בסבך הזרמים הפוליטיים: סקירה “סאגה ישראלית” סאטירה פוליטית מהצד הימני של המפה

על ספרו של דניאל בן גדליה, סאגה ישראלית – סיפור אופטימי כתוב בעין בוחקת, חש”ד, 344 עמ’

תקציר הספר:

עלילת הספר מתפרשת על פני חמישה דורות. נמרוד (נחמן) רבניצקי – הסב, איש העלייה השנייה, ממקימי קיבוץ גדות הירדן, זונח את התפילין ומחליפן במכונת חליבה ובמחרשה עברית. בנו גיורא משתחרר מהצבא, שב למשק, מנסה להקים גרעין של בני משקים להתיישבות בבקעה, מקבל כתף קרה מתנועת האם, שב לצבא, מגיע לדרגת אלוף, ומגשים את חלומו בערוב ימיו באחת מגבעות בנימין. בנו של גיורא, הנכד נמרוד, שאישיותו עוצבה בקן השומר הצעיר, נעשה פציפיסט, מקבל פטור משירות בצה”ל. לאחר שהוא מגלה להפתעתו הרבה שיש אנטישמיות בעולם, הוא עובר משבר זהות.

הספר מגולל גם את סיפור אהבתם התמימה של שינשין, נער גבעות, והילה (דור רביעי למשפחה) – שהיא נכדתו של כומר אוונגליסטי. סיפור האהבה מתרחש על רקע המשבר האידיאולוגי-ערכי-חינוכי העובר על החברה הציונית-דתית כתוצאה מגירוש עזה וצפון השומרון. בספר נפגוש את משולם אלמליח, בחור בן חיל המחזיר עטרה ליושנה, נעשה עוזר פרלמנטרי, נפרד מהפוליטיקה, ופותח מרכול פיצוחים. בלשכתו המפוארת הוא משתף אותנו בעלילותיה של הרשות השופטת אשר חוקקה את החוק “פיליפינית לכל שופט”. הספר מסתיים בחתונת העשור, בה מחתנת כרמית הקטנה (דור חמישי) את הסבא שלה (נמרוד הנכד). דמיון וריאליה, חלום ומציאות, פנטזיה וממשות, שזורים למארג של סיפור מופלא. הספר כתוב בהומור דק ובעוקצנות עבה.

משחר נעוריו התנהלו חייו של פרופסור דניאל בן גדליה על מסלול חקלאי: חברת נוער בקיבוץ, בית הספר החקלאי מקווה ישראל, גרעין נח”ל, דוקטורט בפקולטה לחקלאות, מחקר במכון וולקני, והוראה בפקולטה לחקלאות. תושב ראשון לציון, שצאצאיו פזורים מהר ברכה ואיתמר בשומרון ועד בית חגי אשר בהר חברון. זה ספרו הראשון, ובע”ה, אם יותירו לו זמן תחביביו – טיולי ג’יפים, צילום פרחים וצמחיית הבר של ארץ ישראל, הכנת יין, ועוד.. – יתכן שיבואו כמה נוספים.

קראתי לרשימה על הספר שלפנינו “בסבך הזרמים”, כי הקורא עומד נדהם אל מול שפע צורות כתיבה שספר זה מצטיין בהן: אבסורד, ריאליזם, רומנטיקה, סאטירה, פרודיה, טלנובלה – רשימה חלקית!

