגליים נתלו בתקרה, הבטן ריחפה מעל הכיור המלוכלך, והלב מיהר להתמקם בחדר היצירה המצומק.

כל איבר מצא לו מקום אחר בדירונת הקטנה.

“זה אמיתי? מה קורה פה? מה אתה?”, דודי אמר.

“כן זה אמיתי מאוד. אני אלוהיי היוצרים, מלך כל השירים והספרים, נביא הלהיטים, ויוצר רבי המכר. אין אמן ביקום שלא מתאווה לפגוש אותי לשנייה. ועכשיו אחרי שנים שאתה מתבכיין לי כמו תינוק מפונק, באתי לבקר אותך. כנראה שהביקור היחיד שלי לפני עשרים ואחת שנה לא סיפק אותך…”, אמר הפה העצום שריחף בסלון.

“אני יכול לשבת? אתה ממהר לאנשהו?”, שאל הכותב המזדקן.

העשן הכחול התפרש שוב לכל עבר ועיוור את עיניו לכמה רגעים.

הוא ראה פתאום שתי עיניים נוצצות מהכוס שבידיו.

הכוס דיברה אליו: “דודי, דודי… הרבה זמן לא כתבת שיר טוב? אהההה”.

הכותב נבהל ונרתע לאחור, הוא הפיל את הכוס.

השברים התפזרו על השטיח והתחילו למלמל, מילים לא ברורות: “בה בה בה”.

הסדקים התחברו ונדבקו על כורסת העור השחורה, שהייתה קרועה ועכשיו חלקיקי הכוס מילאו את החללים.

הכורסא אמרה, “הצחקת אותי. ממהר? כל הבוקר הייתי עם בילי אייליש באולפן, היא מוכשרת בטירוף הילדה, אחרי זה בצהריים ישבתי לקפה וקרואסון עם כמה סופרים צרפתיים צעירים מדהימים בבתי קפה בפריז. אלה חבר’ה שאני הולך להביא אותם למקומות מאוד גדולים. והערב הייתי אמור, כרגיל אתה יודע, ללכת או לסטיבן קינג או לג’ון גרישם. בכל זאת הקהל מצפה לספר חדש כל שנה.. ועכשיו אני מבזבז את הזמן שלי איתך”.

“תן לי עוד להיט, אחד. זהו. לא צריך יותר, מבטיח לך, שאחרי זה אני מפסיק לשגע אותך”, אמר דודי בקול מתחנן.

השברים שמילאו את הכורסא התנדפו ממנה וריחפו באוויר.

זה היה יוסי החתול הזקן שלו שהתכרבל עליו, הפה שלו נהיה ענק, הוא התחיל גם לדבר אליו: “זה כל הבעיה איתך. גם הביקור הקודם שלי אצלך היה בכלל טעות, הייתי צריך ללכת לבחור הזה, נו איך קוראים לו, שכתב את ‘משיח’, והתבלבלתי בפניה ובמקום להגיע למרכז תל אביב, הגעתי לאיזה חור ביפו. ומה עשית ממה שנתתי לך? ממש שיר לפנתאון! גראמי! להיט מטומטם ללהקת בנים. למה שאני אבקר אותך יותר בכלל – וגם לא כזה שיר מוצלח, סתם חריזה בינונית. ‘אהבה מושכת, לאן את הולכת, אהבה מושכת, למה ככה מסובכת’. תאמין לי בלי כל היח”ץ והקשרים של חברת התקליטים והעיבוד של ד’י ג’יי קובי גוילי, לא היה יוצא כלום מהשיר הזה”, אמר הפה הענקי שיצא מן החתול והתחיל לרחף בחדר.

דודי חשב שהוא מתחיל להשתגע.

המוזה התרוצצה בחדר, חלקי גוף מרחפים, כוס, רסיסים מדברים, כורסא מדברת, ועכשיו חתול ושוב הפה הזה.

החלקים התפזרו שוב בבית.

דודי חשב שהוא מאבד את דעתו סופית, זהו, הוא גמור סופית.

לא מספיק שהיצירה שלו כושלת, עכשיו גם הטירוף אוחז בו ולא מרפה, אבל הוא כבר לא יכל לעצור את השטף שיצא ממנו.

“טעות? כל זה היה טעות?”, אמר היוצר המזדקן ודמעות התחילו להישפך על פניו. האיפור, המסקרה, הכל נמרח.

” הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת

אני סומך על הגשם שימשיך לרדת

שיימשך הלילה, אהובתי אל פחד,

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר”,

אמר הפה הגדול, וכל דרי הבית, הדוממים והחיים שרו איתו, הכיסאות, השולחנות, הקירות, הטוסטר, הקומקום החשמלי, החתול, הג’וקים, העכברים, כולם כולם שרו במיליון קולות. וזה נשמע כמו אוטוסטרדה של זיופים צורמים.

אוזניו של דודי כאבו, הוא התחנן שיפסיקו, אבל הם לא הפסיקו.

“די! אתם לועגים לי, לכישלונות שלי, תעצרו, זה הורג אותי!”.

הכאב הפך לכעס עצום, דודי כבר לא יכול להחזיק את עצמו והרגיש איך הוא מאבד שליטה על הגוף שלו.

דודי הסתובב בסלון לא רגוע, הידיים שלו רעדו ואז הוא פרץ לעבר מעמד הדיסקים והתחיל לשבור אלבום אחרי אלבום, פשוט לרסק אותם על הרצפה.

“היי היי, מה אתה עושה? לא מייקל ג’קסון, אתה יודע כמה השקעתי בדפוק הזה, מה נסגר איתך?? לא, לא אל תשבור את ‘קווין’, אני ממש אהבתי אותם”, התחנן הקול שבקע מכמה חדרים בו זמנית.

“אני אראה לך מה זה. אני אשבור הכל, לא רוצה את הטובות שלך! לא רוצה ממך כלום! ביקרת אצלי במקרה! הרסת לי את החיים, אתה! את החיים הרסת לי! הייתי באמצע לימודי כלכלה, הייתי הופך לסוכן ביטוח, הייתי חי טוב, הייתי מבוסס, אולי הייתי מקים משפחה? ומה עשית לי? גרמת לי לחשוב שאני אמן, שאני שווה משהו. את הדירה של אבא שלי, את הירושה, שרפתי על שנים של כתיבת שירים מחורבנים! עכשיו אני מבין למה אני יושב עשרים וחמש שנה ויצאו לי רק חמישה שירים לרדיו, שמתוכם רק אחד הצליח. שונאאאא אותך”, צרח דודי ורץ לארון הספרים, הוא תפס ספר של צ’ארלס בוקובסקי והתחיל לקרוע את הדפים.

“לא לא רק לא הוא, אני ממש אהבתי את החרא הזה, אתה יודע איזה צחוקים היינו עושים ביחד. הוא היה החבר שלי לשתיה. תקרע הכל, עמוס עוז, ספרי מדע, רק לא את בוקובסקי. אני מבקש”, התחנן הפה העצום, בעוד העיניים הענקיות הזילו דמעות אל תוך האסלה.

החתול ילל, “לא לא לא”.

הכלים יצאו מן הכיור והקיפו את היוצר מכל כיוון, מתחננים בפניו לעצור, להפסיק לחרב את יצירות האמנות, אבל הוא היה בשלו.

דודי היה בהתקפת אמוק, הוא התחיל לפרק את הדירה, ריסק את המסכים באולפן הביתי שלו, שבר את הקלידים, חתך את מיתרי הגיטרה, קרע לחתיכות קטנות את מחברות השירים.

“זבל, הכל זבל, אין בעולם אמנות יותר! הכל שקר! אין אמת, רק חרא, זה כל מה שהאדם יודע לייצר, חרא שמורידים אותו באסלה, הנה הנה ..”, צעק דודי והשליך לאסלה את הדיסקים והספרים המעטים ששרדו את המתקפה הקודמת.

הוא ניסה להוריד את המים, אך הכל נתקע והתלכלך.

יד עצומה ומרחפת סתרה לפניו, בניסיון להרגיעו.

השולחנות והכסאות סגרו עליו, החתול זינק לכיוונו ושרט אותו.

החפצים היו כבדים מדי לגופו הרך והעדין של היוצר.

הוא הוכרע.

דודי נשכב במרכז הסלון הצנוע, התכנס לעצמו כמו ילד בן שלוש, אבל במקום בכי, יצאו ממנו רק אנחות וצפצופים של תבוסה, הוא נראה כמו בננה ביום שרב: “תראה אותי, תראה איך אני נראה. אני בן חמישים עוד מעט וכל החיים שלי היו לחינם. ולא מספיק, גם עשיתי צחוק מעצמי. למה עשית לי את זה? למה? כמה שנים, כמה לילות, כמה שעות שרפתי על חלומות בהקיץ, על פנטזיות, הזיות על יצירה! למה??? תגיד לי רק למה?”.

כל החפצים והחיים בבית דממו.

הגוף של המוזה החל להתאסף והתחיל להסתדר ולהתארגן בצורה הנכונה.

עיניים מעל אף, מתחת לזה הפה, גוף, שתי ידיים ורגליים. לגוף המסודר נוסף שיער שחור חלק וארוך, וחזה שופע שצמח לפתע במרכזו, והוא הפך להיא, לאשה יפיפייה, מטריפה, עם עיניים ירוקות, עטופה בשמלת כוכבים צמודה.

“את אשה? קודם היה לך קול של גבר”, שאל הכותב המזדקן.

“אני גם וגם. אני המוזה ואני הכל, אני מלאך ואני שטן, אני גבר ואני אישה, אני חלום וגם סיוט, אני החי ואני המת, התקווה והגיהינום, שלום ומלחמה”, היא אמרה.

“רחמי עליי, תני לי מענה, מזור. אני מיוסר, שבור, אני כלום, אפס, שבר כלי, אני לא רוצה לחיות יותר!”, הוא אמר.

היא התקרבה אליו ונשקה למצחו, נשיקה קצרה, חטופה, כמו אימא שמשכיבה את בנה הקטן.

העשן הכחול החל להתפוגג במהירות.

“אתה תהיה סוכן הביטוח הכי טוב ביפו, אני מבטיחה לך. רק תסתפר כמו בן אדם”, אמרה ונעלמה.

באמצע משמרת לילה, לא רחוק מכיכר השעון, מלצר צעיר התחיל לזמזם שיר חדש. הפזמון היה ממכר, תופס, קליט בצורה שלא תיאמן. הוא ניסה לפשפש בזיכרונו, “אין שיר כזה? לא יכול להיות? זה טוב מכדי להיות אמיתי..”, חשב לעצמו.

הוא רץ לשירותים והקליט את עצמו בטלפון, בכל הגוף הייתה לו צמרמורת, זה היה השיר הכי טוב ששמע בחייו והכל זה מילים ולחן שלו.

האמת שאף פעם לא ניסה לכתוב, אבל אולי זה היעוד האמיתי שלו?

הוא עבד בחנות כבר שבוע, אבל הרגיש שהלילה המקום משרה עליו מוזה פלאית, קסומה כמעט.

זה בא לו פשוט כמו מתנה משמיים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

three × 5 =