לפני שאנסה להצביע על דרכי הכתיבה השונות בספר מעניין זה, אספר בתמצית שבתמצית את סיפור המעשה: מדובר בחמישה דורות של ישראלים – בדור הראשון נחמן רבניצקי, שעלה ארצה בעלייה השנייה, בין מייסדי קיבוץ גדות הירדן, המיר את התפילין במחרשה ובמקבת. בנו, גיורא רבין, מאוכזב מהקיבוץ שאינו מסכים להתיישבות מעבר לקו הירוק, עושה קריירה צבאית עד לדרגת אלוף, ולאחר השירות מקים חברות שעוסקות במסחר בנשק, ההופכות אותו לעשיר מופלג. בנו נמרוד (נקרא על שם סבו ששינה את שמו מנחמן לנמרוד), פרא אדם בילדותו, פציפיסט בנעוריו, הנאבק לאחווה בין העמים בכלל, ובין ישראל והפלסטינאים בפרט, ולכן מסרב להתגייס ל”צבא הכיבוש”, למגינת ליבו ולבושתו של אביו האלוף. המנטור של נמרוד, המחזיר אותו לשפיות ולכיבוד הורים, הוא חכם מצליח, דמות של דתי סובלני, פתוח לרוחות החדשות, וגם בקיא בתחומי מדע (ראו עמ’  169-168). המחבר שלנו הוא פרופסור לביולוגיה, וחוקר במכון וולקאני, ועל כן העניק לו כמה תובנות מדעיות, הגם שעד כמה שידוע לי, רוב הדתיים האדוקים סולדים ממדע.

נמרוד, המעורב בפרויקטים לאחוות עמים בין ישראלים לפלסטינאים, מתאהב בכריסטינה, מתנדבת דנית, שמבקשת להביא שלום בין שני העמים. הם לא נישאים (היא נוצרייה), אבל מביאים לעולם בת בשם הילה. באחת הגיחות של כריסטינה להשליט שלום באזור, השבאב אונסים ורוצחים אותה. מסתבר לאוהבי האחווה, שהרצון הטוב מופיע רק מצד הישראלים, ואילו הפלסטינאים משתוקקים למות כשהידים בפיגועים רצחניים, ובעקבות כך לזכות בשבעים ושתיים בתולות בגן עדן (כריסטינה סבורה שבכל סקנדינביה אין שבעים ושתיים בתולות!). עוד אירוע שמוביל את נמרוד אל ההתפכחות מהזיות השמאל הוא הרצח של אנאבל, חברתו מקן השומר הצעיר, שכמוהו לא התגייסה לצה”ל. אנאבל מתאסלמת כדי להינשא לפארוק מהכפר תקוע. מסתבר לה מאוחר מדי שהיא אשתו השנייה, ובשל “חוצפתה” לשאול אותו מדוע לא סיפר לה שהוא נשוי, הוא מכבד אותה באגרופים כל יום כדי לאלפה להיות אישה מוסלמית כנועה. היא יולדת לו שלושה ילדים, וכשהיא מבקשת להימלט ממנו, אחיו רוצחים אותה (פארוק עצמו נאסר כפעיל תנזים).

חלק גדול מהספר מתרכז בגבעת סומסום שבאזור בנימין, שם צעירים וצעירות נלהבים מקימים יישוב חלוצי בתנאים קשים, כשהשלטון הישראלי מתנכל להם (הרסו את הגבעה שש פעמים) ומצר את צעדיהם. הם גרים בקרוואנים ובאוהלים, אין כביש גישה, אין חשמל, אין מים זורמים. גיבור מרכזי של הרומן הוא שמעיה שומרוני, שכינויו הוא שינשין. נמרוד פותח מקלט לחיות נטושות, ובין המתנדבים הוא שינשין, המגיע למקלט מהגבעה פעם בשבוע. המפגש בין שינשין מגודל הפאות, ובין הילה, בתם של נמרוד וכריסטינה, מוביל לאהבה עזה בין השניים, הגם ששינשין שומר נגיעה, למגינת ליבה של הילה.

הילה, נכדתם של גיורא וליאורה, היא בעלת אופי מרדני: למרות שהגיעה להישגים מרשימים בבלט, היא הולכת ללמוד אמנויות לחימה, כדי שלא יקרה לה מה שקרה לאימה. אחר כך היא רוצה לספוג “רוחניות” בהודו, ומסתבר לה בשהותה בשלושה אשרמים כי מדובר בטמטום מצד אחד, ובסטייה מצד אחר (ראש אשרם רוצה לפתות אותה, והיא, בעלת חגורה שחורה באמנויות לחימה, מוציאה אותו מכלל שימוש). בסופו של דבר, חולה ודוויה מהחיים באשרם, היא מגיעה למרכז חב”ד בקטמנדו, ושם הרב מנחם מנדל ורעייתו דבורה מנתבים אותה אל הדת, והיא חוזרת הביתה מלאת התלהבות אמונית, מקיימת כשרות וטקסים דתיים בבית סביה, ומקימה בית כנסת בסניף מרצ באפקה.

אין כמעט מגע בין שינשין ובין הילה עד שהם מסיימים צבא (שינשין הקרבי עם כלבו הנאמן הקטור, והילה כמאמנת כושר). הם נישאים, ונולדים להם בן ושתי בנות, כך שגיורא הופך להיות סבא רבא. נמרוד, שלמד בינתיים משפטים ופתח משרד שמעסיק עשרים עורכי דין, מסרב ליצור קשר עם נשים שמשחרות לפתחו, עד שהוא פוגש את פטדה, בתו הסוררת של משולם מתוך השלישייה שנולדה לו ולרעייתו חנה. השתיים האחרות נישאו לעתירי ממון ספרדים בהונג קונג וריו דה ז’ניירו, ורק פטדה (פיטי), החליטה להתגייס, ללמוד משפטים, ולא להינשא עד גיל 26. המפגש בין פטדה ובין נמרוד מוביל לאהבה עזה, למרות הפרש של עשרים שנה ביניהם, והם נישאים באצטדיון טדי.

סיפור המעשה מסתיים בכך שגיורא, שהעניק מטובו ומכספו לגבעת סומסום, עובר לגור שם, מעביר את ביתו לבנו הנשוי הטרי, וזוכה לצאת מהעולם על ספסל האבן עליו ישב עם רעייתו ליאורה המנוחה, ספסל שליד מעיין, המעניק ליושבים עליו נעורים ואופטימיות, כמצוין על כריכת הספר – “סיפור אופטימי”.

וכעת, לאחר שתמצתי בצורה די רופפת את סיפור המעשה, אני מבקש לחזור אל ההנחה שברישא של רשימה זאת: הרצאת רוב הסיפור היא ריאליסטית, הגם שהסופר פונה ישירות אל הקורא, מערב אותו במפנים שבעלילה, ובסוף אפילו מתייעץ עם הקורא איך לסיים את הספר. אבל יש בספר שלנו הבלחות מכוונות אל האבסורד, שכוונתן ללא ספק – הומוריסטית וסאטירית. הרי קצת דוגמאות מני רבות: כלבי התקיפה המצויים במקלט לחיות, דנים באקזיסטנציאליזם דטרמיניסטי בעידן פוסט מודרני ובהתחממות כדור הארץ; כשהכלב ויקטור משתחרר עם שינשין מצה”ל, רוצים לגייס אותו לפוליטיקה; התרנגולות מתאבלות על אלו שהובאו לשחיטה; פרופסור בוריסוב מוכר פחיות מלאות באוויר מאילת; בסין הרגו את החתולים שלא הצליחו לבטא “מאו”; השעועית הדלמטית (הנקודה) גורמת לשופטים לחוש נפוחים מחשיבות; השופטים מקדמים חוק שלכל אחד מהם תהיה פיליפינית; טווס דומע על קברו של נחמן-נמרוד; הכלב ויקטור לא אוהב את באך ואת מוצרט, אבל אוהב את ויוואלדי, ויודע לזהות את קונצרט 4 שלו; זוג פרופסורים (למגדר ולדמוקרטיה) נסעו לקוריאה הצפונית לדון באפרטהייד שכביכול שורר במדינת ישראל; הצייר קדישמן מבקש להכין מיצג של כבשים צבועות אוזניים וזנב; כוס מתימן, שמשמשת לשבירתה מתחת לחופה, שבריה מתלכדים כל פעם מחדש.

בנוסף לאבסורד, המנתב את הקורא להומור, יש בספר קטעי הומור רבים, כגון ההתנצלות של המחבר על כך שאינו מפרט את הנאומים בטקס במקלט החיות, למרות שללא ספק הקוראים היו משתוקקים לקרוא אותם. כן מרבה הסופר שלנו להמציא מילים מצחיקות, כגון: “סולט”, שמשמעו אוכל סלט; “צדיקומטר”, שמשמעו מודד צדיקות; “חיור” – התפנות לצרכים; “גוזנגות” – פאות; ועוד.

הזכרתי “פיליפינית לכל שופט”, מסתבר לפי הספר שלנו שבג”ץ שואף לבטל את הכנסת ולהקים פרלמנט ממונה על ידם – טענה פוליטית שפרחה בארצנו אצל נאמני הליכוד לאחר שהיועץ המשפטי קבע שיש להעמיד את בנימין נתניהו לדין.

הנטייה של הספר לימין במפה הפוליטית ברורה למדיי, הפרוטגוניסטים העיקריים הם דתיים וציונים לאומיים: כך הוא חכם מצליח, איש חכם, ידען במקורות ובמדע, מבין לנפש הנוער המתמרד, וכך הוא הרב בן ציון מהישוב תירוש שבשומרון (שניהם מתפרנסים מיגיעת כפיהם, ולא מלסטמים את הבריות כמו האברכים שתורתם אומנותם), וכאלה הם ההולכים בדרכם – שינשין, הילה, נמרוד אחרי ההתפכחות, ובעקבותיהם גם גיורא האלוף מיל’. אבל לצורך האיזון, כותב הסופר שלנו פרודיות על עוד פלגים בעם: עוזר של מועמד דתי לראשות מועצה מקומית פוקד בקלפי את המתים, ומאפשר להצביע בקלפי מספר פעמים; הדתיים הלאומיים הוזים על בואו של אליהו הנביא, ומגיע אליהו הקמ”ט לבשר שלא יסולקו שוב מהגבעה; הרב בן ציון חולם על אלישע הנביא, ומחקה אותו – ממתיק את מי המעיין במטהו, מרפא את נעמן מגרדת (כמו נעמן המצורע בסיפור המקראי), וכו’.

הפרודיה החזקה ביותר בספר היא על ההווי בכנס פמיניסטיות, שהופכות על פניהם סיפורים היסטוריים בהם מתוארת גבורת גברים, והיא משויכת בכנס לנשים. אבל המחבר מרמז שלמרות היומרות הנ”ל, מסטריאוטיפים נשיים לא ניתן להתעלם: כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית, דורשת שלטנקיסטיות יהיה בתוך הטנק מראה וערכת איפור. הפרודיה הזאת איננה חוטאת למציאות – יוכי ברנדס, למשל בספרה “מלכים ג'”, מתארת את שלמה החכם מכל אדם כטיפש גמור, ואילו בת-שבע, שבמקרא לא מייחסים לה תבונה יתירה, מופיעה בספר זה כחכמה מכל אדם.

כוונה סאטירית מצויה בשמות שהמחבר מעניק לגיבוריו: ניצב בר-זדון; הכוריאוגרף אלדד זהרין (רמז לאוהד נהרין) שהמנגינה למחול שלו היא נביחת כלבים; קרלו בטוסי (מהבדיחה העממית “קרלו בטוסיק” המציא את התחתונים); כלבי דרייפוס (כלבי הפלסטינים בעלי שלוש רגליים משום שמתעללים בהם); פורום האלופים למען…; דלאי למה ומתנגדו דלאי ככה; אופירה מלעון.

גם רומנטיקה שכמוה ניתן למצוא בטלנובלות, נפגוש בספר שלנו: שינשין והילה חולמים באותו הלילה חלום דומה – הוא על אימו המנוחה, והיא על אימה שנרצחה, ושתי האימהות בשמיים מברכות את האירוסין בין הנאהבים; נמרוד פוגש את תחיה, אשתו של הרב בן-ציון, נדהם מהדמיון שלה לכריסטינה אהובתו המנוחה, ומסתבר לו שהיא באמת קרובת משפחה רחוקה של כריסטינה; להילה, בתה של כריסטינה הנוצרייה, נודע בחב”ד קטמנדו, שהיא בעצם יהודייה, כי הסבתא רבתא שלה מטילדה הייתה יהודייה מגרמניה שברחה לדנמרק ונישאה לנוצרי, וכיוון שאחריה באו לעולם רק בנות – הילה בעצמה יהודייה.

בספר שלנו רוב הגיבורים מתפכחים מהשאיפה לשלום עם הפלסטינאים, והופכים להיות דתיים לאומיים. המדינאים מוכנים לוויתורים טריטוריאליים נלעגים בספר זה, וחכם מצליח אפילו קורע את בגדיו באבל על כך שבנו האלוף ביצע את פינוי גוש קטיף. רכיב טלנובלי בהליך הזה של חזרה לתעודת הזהות שלנו  – התנ”ך – מצוי גם בקהילה הנוצרית בכפר הדני פרידריך פלד, כשהכומר מל את עצמו בבית חולים בגיל זקנה, הקהילה מחליטה להפריד בין בשר לחלב, לחגוג את יום השבת, ולהצהיר על ישו כעל נביא יהודי, ולא כעל בן אל. הילה מצליחה לשכנע את הקהילה הזאת לחרות מילים עבריות במצבותיהם של אמה ושל הסבתא רבתא שלה.

לכאורה יש כאן ערבוב של זרמים ספרותיים שעל הרוב אינם דרים ביניהם בהרמוניה, ובכל זאת, הקורא מרותק לסיפור – גם מי שהשקפת העולם הפוליטית שלו שונה לחלוטין מזאת הבאה לידי ביטוי בספר – וכל כך למה? משום שהסופר שלנו מפגין בקיאות מופלגת במקורות היהודיים על כל רובדיהם (תנ”ך, חז”ל, פרשנים, קבלה), ובקיאות מפליאה בעולם הספרות העברית והעולמית. הוא מצטט את שירי טשרניחובסקי, ביאליק, עמנואל הרוסי, ומרמז לשורות ממיטב השירה העברית כגון: “בעיר ההריגה” של ביאליק (“השמש זרחה, הקידה פרחה…”, עמ’ 313); המנון בית”ר של זאב ז’בוטינסקי (“בדם ויזע הקימו גזע” – הכוונה לגזע כלבים שהוטסו לדנמרק, עמ’ 315); “ירח” של אלתרמן (“השמש על כידון הברוש”, עמ’ 129); “אשרי הגפרור” של חנה סנש (“אשרי השפתון שהצית לבבות”, עמ’ 300); “הכותל” של יוסי גמזו (“יש אנשים עם ישבן אבן”, עמ’ 315); וארמזים גם לספרות העולם – ייסורי שינשין הצעיר (ארמז ליצירתו המוקדמת של גיתה). לכך מצטרפים התיאורים הנפלאים של התנהגות הילדים ואימרותיהם, ותיאור מפורט (אולי מפורט מדי) של הטקסים היהודיים והארוחות הטבעוניות.

עוד דבר שמקרב את הקורא לרומן שלנו הוא העובדה שהמספר הוא גם כן גיבור ביצירה. שמו מתתיהו פורת, ועיסוקו – סופר ועיתונאי. רעייתו היא שופטת בבית המשפט העליון (לאמור – אל תיקחו ברצינות את הביקורת שלי על בג”ץ!). הוא מתייעץ כביכול עם הקורא איך להמשיך את הסיפור, והוא אפילו מסביר לקורא מדוע בחר בסוף שלא יביא לו תהילת עולם כסופר. רעייתו השופטת מוזמנת לחתונתם של נמרוד עם פטדה באצטדיון טדי, והוא נלווה אליה. אבי הכלה מבקש שיסקור את האירוע, כי הוא חושש שהעיתונאים שהגיעו לחתונה עלולים להחליף ס’ בש’, כלומר, העיתונות רגילה להגיש לציבור תשקורת, במקום תקשורת – כך מזה עשרות שנים טוען הקהל הדתי בכלל, והדתי לאומי בפרט, משום שהעיתונות לא יוצאת מגדרה כדי לפאר את הציבור הזה – וכן “הארץ” ה”סמולני” לא שלח עיתונאי לסקר את החתונה, כי מיקומו של אצטדיון טדי נתון במחלוקת.

לא צריך לראות עין בעין עם המספר שלנו בנושא הפוליטי כדי ליהנות הנאה מרובה מספר מלא כל טוב זה. הספר כתוב בכישרון ובידע מופלגים, וממש קשה להאמין שזה ספרו הראשון של פרופ’ דניאל בן-גדליה.

קיראו גם

דף הפייסבוק של דניאל בן גדליה